סליחה, [po]רגשות לאחר ניתוח קיסרי[/po]

יש גם את הדף החשוב [po]רגשות אחרי ניתוח קיסרי[/po]

דנה, אני זוכרת שקראתי את סיפור הלידה השנייה שלך, כתבת שם שהפכת את הצוות של ניתוח קיסרי לצוות שלך (או משהו דומה), וחשבתי לעצמי כמה כוח יש לך, ואיזה בגרות רגשית זה דורש, לבל ככה את מה שיש בהווה.
אני חושבת שמה שאני לוקחת ממה שכתבת, וגם מסיפור הלידה שלך זה בעיקר את זה.

[u]בעיני הלידה מזמנת לנו את השיעור הראשון בהורות - שלא הכל תלוי בנו. למעשה, הרוב לא תלוי בנו, וזה במידה רבה גם לא שלנו בכלל אלא של ילדינו - זו הלידה שלהם לא פחות משהיא שלנו ואולי יותר.[/u]
מסכימה. ביתי אומנם רק בת 8 חודשים, כך שהרוב עוד תלוי בי, אבל אין ספק שתהיה לי עבודה בעניין הזה כשתגדל.

ומשהו לגבי ידע: באמת שלפני שכתבו כאן, לא הבנתי את זה שיש כאן עניין פיזי כל כך משמעותי. כלומר: אף אחד לא אמר לי תוך כדי הלידה, עד ממש הסוף, שיש בעיה, ואחרי רק רמזו, ורק לבן זוג שלי.
מדהים.

גורם לי לשמוח מאוד על כך שכתבתי את הסיפור, ולהודות לכולכן על כך שהשקעתן מזמנכן ומרצכן בלקרוא לכתוב את דעתכן.

הי עדי..
קודם כל - מזל טוב! הדבר הכי חשוב בעיניי זה שאת והתינוקת בריאות - סופו של דבר זה הדבר הכי חשוב בלידה, יותר מכל חוויה טובה טבעית או לא.

דבר שני, מצג עורף אחורי זה באמת מכשלה פיזית לגמרי, שלפעמים אפשר לשחרר אותה באמצעות כל מיני תמרונים - החל מישיבה שעונה כלפי לפנים בהריון במקום שעונה לאחור, והחל מכל מיני תרגילים ותנוחות, שימוש ברובוזו ועוד בזמן הלידה. לפעמים מצליחים (אם התינוק קטן והאגן רחב, אם הוא בתנוחה שמאפשרת, אם הוא לא מבוסס מדי באגן ועוד, חלק מן הגורמים פשוט לא ידועים לנו..) ולפעמים לא מצליחים, כמו אצל [po]יעלי לה[/po] וכמו גם אצלי בלידה הראשונה...
יש נשים שמצליחות ללדת למרות המצג ויש נשים שלא. מאוד מאפיין שהלידה לא מתקדמת.. מאוד מאפיין ירידת מים מוקדמת יחסית וכאבים בגב - חזקים יחסית.

גם אני משערת שלא כל התינוקות במצג עורף מתו אבל אני גם משערת שלא כולם, כולל האימהות, נשארו בחיים. אני יודעת שבעבר היו פחות מקרים של מצג כזה בגלל שהחיים בעולם המערבי מכניסים אותנו לכסאות ולכורסאות לרוב שעות היממה וזה מגדיל את שכיחות המצג.

ניתוח קיסרי הוא ניתוח שיכול להיות מיותר ויכול להיות ניתוח של הצלת חיים מפוארת. כנ"ל לגבי זירוז. ברוב המקרים מיותר לגמרי ולפעמים עושה את ההבדל בין הצלת החיים והלידה ובין מצב הפוך. אני יודעת שלא בהכרח פופולרי לומר את זה כאן באתר אבל ככה זה..

אל תאשימי את עצמך. נשמע שעשית הרבה דברים טובים בלידה - שמרת על תנועתיות, היית במים, ונתת ללידה להתנהל מעצמה עד שבאמת לא היתה התקדמות הרבה הרבה שעות. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם.. אני פגשתי מקרים (מעטים לצערי) שבהם לבסוף היתה התקדמות ורבים שהגיעו לקיסרי לאחר חוסר התקדמות ממושכת וגם במקרים פחות סימפטיים שנגמרו פחות טוב. אבל אי אפשר באמת לדעת.. תקאי למשל בלידה של [po]יעלי לה[/po] - שהתחילה בכמה ימים של צירים בבית, בתנאים הכי טובים שיכולים להיות, ולא היתה התקדמות למרות זאת.

