פתאום עלה בי דחף לקרוא כאן שוב. איזה כיף לחזור לתחושות האלה. כמה רחוק זה נראה עכשיו עם ילדה בת שנה ושלושה חודשים ומצד שני כל כך קרוב...

הי מותק
רק היום השלמתי קריאה
כמה מרגש לקרוא, איזו עוצמה ושקט היו לך, ממש אפשר להרגש את זה מבעד למילים!
@}@}@}

מזל טוב!
כל כך מזדהה עם
_אני יודעת שמה שעיכב את הפתיחה המלאה וגרם לשלב מעבר מאוד ארוך היה הקושי שלי להבין שעומדת להגיח תינוקת לעולם.
היום אני מבינה את המהות של שלב המעבר, זה השלב שבו הלידה הופכת מלידה שלי- ללידה שלנו, שלי ושל הילוד. אני הייתי מאוד שקועה בעצמי, באיך אני יולדת וכמעט ולא הצלחתי לדמיין שבסוף גם תהיה תינוקת._

סיפור לידה ענוג ומקסים.
כיף ונעים לקרוא כמה היית מחוברת לעצמך ולתחושותייך.

וואו, כבר עברו 4 וחצי חודשים..
אז איך את מסכמת את כמעט חמשת החודשים להיותך אמא?
(או בפשטות ובפחות חודרנות- איך את מרגישה? מה שלומך ואיך הולך? )

דף סיפור לידת בית רק לא בבית שלנו אלא בבית שהיינו רוצים שיהיה שלנו (-:

מקסים, כל כך מרגש ומחובר הסיפור שלכן.
כיף שאני יכולה בדיוק לדמיין את כל האזורים בצימר

חיבוק גדול

דף סיפור לידה בתור התחלה.

מבצע תיוג סיפורי לידה @}

אני חושבת שלידות בצימרי לידה תויגו בעבר כלידות בית
כן, אבל חוצמזה יש עוד המון אפשרויות תיוג שאני לא זוכרת. איפה האינדקס?

איך לתייג?
אני חושבת שלידות בצימרי לידה תויגו בעבר כלידות בית

אני חושבת שכולן רועדות אחרי הלידה (אחרי יציאת השיליה), בגלל הצניחה בחום הגוף.

גם עכשיו, ארבעה חודשים וחצי אחרי, אני חולמת לישון ושיעזבו אותי בשקט
D-:

איך לתייג?

איזה יופי, את כותבת מקסים

תודה לכל המתרגשות והמברכות @}

---

אחרית דבר:
אני מאושרת שזאת היתה הלידה שלי, לא ידעתי איך יתאים לי ללדת במהלך ההריון ומאוד זרמתי עם מה שהרגיש לי בכל רגע ורגע.
קיויתי שההתכנסות פנימה תהיה הכלי המשמעותי שלי בלידה ואכן כך היה. לא הזדקקתי ולא רציתי עזרה משום סוג וזאת היתה ללא ספק החויה המדיטטיבית העוצמתית ביותר שחויתי, דקות ארוכות של תודעה ריקה.
אני יודעת שמה שעיכב את הפתיחה המלאה וגרם לשלב מעבר מאוד ארוך היה הקושי שלי להבין שעומדת להגיח תינוקת לעולם.
היום אני מבינה את המהות של שלב המעבר, זה השלב שבו הלידה הופכת מלידה שלי- ללידה שלנו, שלי ושל הילוד. אני הייתי מאוד שקועה בעצמי, באיך אני יולדת וכמעט ולא הצלחתי לדמיין שבסוף גם תהיה תינוקת.
הלידה הזאת השאירה אותי עם כמויות אדירות של אדרנלין בדם, סם שאני לא מורגלת בו. אחרי הלידה רעדתי בטירוף והיו לי עוד שני התקפי רעידות במהלך הלילה.
הייתי בהיי מהלידה ובתחושת עוצמה גדולה- יו, עשיתי זאת!
קצת שכחתי שנולדה לי ילדה והייתי מאוד עסוקה בחוויה הפרטית שלי, רציתי לספר על הלידה לכל העולם ובדיעבד אני קצת מכה על זה שלא נתתי לנוכחות של הנשמה החדשה הזאת לחלחל לתוכי בשקט.
לאיש היה איתה חיבור מיידי ובמהלך הלילה היא ישנה עליו כמעט כל הזמן. אני רציתי לישון ושיעזבו אותי בשקט.
גם עכשיו, ארבעה חודשים וחצי אחרי, אני חולמת לישון ושיעזבו אותי בשקט (-:

אני עם דמעות התרגשות בעיניים.... איזה כיף ששיתפת. תודה. נותנת לי מוטיבציה לכתוב את שלי.
3.970 ק"ג!!! אלופת ישראל!!! (לקרוא בטון של עמי סמולרצ'יק ממבצע סבתא ) @}

מקסים
@}

איזה יופי (-:.
_{(גם אצלנו שם החיבה שלה היה גור)}
שוב מזל טוב @}

איזה סיפור יפה @}
הזדהיתי עם ההרגשה של הכיף בצירים. ותיארת כל כך יפה את ההתכנסות פנימה, ממש יכולתי להרגיש את זה.
שוב מזל טוב!

מזל טוב איזה סיפור יפה.

איזה יופי, מזל טוב, לפני שקראתי חשבתי שילדת תאומים לפי שם הדף.

מזל טוב!

אני לא זוכרת בכלל שהגעתי לפתיחה מלאה אבל פתאום שוב ראיתי מי נמצא בחדר ומה מצויר על הקירות.
ניסיתי ללחוץ שני צירים על כסא הלידה ולא היה לי נוח.
חזרתי לתנוחה האהובה עלי של חצי כריעה- חצי עמידת שש על המיטה עם הפנים לקיר.

לפני הלידה פינטזתי על לידה בלי ללחוץ, דמיינתי שהתינוקת מחליקה לה החוצה.
עוד כמה צירים כאלה שאני לא ממש לוחצת ואני מבינה שאין ברירה, צריך לעבוד.
בצירים הבאים אני חושבת בעיקר על הטחורים הנוראיים שבטח יוצאים לי עכשיו, לוחצת חזק וצורחת עד לב השמים.
כל ציר אני בטוחה שבבא הראש בחוץ, מינדי אומרת לי להרגיש אבל אני בכלל לאמרגישה אותו ומתאכזבת כי חשבתי לעצמי שהיא כבר ממש קרובה.
ממשיכה לצרוח בהנאה רבה (בדיעבד לא ברור לי איך כל מי שהיה בחדר לא התחרש).
בכל ציר אני לוחצת ואז מינדי אומרת לי להפסיק ואני אומרת לה שאני לא יכולה. הגוף כבר בטראנס של צרחות ולחיצות והראש יוצא. עכשיו היא אומרת לי ללחוץ ושוב אני אומרת שאני לא יכולה.
פתאום היא בחוץ. 20.00 בערב.
אני מסתובבת להחזיק אותה ולא מאמינה. לא מבינה מה הקשר בין חצי היממה האחרונה לבין הרגע הזה.
היא חלקלקה וסגולה וענקית.
אני נשכבת ומחבקת אותה מנסה להניק ללא הצלחה, מחייכת חיוכים בלתי נשלטים, מלאת אדרנלין.
השליה יוצאת עם לחיצה קטנה על הבטן, שלמה ומהממת. מינדי בודקת אותי, קרע פצפון בפרינאום ועוד שפשופון קטן בצד, ממליצה לא לתפור ולתת להחלים לבד.
הגורה הולכת להשקל- 3.970 ק"ג!!! כבוד.
האיש מתקשר בהתרגשות לספר למשפחות וכל הסבים יוצאים לדרכם לבוא לבקר את הנכדה החדשה.

