טלא פלא לשאלתך. בלידה הראשונה גם לא העזתי ללדת בבית, למרות שבן הזוג היה מוכן ללכת איתי על זה. לגבי הלידה הזו פשוט לא שאלתי את דעתם של אחרים, אני חיה את החיים שלי בשבילי ובשביל הילדים שלי ולא למען דעות של אחרים. מי שידע על זה שאלד בבית זה רק מי ששאל, לא הסתרתי את המידע אבל גם לא התחלתי לדבר על זה עם מי שלא צריך. ההורים של בן זוגי הביעו חשש גדול והיה להם מה להגיד אבל הבהרנו להם שאנחנו עומדים מאחוריי ההחלטה שלנו ואנחנו חושבים שזה הדבר הנכון, בשביל להרגיע אותם ציינו שבית החולים נמצא 5 דקות נסיעה מהבית וגם נתנו להם את הספר 'ללדת בבית' של אילנה שמש כדי שיראו שיש על זה המון מידע ואינפורמציה ושההחלטה ללדת בבית היא לא החלטה פזיז.
ולשאלתך איך מתחילים, אז אולי מתחילים בלהחליט מה חשוב לך, לבחור בעצמך את מה שחשוב לך מבלי לשמוע את דעתם של אחרים,וללמוד לעמוד על דעתך גם כשהסביבה לא מסכימה. ולהאמין בעצמך ובבחירות שלך.
וזה לא תמיד קל, לגבי הלידה בית אני הצלחתי לעמוד עם הבחירה שלי אבל יש מקומות אחרים בחיי בהם למרות שעמדתי על דעתי לא הצלחתי.

איזה סיפור מעורר השראה, אני מפמטזת על לידת בית, מסביבי כולם נגד, חוץ מבעלי שמתלבט...איך התמודדתם מול הסבים/ דודים/ חברים?מאיפה מתחילים?

מקסים, כיף לקרוא

בימים אחריי הלידה הייתי באופוריה, בני היה איתנו בבית פיצקה עוד היתה כולה מלאת אהבה ועדיין לא הציקה לו (כמו עכשיו). שבוע אחריי הלידה בני חזר לעבוד ואני מצאתי את עצמי באמצע החורף נוסעת כל יום לקחת ולהחזיר את פיצקה מהגן. וגם חשבתי שזה זמן טוב לנקות את הבית. אחריי כמה ימים כאלו אבחנתי שהאגן צנח ואני צרכיכה לנוח הרבה יורת מכפי שנחתי. ועל זה אפשר לקרוא אפשהו בדף מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן.

היום פיצקה מבלה עם סב וסבתא ולנו יש קצת נחת להנות מפופיק מבלי לגונן עליו כל הזמן מהאחות הגדולה וגם לי יש זמן לסיים לכתוב בנחת את סיפור הלידה בשעה סבירה ואל באמצע הלילה כשאני גמורה מעייפות.
עברו רק חודשיים וחצי מהלידה המדהימה שהיתה לנו ואני כבר כל כך עמוק בתוך ההתרגלות למשפחה, להתאקלמות למעבר לשני ילדים, ללימוד של ההנקה להקלה והתמודדות עם הגזים והצינון של פופיק.
ועם כל הקשיים אני מלאת סיפוק ומוקירה תודה על כך שכולם בריאים לפופיק שהוא כל כך שליו ומשתלב בטבעיות בחיים שלנו.
תודה לכל מי שקורא ויקרא.

אני מקווה שנתתי השראה לנשים אחרות ללידות בריאות ומעצימות ואני מאחלת לכולן לידות שכאלו.

הלילה הראשון עם פופיק לא היה קל, הוא התעורר הרבה ובכל פעם בכה עם פרצוף של "אמא מה קורה לי, איפה אני? מה זה פה? מה עובר עליי?"
אחר כך הבנתי שהוא לא רצה לעשות פיפי בחיתול, ובכלל בכה בכל פעם שהיה לו פיפי וגם הוא כנראה היה רעב.
אני ממש לא זוכרת איך עברו הימים הראשונים של ההנקה, רק זוכרת שזה לא הלך בקלות ויש לי מזל גדול ש ורד לב שכנה שלי שהיא יועצת הנקה באה יום אחריי ועזרה לי עם ההנקה. באוו זמן גם הגיע רונית לבקר, היינו בחדר רונית שבדקה את פופיק, ורד והתינוקת שלה שהיתה אז בת חודשיים ובין הנקה להנקה של הבת שלה היא עזרה לי וגם החליפה מידע וחוויות עם רונית. בני שהיה כל הזמן בסביבה סיפר שנהנתי מכל רגע. וכן זה היה לי אמוד נעים לארח נשים חכמות בחדר הלידה הפרטי שלנו.
ההנקה אחר כך גם לא הלכה בקלות ואם לא היה לי ניסיון הנקה מוצלח מהלידה הקודמת של פיצקה הייתי אולי נשברת.
לפופיק היה קשה למצוא את השד והידיים שלו היו קפוצות והיה צריך כל פעם לנסות להרחיק אותן כדי שימצא את השד. כל הנקה לוותה בבכי של כמה דקות עד שמצא את הפטמה והצליח להצמד. הוא גם כל פעם התנתק וגם השדיים מאוד כאבו בימים הראשונים. וגם היה לי גודש גדול וסתימות של צינוריות ואחריי שהגודש עבר עדיין הזרימה היתה מהירה וזה גרם לו לבלוע אוויר ולהמון גרפסים וגזים.
למרות שהרופאה שבאה לבקר מיד אחריי הלידה פסקה שאין לשון קשורה, ורד טענה שיכול להיות שיש. ואכן חודש אחר כך כשהלכתי לרופאת המשפחה לבדיקה של פופיק היא אמרה שהיא חושדת שיש לו לשון קשורה. הלכנו למומחית א.א.ג בחדרה שאמרה שהלשון קצרה ולא קשורה ואין צורך לעשות כלום. אך עדיין ההנקה לא הלכה בקלות, אמנם פופיק עלה יפה במשקל אבל התחושה שלי היא שההנקה יכולה ללכת הרבה יותר בקלות. אז בגיל חודש וחצי נסענו עד ירושלים לד"ר פורר לניתוק לשון. ואכן יש שיפור כרגע בהנקה אם כי כנראה ניסע עוד פעם לירושלים כי עדיין הוא מצקצק בזמן הנקה.

פופיק היה עטוף במי השפיר עד הסוף, שק מי השפיר נקרא רק כשהגוף יצא החוצה. אני בטוחה שהעובדה הזו שהוא היה עטוף במים כל הלידה הקלה עליו וגם עליי. רונית מצאה את שק מיי השפיר בתוך המיים שבבריכה והציע לנו לשמור אותו (אני לא זוכרת איך) ולתת אותו אישה קרובה שיש לה קשיים להכנס לליידה. אני לא זוכרת למה אבל בסוף לא עשינו את זה.
עכשיו הגיע הזמן לרוקן את הבריכה, זה לא היה כל כך פשוט. היתה לנו תוכנית להזרים את המים בצינור דרך החלון החוצה אבל משום מה זה לא עבד (אחר כך הבנו שהצינור התקפל וזאת הסיבה היחידה שזה לא עבד). אז בני וחברה שלי התחילו להוציא דליים עם מים לאסלה הקרובה וכשהיו פחות מים בבריכה הם לקחו אותה ביד ושפכו את המים בחוץ. מסתבר שהבריכה הזו דרשה הרבה עבודה, בכלל הלידה בבית שלא כמו בבית חולים יש צורך גדול בעזרה טכנית - מילוי בריכה, נקיונות, השגת ציוד שחסר, הכנת אוכל. אני שמחה מאוד שהקשבנו לרונית והזמנו עוד עזרות שיהיו איתנו. בני אמר לי גם כמה ימים אחרי הלידה שלמרות שהלידה היתה בביית הוא עבד בלידה הזו הרבה יותר קשה מאשר בלידה בבית החולים והיה גם פחות פנוי להיות איתי בגלל כל ההתארגנות שמסביב לליידה.

