על ידי שמש_בבטן* » 01 יולי 2010, 11:14
למה קשה לי להתיישב ולכתוב? לא יודעת אבל קשה. קשה לפנות זמן, קשה להתחבר שוב ללידה.
זה שונה מהלידות הקודמות. חגגתי אותן, רק רציתי להיות בהן שוב. לידה רביעית.
הלידה הזו הותירה אותי חסרת נשימה, אולי אפילו מבולבלת. בעיקר נינוחה ושמחה עם זה שהיא היתה מה שהיתה ונגמרה לה. הופתעתי מהעוצמות האדירות שעברו דרכי. הופתעתי מהתחושה של טירוף ושגעון, של אובדן שליטה מוחלט בגוף. היתה תחושה של התמסרות מוחלטת לרגע ולהתרחשות ולא לגמרי מבחירה מודעת. זה סחף אותי ולקח אותי וריסק אותי. ואני חיה. לא זוכרת את זה מלידות קודמות. לא ככה.
אם הייתי חוזרת שוב ללדת זה כדי לנסות מחדש לפענח את הרגעים האלו של האינטנסיביות המדהימה של לקראת הלידה עצמה. שוב הייתי שם, שוב לא הייתי שם. שוב יצאתי עם תחושה של – רגע, בפעם הבאה אני אצליח להבין לחוות ולהיות שם במלואי, עוד יותר מהפעם. שוב עשיתי צעד פנימה והמהות חומקת.
והינה צפה התשובה – זה לא יהיה אחרת כי זו מהות המקום האינסופי הזה. אי אפשר להבין אותו, לתפוס אותו להחזיק אותו "לדעת" אותו. אפשר רק להיות אותו ברגע שבו הוא מתרחש ואז הוא חולף. לגמרי. בטוטאליות מוחלטת בדיוק כמו שהוא היה הטוטאליות המוחלטת של ההתרחשות.
אז הינה עוד פרידה. פרידה מהריון, מתנועות רגלים אל מול עור מתוח ובטן עגולה. פרידה מציפייה וממלאות. פרידה מהלידה שעוד לא הגיעה וכבר חלפה לה. כל הדברים חולפים לבלי שוב אבל לידות במיוחד! והינה גם תודה על הזכות להיות במקום כל כך ראשוני ואחד ונקי.
אם הייתי יכולה להקליט תחושות וריחות. את הריח של אביגיל ביומיים הראשונים שאחרי הלידה. ריח של רחם ושל אהבה טהורה. את התחושה של הצירים החזקים שמפרקים ומרכיבים אותי מחדש פעם ועוד פעם ועוד פעם. את התחושה של הראש שיורד ומגיע ויוצא. את הפרינאום שנמתח ומפנה מקום. את הפנים שנוצרות לי לתוך היד כשהראש יוצא – תינוקת שהיתה שם אבל נוצרת יש מאין. את הכתף שנלחצת. והינה, אני מספרת את הלידה סופסוף.
ההריון הנוכחי היה אפוף בזכרון החי של הלידה של אלונה, לידה באמבטיה, ללא מיילדת (שלא בתכנון אבל מאד בברכה), לידה שארכה שעה והיתה קו ישר של התרחשות פשוטה ומדהימה. ההתגבשות לקראת הלידה המתקרבת היתה הרבה סביב השאלה מי תהיה או לא תהיה נוכחת בלידה ואיך אני רוצה ללדת הפעם. היה לי ברור שאני רוצה שוב ללדת לבד, בעצמי במים, אותו הדבר. אמיר לא רצה שלא נזמין מיילדת בכלל, אני לא מצאתי הסכמה אמיתית לנוכחות מיילדת.
אבל פיניתי מקום (או האמנתי שפיניתי מקום) ודיברנו עם טובה וסיכמנו איתה ונכנסתי לתהליך של הכרות וריכוך והסתכלות פנימה על מה אני באמת רוצה מהלידה שלי.
היתה שאלה אם ה"ללדת לבד" בא ממקום של חוסר יכולת להתמך או ממקום אוטנטי של התכנסות. אז כן, אני יודעת שיש יש לי למידה במקום של תמיכה וקבלת עזרה אבל – עם התקדמות ההריון הבנתי שבלידה אני יולדת בעצמי. וזה נכון ומדויק ואין צורך "לחפור" עניינים. תמונת הלידה שלי לא כוללת החוצה. רק פנימה, אני עם היד בפנים מלווה את התינוקת החוצה ואמיר יושב מולי, עוגן בעולם.
