על ידי אמא_נמרה* » 01 ינואר 2012, 22:56
מוסיפה את הסיפור המלא כאן, כי האתר של "לגעת אשה" נסגר:
היה יום חמישי. כל השבוע היינו בחופשה עם יקירי שהשתתף בכנס. היה נחמד. היינו במלון. פינוק. פגשנו וראינו אנשים נחמדים.
יש לי כבר בטן גדולה ובולטת, אוטוטו נגמר החודש השישי של ההריון. אני יפה, יש לי תספורת חדשה שמאירה את הפנים שקורנות מההריון. אני מחייכת הרבה. אני שמחה בחלקי.
היה יום חמישי וקטני ואני נסענו במונית שירות לירושלים כדי שאבחן על התזה שלי.
הנסיעה הייתה מטלטלת אבל עברה בנעימים. קטני ישן רוב הדרך ולא היו לי דאגות. גם מהמבחן לא התרגשתי כל כך. אני עובדת על התזה כבר שלוש שנים. אני מכירה אותה לפני ולפנים.
דודה-מיכל פגשה אותנו בירושלים והיא וקטני הלכו לעשות חיים משוגעים. אני הלכתי לשיחה ידידותית עם שלושה פרופסורים. קיבלתי 95. מגיעה לי כל נקודה.
אני נפגשת עם מיכל וקטני בדירה של מיכל וחושבת מה לעשות הערב. יקירי יגיע רק מחר בבוקר מהכנס.
מיכל מתכוונת לצאת לפגישה והולכת להתלבש. אני יושבת על הספה ופתאום מרגישה שאני עושה פיפי. אלא שאני יודעת שזה לא פיפי. אני מתאמנת כבר שנה וחצי בשיטת פאולה והשרירים הטבעתיים שלי הם חזקים מאד (אם היה ענף לזה באולימפיאדה אז הייתי נציגת ישראל, לדעתי).
זה לא פיפי. זו ירידת מים. אני יודעת אפילו שבלידה של קטני לא הייתה לי ירידת מים. אבל אני יודעת, כי אין אפשרות אחרת, כי הריח הוא כמו שכתוב בספרים, כי המכנסיים רטובים וגם התחתונים ואני יושבת כבר דקה מעל האסלה ונשפכים ממני מים ברעש שהיה גורם לכל ישראלי ללכת לסגור את הברז.
אני אומרת למיכל: תביאי לי בבקשה מכנסיים ותחתונים. וגם: אני צריכה אותך, את לא יכולה ללכת.
אני מתקשרת מהטלפון האלחוטי בשירותים לרופא-אדריאן לשאול מה עושים, כאילו שלא ברור לי שצריך ללכת לבי"ח. אדריאן בחו"ל, אומרת המזכירה. אני סוגרת.
מתקשרת לאבא (גם רופא), הוא לא עונה. מתקשרת לאמא:
אבא לידך? כן. מדברת עם אבא. יש לי ירידת מים. כן, בטוח, המון מים, כבר שני זוגות תחתונים ומכנסיים, ושתי מגבות ספוגות ועוד מטפטף. לא , לא כואב לי כלום.
אני צריכה להגיע לבי"ח. ללכת לאט, לרדת במדרגות לאט. שמהאוטו יקחו אותי באלונקה או בכסא גלגלים. לא להתאמץ.
באוטו אני לוקחת רסקיו ומחפשת ארניקה.
מסכמת עם מיכל שהיא תהיה עם קטני. מיכל מתקשרת לדודה דבורה ואומרת לה לבוא למיון.
מתקשרת למלון שימצאו את יקירי ויגידו לו להתקשר אלי.
אני לא בוכה, אני מעשית מאד. אני גם עוד לא מפחדת. אני קצת עצובה, כי אני יודעת שזו הפלה.
אני מכירה את הגוף שלי, אני מכירה את עצמי. אפילו שאף פעם לא הייתה לי הפלה. אפילו שמעולם לא חשבתי או פחדתי שעלולה להיות לי הפלה. ברור לי שקורה לי משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי. אבל אני לא מפחדת. עדין.
במיון אני יושבת בכסא גלגלים. יש אחות אחת נחמדה מאד, אבל יותר מידי עבודה. דודה דבורה באה. במיון לא מתרגשים ממה שקורה לי. אני יושבת ומטפטפת. לא כואב לי, אני עונה, לא כואב לי כלום.
האחות אומרת תלכי ליורי שיפתח לך וריד ויקח בדיקת דם. אני מתווכחת: לא רוצה שיפתח וריד. למה? היא שואלת. כי זה מכניס אותי לסטרס. היא מותרת בינתיים. גם בדיקת דם יכולה להכניס אותי לסטרס אבל אני מבינה שאין מה לעשות.
אני מקבלת החלטה: אני בבי"ח, אני אישה בריאה, אני לא אחווה טראומה. לא משנה מה יקרה לי, לא תהיה לי טראומה, לא אהיה כאותן נשים שמרגישות כמו חפץ, שמרגישות שמתעלמים מהן, שהן רק מקרה, לא אחווה השפלה. התיקון שלי מתחיל עכשיו. ההחלמה ממה שקורה לי מתחילה עכשיו.
יורי עושה לי בדיקת דם. הלב שלי לא קופץ. אני לא מתמלאת ברחמים עצמיים כמו שהיה אופייני שיקרה. אני שלוה. אני בדרך הנכונה.
הולכים לרופא נשים וא"ס. דר` ב`.