אחר כך רונית עזרה לי להתקלח והסבירה לי איך לטפל בתפר. היא דרשה שאלך לנוח ושבימים הבאים אהיה כל הזמן במיטה ושהדבר היחיד שאעשה זה להניק את פופיק.
בסביבות 10 כולם עזבו ואנחנו התכוונו ללכת לישון אבל זה לא היה כל כך קל בגלל כל ההתרגשות והאדרנלין שהיתה לי מהלידה. אני הייתי מאושרת שהלידה עברה כל כך בקלות ובשלום. חלק מהנרות בחדר עדיין דלקו ואני זכרתי להודות לכולם על הלידה המופלאה.
למלוות שלי, לבני, לפיצקה לפופיק האמיץ שעשה את הדרך הזו החוצה אליינו ובחר להיות בן שלנו. ולכל מי שהיה ותמך והאמין ועזר וגם לכל מי שלא הפריע. את השיליה שחיכתה לנו בתוך סיר שמנו במקרר בהקפאה וכמה ימים אחריי הלידה בט"ו בשבט נטענו עץ שקד בחצר ובבור שהכנו לנטיעת העץ הטמנו את השיליה, ברכנו את העץ ואת פופיק באותן הברכות.
כמה שעות אחר כך בני שלח מייל עם תמונה מהלידה בה רואים אותי במים מחזיקה את התינוק ופיצקה מלטפלת לו את הראש. כל הציניקנים והפחדנים במשפחה שחששו מהלידה פתאום התחילו לשאול ולהתעניין. אמא שלי שלחה מייל לכל חבריה בה כתבה שילדתי בבית בחדר השינה שלנו ונראה כי עברנו חוויה נהדרת. המסקנה שלי היא שאם אני רוצה משהו וזה חשוב לי אסור לשמוע לכל הציניקנים והמפחידים, בסופו של דבר הם יראו שהכל טוב. תמיד יש סכנה לסיבוך אך אני מאמינה שלידת בית היא בסופו של דבר פחות מסוכנת מלידת בית חולים בגלל הסביבה התומכת והמוכרת.
החוויה הזו שהיא כל כך טבעית ונכונה שמרגע הלידה התינוק איתנו במיטה שחדר שבו נולד ולא עוזב אותנו היא כל כך נכונה. במשך יום נוסף הוא שכב צמוד אליי בטן לבטן מכוסה רק בשמיכות ללא בגדים וזה היה כל כך נעים.


לקראת הצהריים באה הרופאה לבדוק אותו ואמרה שהכל במקום, שהמרפס נפתח שהאשכים במקומם ושמצב בריאותו של פופיק נהדר וגם אבחנה שיש לו צהבת. בעצם כבר רונית אחריי הלידה אמרה שיש לו צהבת, ולי הוא בכלל נראה אדום ולא צהוב. היא הסבירה שכאשר חבל הטבור נשאר מחובר לתינוק הרבה זמן הוא מקבל הרבה דם (שזה טוב מאוד) ואז לכבד יש יותר דם לפרק. בעצם מבחינתי כמה שזה נשמע מוזר היתה זו הקלה שיש לו צהבת כי זה היה תרוץ לדחות את עניין הברית מילה בעוד כמה ימים.
בכלל הברית הזו שהרגשתי שנכפתה עליי זה דבר כל כך ברברי, איך בכל החוייה המדהימה של לידה כל כך טובה ובריאה פתאום נכנס עניין כל כך ברוטלי וכואב? הייתי שמחה לכתוב גם על זה אבל כרגע זה אישי מדיי מבחינתי כדי להעלות את זה לאינטרנט.

אחרי שהתינוק נרגע קצת יצאנו מהמים למיטה שהיתה ממש צמודה לבריכה. וניסיתי להניק אותו,. אני כבר לא זוכרת את כל מה שהיה בשלב הזה, ישבנו כולנו כל המשפחה על המיטה מלאי התרגשות מחכים שהשיליה תצא והיא יצאה כעבור כמה דקות. המשכנו לשבת בחדר כשהתינוק עליי שניינו ערומים והוא מכוסה בשמיכה שלא יהיה לו קר. המלוות והמיילדת היו בחוץ ונתנו לנו להיות ביחד. אני זוכרת שהוא היה עוד אולי חצי שעה עם חבל הטבור. ורק אז רונית באה לנמתק אותו.
הוא יצא כל כך חלק מכוסה בוורניקס, היה כל כך נעים ללטף אותו שחיכיתי 3 שבועות עד שהעזתי לשטוף את כל הגוף שלו.
כמה דקות אחריי הלידה הגיע אחותי לקחת את פיצקה אלייהם (התקשרנו אלייה בשעה 5 כדי שתבוא לקחת את פיצקה ואז בכלל לא ידענו שהלידה מאוד קרובה), מסתבר שתפסנו אותה בזמן כי היא היתה בדרך לחדר כושר (כן ב5 בבוקר), היא הגיע בדיוק בזמן טוב כדי להיות עם פיצקה שהתעוררה. היא מצאה איזה תרוץ להוציא אותה מהחדר ואז רונית יכלה לבדוק אותי אותי ואמרה שיש קרע ושצריך לתפור. התבעסתי מאוד מהעניין כי בלידה הקודמת התפר היה נוראי ולקח לי המון זמן להחלים ממנו וכאב לי יותר מחצי שנה אחר כך בקיום יחסים. רונית הבטיחה לי שהפעם זה לא יכאב כל כך ושאחלים ממנו מאוד מהר. (ואכן ההחלמה היתה מהירה ואין שום זכר לכאב או חוסר נוחות).
בינתיים חברה שלי המקסימה הכינה לנו ארוחת בוקר וגם הכינה אוכל נוסף שיהיה לנו לימים הבאים. לצערי נגה היתה צריכה ללכת די מהר כי נאלצה ללכת לעבוד (להחליף בעבודה מישהי שהיתה חולה).
בערך שעה אחריי הלידה אמרנו לפיצקה שאנחנו והתינוק הולכים לישון כי לא ישנו כל הלילה ושהיא תיסע עם אחותי לסבא וסבתא, במפתיע היא הסכימה מיד לנסוע והלכה בשמחה רבה ונשארה לישון שם בלילה. זה מאטוד נדיר שהיא ישנה לא איתנו וחששנו שהיא לא תרצה להישאר בלילה ואמא שלי החכמה הזמינה עוד נכדים לבוא לישון שם כדי שיהיה לה מספיק אטרקטיבי להישאר.
המשך יבוא..

ותוך כדי הצירים אני אומרת לרונית שנאי מרגישה יותר את אזור האגן, והיא אומרת לי "כן בטח את בלידה והלידה מתקדמת", הלכנו לחדר שינה ורונית בדקה בדופלר מה המצב ואמרה שלפי הקולות שהיא שומעת הראש כבר למטה ושאשפר להכנס למים (היא אפילו לא בדקה פתיחה כי אמרה שלפי מה שהיא רואה כבר אפשר להיכנס למים), הורדתי בגדים ונכנסתי למים. ליידי היו כל המלווים עם סירים עם מים חמים מוכנים כדי למלא עוד מים בבריכה כי בניתיים המים החמים בדוד נגמרו. הבריכה הזו שקניתי בחנות הצעצועים בפרדס חנה באמצע החורף די קטנה וגם לא מכסה את כל הגוף. לא כל כך הי לי נח במים. והצירים כאבו יותר מאשר מחוץ למים. ואז רונית אמרה לי בכל גל להכניס את הראש למים וללשאוף את האוויר בתוך המים. אני עשיתי את זה ודמיינתי שאני דולפין בתוך המים (ותודה לקורס דמיון מודרך שעשיי לפני הלידה) וממש הרגשתי איך אני שוחה בים בקלות ואיך כמו דולפין אני יודעת ללדת במים בקלות. אני חושבת שהיו בערך 10 צירים כאלו שבכל ציר הכנסתי את הראש למים ונשפתי את האוויר החוצה ממני וראיתי ועשיתי בועות גדולות במים. ואז היתה הפסקה הצירים של כמה דקות. ואני שאלי את רונית אם עכשיו הצירים נעצרו ויש רווח בין הצירים אז בטח יש עוד המון זמן עד שאלד. והיא אמרה שאכן כך. ואז אחרי ההפסקה הזו שאני מתחילה להתבעס שיש עוד המון זמן לליידה הרגשתי שהגוף מרגיש צורך לדחוף. אז לחצתי והתחלתי לשאוג, הדחיפות הללו היו קשות מאוד וזאת פעם ראשונה בלידה שהתחיל להיות לי קשה אבל הבנתי שזה כבר הסוף שהוא עוד מאט מגיע אליינו ואני מרגישה כל כך בטוחה וחזקה שאעבור את זה בקלות. אני חושבת שהיו אולי 3 או 4 לחיצות בהן שאפתי נשפיות ארוכות עם נהימות כמו של לביאה. תול כדי אמרתי שאני צריכה קקי (ומסתבר שאני חשבתי שזאת רק הרגשה אבל בני סיפר לי אחר כך שאכן עשיתי הרבה קקי במים ורונית הציאה את הגושים עם מסננת, אני בכלל לא שמתי לב לכך). אני כן זוכרת שרונית התחילה לשאוף איתי וכוונה אותי להשמיע קולות נמוכים יותר. ואז בליחצה הבאה יצא הראש והוא כולו היה מכוסה בשק מיי שפיר - נגעתי זה הרגיש כמו כדור גדול ואז עברו עוד שתי לחיצות ארוכות והוא יצא החוצה. רונית בקשה שניסתכל בשעון לראות מה השעה, השעה היתה 5 וחצי בבוקר.
רונית הניחה אותו בידיים שלי והוא התחיל לבכות. היא מייד לקחה אותו והרימה אותו והפכה אותו כדי לבדוק שאין מים בריאות והכל היה בסדר.
ואז רגע אחרי זה פיצקה פתחה את הדלת הסתכלה סביב ושאלה 'למה יש פה נרות?'
השאגות שלי העירו אותה, והיא הגיע בדיוק ברגע המתאים (כמו שדמיינתי שהיא תכנס לחדר מייד אחרי שהתינוק יצא) היא התקרבה לבריכה וליטפה אותי ואת התינוק. והתרגשה מאוד ביחד איתנו.