הפרטים הקטנים – לחכות לחכות לחכות את הימים של סוף ההריון.לרצות ללדת ולא לרצות שזה יגמר יגיע ויחלוף. מה עם הילדים? אחרי כמה שעות של צירים מדומים בשבת הבנתי שהם לא יהיו איתי בלידה. למרות שהרעיון באופן שכלי התאים לי, הבנתי שאני לא יכולה לגייס פניות לנוכחות שלהם ובאותו הזמן לא אוכל להתכנס כמו שצריך ולגייס את עצמי ללדת.
יום שלישי בערב, סופסוף אמיר נשאר בבית ולא יוצא לעבוד. נרדמתי טוב ואחרי כשעתיים שינה התעוררתי מציר אמיתי, ספונטאני, עם תחושה ממוקדת של כאב ומתיחה בדיוק בצוואר הרחם. שירותים, ציר, התרוקנות ושוב פעם. זהו. זה מתחיל. קראנו לרותם לקחת את הילדים. תוך חצי שעה הם כבר לא היו. עוד חלפה בי מחשבה לא לקרוא לטובה עדיין, לחכות קצת לבד אבל מנסיון עם שתי לידות מאד מהירות בעברי החלטנו להתקשר והיא בדרך. הצירים ממשיכים בקצב אחיד. קצת כואבים אבל מאד מנומסים. כל שתי דקות, קצת צליל, קצת תנועה, ריקוד זוגי לאור הירח עם בריזה נעימה ועננות עדינה בשמים, פסטוראלי ורומנטי בדיוק כמו שייחלתי שיהיה.
טובה מגיעה ושואלת אם אנחנו צריכים משהו. עופרית מגיעה ואני לא פוגשת אותה עד אחרי הלידה.הן מתמקמות בסלון ואני אומרת לאמיר – אפשר להרגע. הצירים ממשיכים בסבלנות אבל לידה זו לא. אחרי שעתיים וחצי כאלו (ואני שומו שמים עוד לא ילדתי...)הבנתי שמשהו לא יושב לי נכון. היה ציר אחד חזק פתאום, החלטתי להכנס למים באמבטיה. מיד הצירים פחתו ונחלשו. בדיקה עצמית מראה פתיחה של כ 4 ס"מ. כמו קודם וכמו עוד קודם.
בערך ב 3 בבוקר טובה נכנסת לחדר. היא שואלת אם אפשר לבדוק אותי ואני אומרת שלא. בדקתי את עצמי, לא היה שינוי מאז שהן הגיעו. מציעה שנלך לישון. אמיר נרדם עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט. אני מסכימה. היא יוצאת ואני נשארת עם עצמי. אני מנמנמת קצת, קמה לצירים, חוזרת לנמנם. מנסה לעשות עיסוי פטמות. מבינה שצריך לעשות עבודה רגשית. שיחה פנימית עם שירלי. אני מבינה עד כמה אני מודעת לנוכחות המיילדות ועד כמה אני בתחושה שאני אמורה לספק סחורה וללדת לפי ציפייה. אני בתחושה שהן שומעות כל ציר ומודדות אותי מהסלון. אני בחוץ ולא בפנים. זה שטובה "שחררה" אותי מהצורך להמשיך את הלידה ואישרה לי להפסיק אותה ולישון עזר לי לשחרר אותן מבפנים. הלידה הזו היא שלי ואני אלד ויולדת בעצמי גם אם יהיו סביבי מאה אנשים. במקום לריב עם נוכחות המיילדות בבית מצאתי בתוכי ברכה לזה שהן כאן. מסכימות להיות שם בחדר השני ולתמוך בי בשקט. משהו בי נרגע. הדבר הבא שהבנתי ושהפתיע אותי מאד הוא שאני מפחדת מהכאב של הלידה. למה הפתיע? כי לא זכרתי שאני זוכרת את הכאבים האלו. כי בראש ובמחשבה ובאמירה אני לא מפחדת מהם. אבל הגוף...אז גם שם היה שחרור עמוק. בואי בברכה, תינוקת יפה שלי.
