על ידי אמא_נמרה* » 13 יוני 2003, 11:18
לפני הלידה קראתי את הסיפורים כאן, והן הכינו אותי לבלתי-ידוע, וכעת אני מוסיפה את סיפור הלידה שלי:
סיפור על לידה בבית-חולים מאיר, עם דולה, עם בעל שמחכה בחוץ ומצב רוח הומוריסטי (סיפור אמיתי).
יום שישי לפנות בוקר אני מתעוררת עם כאב בטן משונה. כל תקופת ההריון הרגשתי משונה (כיניתי את המצב "הנוסע הראשון"), חוסר שליטה בגוף שהתבטא בהקאות, תלונות על ריחות משונים, כמו "ריח של חשמל" (לא שרוף, סתם מכשיר חשמלי שפועל) שעשה לי בחילה, מצבי רוח מטורפים, להוציא את החודש התשיעי שבו הרגשתי ממש טוב, סוף-סוף. כיוון שכך הרגשתי מאוכזבת כשקמתי בשלוש לפנות בוקר של יום ששי עם כאב בטן, שסרב לעבור. לקח לי כמה זמן להבין שהכאב הזה לא יעבור מעצמו ומהר, צירים קטנים, אך קיימים. ישבתי עם עצמי שעה, בשקט, הסתכלתי החוצה, לראות אם כבר יש זריחה, איך נראית עיר בלילה, לחוש את עצמי עוד קצת לפני שנהיית אמא ממש. בארבע הערתי את נדב ואמרתי, יש לי צירים, והוספתי בחיוך ובהעוויה מצחיקה, אז אולי אני אלד בקרוב?
נדב, שהוא האדם הכי אחראי בעולם, התהפך ואמר "אבל עוד לא התאריך", וגם "אז להמשיך לישון או לקום", ואני, שהחלטתי כבר קודם (כפי שיתברר בהמשך) לקחת הכל בצחוק, אמרתי, איך שבא לך, אתה יודע שאני חושבת שזה קטע של בנות.
אבל הוא קם. הסתובבנו בבית. עדיין לא כל-כך כאב לי, קראתי לזה "פרומו", צירי פרומו. אכלנו קצת, מדדנו זמן, בשביל הצחוקים, כי זה באמת לא היה צירים משמעותיים, התרגשנו יחד.
הזמן טס, ואני עושה פרצוף לחוץ ואומרת, אבל אין לי תמונות מההריון הזה, הילד לא יאמין לי שאני ילדתי אותו. אז מצטלמים, פוזות חיוכים.
בודקים שוב את התיק ללידה. בשבע בבוקר אני אומרת, אולי כדאי להגיע להיות בשבת אצל ההורים ברעננה, כדי להיות קרובים לבי"ח מאיר בכפ"ס. וחושבת בצער על האוכל שטרחתי להכין לשבת ביום הקודם. המחשבה על האוכל מצחיקה אותי, על זה אני חושבת!?
עם הזמן הצירים מתחזקים, ונדב צוחק: רוצה לחדר מיון? כי הוא יודע שזה הסיוט של חיי, להגיע לחדר מיון. רק אומרים לי מיון אני מתעלפת, אסוציאציה של מחט, דקירות, אינפוזיה, ניירת, ורופאים שלא שומעים אנשים ששוכבים על מיטות.
השתגעת? עוד לא, אני עונה ונוסעים להורים שלי ברעננה, כדי להיות יותר קרובים...
אצל ההורים שישו ושימחו, ההורים והאחים שלי לא יודעים מה לעשות מרוב התרגשות, מפנים לנו חדר, שנהיה עם עצמנו, אבל בעצם כולם ביחד. נדב ואני מתחילים לקבל צירים כמו שלמדנו בקורס, בין לבין האחיות שלי מסתכלות ושואלות אם כואב לי, מתפעלות מהבטן הענקית, רוצות להביא לי דברים. ואני כל הזמן צוחקת: "אני עומדת להיות אמא, מאמינות?"
אוכלים יחד ארוחת צהריים, כל המשפחה, מדברים, ונדב ואני מידי פעם מקבלים צירים...
כשעה לפי שבת (בשעון חורף) אני אומרת :די, עכשיו זה כבר כואב לי, נלך למאיר (במלעיל).