וואו מיכלולה..נשמע מקסים...
כל כך הרמוני..

עכשיו הבנתי שאני בלידה.
טוב שהכל היה מוכן, בני הרים את המזרונים ופינה מקום בחדר לבריכה (איזה מזל שיש לנו חדר שינה מרווח שמתאים לליידות).
הדלקתי את הנרות בחדר, עשיתי איזון ח.פ.צ חיים (זה האיזון הבסיסי בקיניסיולוגיה שמורכב מ4כמה תנועות גוף ולגימת מיים), הדלקנו את הנרות בחדר קראנו לכל המלווים שלנו להיות איתנו וקראתי לתינוק שיבוא אליינו שאנחנו מוכנים לקראתו וברכתי אותו ואותי בהרבה כוח ושלווה ונוכחות ואמון שהגוף שלנו ידע איך לעבור את מסע הלידה.
אני ישבתי ברכינה קדימה (כמו חתול נח ביוגה) ובכל גל שהגיע נשענתי על הכדור או על כריות וסובבתי את האגן. בני החזיק לי את האגן בכל סיבוב וממש הרגשתי איך הוא לוקח ממני את הכאב למקום אחר.
כעבור כמה דקות רונית הגיע וביקשה מבני להכין את הבריכה והיא לקחה את תפקידו לעזור לי עם סיבובי האגן בכל גל שמגיע.
בינתיים בני הוציא את הבריכה שהיתה אמורה להיות כבר מנופחת בחדר לייד. אבל מסתבר שהשסתום נפתח ורוב האוויר יצא. הוא התחיל לנפח עם משאבת רגל (הדבר היחיד שלא הספקתי לארגן לפניי הלידה זו משאבה חשמלית). איכשהו תוך כדי הוא לא הצליח (הוא טוען שהמשאבה נשברה) אז הוא התחיל לנפח עם הפה. לפי דעתי לקח לו יותר משעה לנפח את הבריכה וכל הזמן רונית אמרה לו שצריך עוד אוויר כי היא צריכה להיות מנופחת לגמריי.
רונית הציעה בשיא העדינות אם אני רוצה לבדוק פתיחה. אני הסכמתי, היא בדקה והדבר היחיד שאמרה הוא שיש עוד זמן עד שאכנס לבריכה ומזל שכך כי הבריכה עדיין לא היתה מוכנה.
אני המשכתי כל הזמן עם הגלים ואני לא בדיוק זוכרת את הסדר של הדברים, אני רק זוכרת שמתיישהו הגיעו החברה שלי ונגה ושרונית בקשה ללכת לנוח בסלון ושניתן לה שמיכה.
מזה הבנתי שיש עוד המון זמן, היו כמה גלים שאני ובני היינו לבד בחדר ואז חברה שלי נכנסה להגיד שלום וליטפה וחיבקה.
ואז כמה דקות אחר כך רונית נכנסה ואמרה שנדמה לה שיש התקדמות בלידה אז היא סיימה לנוח (אני חושבת שהיא נחה משהו כמו 5 דקות, עכשיו נראה לי שזה תכסיס שלה כדי לאפשר לנו קצת אינטימיות זוגית שתקדם את הלידה ואם כך זה תכסיס שעבד טוב מאוד אצלנו).
כשהיא חזרה הגלים כבר היו יותר קרובים ואני אמרתי שהם מתחזקים ושאני מתחילה להרגיש כאב בין הרגליים.
רונית הציע שאפסיק להיות בישיבה וכדי לקדם את הלידה אתחיל לנוע בבית.
אז יצאתי מהחדר והלכתי לסלון המאוד גדול שלנו רציתי לרקוד אבל לא יכולתי לשים מוסיקה כי לא רציתי להעיר את הילדה שלי. אז רקדנו בלי מוזיקה ובכל גל אני נשענתי על הקיר ושתיים ניגשו אליי ועזרו לי לנועע את האגן, ממש הזיזו את האגן שלי בשמיניות ובמעגלים ולקחו ממני את הכאב. כשהיה גל אחד שהן לא היו איתי הרגשתי שהכאב הרבה יותר חזק, זה ממש היה מדהים איך הן עזרו לי ולקחו ממני את הכאב. כאילו הוא עובר דרכי למקום אחר ולא נתקע בגוף.
בינתיים הבריכה התמלאה ממש לאט כי הצינור שהבאנו היה די דק וגם די מהר נגמרו המים החמים בדוד והיה צריך להביא מים רותחים מהמטבח.
רונית צדקה שהיינו צריכים מלוות נוספות כי הניפוח והמילוי של הבכירה היו אופרציה גדולה שלקחה המון זמן וגם היה נהדר שבכל גל היו שניים צמודים אליי.
תוך כדי גם רונית שאלה אותי אם הכנתי משהו לשתות, ואני בין גל לגל חיפשתי תרכיז מיץ תפוחים ואז קנקנן וגם פותחן כדי לפתוח את הקופסא.
ובכל הזמן הזה של הגלים שביניהם רקדתי בסלון ובמטבח והסברתי לכולן איפה כל דבר נמצא הייתי ערנית ובעיקר מאוד שמחה ואופטימית.

ועכשיו אחרי כל ההקדמה הזו הלידה:

אני קמה ביום חמישי בבוקר ואני רואה את בן זוגי בבית. הוא מספר לי שכמו בכל יום הוא קם ב5 ולקח אוטובוס לתחנת רכבת אך כשהגיע לשם לא היו רכבות, העובדים הכריזו על שביתה פראית. מייד אמרתי שזה יום ממש מתאים ללדת כי הוא בבית. (וזה המקום להזכיר עוד חשש שהיה לי שהוא יהיה בעבודה כשתתחיל הלידה ולהגיע הביתה ייקח לו לפחות שעה, וגם איפה תהיה הבת שלי בזמן הלידה כי היה לני ברור שלא מתאים שתהיה נוכחת).
הוא נאלץ לעבוד מהבית אבל הצעתי שייקח שעתיים חופש ונלך לבית קפה לארוחת בוקר לרגע של זוגיות נדיר ביותר (היו לנו תלושים כאלו לארוחת בוקר חינם שקיבלנו במתנה מהעבודה שלו). אז נסענו לזכרון לבית קפה וישבנו בנחת ועוד הסתובבנו קצת במדרחוב ואז כשחזרנו הביתה, כמו כמעט כל יום הוא אמר שיש המון לחץ בעבודה ושהוא בטח יעבוד עד הלילה והוא צריך שקט בבית. מזל שקבעתי מראש עם המכשפה הצפונית שנלך לבקר אותה ואת הבנות אחרי הגן. היינו אצלה המון שעות, לקראת ערב היא ביקשה ממני שאעזר לה להעסיק את הבנות כדי שתוכל להתארגן לקראת הלילה וללכת ליוגה בזמן. אני ישבתי והקראתי ספורים ושרתי שירים לט"ו בשבט ל4 בנות ותוך כדי הרחם כל הזמן התכווצה, כל הזמן זה אומר לפחות כל 10 דקות. ולא שמתי לב שזה יותר כואב ויותר צפוף מהימים הקודמים.
ורק לקראת 9 בערב נסענו הביתה, ופיצקה נרדמה בדרך עם הבגדים. כשהגענו הביתה הוא עדיין עבד על המחשב ואני ליידו שקעתי בתוך גלישה ב'באופן טבעי'. בינתיים הוא הלך לישון. בדרך כלל בשבועות האחרונים הקפדתי ללכת לישון מוקדם אבל הלילה משום מה נגררתי למחשב ולא הצלחתי לזוז. רק בחצות וחצי נכנסתי לישון ורק אז שמתי לב שההתכווציות של הרחם כואבות ברמה כזו שאני לא ממש יכולה להרדם.
הערתי אותו והוא שונא שאני מעירה אותו בלילה, נהם שאני מפריע לו לישון והתהפך לצד השני. ואז הערתי אותו שוב ואמרתי שאני מתנצלת להעיר אותו אבל אני חושבת שהלידה מתחילה ובבקשה שיבדוק זמנים. הוא הסתכל בשעון ואמר לי 8דקות ואז 3 דקות ואז 12 דקות ועוד פעם 8 דקות, ולי נראה שהוא כנראה יישן בין הצירים כי זה היה נראה לי ממש פחות מ12 דקות.
התקשנו לרונית ואמרתי לה שיש לי צירים ואני לא בדיוק יודעת כמה זמן ושהם גם לא כל כך כואבים אבל אני לא יכולה לישון.
רונית ארה שנמדוד שוב זמנים ושהיא מתארגנת בכל מקרה לצאת.
בדקנו ונדמה לי שהיה כל 5 דקות (אני לא זוכרת), התקשרנו אלייה שוב והיא אמרה שהיא כבר בדרך.
רגע אחריי היא התקשרה מהדרך ושאלה אם קראנו למלוות? אני אמרתי שלא כי בטח יש עוד המון זמן ואני לא רוצה להעיר אותן ב1 בלילה. היא בישה שנקרא להן מייד כי היא חושבת שנצטרך אותן.