הרופא רוצה לבדוק אותי ולעשות א"ס. אני מתנגדת לבדיקה פנימית. באותו הרגע אני לא זוכרת למה, אבל אני יודעת שהבדיקה הפנימית לא טובה עכשיו. הוא מתעקש. גם אני. הוא לא מאמין לי שמה ירד זה מי שפיר, אולי זה פיפי? אני מסבירה לו. מנופפת במגבת עבה ספוגה מים.
אני מכירה את הגוף שלי, זה לא פיפי.
מגיעים לפשרה: קודם א"ס ואז נראה.
הרופא מסתכל בא"ס ואומר: אין מי שפיר. לא שיש מעט מי שפיר, אלא שאין בכלל. אבל יש דופק לעובר והוא זז.
אני יודעת שזו הפלה, אני לא צריכה שהוא יבדוק אותי. אני לא רוצה.
אני מבקשת שעוד רופא יבוא ויסתכל בא"ס. בא דר` פ`. מסתכל ואומר: אין מים בכלל.
דר` פ` רוצה בדיקה פנימית. אני מתנגדת. לא.
הם כועסים, כאילו אני מפרה חוזה. כאילו אני מפריעה להם: "אז למה באת לקבל טיפול אם את לא עושה מה שאנחנו אומרים? אם את לא סומכת עלינו?"
אני מבקשת מידע: למה הבדיקה כל כך חשובה?
כדי שנדע שאלו הם מי שפיר.
וזהו? או שתלמדו ממנה עוד משהו.
לא. רק כדי לוודא שאלו הם מי שפיר.
אבל רואים שאין מים כבר בא"ס, אז לאן הלכו המים? הם ירדו, לא?
אנחנו צריכים לראות. איך את בטוחה שאלו מי שפיר.
כי אני מכירה את הגוף שלי. אני אומרת. זה לא עובד. טיעון פילוסופי מידי.
אני אומרת: אני לא מוכנה לבדיקה, אני אחתום אחריות אם צריך. מה עושים עכשיו , מה האפשרויות. דר` ברומשטיין אומר זירוז.
אני אומרת: הפלה.
דר` ב` מסרב לומר את המילה הזו. לא נעים לו.
הוא מתחיל להסביר שהשבוע גבולי. משבוע 24 אפשר להציל עוברים. אפשר לנסות. אבל שבוע 23 (אם הוא סומך על התאריך שנתתי לו לו.א.) זה מוקדם מידי. העובר לא ישרוד, אולי סיכוי של אחד למי יודע כמה יהיה בעל מומים קשים מאד.
אני לא מפחדת. אני יודעת שתהיה הפלה. אני רק רוצה שזה יהיה תהליך חיובי ולא טראומה.
אז מה עושים?
דר` ב` רוצה לאשפז אותי לתת לי זירוז. אני מסרבת לזירוז עכשיו.
למה? הוא ממש מיואש, לא מבין את הפציינטית החייזרית.
כי אני צריכה לדעת עוד. אני אומרת, להתייעץ, לחשוב (להרגיש, חושבת ולא אומרת).
אפשר לחכות לבוקר? אני שואלת.
דר` ב` נראה כאילו הוא הולך להתאבד בחניקת עצמו על ידי עניבתו ובלבד שלא ישמע עוד הצעות מגונות כאלו. למה לחכות לבוקר? הוא כועס. הוא לא רגיל לשאלות, למשא ומתן.
כי אני רוצה לחכות ולראות אם תתפתח הפלה, אני אומרת.
הוא חושב שאני לא מבינה שתהיה הפלה, הוא מסביר לי את הסכנה שבזיהום עקב ירידת המים (אצלי יש סכנה מוגברת לזיהום, ואני יודעת את זה).
אני מסבירה לו שאני מבינה היטב את המצב, אני לא מכחישה את המציאות, אני רק רוצה זמן להגיע להחלטה שלמה, לראות את יקירי בעלי.
מגיעים לפשרה: אני אתאשפז ועוד מעט נחליט ונראה לגבי הזירוז. דר` ב` מסביר שגם אם יתחילו צירים הם לא יספיקו ללידה ואני אצטרך זירוז. אני מבינה, אני אומרת, אבל אני מעדיפה שהם יתחילו מעצמם קודם. הוא לא מבין למה זה חשוב לי. אני לא מתכוונת להרצות לו עכשיו. הולכת להתאשפז.
ביציאה מהחדר הוא עוד רוטן: ולמה אין לך וריד פתוח? למה את לא עושה מה שאומרים לך?
את אותו הדבר אומרת לי האחות המיון, אבל מתוך צער על כך שאצטרך להמתין עד שיורי יפתח לי וריד.
לא אכפת לי לחכות, אני אומרת לה, ככה הרווחתי שעה בלי.
בינתיים בא יקירי. מדברים, חושבים, מתלבטים.
ההורים שלי מגיעים ואני נשלחת לאשפוז במיון נשים. פוגשים את דר` ב` שוב.
הוא ואבא שלי מדברים.
אבא שלי דיבר עם אדריאן וכולם הגיעו לאותה מסקנה. אם זו הפלה אז צריך לעשות זירוז עכשיו כדי לצמצם את הסיכון לזיהום. לא מבינים למה אני רוצה לחכות לבוקר.
פשרה: נחכה לבוקר שאז יבוא רופא יותר בכיר ולא כונן של לילה. דר` ב` נאנח בהקלה, אבא שלי אומר שגם ככה בלילה יהיה יותר קשה אם יתפתחו סיבוכים, כי יש בעיה של צוות וכוח אדם. אני מתפשרת בכך שאני מבינה שאני חייבת לקבל אנטיביוטיקה למניעה דרך הוריד כבר עכשיו, כי יש סכנה לזיהום.