נרדמתי לגמרי. ישנתי אולי חצי שעה והתעוררתי בעמידה שואגת ציר ארוך, כואב, מוטרף. הלכתי להתרוקן שוב ובחדר האמבטיה שוב ציר – ארוך, כואב ומוטרף. וזהו. הייתי בפנים כל כולי. אחד אחרי השני הם הגיעו והותירו אותי מתנשמת מהעוצמה. כמו ברק שיורד מלמעלה, מרסק דרך הגוף ומשתלח בי ואני ללא שליטה, ללא הרפיה, ללא מודעות אלא רק הוויה של שאגות ותנועה ותדהמה. אמיר נכנס ותפש לי את הידיים. יש עוגן בטירוף.
אני זוכרת חיוך בסיום אחד מהגלים האלו. אני זוכרת את טובה נכנסת, בודקת דופק ומתיישבת על האסלה. ידיים בכפפות. ביקשתי ממנה לחכות בחוץ והיא יצאה. אני זוכרת שנכנסתי למים ועד שהם התמלאו עברתי מרגל לרגל ונזכרתי בפילה הממליטה ובתנועה שלה מרגל לרגל. אני זוכרת שהתבכיינתי לאמיר על כמה שזה כואב. אני זוכרת שאמרתי שאני אמות אם יגיע עוד אחד כזה ו"לאאא" הינה הוא בא. ויודעת תוך כדי שאני כמעט יולדת. אני זוכרת את התחושה של השק הרך דרך הפתיחה המתהווה. קצת צדודנית היא היתה, על העוקם שם בפנים. ואז "פק" פנימי, הפוגה של מנוחה. אני על הברכיים באמבטיה, נשענת על הדופן, אמיר מולי. רגע של שקט, משהו משתנה. "ירדו לי המים". ושוב הם מגיעים ואני עם היד בפנים מרגישה את הראש ולא מבינה מה אני מרגישה. כמו תפר גס של בגד, עצם קטנה עלתה על עצם קטנה, הראש מפלס את עצמו. לקח לה זמן לרדת (בניגוד לאלונה – 5 צירים ברורים) ובזמן הירידה היה כאוס. לחצתי, נהנתי מללחוץ, נחתי שאגתי וכאבתי כל כך. הרגשתי את עצמות האגן נפרשות כמו כנפיים. רציתי להוציא אותה אבל גם לבלוע אותה. להיות שם ולברוח מהתחושות. לרגע חשבתי שהיא נתקעת. החלפתי ברכיים לשמאל על הרצפה. "בואי, בואי, בואי, בואי". והינה היא באה. לא יאומן, לא יאומן "תזכיר לי להוציא אותה לאט" וכבר היא שם והפתח מתרחב עוד ועוד ועוד ואני כבר לא עושה כלום אלא רק נפערת ומאפשרת. הראש מגיח ואני שמה את היד של אמיר שירגיש (לאט", הוא מזכיר לי, "לאט"). לאט ומהר אינסופי וחולף היד שלי מרגישה את הפנים יוצאים כמו נוצרים אל תוך המגע שלי. הראש בחוץ ועוד ציר (זה לא אמור להפסיק לכאוב אחרי שהראש יוצא?) ותנועה – הראש מסתובב, היא מוציאה את הכתף התחתונה ואח"כ זהו "הינה היא יוצאת" והיא במים. והיא עלי והיא שמוטה ואח"כ נענית לי."שלום, שלום, שלום לך קטנה קטנה, שלום"...4:56 בבוקר יום רביעי, ה 23 ביוני.
וזהו. זה כל כך נגמר. אני לגמרי נוכחת. טובה ועופרית נכנסות. לרגע אנחנו עוד במים וטובה שמה עליה מגבת רטובה. אח"כ אני קמה איתה ואנחנו עוברות למיטה. היא עלי, שקטה, קצת כחולה. יפה כל כך. מסתכלת. יש לי זכרון שיצאתי רגע מהחדר אבל אני יודעת שעוד היינו מחוברות ושזה לא יכול להיות. אולי באמת לא הייתי שם לרגע. אחרי איזה זמן היא מתחילה לחפש. אני משפשפת אותה קצת שתתעורר. כל פעם שהיא יונקת היא מכחילה. האף שלה נסתם, היא עמוסה בנוזלים. אני מעסה אותה ומלקקת אותה ושואפת לה נוזלים מהאף. תוך כדי עוד יש קצת צירים, טובה מציעה כמה פעמים להוציא את השליה. אני לא פנויה לזה. אני עסוקה באביגיל בלי באמת להבין מה קורה לנו. אני מנסה ללדת את השיליה פעם או פעמים אבל היא לא מוכנה לצאת עדיין.