אני מציעה לך להתמקד בעכשיו, בתינוקת, בהורות הטריה, בהנקה - זה בעצם מה שחשוב.. ואחר כך, כשתתחילי לחשוב על הריון נוסף, אז אפשר לחשוב מה אפשר לעשות אחרת, אם אפשר לעשות אחרת..

אני ילדתי לידה אחת בואקום בגלל מצג עורף אחורי שלא התקדם שעות רבות בכלל...
הלידה השניה היתה בניתוח בגלל מצג עכוז ומיעוט מים קשה..
שתי הלידות היו מיוחדות ונהדרות מבחינתי (למען האמת הקיסרי היה נהדר.. ולא כי לא רציתי לידה טבעית. מאוד רציתי. אבל יותר רציתי תינוק חי ובריא שיהיה איתי מרגע יציאתו לאוויר העולם). מבחינתי זה מה שחשוב בעיקר - מה שקורה אחרי הלידה. לצערי נכחתי בלא מעט לידות טבעיות לגמרי שהותירו את הנשים כל כך תשושות שהן לא רצו לראות את התינוק במשך שעות רבות אחרי הלידה. האם זה עדיף?

בעיני הלידה מזמנת לנו את השיעור הראשון בהורות - שלא הכל תלוי בנו. למעשה, הרוב לא תלוי בנו, וזה במידה רבה גם לא שלנו בכלל אלא של ילדינו - זו הלידה שלהם לא פחות משהיא שלנו ואולי יותר. אני דוקא אוהבת את המילה לשחרר (אם כי פחות טובה בלעשות את זה) כי אני חושבת שזה מצב שהיינו אמורים להיות בו רוב הזמן....משוחררים מציפיות, משוחררים מתפיסות מוטעות, מחשיבה תבניתית, מחשיבה בתמונות, מדעות קדומות, מחשיבות עצמית....
ואז היינו יכולים להיות באמת אנחנו, באמת עם הסיטואציה, עם הרגע הזה, ולא היינו צריכים לשפוט את עצמינו כל הזמן אלא באמת לקבל את מה שיש.

יעלי,
חשוב לי להודות לך על המילים החמות.
את כותבת שקשה לשחרר מתוך תחושה שצריך, וגם זה אולי משהו שאני צריכה לקחת איתי.

לגבי זה שחשוב שאני בריאה וגם התינוקת טפו טפו, האם למישהי ממכן יש מושג מה היה קורה במצבים כאלה בעבר?
אני משערת שלא כל התינוקות במצג עורף מתו...

[u]כשנכנסים למערכת הזאת של בית חולים וחדר לידה נוצרים מצבים שלא חשבנו עליהם מראש.[/u]

אולי כדאי לדייק את המשפט הזה ולהגיד שכשנכנסים לתהליך של לידה נוצרים מצבים שלא חשבנו עליהם מראש.. בין אם זה בבי"ח ובין אם לא..

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מזדהה. שלוש שנים אחרי הלידה הראשונה, ואני באיזשהוא מקום עדיין מצטערת שהיא נגמרה איך שנגמרה (לא בניתוח, אבל בכאבים מיותרים והחתך מיותר גם הוא לדעתי.) מכיוון שאני גם שנתיים אחרי לידה שניה, ומחכה בע"ה לשלישית עוד כמה זמן, פשוט הבנתי שמה שהיה היה. אין איך לשנות, לא צריך להאשים את עצמנו. כשנכנסים למערכת הזאת של בית חולים וחדר לידה נוצרים מצבים שלא חשבנו עליהם מראש.
העיקר הוא (באמת!!) שאת בריאה והתינוקת בריאה, הרי יתכן שנשים בתקופות אחרות היו מסיימות את הלידה הזאת אחרת, לא עלינו. את הלימוד שלך בענין את תעשי, וכבר עושה, וזה הדבר הכי טוב שאת יכולה להפיק ממה שהיה.
בהצלחה בהכל!

[u]שאולי מה שאני צריכה ללמוד כאן זה לא איך ללדת יותר טוב, אלא איך לשנות את נקודת ההסתכלות שלי.[/u]
בעיניי - לגמרי.
מעבר לזה שלא נראה לי שבאמת יש דבר כזה "ללדת פחות טוב" (אבל מבינה מאיפה המילים האלה באו לך ומכירה את המקום הזה מעצמי),
אחרי המון המון קריאה ולמידה שעשיתי בנושא לידה (כולל מהלידה שלי),
[b]לא מצאתי שום דבר בסיפור שלך שמראה שאת "לא יולדת טוב"[/b].
לגמרי לגמרי [u]יש כאן גם עניין פיזי, ולא רק עניין של איך אני הייתי בתוך זה[/u].
לגמרי!