השעה 17.00 ואין שינוי בפתיחה.
מינדי אומרת שצריך לעשות שינוי.
התינוקת כנראה גדולה ויכול להיות שלא טוב לצוואר הרחם תנוחה אנכית כמו זו שאני נמצאת בה כל הזמן (כריעה באמבטיה).
היא ממליצה לצאת מהמים ולנסות לשכב קצת על המיטה.
אני עושה זאת.
בבת אחת הצירים הופכים כואבים נורא ואני מרגישה שכל תחושת העוצמה שליוותה אותי נעלמה ברגע.
מגיע ציר ואין לי שום דרך להתמודד איתו. אני מרגישה שאני מאבדת קשר עם המציאות.
שעתיים קשות מאוד עוברות עלי עד לפתיחה מלאה.

היא שלי גווע ברעב רוצה ללכת לקנות אוכל במסעדה סמוכה, יש דיון קטן סביב הנושא עוד איזה שני צירים ופתאום זה מובן שהעניינים מתקדמים וזה לא הזמן ללכת.
אני שואלת מתי יהיה אפשר להכנס למים ומקבלת אישור לעשות זאת בזמני הפנוי.
נכנסת למים אבל משהו שם לא נוח לי ואני יוצאת, עוד שני צירים אני מנסה להעביר בהשענות על שולחן המטבח, זה לא זה, הגוף שלי מבקש כריעה עמוקה והתודעה מבקשת שקט.
אני חוזרת למים, עכשיו האמבטיה כבר מלאה וזה מרגיש הרבה יותר טוב.
אני ממש נהנית מהצירים, מהריתמוס של ציר ומנוחה.
כל ציר מושך אותי להענות לצרכים הנוכחיים שלי, ואני מוצאת את עצמי בעיקר עושה קולות נמוכים ופרצופים מצחיקים, פותחת פה גדול גדול ומרגישה איך צוואר הרחם נפתח (ותודה לפאולה שרק בלידה הבנתי כמה הגוף שלי הושפע מתרגול השיטה).
בין הצירים אני צפה במים, משתדלת להרפות את הרגליים שעובדות קשה לתת קונטרה בכל ציר.
הפנים מופנים לקיר ורב הזמן אני לא יודעת מי נמצא בחדר בכלל.
בשלב מסויים אני מסובבת את הראש ורואה את הדולה המתוקה שלנו שהגיעה ממשמרת בפגיה של בית החולים והחיוך שלה מקסים ומעודד.
ב- 16.00 שוב בודקים פתיחה. אני כבר ב- 8-9 ס"מ.
כולי באופוריה, על זה כל הרעש? סיפורי האימה על כאב שאי אפשר לסבול? לי כיף בכלל.
מסובבת את הראש לאיש ולדולה ואומרת בבדיחות- מישהו פה רוצה לתת לי אפידורל?

המיילדת (מינדי המופלאה) מקבלת אותנו בפתח בחיבוק.
האיש פורק את טונות האוכל שהביא במטבח ואת תיק הלידה בחדר המיועד.
אני ממשיכה לכרוע ולנהום על מזרן בסלון מחפשת תנוחה מתאימה כמו שהיתה לי בבית.
כל דיסק שמישהו מנסה לשים אני מייד פוסקת להפסיק, תהליך ההתכנסות שלי פנימה מתעצם מרגע לרגע ואני כבר בקושי מבחינה מה נעשה מסביב.
המיילדת אומרת שאגיד לה כשארצה לבדוק פתיחה ואני נענית בשמחה להצעה.
4 ס"מ. 12 בצהריים.