אני מרוצה.
בבוקר אני מתעוררת, גם ככה ישנתי מעט כי פחדתי מהעירוי.
לא הרגשתי את העובר כבר הרבה מאד שעות, אבל יש לי הרגשה שנמצא דופק בא"ס. אני יודעת שהעובר הזה לא ישרוד. השאלה היא כמה זמן זה ייקח, ואיזה מחיר זה יגבה ממני וממנו בדרך.
אני רוצה להקשיב לגוף.
הגוף שלי אומר לי ללכת. כל הערב הקודם הייתי בכסא גלגלים, כי הרופאים והאחיות לא ידעו מה המצב, אבל עכשיו, כשיודעים, אני רוצה ללכת.
אני מתחילה לטייל במחלקה. עולה במעליות, מסיירת.
יקירי בא, ההורים באים. כואב לך? לא. אבל החום מתחיל לעלות כל פעם מעלה או שתיים. זה אומר שהזיהום מתקרב. מסוכן בשבילי.
מגיעות התכווצויות. בהתחלה קלות מאד. כמעט לא מורגשות, אבל אני מקשיבה.
איך את מרגישה, שואלים.
כאב בגב התחתון, אני עונה, התכווצויות.
הולכים לעשות א"ס.
כבר לא נוח לי לשכב על המיטה, בגלל ההתכווצויות. הטכנאית מסתכלת ואומרת "אוי ואבוי אין מים". יש דופק.
העובר לא זז. לי הוא נראה כאילו שקע לתחתית. מנסים להזיז, מנערים לי את הבטן, לא נעים. עשר דקות מנסים. העובר לא זז.
הרופאים אומרים כנראה הזיהום פגע בו והוא כבר לא יכול לזוז. אבא שלי אומר כמו צמח.
במחלקה יש ביקור רופאים. הרופא שואל שאלות ואני רוקדת על המיטה, עומדת על הברכיים ומענטזת. זהו, זה כבר צירים של התחלת לידה ממש.
רוצים לתת זירוז עכשיו.
אני אומרת רגע, ניתן לצירים להתפתח.
כולם נלחצים (חוץ מיקירי).
עוד כמה דקות ואמא שלי אומרת, זה נראה כמו הצירים של ההתחלה שהיו לך בלידה הקודמת. זה נכון, אני מסתכלת על עצמי, אני מזיזה את האגן, כבר לא יכולה לשבת.
מכניסים אותי לחדר עם עוד יולדת. אין חדרים פנויים. לא אכפת לי.
היולדת השניה מאחורי הוילון, משותקת עם אפידורל, נאנחת "כואב לי" כל הזמן, נשמע שהיא סובלת מאד.
האחריות רוצות לתת לי אפידורל.
לא.
אבל למה? זו לא לידה , הן אומרות, למה לך לסבול, הזירוז מאד יכאב.
לא.
עפרה, שתלווה אותי שואלת למה? שאני אסביר לה? באמת.
באמת? א. כי אני מפחדת להיות משותקת. ב. כי כבר ילדתי בלי ואני יודעת שאני יכולה בלי. ג. כי אני רוצה להרגיש את הלידה, את הכאב, זה חלק מהצער שלי. את מבינה?
כן, היא מבינה.
אני רוקדת מעבר לוילון. הצירים כבר כואבים. אני נושמת. פנימה החוצה. כל הידע מהלידה הקודם נשלף ונהיה טרי בזיכרון. אחרי רבע שעה אני רואה שהצירים האלה קטנים עלי. אני מתגברת עליהם בלי בעיה עם נשימות וריקודים. אני מבינה שזה יכול לקחת שעות ולא בטוח שיבואו צירים מספיק אפקטיביים או שיהיה לי כוח. אני מבקשת זירוז.
שוב שואלים על אפידורל. אני מסרבת. אם אכאב לי מאד, ולא אוכל להמשיך אבקש פטידין, אני אומרת.
שמים לי עירוי עם החוט הכי ארוך שיש, כדי שאוכל להמשיך לרקוד.
עם כל נשימה אני עושה תנועות של לפתוח ולסגור עם הידיים והפנים, הכתפיים והרגליים, כמו שהייתי עושה בתרגילי פאולה.
העיניים שלי עצומות כל הזמן. לפעמים אני מנסה לעמוד על המיטה או להישען על כרית. אי אפשר הצירים ממש חזקים. רק לעמוד או חצי לעמוד וחצי לכרוע על הרצפה ולהישען על המיטה.
הצירים חזקים וכואב לי. אם אני מתבלבלת בנשימה לוקח לי שניים שלושה צירים כדי לחזור לקצב ובינתיים הכאב מסמא את עיני העצומות.
פתאום אני מוצאת שאני עומדת עם רגליים מפוסקות, כפופות ידיים שלוחות קדימה מרפקים כפופים הצידה ומניעה את האגן בתנועות קצובות אקסטטיות כמו שרואים בסרטים של נשיונל ג`אוגרפיק על שבטים כושים באפריקה.
אני מדמיינת את החצאית שלי מתנועעת מצד למצד, אני רוקדת סמבה או רומבה, אני באמצע פולחן דתי או פגני. אני מרגישה את השמש על הפנים. אני בג`ונגל, אני שומעת את התופים. וכל הזמן עיניים עצומות.
