על ידי סיגל_ב* » 09 מרץ 2011, 22:09
כמה צעדים בנעלי הצד השני - פוסט 4
בסיפורי גירושין ופרידה מאוד קל להזדהות עם הצד שנעזב. הלב יוצא לנוכח הכאב של זה שנכפתה עליו פרידה מבלי שרצה בה. גם בסיפור שלי, כמו שחשפתי טפח ממנו בפוסטים הקודמים, קל לחוש אמפתיה לאישה שהמציאות סטרה לה בעוצמה בפתאומיות. אבל חשוב לזכור, שבסיפורי גירושין (ובוודאי גם בסיפור שלי) לאף צד אין מונופול על הכאב.
אני בוחרת הפעם שלא להיכנס לסיפור האישי שלי כדי לשמור על פרטיותם של המעורבים האחרים, אבל אני כן רוצה לנסות להיכנס לנעלי אלה שעוזבים, בין אם הם גברים או נשים.
זה תפקיד לא פשוט, לקום וללכת. לסגור את הבאסטה. למרות שלרבים זה יכול להיראות כבריחה מהתמודדות, אני חושבת שיש בהחלטה הזו הרבה אחריות. בפרט כשמדובר במשפחות עם ילדים. נדרשות תעצומות נפש גדולות כדי לקום ולומר: עד כאן. לא רוצה יותר. מיצינו.
כשאני מדמיינת מה עובר על מי שיוזם גירושין, אני מבינה שיש אפשרות שגם הוא חווה את הכאב הגדול של החלום ושברו. ולמרות שהוא זה שקם והולך, אולי גם הוא חווה חוויה של נטישה. ולמרות שהוא זה שעוזב ועל פניו נראה שהוא שולט במצב, הרי הוא יזם את המהלך, אולי גם הוא מרגיש סטירה מצלצלת של מציאות חייו, שהביאה אותו למקום שממנו אין חזור.
בסיפורי גירושין לאף צד אין מונופול על הכאב. אבל לזה שיוזם את הגירושין, יש לא פעם מטען עודף גדול ומכביד: רגשות אשם.
בתרבות שלנו ישנה נטייה להסתכל בעין ביקורתית כנגד זה שיוזם גירושין. "מה הוא לא חושב על הילדים...?". בתרבות שלנו ישנה הנחה סמויה לפיה יש רק דרך אחת טובה לגדל ילדים, והיא בתא משפחתי מאוחד. ואז מי שיוזם את פירוק התא המשפחתי, נתפס ככזה שלא עשה הכל למען ילדיו. והוא מרגיש אשם... אשם מאוד.
אבל מה קורה כשבתוך התא המשפחתי הזה לא טוב? האם עדיין זו הדרך הכי טובה לגדל ילדים? האם שלמות התא המשפחתי גוברת על הכל? האם הילדים ירוויחו יותר עם תא משפחתי מאוחד, אפילו אם הוא מפורר לגמרי מבפנים?
אני בכלל לעיתים חשה שיותר משהאדם מחליט לקום ולעזוב, נדמה לי שההחלטה לקום ולעזוב "מחליטה את האדם". יש לי לפעמים תחושה שההחלטה הזו מוצאת את האדם. אולי הוא לפתע מבין שזה גדול ממנו וחזק ממנו... כי יש רגעים בחיים, שאי אפשר יותר להתווכח עם הקול הפנימי, עם המצפן שאומר לך שנכון לך עכשיו לנוע הלאה.
אני רוצה להדגיש אני לא באה כאן לעודד אנשים לקום ולהתגרש. ממש לא! אני חושבת שזה צעד מאוד גדול ומי שעושה אותו כדאי שיהיה שלם איתו, ושיוודא שהוא עשה כל מה שהיה ביכולתו לפני הבחירה בצעד הזה. יש טיפולים זוגיים שעושים ניסים וחבל לפספס את הסיכוי לזוגיות מתחדשת ומשובחת עם ההורה השני של ילדיך.
מצד שני, אני גם לא באה לעודד אנשים להישאר במצב שהוא לא טוב להם. אין ספק שכשלא טוב, כדאי לחפש דרך שתביא טוב. גירושין לטעמי האישי, אמורה להיות בחירה שנעשית אחרי שמנסים דרכים אחרות כמו טיפול זוגי מעמיק. אבל חשוב לי לומר שאני לא מעודדת לשום כיוון, בעיקר כי אני לא יודעת מה נכון לכל אחד. אני גם לא מאמינה שמה שנכון לאחד, נכון לאחר. לכל אחד יש את מה שנכון עבורו, וכולנו תמיד צריכים להקשיב פנימה עמוק ולברר מה נכון לנו. ולפעול בהתאם לזה.
