על ידי ניצן_אמ* » 31 מרץ 2011, 10:45
לא קראתי הכל, ארוך לי מדי. אני חושבת שחרדות זה נורמלי. (לא דאגות, חרדות.) הגם אם לא נורמטיבי.
אני חושבת שכמעט אין אישה עם סף רגישות גבוה (כלומר, חווה את העולם בעוצמה ולא מקהה את החוויה החושית שלה כדי לשרוד) שלא נכנסת ללופ הורמונלי נורמלי לגמרי של חרדה לעולל שלה אחרי הלידה. לא בקטע של פנטזיות אלימות (כשאני מתכוונת לסרטים, ראייה, מחשבות, כל מה שהדמיון מייצר ולא קשור למציאות הריאלית סביבה, אלא למציאות שהיא חוותה דרך טלויזיה, קולנוע, עיתון וכו') אלא בקטע של חדות גבוהה מאד של כל מה שיכול לאיים על הגור שלה. ואם היא כזו, רגישה חושית
באופן טבעי ונורמלי ולא נורמטיבי, זה לא שפוי בעיניי לא להיות בחרדה לגורים שאך נולדו.
נשים שמניקות לאורך זמן ממושך, חוות את המצב ההורמונלי המיוחד הזה לאורך יותר זמן. לא שישה שבועות, יותר לכיוון השנה. כל זה, נראה לי נורמלי.
יותר מזה, אנחנו חיות בחברה אלימה מכמעט כל בחינה (בחדרי הלידה, במילה, בבתי החולים, בתור למשרד הפנים, בתורים בכלל. ולי, במקרה, יש מקור להשוואה ורגישות מספקת כדי להגיד שזה ממש מוחשי.) וצפופה מאד מאד שבה כמות הזרים שרואים יום יום היא גבוהה. חוץ מזה, אנחנו מוזנות ללא הרף במידע על אלימות. הרבה פחות מידע על פרחים וציפורים ודברים יפים, טון מיקוד בהפחדה - מהזר, מהשונה, מהאקלים, מהאוכל, מזיהום סביבתי, מאי עמידה בסטנדרטים של קריירה/לימודים/ניקיון הבית/הופעה חיצונית ועוד ועוד ועוד ועוד... מגדילים עשות ועוד צורכים את זה מבחירה בספרים, טלויזיה, קולנוע...
שתרים את היד מישהי שכתבה פה ועוד רואה מותחנים. שתרים את היד אחת פה שלא הפנימה את הסרטים האמריקאים על זה שחוטפים לה את הילד ו... <לא מפתחת, פשוט כי זה לא הקהל המתאים. יש לכן מספיק משלכן בלי שאני אעזור לכן...>
לי עזרה מאד חשיבה רציונאלית סטטיסטית, וגם הפסקה מוחלטת של צריכת חדשות, וגם מעבר לקהילה ולתרבות אחרת, וגם זה שהתינוק שלי בן שנתיים (הורמונלית) וגם הפסקה מוחלטת של צריכת תכנים קשים (בוחרת קומדיות, צ'יקפליקס, פנטזיה גם בקריאה.) וגם מעט ענווה (הרעיון שהטיל יפגע דווקא בי, או האנס הלא סביר בעליל שנכנס לבתים ותוקף דווקא אמהות בשנתן?
הוא, יבחר בי ובבית שלי. מכל הבתים...) ולא לא לא להכנס לשואה ולפסטיבלי פיגועים. פשוט לא. לא בריא לנפש.
עזר לי מאד להבין שפנטזיה היא פנטזיה, ואין בה נזק (זה רלוונטי גם למין) המחשבות שלנו הן לא באמת. אפשר לתת להן דרור מסויים ולא להגביל אותן, בד בבד עם קרקוע. לגעת באדמה ובמציאות. לאפשר לשניה את הזוועות בראש, לנסות להעביר אותן לעולם האמיתי, להבין שזה מגוחך ברמות... זו הקלה.
מבחינה נויורולוגית - אין פורקן. יש התחלה של מחשבה, ואז המהלך ש"תורגל" במוח הוא זה של חרדה, חסימה, מחשבה, חרדה, חסימה, מחשבה יותר קטנה, חרדה, חסימה... עד לפיתוח רגישות בכזה סד"ג שאפילו ריח של מחשבה בכיוון מעלה את כל ההורמונים ללחץ היסטרי. במקום זה, לאט לאט ללכת בנתיב, מלמד את הגוף שזה רק בראש, ולא צריך לעשות את כל המהלך האימתי כי זה לא באמת. למרות שהחוויה היא של באמת. וואו, מקווה שעכשיו הייתי ברורה.. מנסה להגיד שבמקום לחסום, לנסות לאט ובזהירות להכנס למקומות המפחידים, לראות שהם רק בראש שלנו, לראות שהם לא באמת, לגעת בילדים הישנים ולזכור את האהבה הגדולה בגללה אנחנו רגישות ודואגות...
לי זה עזר לגמרי. והייתי מאלה שמתכננות נתיב מילוט מכל בית שאני נמצאת בו. היום המחשבה היחידה בנושא היא ברוח "אם אני במקרה בפיגוע, הכי חשוב שאני אעצום עיניים חזק חזק. ואסתום אזניים. מה שיהיה על הגוף זה מה שיהיה, הנפש שלי לא מסוגלת לשאת (לסחוב) מראות זוועה וקולות זוועה. אז מכירה בי ובמי שאני, שומרת
עליי.