ונושמת ונושפת עוד ועוד.
יורדת על הרצפה ונשענת על המיטה, הצירים עושים אותי כבדה ואיטית, אני כולי נשימות, אוויר נכנס ויוצא. אני חושבת "זה יכול להימשך לנצח, אולי זה קשה מידי". התבלבלתי בנשימה, והכאב הפיל לי את הראש על המיטה. חשבתי "פטידין". קמתי על הרגליים ואמרתי בקול "אני יכולה, אני יכולה". המשכתי לעמוד וחזרתי לרקוד, יותר בכבדות, בתנועות מעגליות יותר, ואז ממרחקים שמעתי את השיר הראשון בדיסק "שמעו קולה". יקירי היקר שלי הצליח להביא לי את הדיסק והשמיע לי אותו באמצעות המחשב. לי היה נשמע שהקול הגיע ממרחקים כשבעצם המחשב היה ממש לידי, אבל לא ראיתי אותו בגלל עיני העצומות וגם לא הרגשתי שנכנסו לחדר.
(כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים מהחדר, בגלל היולדת עם האפידורל שסבלה מאד, עם האפידורל, לא ברור לי למה כל-כך כאב לה אם יש לה אפידורל, אבל אני שמעתי את הסבל בקול שלה.
די בהתחלה ניתקתי את עצמי מהקולות ומההפרעות ולכן לא שמתי לב גם אם מישהו הסיט את הוילון וכולם ראו אותי מהמסדרון רוקדת את הריקודים המוזרים שלי.)
באמצע השיר השני היולדת השניה ביקשה שיסגרו את המוזיקה, כי זה מפריע. ממעמקים שמעתי את הבקשה של עפרה האחות והנהנתי. לא היה אכפת.
אני כבר חזרתי להיות הנמרה. עמדתי על הברכיים, נשענתי על המיטה ועם על ציר התחלתי לנהום. בשאיפה הוצאתי אויר בנהימה. ככה עושות נמרות, לא?
הצירים היו כבר מאד חזקים והנהימות השאירו אותי בהכרה, הרימו אותי.
הרגשתי שאני לוחצת לחיצות קטנות. לא התנגדתי לגוף. וכשהרגשתי לחיצה המשכתי, עד שעבר הצורך. באחת הפעמים נהמתי "עפרה" "סיר" ועפרה הגיעה עם סיר. בעיניים עצומות התיישבתי בכריעה על הסיר ויצא מה שיצא. היה לי מאד נוח על הסיר. הישיבה בכריעה התאימה לי כמו כפפה ליד.
ישבתי ונהמתי.
ואז באה הבחילה. והשמחה. גם בלידה הקודמת הייתה לי בחילה ואז נבהלתי, וענגי הדולה הסבירה לי שזה טוב, שזה אומר שהעובר יורד. גם פעילות המעיים מקודם הוכיחה לי את מה שידעתי וצירפה הבנה להבנה: השרירים הטבעתיים שלי באמת חזקים וטובים, העובר יורד, הגוף מגיב ומאותת.
ואני נוהמת "עפרה, להקיא" ועפרה רצה ומביאה כלי ואני מחזיקה ומקיאה בתוכו ומאושרת.
עוד כמה צירים ואני חוזרת לכריעה על הרצפה. אני שמה לב שהדפוס של הצירים השתנה.
ציר אחד ארוך וכואב ו 3-4 צירים חלשים. אני מנמנמת ממש בין ציר לציר, מרגישה חולמת. יוצאות ממני נהמות של הקלה כמעט אורגזמיות, אני מרגישה שהגוף מתרפה, נאנח ונושם כולו.
אני שומעת את עפרה עוברת מעבר לוילון. פותחת את העיניים מהתנומה ושואלת "הפסקת את הפיטוצין?"
לא. למה?
לא כואב לי.
סוגרת את העיניים ומנמנמת.
ואז בא עוד ציר ועוד אחד. ואז כמו שאנשים מתארים בחוויה חוץ-גופית אני רואה את עצמי מבחוץ לרגע: ידי מושטות קדימה דוחפות ונשענות על קיר לא-נראה, ברכי כורעות. עיני עצומות.
אני חוזרת לגוף ומשמיעה נהמה-צעקה של נמרה מהסוואנה.
נמרה שזועקת את כאב הלידה ואת צערה וזועקת את כאבה ומודיעה את עוצמתה למרחבים, והצעקה מתגלגלת עוד ועוד--------
ותוך כדי אני מרגישה שהגוף מוציא, בלי לחיצה שלי את העובר, קודם ראש, ואז אני מרגישה כתף, הצעקה נגמרת ובאה עוד אחת קצרה ואז בבת אחת הגוף יוצא.
אני מורידה את ידי על הרצפה ותומכת בעצמי.
אני צועקת "הוא יצא".
עפרה באה ועוזרת לי לקום. אני יושבת על המיטה ועפרה חותכת את חבל הטבור. היא שואלת: את רוצה לראות אותו?
כן. אני פוקחת עיניים ורואה אותו לידי, עובר קטן, בן-אדם, תינוק קטנטן (615 גר`).
יקירי בא לראות. אנחנו נפרדים מהעובר.
עפרה הולכת ואני מרגישה עוד התכווצויות.
תן לי את הידיים שלך אני אומרת ליקירי. ואז בכריעה על המיטה, תופסת לו חזק בידיים והשליה מחליקה ממני החוצה.
כמו נמרה.