כל הזמן הזה פיצקה יישנה במיטה המשפחתית ולא ידענו מה לעשות, לא נראה לי הגיוני להעיר אותה באמצע הלילה ובטח לא לקרוא עכשיו לאחותי שגרה שעה נסיעה מאיתנו שתבוא לקחת אותה. אז החלטנו להעביר אותה למזרון בחדר שלה בתקווה שלא תשים לב. וכך היה, העברנו אותה לחדר שלה והיא המשיכה לישון.

הלידה כטקס:

כבר כשחשבתי על אמרות עלה לי הנושא הזה.
כתבתי אמרה כזו: "זהו רגע מקודש, אני מוקפת במלווים ומלוות שתומכים בי, אמא אדמה תומכת בי"
המלווים מבחינתי הם לא רק אלו שנמצאים איתי בלידה עצמה אלא גם נשים ואנשים שחושבים שתומכים בי מרחוק וגם ישויות אחרות שאני בכלל לא יודעת אם אני מאמינה בהם או לא אבל אם הן קיימות אז שיתמכו בי.

כמה ימים לפני הלידה חברות משומרי הגן ארגוני מעגל לידה מקסים שהתקיים ביורט של חברה שהיתה מיועדת ללוות אותי בלידה. המקום היה די קטן ולכן לצערי לא יכולתי להזמים את כל מי שרציתי.במהלך הערב הנשים פיסלו פסלים מאדמה ואת הפסלים סידרנו על מגש כסף ובאמצעו שמו נר. את המגש קיבלתי איתי ושמתי בחדר השינה שם הייתי אמורה ללדת. בכוונה להדליק את הנר בזמן הלידה. במהלך הערב הזה גם עשו לי דמיון מודרך בו אני באמצע ואחת הנשים דמתה ציר ואיך אני זורמת איתו כמו גל גדול. גל שאם מתנגדים לו אפשר לטבוע אבל אם מרפים וזורמים איתו מגיעים אל החוף.

חברה אחת שהיא זמרת מדהימה כתבה שיר בשבילי עם לחן מדידטיבי ולימדה את כולן:
כמו מים אלייך תזרום
מן הים אלייך תזרום
אמא אדמה לצידך
בואו חיים לכאן

בחירת מלווים לליידה:

כל ההריון הייתי עסוקה במי ילווה אותי בלידה עצמה. חשבתי ובעצם שברתי את הראש מי יוכל להיות איתי שייתן לי את התמיכה שאני צריכה. יש לי חברות מופלאות ואהובות שהייתי שמחה שיהיו איתי אבל הן או בהריון מתקדם או שילדו כמה שבועות או חודשים לפניי או שהן סופר עסוקות בעבודה ובגידול ילדים. אכשהו הרגשתי לא נוח לבקש עזרה מנשים שאני יודעת שיש תינוק שמחכה להן או שהן אמורות ללדת כל רגע אחריי.
כמה שבועות לפניי הלידה, הציע מישיה שאני מכירה לבדוק אם יש לי גם חברות שהן ללא ילדים, ופתאום נזכרתי שכן, איך חלא חשבתי על זה קודם, הרי מי שמלווה אותי לא חייבת להיות אחריי לידה בעצמה. ואז הכל היה ברור. התקשרתי לחברה שלי שגרה חצי שעה נסיעה ממני ובכלל אין לה אוטו. החברה הזו היא אדם מופלא, היא חיה את מי שהיא רוצה להיות באופן מלא. היא גרה בטבע ביורט ומחוברת חזק לאמא אדמה. יש בה המון אמון בטבע ובכל אדם ואני אוהבת אותה מאוד. התקשרתי אלייה והזמנתי אותה ללוות אותי הלידה והיא מייד הסכימה. שמחתי מאוד. והזמנתי אותה לבוא לבקר לראות את הבית. היא הצליחה לתפנות הגיע אליי רק יום לפניי הלידה, היא נסעה אליי נסיעה ארוכה ומייגעת באוטובוס. מכיוון שאני לא נמצאת איתה בקשר יום יומי וגם גילית שהיא עוברת תקופה מאוד קשה ומבלבת בחייה ועדיין היה לי ברור שהיא וגם אני נקבל המון מהשהות שלה בלידה.

חוץ ממנה רונית בקשה שניקח דולה שהיא תביא מהבנות שלומדות איתה בקורס דולות. לנו זה היה נראה מיותר במחשבה שאין לי צורך שתהיה איתי אישה שאני לא מכירה, ובכל זאת אמרתי ניפגש עם מי שרונית ממליצה שתבוא ונראה. ניפגשתי עם נגה שכרגע נמצאת בעיצומו של קורס הדולות והתרשמתי ממנה שיש לה מה לתת והיתה לנו שיחה נהדרת, ועם זאת אמרתי לה שאני לא יודעת מה יהיו הצרכים שלי בלידה ואני שומרת לעצמי את הזכות לא לקרוא לה אם לא ארגיש צורך בכך.
כמה ימים אחר כך חברות משומרי הגן ערכו לי טקס לקראת הלידה והזמנתי גם את נגה להצטרף כדי שתהיה חלק מהמעגל או בעיקר כדי שאני ארגיש שהיא מכירה אותי קצת יותר וגם תכיר את הארגיות שאני מבקשת וזקוקה להןם מתוך הכרות עם החברות שלי.

הוא חזר מהמילואים והבית כבר התחיל לקבל צורה של בית ואני התחלתי להתקרב לסוף ההריון. אני כל הזמן הייתי בטוחה שכל האולטרסאונד זה לא מדוייק ויש לי עוד הרבה זמן וגם את הגדולה יילדתי בסוף 42 אז הייתי די שאננה. רונית באה אליי בשבוע 38 לבדיקה. היא ממששת את הבטן וקובעת שהמשקל כבר 3.200 ואני עומדת ללדת בעוד שבועיים. רגע, רגע אני לא מוכנה עדיין אני אומרת. ורונית אומרת לי יאלה תתכונני כבר ללדת כי העובר כבר מוכן לצאת. אני מבינה שהו מחכה רק לי ומבקשת ממנו יפה שיחכה עוד קצת. בימים הבאים הוצאתי מהארגזים את כל מה שיש לי לתינוקות וגיליתי שיש כמה דברים חשובים שחסרים כמו כסא לרכב למשל (יופי זה אומר שלא יהיה מצב להגיע לבית חולים ללדת).
וזה מזכיר לי שבכל פגישה עם רונית הבעתי את החשש שאם אצטרך משום מה להגיע לבית חולים במהלך הלידה אני מאוד חושש שלא אדע לעמוד על דעתי ולעבור את זה בשלום. ואז רונית אמרה לי אחריי כמה פעמים כאלו שאני אשים להב למה אני עדיין מתעסקת בזה כי בכלל אין סיבה שאגיע לבית חולים. אז עשיתי עם עצמי חקירה על העניין והבנתי שמה שעוד לא פטור אצלי עם בתי חולים ורופאים זה לעמוד על דעתי ולהסביר להם את רצונותיי והבנתי שאם השעור הזה עוד לא גמור אני יכולה ללמוד אותו בהזדמנויות אחרות ולא בלידה הזו.
כבר במשך כמה שבועות האגן בצד השמאלי היה תקוע לגמרי וכאב לי ללכת וגם היו כווצים של הרחם בתידירות גבוהה - נראה לי כל חצי שעה ולפעמים אפילו פחות.
התחלתי שבוע 39 וסוף סוף הבית היה מוכן לחיים בו והדברים לתינוק היו מוכנים. וגם הורדתי הילוך, הפסקתי לעבוד וללכת ללימודים. התחלתי להתעסק בדברים פחות דחופים כמו לבדוק גנים לבת שלי לשנה הבאה ולבקר חברים שלי בחוג של שומרי הגן. ובימים הללו הבנתי שיש עוד דברים שעוצרים אותי מללדת ושאני חייבת ללדת בהקדם ולא בשבוע 42 כמו שחשבתי לפני כי התינוק כבר רוצה לצאת.
דבר ראשון הבנתי שאני צריכה להפרד מההריון הזה בשמחה גדולה, כל כך נהנתי מההריון ומההתפתחות האישית שאפשרתי לעצמי תוך כדי ההריון ובכלל לא בטוח שאהיה בחיים הללו בהריון נוסף והבנתי שזה ממש תהליך פרידה שעליי לעבור מהמצב האהוב הזה.
וגם הבנתי שאני עדיין פוחדת מהלא נודע ומהכניסה של ילד חדש למשפחה ומההתמודדות עם כל נושא הברית וגם חשש גדול מלהיות שוב אמא לתינוק כל כך קטן, כל כך נהנתי שהקטנה גדלה קצת והחיים שלי חזרו קצת לעצמי והיה (ועדיין) יש לי חשש שאאבד את עצמי. ברור לי שהכל דאגות מיותרות כי אני עם עצמי כל הזמן ובכל זאת, הבנתי שזה עוצר אותי מללדת. טיפלתי בזה באמצעות תמצית של דודא רפואית שעוזרת להתמודד עם מצבים של חוסר וודאות.
זהו עכשיו ידעתי שאני מוכנה.