ולנדב: אני רוצה למיון, ומתגלגלת מצחוק.
האחות בקבלה במאיר אומרת יש לך צירים סדירים, ופתיחה של 5 ס"מ, את מתנהגת למופת. נדב מתקשר לתומכת לידה שלי, ענגי, ואני נכנסת לחדר הטבעי.
הג'קוזי נחמד, אבל לא ממש עוזר. נדב ואני משפריצים מים, ובכלל הכל נראה לי לא ממש אמיתי, זה לידה זה?, זה הרי לא באמת כואב (טוב כשחשבתי את זה בדיוק נרגעתי מציר).
ענגי באה, בדיוק כשאני יוצאת מהמים ואנחנו מדליקות נרות שבת, אני מברכת ומבקשת מהקב"ה שמה שצריך לצאת יצא ובשלום ובבריאות. הצירים מתגברים, ענגי עוזרת לי עם הצירים, ואני מבקשת מנדב שיצא ויהיה עם ההורים בחוץ, אמרתי כבר, זה קטע של בנות.
רק ענגי ואני נשארות. אי אפשר לתאר את מה שעברנו יחד. לדעתי, ענגי ילדה לא פחות ממני.
היא עזרה לי מאד, בתנוחות בישיבה על הכדור, על האסלה, היא שמרה עלי, כך הרגשתי, היא חיזקה אותי, תמכה בי, סיפרה לי כמה אני נפלאה, טובה, מתקדמת. שיבחה את התינוק שלי "ילד של שבת" היא קראה לו, ו"מתנה". היו רגעים שנתליתי עליה, נשענתי, חיבקתי, כל הזמן תזוזה, תנועה ונענועים. רוב הזמן חשבתי שאני ישנה, בתוך חלום, אני מוצפת אנדורפינים, מצב הרוח כל-כך טוב ואופטימי, אני מסטולית לגמרי. נרות השבת השרו אווירה מיסטית, כל הזמן היה לי קר, ביקשתי שיגבירו את החימום, בדיעבד הסתבר שהחדר היה ממש סאונה, ואני בתוך "האדים", כל הזמן שואלת את ענגי, זה צירים של לידה?, יהיו יותר חזקים?, והיא צוחקת ומחייכת ואומרת, כן, זה צירים, צירים של לידה. כבר פעמיים שאלתי את ענגי מתי ההפסקה, הפסקת קפה, הסברתי לה (אני לא שותה קפה, אבל מה זה משנה, העיקר ההפסקה), רק לעשר דקות אני אומרת ואח"כ אני חוזרת לחדר עם הצירים. אין הפסקה, ענגי צוחקת, את יולדת עכשיו, את בלידה.
מה, אין הפסקה?, קשה לי להאמין שאי אפשר פשוט להפסיק וללכת (אחד הקריטריונים שלי לאדם ששולט בגורלו-מסתבר שאני לא ממש בשליטה כרגע)
הלידה התקדמה ממש יפה, עד שנשארתי עם פתיחה של שמונה ס"מ במשך שעה וחצי, אבא שלי נכנס לתת לי תרופה הומיאופתית, גם לו ניסיתי להסביר שאני מרגישה שאני בעצם ישנה (עוד מישהי מרגישה את התחושה הזו?), המיילדת פקעה לי את המים, והלידה התקדמה בטיסה.
גם הצירים נעשו ממש כואבים, וענגי אומרת לי : תצעקי, תעשי קולות, ואני צועקת, ומרגישה את הכאב בורח, ואז אני מצחקקת וצועקת עם הציר הבא: "זה לא כואב" והקול נשבר לי כמעט, כי זה כן כואב, וגם אני צועקת "זה ציר טוב", ולפעמים "צא ילד שלי", וענגי אומרת "ילד של ערב שבת" "ילד צדיק". אמא שלי נכנסת, היא מאד סקרנית ואני יודעת שהיא מציצה מעבר לוילון, אבל לא אכפת לי, אני שואלת אותה, "מה שלום נדב, הוא בסדר?" והיא ואמא שלי אומרות: "על זה את חושבת?" אני לא מבינה מה משונה בזה, רק רציתי לדעת, שהוא לא לחוץ מידי בחוץ, כי פה בפנים הכל נראה לי בסדר...