מתחילת הצירים ועד צאת השליה עברה שעה אחת.
מוסיפה את הסיפור המלא כאן, כי האתר של "לגעת אשה" נסגר:
היה יום חמישי. כל השבוע היינו בחופשה עם יקירי שהשתתף בכנס. היה נחמד. היינו במלון. פינוק. פגשנו וראינו אנשים נחמדים.
יש לי כבר בטן גדולה ובולטת, אוטוטו נגמר החודש השישי של ההריון. אני יפה, יש לי תספורת חדשה שמאירה את הפנים שקורנות מההריון. אני מחייכת הרבה. אני שמחה בחלקי.
היה יום חמישי וקטני ואני נסענו במונית שירות לירושלים כדי שאבחן על התזה שלי.
הנסיעה הייתה מטלטלת אבל עברה בנעימים. קטני ישן רוב הדרך ולא היו לי דאגות. גם מהמבחן לא התרגשתי כל כך. אני עובדת על התזה כבר שלוש שנים. אני מכירה אותה לפני ולפנים.
דודה-מיכל פגשה אותנו בירושלים והיא וקטני הלכו לעשות חיים משוגעים. אני הלכתי לשיחה ידידותית עם שלושה פרופסורים. קיבלתי 95. מגיעה לי כל נקודה.
אני נפגשת עם מיכל וקטני בדירה של מיכל וחושבת מה לעשות הערב. יקירי יגיע רק מחר בבוקר מהכנס.
מיכל מתכוונת לצאת לפגישה והולכת להתלבש. אני יושבת על הספה ופתאום מרגישה שאני עושה פיפי. אלא שאני יודעת שזה לא פיפי. אני מתאמנת כבר שנה וחצי בשיטת פאולה והשרירים הטבעתיים שלי הם חזקים מאד (אם היה ענף לזה באולימפיאדה אז הייתי נציגת ישראל, לדעתי).
זה לא פיפי. זו ירידת מים. אני יודעת אפילו שבלידה של קטני לא הייתה לי ירידת מים. אבל אני יודעת, כי אין אפשרות אחרת, כי הריח הוא כמו שכתוב בספרים, כי המכנסיים רטובים וגם התחתונים ואני יושבת כבר דקה מעל האסלה ונשפכים ממני מים ברעש שהיה גורם לכל ישראלי ללכת לסגור את הברז.
אני אומרת למיכל: תביאי לי בבקשה מכנסיים ותחתונים. וגם: אני צריכה אותך, את לא יכולה ללכת.
אני מתקשרת מהטלפון האלחוטי בשירותים לרופא-אדריאן לשאול מה עושים, כאילו שלא ברור לי שצריך ללכת לבי"ח. אדריאן בחו"ל, אומרת המזכירה. אני סוגרת.
מתקשרת לאבא (גם רופא), הוא לא עונה. מתקשרת לאמא:
אבא לידך? כן. מדברת עם אבא. יש לי ירידת מים. כן, בטוח, המון מים, כבר שני זוגות תחתונים ומכנסיים, ושתי מגבות ספוגות ועוד מטפטף. לא , לא כואב לי כלום.
אני צריכה להגיע לבי"ח. ללכת לאט, לרדת במדרגות לאט. שמהאוטו יקחו אותי באלונקה או בכסא גלגלים. לא להתאמץ.
באוטו אני לוקחת רסקיו ומחפשת ארניקה.
מסכמת עם מיכל שהיא תהיה עם קטני. מיכל מתקשרת לדודה דבורה ואומרת לה לבוא למיון.
מתקשרת למלון שימצאו את יקירי ויגידו לו להתקשר אלי.
אני לא בוכה, אני מעשית מאד. אני גם עוד לא מפחדת. אני קצת עצובה, כי אני יודעת שזו הפלה.
אני מכירה את הגוף שלי, אני מכירה את עצמי. אפילו שאף פעם לא הייתה לי הפלה. אפילו שמעולם לא חשבתי או פחדתי שעלולה להיות לי הפלה. ברור לי שקורה לי משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי. אבל אני לא מפחדת. עדין.
במיון אני יושבת בכסא גלגלים. יש אחות אחת נחמדה מאד, אבל יותר מידי עבודה. דודה דבורה באה. במיון לא מתרגשים ממה שקורה לי. אני יושבת ומטפטפת. לא כואב לי, אני עונה, לא כואב לי כלום.
האחות אומרת תלכי ליורי שיפתח לך וריד ויקח בדיקת דם. אני מתווכחת: לא רוצה שיפתח וריד. למה? היא שואלת. כי זה מכניס אותי לסטרס. היא מותרת בינתיים. גם בדיקת דם יכולה להכניס אותי לסטרס אבל אני מבינה שאין מה לעשות.
אני מקבלת החלטה: אני בבי"ח, אני אישה בריאה, אני לא אחווה טראומה. לא משנה מה יקרה לי, לא תהיה לי טראומה, לא אהיה כאותן נשים שמרגישות כמו חפץ, שמרגישות שמתעלמים מהן, שהן רק מקרה, לא אחווה השפלה. התיקון שלי מתחיל עכשיו. ההחלמה ממה שקורה לי מתחילה עכשיו.
יורי עושה לי בדיקת דם. הלב שלי לא קופץ. אני לא מתמלאת ברחמים עצמיים כמו שהיה אופייני שיקרה. אני שלוה. אני בדרך הנכונה.
הולכים לרופא נשים וא"ס. דר` ב`.