קורס הכנה ללידה מזורז:
ביקשתי מרונית שתעשה לנו מפגש הכנה לליידה שניה והיא ארגנה עוד 2 זוגות שהיו באותו השלב בלידה וגם כן בקשו מפגש רענון כזה. נפגשנו אצלה בסטודיו 3 זוגות וחשבתי שהיא תתן לנו הרצאה על נשימות ותנועות בלידה ומה לעשות בכל מצב. במקום זה היא ביקשה שנשאל שאלות ונעלה חששות שיש לנו, ודיברנו על החששות והדאגות. ואז הגענו לשלב התנועות והנשימות ואז הופתעתי מאוד שאמרה שאין מה להתכונן על נשימות ותנועות, זה יבוא באופן טבעי אינטואיטיבי, אנחנו פשוט נדע מה לעשות. היא הראתה לנו כמה תנוחות בהן נוח לקבל את הגלים, וזהו, זה היה סשן של אולי 20 דקות. אותי זה מאוד הפתיע כי זה היה כל כך שונה מכל מה שלמדתי וממה שקראתי. כאילו כדרך אגב. זה קצת הטריד אותי כי אני רגילה להתכונן לעומק לכל דבר אך שוב היא חזרה ואמרה שאנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שנדע מה לעשות. בסוף סיימנו במדיטציה דמיון מודרך על הלידה. זאת היתה הכנה ללידה כל כך שונה ממה שציפיתי. וטוב שהיא היתה שונה כי זה פתח לי את הראש להבין שאני מוכנה לליידה גם אם לא אקרא כל סיפור לידה וספר חדש על לידות, שאם אני אהיה באמון ובהקשבה לגוף ואסמוך על המלווים בלידה הכל יהיה טוב.

וחוץ מזה רגע לפני שאני סוגרת את המחשב היה גם הכנה של הגוף מבחינת תזונה. הלכתי לייעוץ עם ורד לב ניסיתי (אם כי לא תמיד בהצלחה) לאכול אוכל מזין עד כמה שאפשר. וגם לקחתי ועדיין לוקחת לא די הרבה ויטמינים להשלמה של מה שחסר.
אני שנים סוחבת בעייות של מעיים רגישות וגם טפילים שונים שאוהבים לשהות אצלי בבטן אז אני יודעת שיש לי חסרים והקפדתי מאוד להשלים את הכל בכמוסות - ויטמין b12, ברזלף מגנזיום, ויטמין c, אומגה 3, אבץ, וגם פרנטל וגם אסידופולוס.
אני יודעת שזה המון וזה הפתיע אותי שאת כל זה אני צריכה לקחת אבל זה הוכיח את עצמו, במהלך ההריון הייתי ערנית ובריאה והרגשתי נהדר יותר אפילו מאשר לפניי ההריון ומרוב השנים שהיו לי לפני היותי אמא.

במפגשים שהיו לי עם רונית הבעתי את החשש שאולי יש עוד משהו שאני צריכה לעשות כדי להתכונן ללידה, והיא שאלה אותי 'האם את מרגישה מוכנה?' ואני אמרתי שנראה לי שכן, אז היא ענתה שאם כך אני מוכנה. שאני עושה הרבה ושאני גם לומדת במקביל דמיון מודרך וזה בטוח כלי נהדר גם להכנה וגם שיישרת אותי בלידה. לא נותר לי אלא לסמוך על האבחנה הזו ולבטוח בגוף שלי שאני מוכנה לליידה.

פיצקה מחקה לי שנלך כבר לישון. יופי הצלחתי גם היום לכתוב 10 דקות. כל הכבוד לי.

בעצתה של רונית כתבתי במהלך ההריון במשך כמה שבועות איך תהיה הלידה שלי, בהתחלה היו כמה ימם שלא קראתי מה כתבתי וזרקתי את מה שכתבתי לפח. אחרי זה כתבתי עוד שבועיים בערך איך תהיה הלידה ושמרתי את הדפים. ואז עברתי עלייהם והוצאתי מהם אמרות חיוביות. את האמרות הללו כתבתי בכמה מקומות בבית וגם לקחתי דפים גדולים וצבעתי אותם יפה וכתבתי עלייהם את האמרות בגדול. תליתי אותם בחדר השינה מול המיטה וכל פעם כשראיתי אותם אמרתי אותם בקול, גם כל יום כתבתי את האמרות הללו במחברת כמה פעמים. עד הלידה האמרות החיוביות הללו היו טבועות בתוכי.
עם הזמן חלק מהאמרות התכווצו או שכבר לא היו רלוונטיות ונשארתי עם 5 אמרות:
אני מוכנה למסע לבלתי נודע
אני בסדר עם כל לידה שתהיה
אני יודעת ללדת יש לי אמון בגוף שלי.
אני בוטחת באינטימיות הזוגית ביננו
בין ציר לציר אני מרפה ומתכוננת לציר הבא בשמחה.

בעצתה של רונית שיניתי את המילה ציר למילה גל, כי כפי שהיא אומרת ציר מצרצר וחורק וגל זורם ומתקדם. וזה היה שינוי גדול עבורי להתייחס להתקדמות הלידה כגלים ולא כאל צירים וגם להתייחס לכאב כמשהו שמקדם את הלידה. הפנמתי עם הזמן שפה חדשה כך שבמהלך הלידה לא אמרתי לעצמי 'יש לי צירים כואבים' אלא אמרתי 'יש לי גלים חזקים'. אני בטוחה שזה עשה הבדל גדול בלידה.


לחיזוק האמרות השתמשתי גם בכלים מקיניסיולוגיה חינוכית שזאת שיטה שלמדתי בקורס אצל מיכל צמות. מדיי פעם כשראיתי שיש צורך בכך בעיקר בימים שלפני הלידה. מדובר על סדרה של תרגילים שתוך כדי שעושים אותם חושבים על המטרה שרוצים להשיג. השתמשתי בכלים מהקיניסולוגיה החינוכית גם כדי לחזק את הגישה החיובית שאיתה אני מגיעה ללידה הזו.

מחכה להמשך הספור......

תענוג לקרוא אותך

להתכונן ללדת:

בעקבות הלידה הקודמת וגם בעקבות תהליכים שעברתי מאז שנהייתי אני בגישה שאם יש לי כסף בבנק ההשקעה הכי טובה של הכסף הזה היא לטפח את הבריאות הנפשית והפיסית (האי זה הולך ביחד גוף נפש) שלי ושל בני. זה מתנה לכל החיים להרגיש טוב ולרפא את פצעי העבר שלנו. אז בהריון הזה היה לי ברור שהסעיף הזה בתקציב המשפחתי הולך להיות גבוהה.
במהלך ההריון הלכתי לטיפולי שיאצו בתדירות של בערך אחת ל3 שבועות וכשהיה צורך מעבר הלכתי גם מעבר לכך.
בנוסף הלכתי 3 פעמים לאוסטאופט כהכנה של הגוף לליידה וגם הלכתי ליוגה לפחות פעם בשבוע וכשיכולתי גם פעמיים.

לטיפול אייפק הלכתי כל פעם כשעלה נושא לא פתור או בעיה רפואית שלא הצלחתי להעביר בעצמי (תולעים ושיעולים למשל).