אמא שלי יוצאת, ואני אומרת לענגי, אני מקווה שמי שבחוץ לא נבהל מהצעקות שלי, אני לא צועקת מכאב, יש אורגזמות חזקות. ושוב צוחקת.
מידי פעם ענגי אומרת: תרפי, תשחררי, ואני מניפה את הזרועות מלמעלה למטה, כמו כנפיים, כמו ברבור, כמו ריקוד, ואומרת בקול של פרודיה, "לשחרר" "לשחרר".
זה לוחץ אני אומרת ואנחנו עוברות לשלב השני של הלידה. נכנסות ענת ותמי המיילדות המקסימות (עד עכשיו הן לא היו כמעט, כי הן הרגישו מיותרות, כך הן הסבירו לנדב בחוץ). כדי להסיח את דעתי את ש\ואלות "מה אני עושה", כלומר מה המקצוע שלי, ואני אומרת "אני עושה מה שאני רוצה", בשיא הכנות (זו אגב התשובה שאני עונה גם כשאני לא יולדת), והן צוחקות. איזה כיף לך, הן אומרות. נכון, כיף, אני מסכימה.
תלחצי, הן אומרות ואני לא לוחצת נכון, לא קורה כלום. ענגי מסבירה לי ואני מנסה שוב. צירי הלחץ לא כואבים, הם לוחצים. אני קצת מאוכזבת, אמרו לי שזה יותר כואב. אני שואלת, אתן בטוחות שעכשיו הוא יצא. כן, כן , הן אומרות הנה הוא מתקדם, אפשר לראות, רוצה לגעת בראש?
ואז כואב לי, והן אומרות הראש יצא, ואני נושמת לרווחה, ופתאום עוד לחץ ונחשול ענק של כאב, ואני צורחת באופן ספונטני "למה עוד כואב לי?" קצת בכעס, כי הכאב הפתיע אותי, ולא הייתי מוכנה לקראתו, גם הגוף יצא הן אומרות, ושואלות איך אני רוצה לקבל אותו?
מנוגב ועטוף, אני עונה, ורואה את המבט בעיניים של המיילדות שאומרת, זאת טבעית זאת?
בלי חבל טבור פועם, נקי?, עטוף? והיא גם בכלל לא ערומה, כמו בסרטים של הלידות הטבעיות, היא לובשת כותנת בית-חולים ומעליה סוודר!! גם כן טבעיות...
ואני אומרת: טוב, זה כואב כמו רופא שיניים (רופא שיניים זה הדבר הכי כואב מבחינתי, כמו "יותר מאצבע, פחות מאצבע" ב"עשו" של מאיר שלו). והן צוחקות.
אני מסתכלת על השעון, שש שעות, זה פחות משעה לכל חודש הריון, אני ממשיכה, ואז אמא שלי נכנסת, וענגי מספרת לה איך הצחקתי אותה כל הלידה. אני שואלת אם יש עוד משהו לעשות, והמיילדות אומרות שהנה השליה יוצאת והכל נגמר. אני אומרת: יופי עכשיו סוף סוף \אני אוכל לישון. ושוב הן צוחקות ואחת מהן אומרת, לי יש שלושה ילדים, מאז הילד הראשון עוד לא ישנתי לילה שלם...
תופרים ומכסים אותי ונדב נכנס, מאד שמח, מתרגש, דואג. הורי ואחותי שחיכו בחוץ נפרדים מאתנו וחוזרים הביתה, גם ענגי הולכת.
אחרי שהינקתי, אני מתקלחת, ובינתיים האבא והתינוק עושים היכרות. כשאני יוצאת רחוצה ולבושה, אנחנו עושים קידוש ואוכלים משהו סמלי (מרוב התרגשות אין תיאבון) ושרים זמירות של שבת. שעתיים אחרי הלידה, בא הסניטר לקחת אותי למחלקת הילדות, לישון, נדב והתינוק הולכים לעשות בדיקות אצל הרופא ולהשתכן בתינוקייה.
כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות (אפילו שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לישון לילה שלם בשנה הקרובה).
ועד היום אני מתרגשת וצוחקת, ומודה לה' שנתן לי כוח ובריאות ללדת כמו שרציתי, ומודה לענגי, שבלעדיה זה באמת לא היה אפשרי.