הרופא רוצה לבדוק אותי ולעשות א"ס. אני מתנגדת לבדיקה פנימית. באותו הרגע אני לא זוכרת למה, אבל אני יודעת שהבדיקה הפנימית לא טובה עכשיו. הוא מתעקש. גם אני. הוא לא מאמין לי שמה ירד זה מי שפיר, אולי זה פיפי? אני מסבירה לו. מנופפת במגבת עבה ספוגה מים.
אני מכירה את הגוף שלי, זה לא פיפי.
מגיעים לפשרה: קודם א"ס ואז נראה.
הרופא מסתכל בא"ס ואומר: אין מי שפיר. לא שיש מעט מי שפיר, אלא שאין בכלל. אבל יש דופק לעובר והוא זז.
אני יודעת שזו הפלה, אני לא צריכה שהוא יבדוק אותי. אני לא רוצה.
אני מבקשת שעוד רופא יבוא ויסתכל בא"ס. בא דר` פ`. מסתכל ואומר: אין מים בכלל.
דר` פ` רוצה בדיקה פנימית. אני מתנגדת. לא.
הם כועסים, כאילו אני מפרה חוזה. כאילו אני מפריעה להם: "אז למה באת לקבל טיפול אם את לא עושה מה שאנחנו אומרים? אם את לא סומכת עלינו?"
אני מבקשת מידע: למה הבדיקה כל כך חשובה?
כדי שנדע שאלו הם מי שפיר.
וזהו? או שתלמדו ממנה עוד משהו.
לא. רק כדי לוודא שאלו הם מי שפיר.
אבל רואים שאין מים כבר בא"ס, אז לאן הלכו המים? הם ירדו, לא?
אנחנו צריכים לראות. איך את בטוחה שאלו מי שפיר.
כי אני מכירה את הגוף שלי. אני אומרת. זה לא עובד. טיעון פילוסופי מידי.
אני אומרת: אני לא מוכנה לבדיקה, אני אחתום אחריות אם צריך. מה עושים עכשיו , מה האפשרויות. דר` ברומשטיין אומר זירוז.
אני אומרת: הפלה.
דר` ב` מסרב לומר את המילה הזו. לא נעים לו.
הוא מתחיל להסביר שהשבוע גבולי. משבוע 24 אפשר להציל עוברים. אפשר לנסות. אבל שבוע 23 (אם הוא סומך על התאריך שנתתי לו לו.א.) זה מוקדם מידי. העובר לא ישרוד, אולי סיכוי של אחד למי יודע כמה יהיה בעל מומים קשים מאד.
אני לא מפחדת. אני יודעת שתהיה הפלה. אני רק רוצה שזה יהיה תהליך חיובי ולא טראומה.
אז מה עושים?
דר` ב` רוצה לאשפז אותי לתת לי זירוז. אני מסרבת לזירוז עכשיו.
למה? הוא ממש מיואש, לא מבין את הפציינטית החייזרית.
כי אני צריכה לדעת עוד. אני אומרת, להתייעץ, לחשוב (להרגיש, חושבת ולא אומרת).
אפשר לחכות לבוקר? אני שואלת.
דר` ב` נראה כאילו הוא הולך להתאבד בחניקת עצמו על ידי עניבתו ובלבד שלא ישמע עוד הצעות מגונות כאלו. למה לחכות לבוקר? הוא כועס. הוא לא רגיל לשאלות, למשא ומתן.
כי אני רוצה לחכות ולראות אם תתפתח הפלה, אני אומרת.
הוא חושב שאני לא מבינה שתהיה הפלה, הוא מסביר לי את הסכנה שבזיהום עקב ירידת המים (אצלי יש סכנה מוגברת לזיהום, ואני יודעת את זה).
אני מסבירה לו שאני מבינה היטב את המצב, אני לא מכחישה את המציאות, אני רק רוצה זמן להגיע להחלטה שלמה, לראות את יקירי בעלי.
מגיעים לפשרה: אני אתאשפז ועוד מעט נחליט ונראה לגבי הזירוז. דר` ב` מסביר שגם אם יתחילו צירים הם לא יספיקו ללידה ואני אצטרך זירוז. אני מבינה, אני אומרת, אבל אני מעדיפה שהם יתחילו מעצמם קודם. הוא לא מבין למה זה חשוב לי. אני לא מתכוונת להרצות לו עכשיו. הולכת להתאשפז.
ביציאה מהחדר הוא עוד רוטן: ולמה אין לך וריד פתוח? למה את לא עושה מה שאומרים לך?
את אותו הדבר אומרת לי האחות המיון, אבל מתוך צער על כך שאצטרך להמתין עד שיורי יפתח לי וריד.
לא אכפת לי לחכות, אני אומרת לה, ככה הרווחתי שעה בלי.
בינתיים בא יקירי. מדברים, חושבים, מתלבטים.
ההורים שלי מגיעים ואני נשלחת לאשפוז במיון נשים. פוגשים את דר` ב` שוב.
הוא ואבא שלי מדברים.
אבא שלי דיבר עם אדריאן וכולם הגיעו לאותה מסקנה. אם זו הפלה אז צריך לעשות זירוז עכשיו כדי לצמצם את הסיכון לזיהום. לא מבינים למה אני רוצה לחכות לבוקר.
פשרה: נחכה לבוקר שאז יבוא רופא יותר בכיר ולא כונן של לילה. דר` ב` נאנח בהקלה, אבא שלי אומר שגם ככה בלילה יהיה יותר קשה אם יתפתחו סיבוכים, כי יש בעיה של צוות וכוח אדם. אני מתפשרת בכך שאני מבינה שאני חייבת לקבל אנטיביוטיקה למניעה דרך הוריד כבר עכשיו, כי יש סכנה לזיהום.