וחוץ מזה היו כמה דברים שהפכתי מתחית ההריון לשגרה כמו דפי בוקר בהשראת הספר 'דרך האמן'. אני שמחה מאוד שלא התקבעתי על כתיבה מיד על הבוקר כי בדרך כלל זה לא הסתדר אבל הקפדתי על כתיבה של לפחות 3 עמודים גם אם זה היה לפני השינה.

קוראים לי להנקה לילה טוב.

הפעם לידה בבית:

אחריי מה שעברתי בלידה הקודמת ולראייה סיפור הלידה של מיכלולה אני יודעת שאין מצב שרגלי תדרוך בבית חולים.
קבענו פגישה עם מיכל בונשטיין, הגענו אלייה לשיחה שאחרייה בן זוגי השתכנע שזה בסדר ללדת בבית והוא ילך איתי על ההרפתקה הזו.
אני מאוד התרשמתי ממיכל אבל חששתי מכך שהיא גרה רחוק, אז קבענו פגישה גם עם רונית קופליס.
על רונית קיבלתי המלצות חמות מכמה חברות שהתחברו אלייה מאוד וגם כמה אי המלצות מכל מיני נשים שאני מכירה פחות טוב. ולכן היה לי קצת קשה להחליט אם בכלל לפגוש אותה ואז הבנתי שכל ההמלצות החמות הן מחברות שאני מאוד אוהבת ומעריכה אז אני אקשיב להן.
נפגשנו כם רונית ומייד הרגשתי איתה בנוח. התאים לי איתה היה שהיא לא מדברת בשפה רפואית, התאים לי שהיא מאוד סומכת על האינטואציה שלה ועל היולדת שתדע מה המצב ומה היא צריכה. לפני כמה שנים גישה כזו היתה מפחידה אותי מאוד אבל אחריי שנים של ניסיון גרוע עם המימסד הרפואי היה לי ברור שזה מה שאני צריכה.
בן הזוג שלי העדיף את מיכל ושוב והיינו בדילמה במי לבחור, אז לצורך העניין שאלתי את אילנה שתבדוק במבחן שריר מי הכי מתאימה. ויצא שמיכל מתאימה אבל רונית הרבה יותר מתאימה לי. ובשיבל לסבך את העניינים שאלתי גם מה העובר רוצה ויצא שהו רוצה את מיכל אבל הוא מסכים שאני אבחר מי הכי מתאימה לי. אז למדתי עוד דבר על התינוק שלי שהוא מתחשב.

הימים עוברים ואני לומדת להיות אמא לשני ילדים. השבוע מצד אחד התחזקתי מאוד ומצד שני קיבלתי צינון לא כל כך נחמד.
כשאני מגיעה למחשב אני כל כך שמחה לקרוא על המעבר למשפחה ולהתעדכן בדפים של אחרים שאני שוכחת להמשיך בסיפור הלידה.
ואני יודעת שעבורי חשוב לי לכתוב וזה חשוב לא לדחות את זה יותר כי אחרי שאני אכתוב יתפנה לי מקום בתוכי לדברים אחרים שאני כבר רוצה לעשות.
אז לשם ההתקדמות אני אאמץ את שיטת פליי לידי, כל יום 10 דקות כתיבה.

אתגרים בזמן ההריון:
בתחילת ההריון גילינו שבעלי הבית שלנו מתכוונים למכור את הבית וביקשו שנסכים להראות אותו לאנשים שיבואו להסתכל. מה שלא לקחנו בחשבון הוא שאחרי יומיים בלבד של הצגת הבית הם מצאו קונים.
במחווה של רצון טוב בעלי הבית בקשו שנגיד עד מתי אנחנו רוצם להישאר ולפי זה הם יסגרו חוזה. אני הבנתי שאין מצב שאעברו בית בקיץ בעייפות של תחילת ההריון אז ביקשנו להישאר עד דצמבר (זאת בנחה שאני אהיה עוד בשליש השני) מה שלא היה נכון כי לא ידענו שההריון מתקדם יותר ממה שחשבתי לפחות בחודש וחצי.
ואז הדיירים החדשים בהסכמה איתנו כשהבנו שטעינו הסכימו שנישאר בבית עד אוגוסט כדי שלא נעבור בסמיכות ללידה.
ואז כמה ימים לפני דצמבר שהתכוונו כבר לסגור איתם חוזה הם הודיעו לנו שהם רוצים לחתום איתנו רק עד סוף מאי כי גם הם בהריון, וזה אומר שנצטרך לחפש בית אחר ולפנות את הבית כשנהיה עם תינוק בן פחות מ 3 חודשים אחרי הלידה.
זה לא השאיר לנו הרבה ברירות להתחיל לחפש מייד בית ולעבור לפני הלידה.
אז למזלנו היו כמה וכמה בתים שפורסמו באותו השבוע ואחרי שבוע קדחתני של חיפושים מייאשים מצאנו בית שבשביל בית שכור הוא ממש מציאה (מבחינת התנאים אבל לא מבחינת המחיר). אבל הכניסה אלייו בדיוק כשיש לבן זוגי מילואים (מילואים בחודש שמיני זה לא כיף אבל לפחות לא קראו לא לעזה בזכות המילואים הללו).
תוך כדי כל ההתארגנות למעבר הבת שלנו קיבלה עבעבעות רוח והיתה איתי שבוע בבית, מזל שהיא עברה את זה קל.
ואז גם לפני וגם אחרי המעבר בן זוגי היה במילואים. כמה ימים אחרי שעברנו בית והאו שוב חזר למילואים הבת שלי קיבלה תולעים ואני מייד אחריה. שברתי את הראש איך לטפל בתולעים בהריון, וורמוקס אי אפשר לקחת וגם הומאופטיה לא, אז נשאר שוב רק אייפק, וטיפול אייפק שוב עבד ועזר לעבור את הדבר המציק הזה בשלום.
הוא חזר ממילואים כשאני באמצע חודש שמיני ועם הלשון בחוץ, כי כמובן תוך כדי הכל גם עבדתי ולמדתי.
ומיד כשחזר התחילה המלחמה ההזויה הזו בעזה ויש מתח גדול באוויר ואני ניסיתי לא כל כך בהצלחה לשמור על קור רוח ולא להתערבב עם הווית השנאה והפחד שהיתה באוויר. וגם לא להתעסק בועידות שלום ויוזמות פיוסכמו שציפיתי מעצמי כי פשוט הייתי צריכה לשמור אנרגיות לליידה וגם לשמור על מצב רוח רגוע.

גדול עם הסיפורים!
באיזה שלב בהריון זה היה, כשזה התגלה?

את ממשיכה עם הסיפורים גם עכשיו, או שלא כ"כ יוצא?
ושירים, מיכלי, זה קלאסי...תפור עלייך לזמר לו כל היום...

הלכנו למומחה לגנטיקה והוא הסביר לנו כל מיני דברים שאני לא זוכרת ובעיקר המליץ לעשות חלבון עוברי ושאשלח לו את התוצאות. אז עשיתי חלבון עוברי והתוצאות היו לפי דעתי ממש בסדר משהו כמו 1 ל200 ומאוד שמחתי שזה לא גבוהה ונרגעתי, ואז התקשר אליי רופא הנשים בדאגה ואמר שאלך לעשות מיי שפיר אמרתי בסדר ולא עשיתי עם זה כלום. וגם סתם בגלל שהיועץ הגנטי אמר שלחנו לו את התוצאות. ואז אחרי שבועיים בערך הוא מחזיר לנו פקס שהתוצאות המשוקללות הן 1ל30, אני עד עכשיו לא מצליחה להבין איך הם בדיוק מחשבים את זה. הפקס מהרופא הגיע יום אחרון לפי התאריך של ההריון שבו ממליצים לעשות מיי שפיר. טוב החלטנו ללכת לעשות מיי שפיר בכל זאת, בהנחה שבטח הכל בסדר וגם אם לא אז לפחות נדע את זה ולא נהיה במתח כל ההריון. אבל יש בעיה, אין תור באף מכון שניתן לקבל החזר דרך הקופה. אחרי כמה טלפונים לרופאים פרטיים מצאתי תור אצל ד"ר שפירא בחיפה ליום המחרת, אבל הבעייה שבדיקה אצלו עולה קצת יותר מ3000 ש"ח. החלטנו לא לחסוך וללכת אליו. אחרי הצהריים מתקשרים אליי שהתפנה תור בבית חולים בפתח תקווה. בן זוגי מתעקש ללכת לפרטי כי הוא לא יודע מי הרופא שנקבל דרך קופת חולים. ואז התחלנו להבין שהריון זה דבר מאוד יקר.
למחרת הלכנו לבדיקת מיי השפיר, הכל עבר בשלום ובקלות, אם כי הרגשתי קצת מוזר אחריי. (לפחות ד"ר שפירא אומר שאין צורך לנוח אחרי הבדיקה כי המנוחה עצמה מלחיצה את הנשים יותר מהבדיקה עצמה). אחרי כמה שבועות קיבלנו תוצאה שהכל בסדר, יופי נהדר.

