ועכשיו אחרי כל ההקדמה הזו הלידה:
אני קמה ביום חמישי בבוקר ואני רואה את בן זוגי בבית. הוא מספר לי שכמו בכל יום הוא קם ב5 ולקח אוטובוס לתחנת רכבת אך כשהגיע לשם לא היו רכבות, העובדים הכריזו על שביתה פראית. מייד אמרתי שזה יום ממש מתאים ללדת כי הוא בבית. (וזה המקום להזכיר עוד חשש שהיה לי שהוא יהיה בעבודה כשתתחיל הלידה ולהגיע הביתה ייקח לו לפחות שעה, וגם איפה תהיה הבת שלי בזמן הלידה כי היה לני ברור שלא מתאים שתהיה נוכחת).
הוא נאלץ לעבוד מהבית אבל הצעתי שייקח שעתיים חופש ונלך לבית קפה לארוחת בוקר לרגע של זוגיות נדיר ביותר (היו לנו תלושים כאלו לארוחת בוקר חינם שקיבלנו במתנה מהעבודה שלו). אז נסענו לזכרון לבית קפה וישבנו בנחת ועוד הסתובבנו קצת במדרחוב ואז כשחזרנו הביתה, כמו כמעט כל יום הוא אמר שיש המון לחץ בעבודה ושהוא בטח יעבוד עד הלילה והוא צריך שקט בבית. מזל שקבעתי מראש עם
המכשפה הצפונית שנלך לבקר אותה ואת הבנות אחרי הגן. היינו אצלה המון שעות, לקראת ערב היא ביקשה ממני שאעזר לה להעסיק את הבנות כדי שתוכל להתארגן לקראת הלילה וללכת ליוגה בזמן. אני ישבתי והקראתי ספורים ושרתי שירים לט"ו בשבט ל4 בנות ותוך כדי הרחם כל הזמן התכווצה, כל הזמן זה אומר לפחות כל 10 דקות. ולא שמתי לב שזה יותר כואב ויותר צפוף מהימים הקודמים.
ורק לקראת 9 בערב נסענו הביתה, ופיצקה נרדמה בדרך עם הבגדים. כשהגענו הביתה הוא עדיין עבד על המחשב ואני ליידו שקעתי בתוך גלישה ב'באופן טבעי'. בינתיים הוא הלך לישון. בדרך כלל בשבועות האחרונים הקפדתי ללכת לישון מוקדם אבל הלילה משום מה נגררתי למחשב ולא הצלחתי לזוז. רק בחצות וחצי נכנסתי לישון ורק אז שמתי לב שההתכווציות של הרחם כואבות ברמה כזו שאני לא ממש יכולה להרדם.
הערתי אותו והוא שונא שאני מעירה אותו בלילה, נהם שאני מפריע לו לישון והתהפך לצד השני. ואז הערתי אותו שוב ואמרתי שאני מתנצלת להעיר אותו אבל אני חושבת שהלידה מתחילה ובבקשה שיבדוק זמנים. הוא הסתכל בשעון ואמר לי 8דקות ואז 3 דקות ואז 12 דקות ועוד פעם 8 דקות, ולי נראה שהוא כנראה יישן בין הצירים כי זה היה נראה לי ממש פחות מ12 דקות.
התקשנו לרונית ואמרתי לה שיש לי צירים ואני לא בדיוק יודעת כמה זמן ושהם גם לא כל כך כואבים אבל אני לא יכולה לישון.
רונית ארה שנמדוד שוב זמנים ושהיא מתארגנת בכל מקרה לצאת.
בדקנו ונדמה לי שהיה כל 5 דקות (אני לא זוכרת), התקשרנו אלייה שוב והיא אמרה שהיא כבר בדרך.
רגע אחריי היא התקשרה מהדרך ושאלה אם קראנו למלוות? אני אמרתי שלא כי בטח יש עוד המון זמן ואני לא רוצה להעיר אותן ב1 בלילה. היא בישה שנקרא להן מייד כי היא חושבת שנצטרך אותן.
כל הזמן הזה פיצקה יישנה במיטה המשפחתית ולא ידענו מה לעשות, לא נראה לי הגיוני להעיר אותה באמצע הלילה ובטח לא לקרוא עכשיו לאחותי שגרה שעה נסיעה מאיתנו שתבוא לקחת אותה. אז החלטנו להעביר אותה למזרון בחדר שלה בתקווה שלא תשים לב. וכך היה, העברנו אותה לחדר שלה והיא המשיכה לישון.