לפני הלידה קראתי את הסיפורים כאן, והן הכינו אותי לבלתי-ידוע, וכעת אני מוסיפה את סיפור הלידה שלי:
סיפור על לידה בבית-חולים מאיר, עם דולה, עם בעל שמחכה בחוץ ומצב רוח הומוריסטי (סיפור אמיתי).
יום שישי לפנות בוקר אני מתעוררת עם כאב בטן משונה. כל תקופת ההריון הרגשתי משונה (כיניתי את המצב "הנוסע הראשון"), חוסר שליטה בגוף שהתבטא בהקאות, תלונות על ריחות משונים, כמו "ריח של חשמל" (לא שרוף, סתם מכשיר חשמלי שפועל) שעשה לי בחילה, מצבי רוח מטורפים, להוציא את החודש התשיעי שבו הרגשתי ממש טוב, סוף-סוף. כיוון שכך הרגשתי מאוכזבת כשקמתי בשלוש לפנות בוקר של יום ששי עם כאב בטן, שסרב לעבור. לקח לי כמה זמן להבין שהכאב הזה לא יעבור מעצמו ומהר, צירים קטנים, אך קיימים. ישבתי עם עצמי שעה, בשקט, הסתכלתי החוצה, לראות אם כבר יש זריחה, איך נראית עיר בלילה, לחוש את עצמי עוד קצת לפני שנהיית אמא ממש. בארבע הערתי את נדב ואמרתי, יש לי צירים, והוספתי בחיוך ובהעוויה מצחיקה, אז אולי אני אלד בקרוב?
נדב, שהוא האדם הכי אחראי בעולם, התהפך ואמר "אבל עוד לא התאריך", וגם "אז להמשיך לישון או לקום", ואני, שהחלטתי כבר קודם (כפי שיתברר בהמשך) לקחת הכל בצחוק, אמרתי, איך שבא לך, אתה יודע שאני חושבת שזה קטע של בנות.
אבל הוא קם. הסתובבנו בבית. עדיין לא כל-כך כאב לי, קראתי לזה "פרומו", צירי פרומו. אכלנו קצת, מדדנו זמן, בשביל הצחוקים, כי זה באמת לא היה צירים משמעותיים, התרגשנו יחד.
הזמן טס, ואני עושה פרצוף לחוץ ואומרת, אבל אין לי תמונות מההריון הזה, הילד לא יאמין לי שאני ילדתי אותו. אז מצטלמים, פוזות חיוכים.
בודקים שוב את התיק ללידה. בשבע בבוקר אני אומרת, אולי כדאי להגיע להיות בשבת אצל ההורים ברעננה, כדי להיות קרובים לבי"ח מאיר בכפ"ס. וחושבת בצער על האוכל שטרחתי להכין לשבת ביום הקודם. המחשבה על האוכל מצחיקה אותי, על זה אני חושבת!?
עם הזמן הצירים מתחזקים, ונדב צוחק: רוצה לחדר מיון? כי הוא יודע שזה הסיוט של חיי, להגיע לחדר מיון. רק אומרים לי מיון אני מתעלפת, אסוציאציה של מחט, דקירות, אינפוזיה, ניירת, ורופאים שלא שומעים אנשים ששוכבים על מיטות.
השתגעת? עוד לא, אני עונה ונוסעים להורים שלי ברעננה, כדי להיות יותר קרובים...
אצל ההורים שישו ושימחו, ההורים והאחים שלי לא יודעים מה לעשות מרוב התרגשות, מפנים לנו חדר, שנהיה עם עצמנו, אבל בעצם כולם ביחד. נדב ואני מתחילים לקבל צירים כמו שלמדנו בקורס, בין לבין האחיות שלי מסתכלות ושואלות אם כואב לי, מתפעלות מהבטן הענקית, רוצות להביא לי דברים. ואני כל הזמן צוחקת: "אני עומדת להיות אמא, מאמינות?"
אוכלים יחד ארוחת צהריים, כל המשפחה, מדברים, ונדב ואני מידי פעם מקבלים צירים...
כשעה לפי שבת (בשעון חורף) אני אומרת :די, עכשיו זה כבר כואב לי, נלך למאיר (במלעיל).