עכשיו בא הקטע המוזר עם כל הבדיקות הללו. יש לי מטפלת מדהימה באייפק אילנה לשם, שעזרה לי עם המון בעיות. שיטת אייפק למי שלא יודעת זאת שיטה מאוד הזויהבמוחד אצל המטפלת שלי שתוך כדי גם מטפלת בכל מיני דברים אחרים שאין להם שום הסבר רצוינלי כמו אורה סומה, ושמניזם ותקשורים ודיבור על גלגולים קודמים וכו'. אני לא יודעת מה לעשות עם כל זה אבל התוצאות מהעבר דיברו בעד עצמן. אילנה מטפלת בשיטת אייפק גם בעוברים ומתוך אמון בשיטה הזו ובאילנה הלכתי אלייה לטיפול ראשון אחרי התוצאות שקיבלתי לשקיפות העורפית. בטיפול יצא בין היתר לטפל בDNA וגם היה תקשור קצר שבו נאמר שאין לגעת בעובר למרות כל המגבלויות הגנטיות שלו. אוף זה הלחיץ אותי עוד יותר לקבל תקשור כזה. זה גם ערער את הבטחון שלי וגרם לי להחליט לעשות מיי שפיר.
ואחרי שעשינו את מיי השפיר הגעתי לאילנה לטיפול נוסף וזה היה הטיפול הכי מוזר שהיה לי מעולם. אילנה בודקת ואומרת שיש משהו רגשי, ויוצא שמשעמם לו בתוך הרחם. ושאני יכולה לעזור לו. אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לעזור לו ועולה לי רק לשיר או לספר לו סיפורים (בדיוק סיימתי באותו הזמן סדנת מספרי סיפורים). אילנה בודקת ויוצא שצריך לספר לו סיפורים והיא אומרת לי לחכות רגע שהיא הולכת לאוטו שלה. היא חוזרת עם ספריי ילדים ואומרת לי לבחור ספר ולספר לו סיפור. אז אני יושבת בקליניקה שלה ומקריאה סיפור לעובר ותוך כדי בכל פעם שאני הופכת דף ויש רגע הפסקה בסיפור אני מרגישה אותו זז וזאת היתה הפעם הראשונה שהוא זז.
אני יוצאת מהטיפול הזה כל כך שמחה. אם מה שמעסיק אותו זה שעמום והוא רוצה שאני אספר לו סיפורים אז בטוח אין לו בעיות של פיגור שכלי. נגרעתי.
מאז כל פעם שהקראתי סיפור לבת שלי הגדולה אמרתי לה שהסיפור הוא גם בשבילו. וגם במפגשים של שמורי הגן אני מספרת סיפורים לילדים, אז את ההכנות לסיפור עשיתי בקול רם בנסיעות כך שגם פופיק ישמע את הסיפור.

זהו להיום, לילה טוב.

וגמני

בעבר עבדתי עם ילדים עם פיגור שכלי וכל כך אהבתי את העבודה הזו שבכלל לא בא בחשבון מבחינתי לוותר על ילד הריון בגלל תסמונת דאון.

מזדהה, גמאני.
וגמאני מקשיבה כאן @}

היא אמרה לי כמה דברים כל כך חכמים: שכדי לגלות את היעוד צריך ללכת אותו ומכיוון שזו דרך חיים זה חייב ללכת עם הילדים.
אני כל כך מזדהה עם המשפט הזה... והרבה פעמים בואם של הילדים דווקא מחדד ומפתח את תחושת הייעוד, את המיקוד ואת האנרגיה לממש דברים.
<המרגיעון אומר עכשיו: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי>

בעבר עבדתי עם ילדים עם פיגור שכלי וכל כך אהבתי את העבודה הזו שבכלל לא בא בחשבון מבחינתי לוותר על ילד הריון בגלל תסמונת דאון.
היממת אותי עם המשפט הזה... נהיו לי דמעות בעיניים ממש...

תמשיכי לספר, אני מקשיבה

איזה דף מרתק מיכל, תענוג לקרוא, את ממש ממחישה את הקסם שחווית עם ציפור.
כשרון הכתיבה הזה ...אני בטוחה שתוכלי להעזר בו בין יתר המתנות שקיבלת בעבודה שלך עם ילדים ומבוגרים...

אז הגעתי לבדיקת שקיפות עורפית ומייד לפני אמרתי לרופא שאין לי כוונות לעשות מיי שפיר ובמילא אין לי מימון מהמדינה לבדיקה כי נבנסתי להיון כחודשיים לפני שמלאו לי 35. ושאני באה רק כדי להיות בטוחה שהכל בסדר. בשקיפות עורפית התוצאה לא כל כך טובה, הרופא מפציר בי לעשות מיי שפיר. אני חושבת שיותר מחודש אני ואהובי בדילמה גדולה מה לעשות. בעבר עבדתי עם ילדים עם פיגור שכלי וכל כך אהבתי את העבודה הזו שבכלל לא בא בחשבון מבחינתי לוותר על ילד הריון בגלל תסמונת דאון.
פופיק התעורר אמשיך אחר כך.

גם ההריון הראשון הגיע כאילו מעצמו אחרי מסע אחר שעברתי. מדהים אותי הגוף האנושי (לפחות שלי) כשהנפש מוכנה הגוף מתעבר בלי בעייה.
האולטרסאונד הראשון שעשיתי היה שקיפות עורפית (התוצאות היו מדאיגות אבל על זה אכתוב אחר כך), מסתבר שגיל ההריון גדול בשבועיים לפחות ממה שחשבתי, אז או שאני גרועה שחישובים או שבעצם הייתי בהריון כבר קודם, בדיאבד לפי מעקב המחזור החודשי שעשיתי הוסת האחרונה היתה קצת ששונה מהנורמה אצלי. מסתבר שלנשים רבות יש דימום בזמן ההשתרשות של ההריון בערך כחודש אחרי הווסת האחרונה. וזה קרה גם לאחותי שהיא גילתה שהיא בהריון בשלב מאוד מאוחר גם מהסיבה הזו.
אז לכל אורך בההריון אני בכלל לא יודעת באיזה שבוע אני - מה שהסבירו לי שדווא לטובתי לקראת סוף ההריון כדי שרופאים לא ילחיצו אותי שהגיע כבר הזמן ללדת.
בדיאבד גם הבנתי שכבר לפני המפגש עם ציפור היו לי ימים שהייתי מאוד מאוד עייפה וההריון היה ההסבר לעייפות הזו.
אני בדילמה כי הייתי בשוונג של עשייה, בדיוק חודש לפני הוצאתי פעם ראשונה בחיי תיק עוסק פטור במס הכנסה והיו לי תווכניות לעבוד בתור עצמאית ולפתוח חוגים לילדים לעשות קייטנה הקיץ ולקיים מעגל נשים בטבע וכל מה שאני יכוה לעשות זה לישון.
מזל שזה עבר אחרי כמה שבועות וחזרתי למרץ הרגיל שלי.

בינתיים גם נפגשתי עם ציפור למסע איישי ושחררתי עוד כמה אמונות מגבילות שבעקבותייהן הבנתי שאני רוצה ובשלה לעבוד לא רק עם ילדים אלא עם מבוגרים ולא רק עם קבוצות אלא גם ברמה אישית. ואז נרשמתי ללימודים בתחומים טיפוליים (מזל שלא ידעתי שתאריך הלידהה המשוער מוקדם בכחודש ממה שידעתי אחרת לא הייתי מתחילה את הלימודים ואת העבודה עם הילדים בשומרי הגן).

טוב עבר חודש.
בינתיים הספקתי להתעסק בנושא הברית מילה, לגלות שיש לי צניחת אגן ולנסות לנוח (וזה אומר גם גמילה קלה מהמחשב) וגם להתמודד עם השינוי ממשפחה חד ילדית למשפחה דו ילדית ולגלות שזה לא כל כך קל לי.
עכשיו אני כותבת כשתינוקי חמוד ישן בכרית על הברכיים שלי. היום פורים הבת הגדולה נסעה לסבתא לבילויי בעיר הגדולה ויש לי יום שלם של מנוחה. לא צריך לקחת ולהחזיר מהגן, אין קניות, הבית יחסית מסודר יש מה לאכול. סוף סוף אפשר לנסות להתחיל לכתוב.