אני מרוצה.
בבוקר אני מתעוררת, גם ככה ישנתי מעט כי פחדתי מהעירוי.
לא הרגשתי את העובר כבר הרבה מאד שעות, אבל יש לי הרגשה שנמצא דופק בא"ס. אני יודעת שהעובר הזה לא ישרוד. השאלה היא כמה זמן זה ייקח, ואיזה מחיר זה יגבה ממני וממנו בדרך.
אני רוצה להקשיב לגוף.
הגוף שלי אומר לי ללכת. כל הערב הקודם הייתי בכסא גלגלים, כי הרופאים והאחיות לא ידעו מה המצב, אבל עכשיו, כשיודעים, אני רוצה ללכת.
אני מתחילה לטייל במחלקה. עולה במעליות, מסיירת.
יקירי בא, ההורים באים. כואב לך? לא. אבל החום מתחיל לעלות כל פעם מעלה או שתיים. זה אומר שהזיהום מתקרב. מסוכן בשבילי.
מגיעות התכווצויות. בהתחלה קלות מאד. כמעט לא מורגשות, אבל אני מקשיבה.
איך את מרגישה, שואלים.
כאב בגב התחתון, אני עונה, התכווצויות.
הולכים לעשות א"ס.
כבר לא נוח לי לשכב על המיטה, בגלל ההתכווצויות. הטכנאית מסתכלת ואומרת "אוי ואבוי אין מים". יש דופק.
העובר לא זז. לי הוא נראה כאילו שקע לתחתית. מנסים להזיז, מנערים לי את הבטן, לא נעים. עשר דקות מנסים. העובר לא זז.
הרופאים אומרים כנראה הזיהום פגע בו והוא כבר לא יכול לזוז. אבא שלי אומר כמו צמח.
במחלקה יש ביקור רופאים. הרופא שואל שאלות ואני רוקדת על המיטה, עומדת על הברכיים ומענטזת. זהו, זה כבר צירים של התחלת לידה ממש.
רוצים לתת זירוז עכשיו.
אני אומרת רגע, ניתן לצירים להתפתח.
כולם נלחצים (חוץ מיקירי).
עוד כמה דקות ואמא שלי אומרת, זה נראה כמו הצירים של ההתחלה שהיו לך בלידה הקודמת. זה נכון, אני מסתכלת על עצמי, אני מזיזה את האגן, כבר לא יכולה לשבת.
מכניסים אותי לחדר עם עוד יולדת. אין חדרים פנויים. לא אכפת לי.
היולדת השניה מאחורי הוילון, משותקת עם אפידורל, נאנחת "כואב לי" כל הזמן, נשמע שהיא סובלת מאד.
האחריות רוצות לתת לי אפידורל.
לא.
אבל למה? זו לא לידה , הן אומרות, למה לך לסבול, הזירוז מאד יכאב.
לא.
עפרה, שתלווה אותי שואלת למה? שאני אסביר לה? באמת.
באמת? א. כי אני מפחדת להיות משותקת. ב. כי כבר ילדתי בלי ואני יודעת שאני יכולה בלי. ג. כי אני רוצה להרגיש את הלידה, את הכאב, זה חלק מהצער שלי. את מבינה?
כן, היא מבינה.
אני רוקדת מעבר לוילון. הצירים כבר כואבים. אני נושמת. פנימה החוצה. כל הידע מהלידה הקודם נשלף ונהיה טרי בזיכרון. אחרי רבע שעה אני רואה שהצירים האלה קטנים עלי. אני מתגברת עליהם בלי בעיה עם נשימות וריקודים. אני מבינה שזה יכול לקחת שעות ולא בטוח שיבואו צירים מספיק אפקטיביים או שיהיה לי כוח. אני מבקשת זירוז.
שוב שואלים על אפידורל. אני מסרבת. אם אכאב לי מאד, ולא אוכל להמשיך אבקש פטידין, אני אומרת.
שמים לי עירוי עם החוט הכי ארוך שיש, כדי שאוכל להמשיך לרקוד.
עם כל נשימה אני עושה תנועות של לפתוח ולסגור עם הידיים והפנים, הכתפיים והרגליים, כמו שהייתי עושה בתרגילי פאולה.
העיניים שלי עצומות כל הזמן. לפעמים אני מנסה לעמוד על המיטה או להישען על כרית. אי אפשר הצירים ממש חזקים. רק לעמוד או חצי לעמוד וחצי לכרוע על הרצפה ולהישען על המיטה.
הצירים חזקים וכואב לי. אם אני מתבלבלת בנשימה לוקח לי שניים שלושה צירים כדי לחזור לקצב ובינתיים הכאב מסמא את עיני העצומות.
פתאום אני מוצאת שאני עומדת עם רגליים מפוסקות, כפופות ידיים שלוחות קדימה מרפקים כפופים הצידה ומניעה את האגן בתנועות קצובות אקסטטיות כמו שרואים בסרטים של נשיונל ג`אוגרפיק על שבטים כושים באפריקה.
אני מדמיינת את החצאית שלי מתנועעת מצד למצד, אני רוקדת סמבה או רומבה, אני באמצע פולחן דתי או פגני. אני מרגישה את השמש על הפנים. אני בג`ונגל, אני שומעת את התופים. וכל הזמן עיניים עצומות.