פתאום אני מוצאת את עצמי שכבר כמה צירים עברו ואני לא מצליחה לזוז מהשטיח ליד הספה, בציר אני מעבירה משקל אחורה, לרגליים וזזה, בין הצירים אני נחה עם הראש על הספה.
מגלה שיש צירים כל חמש דקות ועברה רק שעה מאז שהם החלו. שולחת סמס למיילדת ולאיש, כבר לא מסוגלת לדבר.
המוזיקה כבר מוציאה אותי מדעתי אבל אני לא מסוגלת לקום לכבות.
האיש מקבל הודעה להזדרז ולהביא איתו בננות ועוגיות.
מי שמכיר את האיש שלי צריך היה לצפות את החלק הזה של הסיפור שבו הוא מספיק לקשור עוד כמה קצוות בעבודה, לאסוף את אבא שלו מטושטש מבדיקה תחת הרדמה ולהעביר אותו לחבר שמצא במקרה ברחוב שיקח אותו הביתה, לעבור אצל הירקן ולהביא ארגז!! של פירות ולהגיע הביתה.

תיק הלידה כבר מוכן חודש, עשרות דיסקים שלא נקשיב לאף אחד מהם נכנסים לתיק, אני בוכה קצת מהתרגשות ומתח ויוצאים לדרך.
הנסיעה שחששתי ממנה יותר מכל מסתברת כקלה למדי, הצירים ממשיכים אבל הם נסבלים לחלוטין, אנחנו אפילו מדברים עם הגיסה בדיבורית ומריצים צחוקים עד שאני מרגישה שמתקרב ציר וסוגרת את הטלפון שאוכל לנהום בשקט. עוד פקקון קטן והנה אנחנו בפתח מרכז הלידה המהמם שלנו home sweet home

יום שלישי מגיע, אני מתעוררת בבוקר ומתחילה להרגיש שמשהו קורה.
מתקשרת לעדכן את המיילדת, היא אומרת לי להתחיל לתזמן ולראות אם יש צירים סדירים.
אני בהתרגשות, שמה BBB בפול ווליום ורוקדת תוך כדי קיפול כביסה.
מדי פעם מגיע ציר ואני כורעת איפה שאני נמצאת ונוהמת קצת, אוי זה כיף שחבל על הזמן!
רושמת מתי מגיעים צירים ורואה שיש צירים סדירים כל עשר דקות, מתקשרת לעדכן את המיילדת והיא אומרת שזה יכול לקחת עוד זמן.
האיש האהוב מקבל עדכון, אפשר להמשיך בינתיים עסקים כרגיל.

נחזור כמה ימים אחורה בזמן.
האיש שלי מבקש שאלד בכל יום מלבד יום שלישי.
יום שלישי יש לו מתלמדת בעבודה והוא צריך לקחת את אבא שלו לבדיקה וזה יום עמוס.

היו ללידה הזו שני תאריכים משוערים.
התל"מ של הרופא וההשערה של איזו בחורה חמודה שחלמה בחלומה תאריך שמאוד התאים לי בראש.
וכך קרה שכל ההריון הייתי משוכנעת שאלד בשבוע 37.
התאריך ה"משוער" עבר, גם התל"מ ואני כבר חודש בחופש כי הייתי בטוחה שאלד בשבוע 37, זה חודש אוקטובר החם ביותר בישראל אי פעם ואני מתחילה להתחרפן והכי לא רוצה להגיע למעקב הריון עודף ולהתחיל עם זירוזים ושטויות.
יומיים אחרי התל"מ אנחנו קופצים בערב למיילדת שאצלה אלד לבדוק דופק ולשמוע מה נשמע, בדרך עוד עוצרים להגיד מזל טוב לכבוד יום ההולדת של חברה.
המיילדת שואלת אם מתחשק לי לעשות מוניטור ואני נענית בשביל הספורט, רוצה לדעת עם התחושות המשונות האלה שאני מרגישה כבר כמה ימים הן צירים.
ואכן כך, הצירים במוניטור נראים בבירור אם כי עוד לא מורגשים מי יודע מה אבל אנחנו כבר מתרגשים.

כבר יותר מארבעה חודשים מחכה שיבשיל הרגע לכתיבת סיפור הלידה. תמו הלבטים, הגיע הזמן להתחיל.