בסוף אביגיל מתאזנת ויונקת ומוורידה. אני נעמדת לחצי עמידה והשיליה יוצאת בקלות. שלמה ויפה. אביגיל עוברת לאמיר, השיליה לקערה ואני לאמבטיה, שעודנה מלאה במים עם דם. אני מרוקנת אותה ומחכה שם, מדממת קצת, וקולטת שאני צריכה לשבת, לנוח. אבל אני בהיי, נוכחות לא נוכחת. עופרית לידי. שומרת עלי בעדינות. המים יוצאים אני נשטפת וחוזרת לאביגיל. רק אחר כך הסתכלתי בסיכום לידה וראיתי שהשליה יצאה יותר משעה אחרי הלידה. לא היה לי מושג של זמן.
מנתקים את חבל הטבור – אני מתפעלת מהיופי שלו, וחושבת שאני אולי קצת מוזרה. כולי גוף.
הבוקר נפרש אביגיל עלי והכל כל כך אלוהי ומובן מאליו. כאילו נקום עוד שניה ונעבוד את היום המתחיל ופשוט – פשוט יש לנו תינוקת חדשה. כל כך נוכחת ולא מרגשת. כאילו...
כל האח"כ – המפגש עם האחים הגדולים, הציצים הענקיים שהגיעו יומיים אחרי הלידה, הכוחות המדודים של אחרי לידה, הירידה ההדרגתית מפסגות האופוריה וההשראה. הצרידות מהצעקות שהזכירו לי איפה הייתי.
אביגיל היום בת 7 ימים – כולה חוכמה, עירנות, מבטים, פשפושים, יניקה, שינה, חריקות, בכי ונוכחות. היא הציר של חיי. כשהיא מתעוררת ואני אוספת אותה אלי אני בהקלה על החיבור המחודש בינינו. איך לספר על ההתפעלות הענקית הזו מתינוקת חדשה מבלי להיות בנאלית? אז לא. מי שיודע יודע...
למה קשה לי להתיישב ולכתוב? לא יודעת אבל קשה. קשה לפנות זמן, קשה להתחבר שוב ללידה.
זה שונה מהלידות הקודמות. חגגתי אותן, רק רציתי להיות בהן שוב. לידה רביעית.
הלידה הזו הותירה אותי חסרת נשימה, אולי אפילו מבולבלת. בעיקר נינוחה ושמחה עם זה שהיא היתה מה שהיתה ונגמרה לה. הופתעתי מהעוצמות האדירות שעברו דרכי. הופתעתי מהתחושה של טירוף ושגעון, של אובדן שליטה מוחלט בגוף. היתה תחושה של התמסרות מוחלטת לרגע ולהתרחשות ולא לגמרי מבחירה מודעת. זה סחף אותי ולקח אותי וריסק אותי. ואני חיה. לא זוכרת את זה מלידות קודמות. לא ככה.
אם הייתי חוזרת שוב ללדת זה כדי לנסות מחדש לפענח את הרגעים האלו של האינטנסיביות המדהימה של לקראת הלידה עצמה. שוב הייתי שם, שוב לא הייתי שם. שוב יצאתי עם תחושה של – רגע, בפעם הבאה אני אצליח להבין לחוות ולהיות שם במלואי, עוד יותר מהפעם. שוב עשיתי צעד פנימה והמהות חומקת.
והינה צפה התשובה – זה לא יהיה אחרת כי זו מהות המקום האינסופי הזה. אי אפשר להבין אותו, לתפוס אותו להחזיק אותו "לדעת" אותו. אפשר רק להיות אותו ברגע שבו הוא מתרחש ואז הוא חולף. לגמרי. בטוטאליות מוחלטת בדיוק כמו שהוא היה הטוטאליות המוחלטת של ההתרחשות.
אז הינה עוד פרידה. פרידה מהריון, מתנועות רגלים אל מול עור מתוח ובטן עגולה. פרידה מציפייה וממלאות. פרידה מהלידה שעוד לא הגיעה וכבר חלפה לה. כל הדברים חולפים לבלי שוב אבל לידות במיוחד! והינה גם תודה על הזכות להיות במקום כל כך ראשוני ואחד ונקי.