ונושמת ונושפת עוד ועוד.
יורדת על הרצפה ונשענת על המיטה, הצירים עושים אותי כבדה ואיטית, אני כולי נשימות, אוויר נכנס ויוצא. אני חושבת "זה יכול להימשך לנצח, אולי זה קשה מידי". התבלבלתי בנשימה, והכאב הפיל לי את הראש על המיטה. חשבתי "פטידין". קמתי על הרגליים ואמרתי בקול "אני יכולה, אני יכולה". המשכתי לעמוד וחזרתי לרקוד, יותר בכבדות, בתנועות מעגליות יותר, ואז ממרחקים שמעתי את השיר הראשון בדיסק "שמעו קולה". יקירי היקר שלי הצליח להביא לי את הדיסק והשמיע לי אותו באמצעות המחשב. לי היה נשמע שהקול הגיע ממרחקים כשבעצם המחשב היה ממש לידי, אבל לא ראיתי אותו בגלל עיני העצומות וגם לא הרגשתי שנכנסו לחדר.
(כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים מהחדר, בגלל היולדת עם האפידורל שסבלה מאד, עם האפידורל, לא ברור לי למה כל-כך כאב לה אם יש לה אפידורל, אבל אני שמעתי את הסבל בקול שלה.
די בהתחלה ניתקתי את עצמי מהקולות ומההפרעות ולכן לא שמתי לב גם אם מישהו הסיט את הוילון וכולם ראו אותי מהמסדרון רוקדת את הריקודים המוזרים שלי.)
באמצע השיר השני היולדת השניה ביקשה שיסגרו את המוזיקה, כי זה מפריע. ממעמקים שמעתי את הבקשה של עפרה האחות והנהנתי. לא היה אכפת.
אני כבר חזרתי להיות הנמרה. עמדתי על הברכיים, נשענתי על המיטה ועם על ציר התחלתי לנהום. בשאיפה הוצאתי אויר בנהימה. ככה עושות נמרות, לא?
הצירים היו כבר מאד חזקים והנהימות השאירו אותי בהכרה, הרימו אותי.
הרגשתי שאני לוחצת לחיצות קטנות. לא התנגדתי לגוף. וכשהרגשתי לחיצה המשכתי, עד שעבר הצורך. באחת הפעמים נהמתי "עפרה" "סיר" ועפרה הגיעה עם סיר. בעיניים עצומות התיישבתי בכריעה על הסיר ויצא מה שיצא. היה לי מאד נוח על הסיר. הישיבה בכריעה התאימה לי כמו כפפה ליד.
ישבתי ונהמתי.
ואז באה הבחילה. והשמחה. גם בלידה הקודמת הייתה לי בחילה ואז נבהלתי, וענגי הדולה הסבירה לי שזה טוב, שזה אומר שהעובר יורד. גם פעילות המעיים מקודם הוכיחה לי את מה שידעתי וצירפה הבנה להבנה: השרירים הטבעתיים שלי באמת חזקים וטובים, העובר יורד, הגוף מגיב ומאותת.
ואני נוהמת "עפרה, להקיא" ועפרה רצה ומביאה כלי ואני מחזיקה ומקיאה בתוכו ומאושרת.
עוד כמה צירים ואני חוזרת לכריעה על הרצפה. אני שמה לב שהדפוס של הצירים השתנה.
ציר אחד ארוך וכואב ו 3-4 צירים חלשים. אני מנמנמת ממש בין ציר לציר, מרגישה חולמת. יוצאות ממני נהמות של הקלה כמעט אורגזמיות, אני מרגישה שהגוף מתרפה, נאנח ונושם כולו.
אני שומעת את עפרה עוברת מעבר לוילון. פותחת את העיניים מהתנומה ושואלת "הפסקת את הפיטוצין?"
לא. למה?
לא כואב לי.
סוגרת את העיניים ומנמנמת.
ואז בא עוד ציר ועוד אחד. ואז כמו שאנשים מתארים בחוויה חוץ-גופית אני רואה את עצמי מבחוץ לרגע: ידי מושטות קדימה דוחפות ונשענות על קיר לא-נראה, ברכי כורעות. עיני עצומות.
אני חוזרת לגוף ומשמיעה נהמה-צעקה של נמרה מהסוואנה.
נמרה שזועקת את כאב הלידה ואת צערה וזועקת את כאבה ומודיעה את עוצמתה למרחבים, והצעקה מתגלגלת עוד ועוד--------
ותוך כדי אני מרגישה שהגוף מוציא, בלי לחיצה שלי את העובר, קודם ראש, ואז אני מרגישה כתף, הצעקה נגמרת ובאה עוד אחת קצרה ואז בבת אחת הגוף יוצא.
אני מורידה את ידי על הרצפה ותומכת בעצמי.
אני צועקת "הוא יצא".
עפרה באה ועוזרת לי לקום. אני יושבת על המיטה ועפרה חותכת את חבל הטבור. היא שואלת: את רוצה לראות אותו?
כן. אני פוקחת עיניים ורואה אותו לידי, עובר קטן, בן-אדם, תינוק קטנטן (615 גר`).
יקירי בא לראות. אנחנו נפרדים מהעובר.
עפרה הולכת ואני מרגישה עוד התכווצויות.
תן לי את הידיים שלך אני אומרת ליקירי. ואז בכריעה על המיטה, תופסת לו חזק בידיים והשליה מחליקה ממני החוצה.
כמו נמרה.
מתחילת הצירים ועד צאת השליה עברה שעה אחת.