אבל כן חשוב לי לומר למי שהחליט מתוך שלמות פנימית שגירושין זה הדבר הנכון עבורו, שרגשות אשם הן עניין מיותר, לא נחוץ וגם לא בריא. לא לאדם ולא לילדיו שמפנימים שנעשה כאן משהו "לא טוב". כי אין טוב אחד. יש כל מיני סוגים של טוב. ולפעמים נוצרת משוואה של הורים נשואים ביחסים לא טובים, לעומת הורים גרושים ביחסים מצוינים. אז מה עדיף לילד?
הנה אפילו הביטוי הזה: פירוק משפחה. הוא כל כך שלילי, כל כך מטיל אשמה מלכתחילה. אני רוצה להניח כאן ביטוי חליפי: "פיצול משפחה". לא, המשפחה לא מתפרקת עם ההחלטה על גירושין, אבל בהחלט כן - המשפחה מתפצלת לשני תאים נפרדים. לשני בתים. זה שיוזם אינו מפרק ואינו הורס. הוא מפצל. הכל בסדר. מותר להתגרש, מותר לעזוב, מותר לומר די, מותר לרצות לחיות אחרת. מותר. ולא צריכים להרגיש אשמים על כך.
בסיפורי גירושין לאף צד אין מונופול על הכאב. לאף צד גם אין מונופול על רגשות האשם. גם הצד הנעזב מרגיש אשם, אשם מאוד. כמה תסריטים הוא מריץ בראש על כך שלו הוא היה נוהג אחרת... הדברים היו אחרת. (זו רק השערה כמובן, שאינה עושה חסד עימנו, כי אף פעם אין לנו מושג מה היה קורה אילו...).
ואם לסכם, רגשות אשמה הם עניין מיותר לכשעצמו.
(כדאי גם להיזהר מלהרגיש אשמים על כך שלפעמים פשוט מרגישים אשמים)
[b]כמה צעדים בנעלי הצד השני - פוסט 4[/b]
בסיפורי גירושין ופרידה מאוד קל להזדהות עם הצד שנעזב. הלב יוצא לנוכח הכאב של זה שנכפתה עליו פרידה מבלי שרצה בה. גם בסיפור שלי, כמו שחשפתי טפח ממנו בפוסטים הקודמים, קל לחוש אמפתיה לאישה שהמציאות סטרה לה בעוצמה בפתאומיות. אבל חשוב לזכור, שבסיפורי גירושין (ובוודאי גם בסיפור שלי) לאף צד אין מונופול על הכאב.
אני בוחרת הפעם שלא להיכנס לסיפור האישי שלי כדי לשמור על פרטיותם של המעורבים האחרים, אבל אני כן רוצה לנסות להיכנס לנעלי אלה שעוזבים, בין אם הם גברים או נשים.
זה תפקיד לא פשוט, לקום וללכת. לסגור את הבאסטה. למרות שלרבים זה יכול להיראות כבריחה מהתמודדות, אני חושבת שיש בהחלטה הזו הרבה אחריות. בפרט כשמדובר במשפחות עם ילדים. נדרשות תעצומות נפש גדולות כדי לקום ולומר: עד כאן. לא רוצה יותר. מיצינו.
כשאני מדמיינת מה עובר על מי שיוזם גירושין, אני מבינה שיש אפשרות שגם הוא חווה את הכאב הגדול של החלום ושברו. ולמרות שהוא זה שקם והולך, אולי גם הוא חווה חוויה של נטישה. ולמרות שהוא זה שעוזב ועל פניו נראה שהוא שולט במצב, הרי הוא יזם את המהלך, אולי גם הוא מרגיש סטירה מצלצלת של מציאות חייו, שהביאה אותו למקום שממנו אין חזור.
בסיפורי גירושין לאף צד אין מונופול על הכאב. אבל לזה שיוזם את הגירושין, יש לא פעם מטען עודף גדול ומכביד: רגשות אשם.