לא קראתי הכל, ארוך לי מדי. אני חושבת שחרדות זה נורמלי. (לא דאגות, חרדות.) הגם אם לא נורמטיבי.
אני חושבת שכמעט אין אישה עם סף רגישות גבוה (כלומר, חווה את העולם בעוצמה ולא מקהה את החוויה החושית שלה כדי לשרוד) שלא נכנסת ללופ הורמונלי נורמלי לגמרי של חרדה לעולל שלה אחרי הלידה. לא בקטע של פנטזיות אלימות (כשאני מתכוונת לסרטים, ראייה, מחשבות, כל מה שהדמיון מייצר ולא קשור למציאות הריאלית סביבה, אלא למציאות שהיא חוותה דרך טלויזיה, קולנוע, עיתון וכו') אלא בקטע של חדות גבוהה מאד של כל מה שיכול לאיים על הגור שלה. ואם היא כזו, רגישה חושית [po]באופן טבעי[/po] ונורמלי ולא נורמטיבי, זה לא שפוי בעיניי לא להיות בחרדה לגורים שאך נולדו.
נשים שמניקות לאורך זמן ממושך, חוות את המצב ההורמונלי המיוחד הזה לאורך יותר זמן. לא שישה שבועות, יותר לכיוון השנה. כל זה, נראה לי נורמלי.
יותר מזה, אנחנו חיות בחברה אלימה מכמעט כל בחינה (בחדרי הלידה, במילה, בבתי החולים, בתור למשרד הפנים, בתורים בכלל. ולי, במקרה, יש מקור להשוואה ורגישות מספקת כדי להגיד שזה ממש מוחשי.) וצפופה מאד מאד שבה כמות הזרים שרואים יום יום היא גבוהה. חוץ מזה, אנחנו מוזנות ללא הרף במידע על אלימות. הרבה פחות מידע על פרחים וציפורים ודברים יפים, טון מיקוד בהפחדה - מהזר, מהשונה, מהאקלים, מהאוכל, מזיהום סביבתי, מאי עמידה בסטנדרטים של קריירה/לימודים/ניקיון הבית/הופעה חיצונית ועוד ועוד ועוד ועוד... מגדילים עשות ועוד צורכים את זה מבחירה בספרים, טלויזיה, קולנוע...
שתרים את היד מישהי שכתבה פה ועוד רואה מותחנים. שתרים את היד אחת פה שלא הפנימה את הסרטים האמריקאים על זה שחוטפים לה את הילד ו... <לא מפתחת, פשוט כי זה לא הקהל המתאים. יש לכן מספיק משלכן בלי שאני אעזור לכן...>
לי עזרה מאד חשיבה רציונאלית סטטיסטית, וגם הפסקה מוחלטת של צריכת חדשות, וגם מעבר לקהילה ולתרבות אחרת, וגם זה שהתינוק שלי בן שנתיים (הורמונלית) וגם הפסקה מוחלטת של צריכת תכנים קשים (בוחרת קומדיות, צ'יקפליקס, פנטזיה גם בקריאה.) וגם מעט ענווה (הרעיון שהטיל יפגע דווקא בי, או האנס הלא סביר בעליל שנכנס לבתים ותוקף דווקא אמהות בשנתן? :-P הוא, יבחר בי ובבית שלי. מכל הבתים...) ולא לא לא להכנס לשואה ולפסטיבלי פיגועים. פשוט לא. לא בריא לנפש.
עזר לי מאד להבין שפנטזיה היא פנטזיה, ואין בה נזק (זה רלוונטי גם למין) המחשבות שלנו הן לא באמת. אפשר לתת להן דרור מסויים ולא להגביל אותן, בד בבד עם קרקוע. לגעת באדמה ובמציאות. לאפשר לשניה את הזוועות בראש, לנסות להעביר אותן לעולם האמיתי, להבין שזה מגוחך ברמות... זו הקלה.
מבחינה נויורולוגית - אין פורקן. יש התחלה של מחשבה, ואז המהלך ש"תורגל" במוח הוא זה של חרדה, חסימה, מחשבה, חרדה, חסימה, מחשבה יותר קטנה, חרדה, חסימה... עד לפיתוח רגישות בכזה סד"ג שאפילו ריח של מחשבה בכיוון מעלה את כל ההורמונים ללחץ היסטרי. במקום זה, לאט לאט ללכת בנתיב, מלמד את הגוף שזה רק בראש, ולא צריך לעשות את כל המהלך האימתי כי זה לא באמת. למרות שהחוויה היא של באמת. וואו, מקווה שעכשיו הייתי ברורה.. מנסה להגיד שבמקום לחסום, לנסות לאט ובזהירות להכנס למקומות המפחידים, לראות שהם רק בראש שלנו, לראות שהם לא באמת, לגעת בילדים הישנים ולזכור את האהבה הגדולה בגללה אנחנו רגישות ודואגות...
לי זה עזר לגמרי. והייתי מאלה שמתכננות נתיב מילוט מכל בית שאני נמצאת בו. היום המחשבה היחידה בנושא היא ברוח "אם אני במקרה בפיגוע, הכי חשוב שאני אעצום עיניים חזק חזק. ואסתום אזניים. מה שיהיה על הגוף זה מה שיהיה, הנפש שלי לא מסוגלת לשאת (לסחוב) מראות זוועה וקולות זוועה. אז מכירה בי ובמי שאני, שומרת [b]עליי[/b].