אם הייתי יכולה להקליט תחושות וריחות. את הריח של אביגיל ביומיים הראשונים שאחרי הלידה. ריח של רחם ושל אהבה טהורה. את התחושה של הצירים החזקים שמפרקים ומרכיבים אותי מחדש פעם ועוד פעם ועוד פעם. את התחושה של הראש שיורד ומגיע ויוצא. את הפרינאום שנמתח ומפנה מקום. את הפנים שנוצרות לי לתוך היד כשהראש יוצא – תינוקת שהיתה שם אבל נוצרת יש מאין. את הכתף שנלחצת. והינה, אני מספרת את הלידה סופסוף.
ההריון הנוכחי היה אפוף בזכרון החי של הלידה של אלונה, לידה באמבטיה, ללא מיילדת (שלא בתכנון אבל מאד בברכה), לידה שארכה שעה והיתה קו ישר של התרחשות פשוטה ומדהימה. ההתגבשות לקראת הלידה המתקרבת היתה הרבה סביב השאלה מי תהיה או לא תהיה נוכחת בלידה ואיך אני רוצה ללדת הפעם. היה לי ברור שאני רוצה שוב ללדת לבד, בעצמי במים, אותו הדבר. אמיר לא רצה שלא נזמין מיילדת בכלל, אני לא מצאתי הסכמה אמיתית לנוכחות מיילדת.
אבל פיניתי מקום (או האמנתי שפיניתי מקום) ודיברנו עם טובה וסיכמנו איתה ונכנסתי לתהליך של הכרות וריכוך והסתכלות פנימה על מה אני באמת רוצה מהלידה שלי.
היתה שאלה אם ה"ללדת לבד" בא ממקום של חוסר יכולת להתמך או ממקום אוטנטי של התכנסות. אז כן, אני יודעת שיש יש לי למידה במקום של תמיכה וקבלת עזרה אבל – עם התקדמות ההריון הבנתי שבלידה אני יולדת בעצמי. וזה נכון ומדויק ואין צורך "לחפור" עניינים. תמונת הלידה שלי לא כוללת החוצה. רק פנימה, אני עם היד בפנים מלווה את התינוקת החוצה ואמיר יושב מולי, עוגן בעולם.
הפרטים הקטנים – לחכות לחכות לחכות את הימים של סוף ההריון.לרצות ללדת ולא לרצות שזה יגמר יגיע ויחלוף. מה עם הילדים? אחרי כמה שעות של צירים מדומים בשבת הבנתי שהם לא יהיו איתי בלידה. למרות שהרעיון באופן שכלי התאים לי, הבנתי שאני לא יכולה לגייס פניות לנוכחות שלהם ובאותו הזמן לא אוכל להתכנס כמו שצריך ולגייס את עצמי ללדת.
יום שלישי בערב, סופסוף אמיר נשאר בבית ולא יוצא לעבוד. נרדמתי טוב ואחרי כשעתיים שינה התעוררתי מציר אמיתי, ספונטאני, עם תחושה ממוקדת של כאב ומתיחה בדיוק בצוואר הרחם. שירותים, ציר, התרוקנות ושוב פעם. זהו. זה מתחיל. קראנו לרותם לקחת את הילדים. תוך חצי שעה הם כבר לא היו. עוד חלפה בי מחשבה לא לקרוא לטובה עדיין, לחכות קצת לבד אבל מנסיון עם שתי לידות מאד מהירות בעברי החלטנו להתקשר והיא בדרך. הצירים ממשיכים בקצב אחיד. קצת כואבים אבל מאד מנומסים. כל שתי דקות, קצת צליל, קצת תנועה, ריקוד זוגי לאור הירח עם בריזה נעימה ועננות עדינה בשמים, פסטוראלי ורומנטי בדיוק כמו שייחלתי שיהיה.
טובה מגיעה ושואלת אם אנחנו צריכים משהו. עופרית מגיעה ואני לא פוגשת אותה עד אחרי הלידה.הן מתמקמות בסלון ואני אומרת לאמיר – אפשר להרגע. הצירים ממשיכים בסבלנות אבל לידה זו לא. אחרי שעתיים וחצי כאלו (ואני שומו שמים עוד לא ילדתי...)הבנתי שמשהו לא יושב לי נכון. היה ציר אחד חזק פתאום, החלטתי להכנס למים באמבטיה. מיד הצירים פחתו ונחלשו. בדיקה עצמית מראה פתיחה של כ 4 ס"מ. כמו קודם וכמו עוד קודם.