בתרבות שלנו ישנה נטייה להסתכל בעין ביקורתית כנגד זה שיוזם גירושין. "מה הוא לא חושב על הילדים...?". בתרבות שלנו ישנה הנחה סמויה לפיה יש רק דרך אחת טובה לגדל ילדים, והיא בתא משפחתי מאוחד. ואז מי שיוזם את פירוק התא המשפחתי, נתפס ככזה שלא עשה הכל למען ילדיו. והוא מרגיש אשם... אשם מאוד.
אבל מה קורה כשבתוך התא המשפחתי הזה לא טוב? האם עדיין זו הדרך הכי טובה לגדל ילדים? האם שלמות התא המשפחתי גוברת על הכל? האם הילדים ירוויחו יותר עם תא משפחתי מאוחד, אפילו אם הוא מפורר לגמרי מבפנים?
אני בכלל לעיתים חשה שיותר משהאדם מחליט לקום ולעזוב, נדמה לי שההחלטה לקום ולעזוב "מחליטה את האדם". יש לי לפעמים תחושה שההחלטה הזו מוצאת את האדם. אולי הוא לפתע מבין שזה גדול ממנו וחזק ממנו... כי יש רגעים בחיים, שאי אפשר יותר להתווכח עם הקול הפנימי, עם המצפן שאומר לך שנכון לך עכשיו לנוע הלאה.
אני רוצה להדגיש אני לא באה כאן לעודד אנשים לקום ולהתגרש. ממש לא! אני חושבת שזה צעד מאוד גדול ומי שעושה אותו כדאי שיהיה שלם איתו, ושיוודא שהוא עשה כל מה שהיה ביכולתו לפני הבחירה בצעד הזה. יש טיפולים זוגיים שעושים ניסים וחבל לפספס את הסיכוי לזוגיות מתחדשת ומשובחת עם ההורה השני של ילדיך.
מצד שני, אני גם לא באה לעודד אנשים להישאר במצב שהוא לא טוב להם. אין ספק שכשלא טוב, כדאי לחפש דרך שתביא טוב. גירושין לטעמי האישי, אמורה להיות בחירה שנעשית אחרי שמנסים דרכים אחרות כמו טיפול זוגי מעמיק. אבל חשוב לי לומר שאני לא מעודדת לשום כיוון, בעיקר כי אני לא יודעת מה נכון לכל אחד. אני גם לא מאמינה שמה שנכון לאחד, נכון לאחר. לכל אחד יש את מה שנכון עבורו, וכולנו תמיד צריכים להקשיב פנימה עמוק ולברר מה נכון לנו. ולפעול בהתאם לזה.
אבל כן חשוב לי לומר למי שהחליט מתוך שלמות פנימית שגירושין זה הדבר הנכון עבורו, שרגשות אשם הן עניין מיותר, לא נחוץ וגם לא בריא. לא לאדם ולא לילדיו שמפנימים שנעשה כאן משהו "לא טוב". כי אין טוב אחד. יש כל מיני סוגים של טוב. ולפעמים נוצרת משוואה של הורים נשואים ביחסים לא טובים, לעומת הורים גרושים ביחסים מצוינים. אז מה עדיף לילד?
הנה אפילו הביטוי הזה: פירוק משפחה. הוא כל כך שלילי, כל כך מטיל אשמה מלכתחילה. אני רוצה להניח כאן ביטוי חליפי: "פיצול משפחה". לא, המשפחה לא מתפרקת עם ההחלטה על גירושין, אבל בהחלט כן - המשפחה מתפצלת לשני תאים נפרדים. לשני בתים. זה שיוזם אינו מפרק ואינו הורס. הוא מפצל. הכל בסדר. מותר להתגרש, מותר לעזוב, מותר לומר די, מותר לרצות לחיות אחרת. מותר. ולא צריכים להרגיש אשמים על כך.
בסיפורי גירושין לאף צד אין מונופול על הכאב. לאף צד גם אין מונופול על רגשות האשם. גם הצד הנעזב מרגיש אשם, אשם מאוד. כמה תסריטים הוא מריץ בראש על כך שלו הוא היה נוהג אחרת... הדברים היו אחרת. (זו רק השערה כמובן, שאינה עושה חסד עימנו, כי אף פעם אין לנו מושג מה היה קורה אילו...).
ואם לסכם, רגשות אשמה הם עניין מיותר לכשעצמו.
(כדאי גם להיזהר מלהרגיש אשמים על כך שלפעמים פשוט מרגישים אשמים)