על ידי אום_שלום* » 14 ינואר 2011, 22:17
וואו,לא כתבתי כבר יותר מחודש! הגורה שלנו גדלה כל כך, כבר בת חודשיים וחצי.
ילדה יקית נולדה לי, מחובר לה שעון לטוסיק, ישנה 7-8 שעות בלילה (כפרה עליה, טפו, טפו), מתעוררת בשעה קבועה לינוק, חוזרת לישון, מתעוררת שוב וחוזר חלילה והכל בשעות קבועות. בבוקר אוהבת לישון (בת של אמא שלה...), בשעות הצהריים מתחילה לרווח קצת יותר בין שנ"צ אחד למשנהו ובערב יכולה להיות ערנית גם 3-4 שעות רצוף. כל היום היא מדברת, צוחקת לבובות, לסבים וסבתות, לאמא ואבא ויותר מכולם היא מאוהבת במטענים שמחוברים לשקעים מעל הספה, היא יכולה לשוחח איתם דקות ארוכות ולחייך אליהם חיוכים ממיסים.
אוהבת אמבטיה ואת המסאז' שמגיע אחריה, אוהבת נורא להיות ערומה (כמה חבל שחורף),
אוהבת לשיר שירים עם סבתא ולרקוד עם סבא, מתעצבנת אם הם מעיזים להפסיק.
אנחנו יוצאות לטיולים במנשא טליה המאמם שלנו עם כיסוי חיבוקילה הגאוני וכל הסבתות של הקיבוץ מתמוגגות ומצטערות שהן לא חשבו על הרעיון הזה כשהיו אמהות צעירות.
באופן כללי הבחירות ה"באופניות" שלנו מתקבלות באהדה כמעט מחשידה. כולם נלהבים מהלידה מחוץ לבית החולים (אפילו הרופא שליווה אותי בהריון ולא גיליתי לו מחשש שיציק לי הביע התלהבות רבה בביקורי אצלו אחרי הלידה), מהשינה המשותפת והנשיאה במנשא.
השבוע הייתי חולה וזה היה קשה, מזל שיש לנו המון עזרה מכל הכיוונים.
דווקא בזכות המחלה והעזרה שעות רבות ביום פתאום הגעתי לעשות דברים שלא היה לי זמן או שלא הרשיתי לעצמי כמעט מאז הלידה.
ההנקה שבהתחלה היתה עקב אכילס שלי הפכה לטבע שני, כל יום אני מוצאת את עצמי מניקה בתנוחות יותר ויותר משונות ובסיטואציות יותר ויותר הזויות, כמו למשל הנקה בשכיבה אבל מהשד הרחוק (כמעט בשכיבה על הבטן) או לשלוף ציץ באמצע טיול בכביש ההיקיפי של הקיבוץ (ואז לגלות את מה שממילא היה די ברור שהיא בכלל לא רעבה אלא עייפה וזה רק מעצבן אותה יותר).
אני נהנית מהאמהות מאוד ומהשהות איתה ובכל זאת כל פעם שמישהו מציע להיות איתה, בין אם זה חמש דקות לבדר אותה ובין אם זה לקחת אותה לטיול של שלוש שעות בעגלה אני קופצת על ההצעה בשמחה ומשחקת ב...איך נראו חיי לפני שהפכתי לאמא.
וואו,לא כתבתי כבר יותר מחודש! הגורה שלנו גדלה כל כך, כבר בת חודשיים וחצי.
ילדה יקית נולדה לי, מחובר לה שעון לטוסיק, ישנה 7-8 שעות בלילה (כפרה עליה, טפו, טפו), מתעוררת בשעה קבועה לינוק, חוזרת לישון, מתעוררת שוב וחוזר חלילה והכל בשעות קבועות. בבוקר אוהבת לישון (בת של אמא שלה...), בשעות הצהריים מתחילה לרווח קצת יותר בין שנ"צ אחד למשנהו ובערב יכולה להיות ערנית גם 3-4 שעות רצוף. כל היום היא מדברת, צוחקת לבובות, לסבים וסבתות, לאמא ואבא ויותר מכולם היא מאוהבת במטענים שמחוברים לשקעים מעל הספה, היא יכולה לשוחח איתם דקות ארוכות ולחייך אליהם חיוכים ממיסים.
אוהבת אמבטיה ואת המסאז' שמגיע אחריה, אוהבת נורא להיות ערומה (כמה חבל שחורף),
אוהבת לשיר שירים עם סבתא ולרקוד עם סבא, מתעצבנת אם הם מעיזים להפסיק.
אנחנו יוצאות לטיולים במנשא טליה המאמם שלנו עם כיסוי חיבוקילה הגאוני וכל הסבתות של הקיבוץ מתמוגגות ומצטערות שהן לא חשבו על הרעיון הזה כשהיו אמהות צעירות.
באופן כללי הבחירות ה"באופניות" שלנו מתקבלות באהדה כמעט מחשידה. כולם נלהבים מהלידה מחוץ לבית החולים (אפילו הרופא שליווה אותי בהריון ולא גיליתי לו מחשש שיציק לי הביע התלהבות רבה בביקורי אצלו אחרי הלידה), מהשינה המשותפת והנשיאה במנשא.
השבוע הייתי חולה וזה היה קשה, מזל שיש לנו המון עזרה מכל הכיוונים.
דווקא בזכות המחלה והעזרה שעות רבות ביום פתאום הגעתי לעשות דברים שלא היה לי זמן או שלא הרשיתי לעצמי כמעט מאז הלידה.
ההנקה שבהתחלה היתה עקב אכילס שלי הפכה לטבע שני, כל יום אני מוצאת את עצמי מניקה בתנוחות יותר ויותר משונות ובסיטואציות יותר ויותר הזויות, כמו למשל הנקה בשכיבה אבל מהשד הרחוק (כמעט בשכיבה על הבטן) או לשלוף ציץ באמצע טיול בכביש ההיקיפי של הקיבוץ (ואז לגלות את מה שממילא היה די ברור שהיא בכלל לא רעבה אלא עייפה וזה רק מעצבן אותה יותר).
אני נהנית מהאמהות מאוד ומהשהות איתה ובכל זאת כל פעם שמישהו מציע להיות איתה, בין אם זה חמש דקות לבדר אותה ובין אם זה לקחת אותה לטיול של שלוש שעות בעגלה אני קופצת על ההצעה בשמחה ומשחקת ב...איך נראו חיי לפני שהפכתי לאמא.