ולנדב: אני רוצה למיון, ומתגלגלת מצחוק.
האחות בקבלה במאיר אומרת יש לך צירים סדירים, ופתיחה של 5 ס"מ, את מתנהגת למופת. נדב מתקשר לתומכת לידה שלי, ענגי, ואני נכנסת לחדר הטבעי.
הג'קוזי נחמד, אבל לא ממש עוזר. נדב ואני משפריצים מים, ובכלל הכל נראה לי לא ממש אמיתי, זה לידה זה?, זה הרי לא באמת כואב (טוב כשחשבתי את זה בדיוק נרגעתי מציר).
ענגי באה, בדיוק כשאני יוצאת מהמים ואנחנו מדליקות נרות שבת, אני מברכת ומבקשת מהקב"ה שמה שצריך לצאת יצא ובשלום ובבריאות. הצירים מתגברים, ענגי עוזרת לי עם הצירים, ואני מבקשת מנדב שיצא ויהיה עם ההורים בחוץ, אמרתי כבר, זה קטע של בנות.
רק ענגי ואני נשארות. אי אפשר לתאר את מה שעברנו יחד. לדעתי, ענגי ילדה לא פחות ממני.
היא עזרה לי מאד, בתנוחות בישיבה על הכדור, על האסלה, היא שמרה עלי, כך הרגשתי, היא חיזקה אותי, תמכה בי, סיפרה לי כמה אני נפלאה, טובה, מתקדמת. שיבחה את התינוק שלי "ילד של שבת" היא קראה לו, ו"מתנה". היו רגעים שנתליתי עליה, נשענתי, חיבקתי, כל הזמן תזוזה, תנועה ונענועים. רוב הזמן חשבתי שאני ישנה, בתוך חלום, אני מוצפת אנדורפינים, מצב הרוח כל-כך טוב ואופטימי, אני מסטולית לגמרי. נרות השבת השרו אווירה מיסטית, כל הזמן היה לי קר, ביקשתי שיגבירו את החימום, בדיעבד הסתבר שהחדר היה ממש סאונה, ואני בתוך "האדים", כל הזמן שואלת את ענגי, זה צירים של לידה?, יהיו יותר חזקים?, והיא צוחקת ומחייכת ואומרת, כן, זה צירים, צירים של לידה. כבר פעמיים שאלתי את ענגי מתי ההפסקה, הפסקת קפה, הסברתי לה (אני לא שותה קפה, אבל מה זה משנה, העיקר ההפסקה), רק לעשר דקות אני אומרת ואח"כ אני חוזרת לחדר עם הצירים. אין הפסקה, ענגי צוחקת, את יולדת עכשיו, את בלידה.
מה, אין הפסקה?, קשה לי להאמין שאי אפשר פשוט להפסיק וללכת (אחד הקריטריונים שלי לאדם ששולט בגורלו-מסתבר שאני לא ממש בשליטה כרגע)
הלידה התקדמה ממש יפה, עד שנשארתי עם פתיחה של שמונה ס"מ במשך שעה וחצי, אבא שלי נכנס לתת לי תרופה הומיאופתית, גם לו ניסיתי להסביר שאני מרגישה שאני בעצם ישנה (עוד מישהי מרגישה את התחושה הזו?), המיילדת פקעה לי את המים, והלידה התקדמה בטיסה.
גם הצירים נעשו ממש כואבים, וענגי אומרת לי : תצעקי, תעשי קולות, ואני צועקת, ומרגישה את הכאב בורח, ואז אני מצחקקת וצועקת עם הציר הבא: "זה לא כואב" והקול נשבר לי כמעט, כי זה כן כואב, וגם אני צועקת "זה ציר טוב", ולפעמים "צא ילד שלי", וענגי אומרת "ילד של ערב שבת" "ילד צדיק". אמא שלי נכנסת, היא מאד סקרנית ואני יודעת שהיא מציצה מעבר לוילון, אבל לא אכפת לי, אני שואלת אותה, "מה שלום נדב, הוא בסדר?" והיא ואמא שלי אומרות: "על זה את חושבת?" אני לא מבינה מה משונה בזה, רק רציתי לדעת, שהוא לא לחוץ מידי בחוץ, כי פה בפנים הכל נראה לי בסדר...