בערך ב 3 בבוקר טובה נכנסת לחדר. היא שואלת אם אפשר לבדוק אותי ואני אומרת שלא. בדקתי את עצמי, לא היה שינוי מאז שהן הגיעו. מציעה שנלך לישון. אמיר נרדם עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט. אני מסכימה. היא יוצאת ואני נשארת עם עצמי. אני מנמנמת קצת, קמה לצירים, חוזרת לנמנם. מנסה לעשות עיסוי פטמות. מבינה שצריך לעשות עבודה רגשית. שיחה פנימית עם שירלי. אני מבינה עד כמה אני מודעת לנוכחות המיילדות ועד כמה אני בתחושה שאני אמורה לספק סחורה וללדת לפי ציפייה. אני בתחושה שהן שומעות כל ציר ומודדות אותי מהסלון. אני בחוץ ולא בפנים. זה שטובה "שחררה" אותי מהצורך להמשיך את הלידה ואישרה לי להפסיק אותה ולישון עזר לי לשחרר אותן מבפנים. הלידה הזו היא שלי ואני אלד ויולדת בעצמי גם אם יהיו סביבי מאה אנשים. במקום לריב עם נוכחות המיילדות בבית מצאתי בתוכי ברכה לזה שהן כאן. מסכימות להיות שם בחדר השני ולתמוך בי בשקט. משהו בי נרגע. הדבר הבא שהבנתי ושהפתיע אותי מאד הוא שאני מפחדת מהכאב של הלידה. למה הפתיע? כי לא זכרתי שאני זוכרת את הכאבים האלו. כי בראש ובמחשבה ובאמירה אני לא מפחדת מהם. אבל הגוף...אז גם שם היה שחרור עמוק. בואי בברכה, תינוקת יפה שלי.
נרדמתי לגמרי. ישנתי אולי חצי שעה והתעוררתי בעמידה שואגת ציר ארוך, כואב, מוטרף. הלכתי להתרוקן שוב ובחדר האמבטיה שוב ציר – ארוך, כואב ומוטרף. וזהו. הייתי בפנים כל כולי. אחד אחרי השני הם הגיעו והותירו אותי מתנשמת מהעוצמה. כמו ברק שיורד מלמעלה, מרסק דרך הגוף ומשתלח בי ואני ללא שליטה, ללא הרפיה, ללא מודעות אלא רק הוויה של שאגות ותנועה ותדהמה. אמיר נכנס ותפש לי את הידיים. יש עוגן בטירוף.
אני זוכרת חיוך בסיום אחד מהגלים האלו. אני זוכרת את טובה נכנסת, בודקת דופק ומתיישבת על האסלה. ידיים בכפפות. ביקשתי ממנה לחכות בחוץ והיא יצאה. אני זוכרת שנכנסתי למים ועד שהם התמלאו עברתי מרגל לרגל ונזכרתי בפילה הממליטה ובתנועה שלה מרגל לרגל. אני זוכרת שהתבכיינתי לאמיר על כמה שזה כואב. אני זוכרת שאמרתי שאני אמות אם יגיע עוד אחד כזה ו"לאאא" הינה הוא בא. ויודעת תוך כדי שאני כמעט יולדת. אני זוכרת את התחושה של השק הרך דרך הפתיחה המתהווה. קצת צדודנית היא היתה, על העוקם שם בפנים. ואז "פק" פנימי, הפוגה של מנוחה. אני על הברכיים באמבטיה, נשענת על הדופן, אמיר מולי. רגע של שקט, משהו משתנה. "ירדו לי המים". ושוב הם מגיעים ואני עם היד בפנים מרגישה את הראש ולא מבינה מה אני מרגישה. כמו תפר גס של בגד, עצם קטנה עלתה על עצם קטנה, הראש מפלס את עצמו. לקח לה זמן לרדת (בניגוד לאלונה – 5 צירים ברורים) ובזמן הירידה היה כאוס. לחצתי, נהנתי מללחוץ, נחתי שאגתי וכאבתי כל כך. הרגשתי את עצמות האגן נפרשות כמו כנפיים. רציתי להוציא אותה אבל גם לבלוע אותה. להיות שם ולברוח מהתחושות. לרגע חשבתי שהיא נתקעת. החלפתי ברכיים לשמאל על הרצפה. "בואי, בואי, בואי, בואי". והינה היא באה. לא יאומן, לא יאומן "תזכיר לי להוציא אותה לאט" וכבר היא שם והפתח מתרחב עוד ועוד ועוד ואני כבר לא עושה כלום אלא רק נפערת ומאפשרת. הראש מגיח ואני שמה את היד של אמיר שירגיש (לאט", הוא מזכיר לי, "לאט"). לאט ומהר אינסופי וחולף היד שלי מרגישה את הפנים יוצאים כמו נוצרים אל תוך המגע שלי. הראש בחוץ ועוד ציר (זה לא אמור להפסיק לכאוב אחרי שהראש יוצא?) ותנועה – הראש מסתובב, היא מוציאה את הכתף התחתונה ואח"כ זהו "הינה היא יוצאת" והיא במים. והיא עלי והיא שמוטה ואח"כ נענית לי."שלום, שלום, שלום לך קטנה קטנה, שלום"...4:56 בבוקר יום רביעי, ה 23 ביוני.