אז אני מתחילה בהתעברות: מאז הלידה הקודמת אני בגישה שלוקח לי הרבה זמן ללמוד להיות אמא ושאני צריכה רווח גדול בין הילדים. כמו כן אני מאוד חוששת שיצא בן כי אני לא רוצה להתמודד עם עניין הברית מילה. וגם יש לי ג'וק בראש שאני צריכה למצוא את היעוד שלי בחיים ושיש התנגשות בין הרצון שלי להיות פעילה ולהתפתח מבחניה מקצועית ואישית לבין הרצון להיות אמא מסורה לגמרי לילדייה. אז אני אכשהו בלחץ למצוא את הייעוד שלי לפני שאני נכנסת לעוד הריון ולפי מה שלמדתי כדי למצוא את הייעוד צריך לצאת לוויג'ן קווסט של התבודדות של 4 ימם ו4 לילות של צום, ואיך אני אצר לשבוע מהבית שיש לי לידה כל כך קטנה?. לא העלתי בדעתי שיש עוד דרכים לגלות את הייעוד.
כמניעה מתונה ביותר להריון נוסף אני עוקבת אחרי הביוץ אבל לא באופן מלא ומסודר, ומזל שאני לא כזאת עוקבת טובה.
מתיישהו בסוף מאי 2008 התקיימו מעגלי נשים לקראת פסטיבל שקטי ואני נסעתי למעגל בבית אורן שהנחתה ציפור אש הרון. למרות שהיו מעגלים הרבה יותר קרובים אני רציתי לנסוע עד בית אורן. הגעתי, ומסתבר שציפור בכלל לא התכוונה לקיים את המעגל כי אף אחת לא התקשרה לאשר שהיא מגיעה. אבל אני וחברה הגענו. גם נזכרתי עכשיו שהמכונית שלי התקלקלה אז בכלל לא ידענו אם נצליח לצאת מבית אורן חזרה הביתה). כמה דקות אחריינו הגיעו עוד כמה נשים (כולל כאלו שהגיעו עד בית אורן מרעננה). ציפור הבינה שהיא חייבת לקיים את המעגל אז היא לקחה לעצמה קצת זמן להתארגן ובאה.
התחלנו להכנס ליער בחושך ואספנו עצים. ציפור לא הובילה ונתנה לנשים שלא מכירות את היער לבחור את הכיוון ואת המקם למדורה. כבר בהתחלת ההליכה הרגשתי רגע של קסם. מסביבי עפו גחליליות, אחת אפילו התיישבה לי על הכתף לזמן מה. ואני שראיתי פעם האחרונה גחליליות כשהייתי ילדה בחצר במושב של ההורים וחשבתי שהן נכחדו מכל הארץ התרגשתי מאוד.
נושא המעגל הוא שינויי - ציפור מדברת על כך שהמהות הנשית היא שחרור שליטה, שינוי תמידי וקבלה של מה שקורה. בכל שינוי כדי לקבל משהו חדש צריך לוותר על משהו, לשחרר משהו שתוקע או לא משרת אותנו יותר רק כשסוגרים דלת אחת עד הסוף דלת חדשה יכולה להפתח. ולכן לכל שינוי יש מחיר כי צריך לאבד משהו תמורת השינויי. שינוי יכול להיות רק במעגל הפינמי ביותר, רק שינוי עמוק פנימי שמהדהד במעגלים יכול להביא לשינויי בעולם.
במעגל כל אישה נגעה בנושאים הכי רגישים וכואבים וציפור ברגישות רבה עם השאלות הנכונות עזרה לכל אישה להעמיק ולהבין ובחור מהיא רוצה לשחרר כדי לאפשר שינויי. אני הייתי אחרונה בתור וסיפרתי שחשוב לי מאוד למצוא את הייעוד שלי ואני לא יודעת איך לעשות את זה עם ילדים ושאני חוששת מאוד מהרחבת המשפחה. היא אמרה לי כמה דברים כל כך חכמים: שכדי לגלות את היעוד צריך ללכת אותו ומכיוון שזו דרך חיים זה חייב ללכת עם הילדים. לחיות את היעוד זה להביא תועלת, אצל האינדיאנים עשו וויג'ן קווסט ראשון בגיל 12 כי ילדים בגיל הזה כבר לא יכלו להיות לנטל על החברה הם היו צריכים לעשות משהו בעל ערך.
אחר כך ציפור אמרה שתתופף על התוף ותשיר לנו ושכל אחת תשחרר את האמונות שמגבילות אותה. אני שכבתי על האדמה , שמעתי את התוף ופתאום מתחיל כאב בצד השמאלי של הבטן. ואני מייד מבינה זה ביוץ (מה פתאום ביוץ עכשיו? הוא צריך להיות רק עוד כמה ימים) ומייד אני קולטת אני עכשיו מתעברת. רק שחררתי וכבר יש זרע שרוצה להפוך לתינוק. לא יאומן.
שבועיים אחר כך בשקטי אני אמורה להיות בוסת ואין וסת. אני מאושרת וגם מאוד מאד עייפה, כל אישה שאני פוגשת ומכירה ששואלת לשלומי אני עם חיוך על הפרצוף אומרת שאני חושבת שאני בהריון.

קוראת וממתינה, גם.

ברוכה הבאה לאתר, לא נורה שמחקת כי במילא ליאת כתבה שניתן למחוק את מה שתכבה.
אני רוצה להמשיך לכתוב אבל יוצא שעם תינוק קטן בבית יש דברים יותר דחופים.
אגיע גם לזה ואני מקווה שבקרוב.

במקרה הגעתי לכאן ובטעות מחקתי הודעה,סליחה, אני חדשה באתר, סיפור הלידה מסקרן,אני שואפת ללידת בית

גמני בממתינות לסיפור הכתוב

גם

קוראת וממתינה

פופיק נולד בגל האדם בטון הקוסם:

הנה מה שקראתי על זה באתר מושבה חופשית:
http://www.local-blog.co.il/home/?p=2683#more-2683

ה- 6/2: טון 3 באנרגיה של קוסם: הפוקוס לפתרון אתגר הלך שמים מתחיל עם אנרגיית הקוסם, שמאפשרת לקבל ולהכיל את כל אותם הדברים שאנו מבקשים בחיינו. גל האדם ממגנט סיטואציות והזדמנויות חדשות שצצות, בהתאם לרצונות שהגדרנו והקוסם מלמד לשחרר ולזרום עם המצבים שנוצרים. הקוסם מחבר למקום של פשטות וכנות עם עצמנו ועם הסובבים ומשחרר את הצורך בשליטה באירועי החיים. תחושת השליטה המדומה מגבילה את ההתפתחות שלנו ומקפיאה מצבים בחיינו. במקום של כנות והרפיה אנו מתחברים לידיעת הלב ומפסיקים להזדקק לאישורי הסביבה. הקוסם היום מלמד שאנו יודעים הכי טוב מה נכון לנו עכשיו בחיינו ויש לנו את כל הלגיטימציה לקבל את הטוב ביותר. הוא מחבר לידיעה פנימית בטוחה ועימה מאפשר ללכת בדרכנו, להתעצם ולהרחיב את הידע שלנו. ביום זה ננשום את הקוסם ונתחבר לחכמת הלב.


אין לי מושג באסטורולוגיה של המאיה ומה זה אומר על פופיק וזה אולי בכלל לא משנה, אבל יכולה להעיד שפופיק על אף שהוא כל כך קטן כבר הספיק בעצם קיומו ללמד אותי כל כך הרבה שעורים וכולם קשורים לשחרור ולויתור ולפתיחה של הלב גם במצבים שזה נראה בלתי אפשרי.

דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים
פופיק זהו השם שניתן לתינוק עוד בהיותו בבטן על ידי אחותו הגדולה.
פופיק נודל לפני שבועיים וחצי בלידת בית נפלאה וקלה שנערכה 5 שעות (מהרגע ששמתי לב שאני בלידה אבל היו לי צירים עוד לפני ששמתי לב שאני בלידה).
הוא נולד ב6.2.2009 במשקל 3.7 ק"ג בשבוע 40. ותודה שלא חיקיתה עוד כי גם כך עם ראש כל כך גדול כשיצאתה ממני נקרעתי ותפרו אתי.
הלידה היתה קצרה וטובה וההריון היה ארוך וגם טוב לכן סביר להניח שיהיה לי הרבה יותר מה לכתוב על ההריון מאשר על הלידה. (ואפשר לדלג על כל ההקדמה של ההריון ולעבור יש ללידה שהתחלתי לכתוב עליה ב2.4)
זה בטח ייקח לי זמן לכתוב ואכתוב כל פעם קצת ובכלל אחרי הלידה הזו יש לי הרבה פחות דחף לכתוב אולי כי באמת הכל היה טוב ואין טראומות לעבד אלא רק דברים טובים לשתף בהם, והרצון לכתוב הוא בעיקר כדי שאולי עוד נשים יקראו ויקבלו השראה או בטחון בהריונות ובלידות טובים כל כך.