אמא שלי יוצאת, ואני אומרת לענגי, אני מקווה שמי שבחוץ לא נבהל מהצעקות שלי, אני לא צועקת מכאב, יש אורגזמות חזקות. ושוב צוחקת.
מידי פעם ענגי אומרת: תרפי, תשחררי, ואני מניפה את הזרועות מלמעלה למטה, כמו כנפיים, כמו ברבור, כמו ריקוד, ואומרת בקול של פרודיה, "לשחרר" "לשחרר".
זה לוחץ אני אומרת ואנחנו עוברות לשלב השני של הלידה. נכנסות ענת ותמי המיילדות המקסימות (עד עכשיו הן לא היו כמעט, כי הן הרגישו מיותרות, כך הן הסבירו לנדב בחוץ). כדי להסיח את דעתי את ש\ואלות "מה אני עושה", כלומר מה המקצוע שלי, ואני אומרת "אני עושה מה שאני רוצה", בשיא הכנות (זו אגב התשובה שאני עונה גם כשאני לא יולדת), והן צוחקות. איזה כיף לך, הן אומרות. נכון, כיף, אני מסכימה.
תלחצי, הן אומרות ואני לא לוחצת נכון, לא קורה כלום. ענגי מסבירה לי ואני מנסה שוב. צירי הלחץ לא כואבים, הם לוחצים. אני קצת מאוכזבת, אמרו לי שזה יותר כואב. אני שואלת, אתן בטוחות שעכשיו הוא יצא. כן, כן , הן אומרות הנה הוא מתקדם, אפשר לראות, רוצה לגעת בראש?
ואז כואב לי, והן אומרות הראש יצא, ואני נושמת לרווחה, ופתאום עוד לחץ ונחשול ענק של כאב, ואני צורחת באופן ספונטני "למה עוד כואב לי?" קצת בכעס, כי הכאב הפתיע אותי, ולא הייתי מוכנה לקראתו, גם הגוף יצא הן אומרות, ושואלות איך אני רוצה לקבל אותו?
מנוגב ועטוף, אני עונה, ורואה את המבט בעיניים של המיילדות שאומרת, זאת טבעית זאת?
בלי חבל טבור פועם, נקי?, עטוף? והיא גם בכלל לא ערומה, כמו בסרטים של הלידות הטבעיות, היא לובשת כותנת בית-חולים ומעליה סוודר!! גם כן טבעיות...
ואני אומרת: טוב, זה כואב כמו רופא שיניים (רופא שיניים זה הדבר הכי כואב מבחינתי, כמו "יותר מאצבע, פחות מאצבע" ב"עשו" של מאיר שלו). והן צוחקות.
אני מסתכלת על השעון, שש שעות, זה פחות משעה לכל חודש הריון, אני ממשיכה, ואז אמא שלי נכנסת, וענגי מספרת לה איך הצחקתי אותה כל הלידה. אני שואלת אם יש עוד משהו לעשות, והמיילדות אומרות שהנה השליה יוצאת והכל נגמר. אני אומרת: יופי עכשיו סוף סוף \אני אוכל לישון. ושוב הן צוחקות ואחת מהן אומרת, לי יש שלושה ילדים, מאז הילד הראשון עוד לא ישנתי לילה שלם...
תופרים ומכסים אותי ונדב נכנס, מאד שמח, מתרגש, דואג. הורי ואחותי שחיכו בחוץ נפרדים מאתנו וחוזרים הביתה, גם ענגי הולכת.
אחרי שהינקתי, אני מתקלחת, ובינתיים האבא והתינוק עושים היכרות. כשאני יוצאת רחוצה ולבושה, אנחנו עושים קידוש ואוכלים משהו סמלי (מרוב התרגשות אין תיאבון) ושרים זמירות של שבת. שעתיים אחרי הלידה, בא הסניטר לקחת אותי למחלקת הילדות, לישון, נדב והתינוק הולכים לעשות בדיקות אצל הרופא ולהשתכן בתינוקייה.
כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות (אפילו שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לישון לילה שלם בשנה הקרובה).
ועד היום אני מתרגשת וצוחקת, ומודה לה' שנתן לי כוח ובריאות ללדת כמו שרציתי, ומודה לענגי, שבלעדיה זה באמת לא היה אפשרי.