וזהו. זה כל כך נגמר. אני לגמרי נוכחת. טובה ועופרית נכנסות. לרגע אנחנו עוד במים וטובה שמה עליה מגבת רטובה. אח"כ אני קמה איתה ואנחנו עוברות למיטה. היא עלי, שקטה, קצת כחולה. יפה כל כך. מסתכלת. יש לי זכרון שיצאתי רגע מהחדר אבל אני יודעת שעוד היינו מחוברות ושזה לא יכול להיות. אולי באמת לא הייתי שם לרגע. אחרי איזה זמן היא מתחילה לחפש. אני משפשפת אותה קצת שתתעורר. כל פעם שהיא יונקת היא מכחילה. האף שלה נסתם, היא עמוסה בנוזלים. אני מעסה אותה ומלקקת אותה ושואפת לה נוזלים מהאף. תוך כדי עוד יש קצת צירים, טובה מציעה כמה פעמים להוציא את השליה. אני לא פנויה לזה. אני עסוקה באביגיל בלי באמת להבין מה קורה לנו. אני מנסה ללדת את השיליה פעם או פעמים אבל היא לא מוכנה לצאת עדיין.
בסוף אביגיל מתאזנת ויונקת ומוורידה. אני נעמדת לחצי עמידה והשיליה יוצאת בקלות. שלמה ויפה. אביגיל עוברת לאמיר, השיליה לקערה ואני לאמבטיה, שעודנה מלאה במים עם דם. אני מרוקנת אותה ומחכה שם, מדממת קצת, וקולטת שאני צריכה לשבת, לנוח. אבל אני בהיי, נוכחות לא נוכחת. עופרית לידי. שומרת עלי בעדינות. המים יוצאים אני נשטפת וחוזרת לאביגיל. רק אחר כך הסתכלתי בסיכום לידה וראיתי שהשליה יצאה יותר משעה אחרי הלידה. לא היה לי מושג של זמן.
מנתקים את חבל הטבור – אני מתפעלת מהיופי שלו, וחושבת שאני אולי קצת מוזרה. כולי גוף.
הבוקר נפרש אביגיל עלי והכל כל כך אלוהי ומובן מאליו. כאילו נקום עוד שניה ונעבוד את היום המתחיל ופשוט – פשוט יש לנו תינוקת חדשה. כל כך נוכחת ולא מרגשת. כאילו...
כל האח"כ – המפגש עם האחים הגדולים, הציצים הענקיים שהגיעו יומיים אחרי הלידה, הכוחות המדודים של אחרי לידה, הירידה ההדרגתית מפסגות האופוריה וההשראה. הצרידות מהצעקות שהזכירו לי איפה הייתי.
אביגיל היום בת 7 ימים – כולה חוכמה, עירנות, מבטים, פשפושים, יניקה, שינה, חריקות, בכי ונוכחות. היא הציר של חיי. כשהיא מתעוררת ואני אוספת אותה אלי אני בהקלה על החיבור המחודש בינינו. איך לספר על ההתפעלות הענקית הזו מתינוקת חדשה מבלי להיות בנאלית? אז לא. מי שיודע יודע...