[u]אז אולי, אני צריכה (מילה שנואה) לשחרר?[/u]
איזו מילה שנואה, "צריכה" או "לשחרר"? :-)
קשה (עד בלתי אפשרי) לשחרר מתוך הרגשה של "צריכה".
שחרור זה מה שקורה מעצמו כשהלב מסכים להרפות.
זה לא קורה בשכל.
רק מתחיל שם.

אבל את התחלת את התהליך וזה נפלא.
לי לקח המון זמן מהלידה ועד שהתחלתי ללכת בכיוון בכלל של לשחרר.
שנתיים אח"כ עוד התקשיתי לישון מרוב כעס על עצמי ועל המערכת על כך שנותחתי.

דבר ראשון,תודה לכל מי שהשקיעה וכתבה.
מה הבנתי עד עכשיו:
[list=1]
[*] שאולי מה שאני צריכה ללמוד כאן זה לא איך ללדת יותר טוב, אלא איך לשנות את נקודת ההסתכלות שלי.
[*] שכנראה יש כאן גם עניין פיזי, ולא רק עניין של איך אני הייתי בתוך זה. אני אומרת את זה לאור שהיו כאן מספר נשים שידעו להגיד עוד לפני שכתבתי "עורף אחורי"
[*] ושוב, על עניין התפיסה, הנה, אבישג כאן נהנתה מניתוח קיסרי כי היא שמחה שהיא חייה בכלל.
[*] אז אולי, אני צריכה (מילה שנואה) לשחרר?
[/list]

[u]את יכולה להסביר מה הפך את הקיסרי לחוויה?[/u]
כן, השליטה שלי בחיים שלי (טוב, זה גם מה שהביא עלי את הקיסרי כנראה (-: )

הייתי בעצבים אחרי הלידה הקודמת שהייתה סיוט כי שיגעו אותי בבית חולים אז הגעתי לבית החולים לבד (גם כדי שבעלי יישאר עם הילדים וגם כי הרגשתי שאני לא רוצה לא את אמי ולא את בעלי שם, רוצה להתמודד לבד), וחתמתי חופשי על סירובים לכל מיני דברים שעושים שם כבדרך שגרה והם ממש לא נחוצים, ממש נהניתי לחתום על סירובים.
ועשיתי מה שבא לי, טוב ואז היה מצב של עובר במצוקה, טיפשי מצידי אני יודעת, ואז יילדו אותי בניתוח והייתי על קיבה מלאה, בטוחה שאני הולכת למות.
ואז התעוררתי ושאלתי אלף פעם אם אני והתינוק בסדר, והייתי כל-כך מאושרת מזה שאני חיה (וכנראה גם תחת השפעת הסמים שהפציצו אותי בהם) ושהתינוק חי והכל בסדר, רק צריך להתאושש, אז התאוששתי לי ממש מהר, כמעט זינקתי מהמיטה והעברתי שבת נפלאה עם עצמי ועם מבשר, רק יממה כמעט אחרי המשפחה שלי שמה שנולד לנו בן.
טוב, לא נשמע משהו התיאור, אני יודעת, אבל באמת היה נהדר .

אני לא מאמינה שמישהו שולח לך שיעורים בחיים.
אבל אני כן מאמינה בהפקת לקחים.
גם טכניים, אבל גם לגבי מעצמי.

שואלת, בעיקר את עצמי, מה למדתי מזה?
מה היה עד עכשיו שצריך לשנות בו כיוון?

[u]עוד דבר מעניין שאמרה לי המיילדת בלידה הראשונה הוא שכבר מפתיחה של אצבע היה אפשר להרגיש שהעוברית במצג עורפי וחבל לי שלא עדכנו אותי שזה המצב ומה זה אומר...[/u]
המיילדת אמרה אותו דבר לבן זוג שלי אחרי הניתוח, שהיה אפשר לסיים את העניין בשלוש בצהרים, וחבל שסבלתי. דווקא זה אני חושבת שעדיף, כי לפחות הנזק לרחם אחרי צירים הוא יותר קטן.


[u]נשמע שעשית כל מה שהיה אפשרי בשביל לידה טבעית. לפעמים זה פשוט לא מספיק.[/u]
אז זה מה שמציק לי, שלא עשיתי. אלף כי ילדתי בבית חולים, בית כי אם כבר בבית חולים, לא דאגתי לצוות משלי.
[u]אני מניחה שלפחות קיבלתם תינוקת מתוקה...[/u]
וואו. הכי. נפלאה, יפה, חמודה, ילדה רגועה ושמחה שאי אפשר לדמיין שהיא נולדה בתוך בלאגן כזה.

מאחלת לך החלמה מהירה מהניתוח, ויותר חשוב, מהטראומה ומהחוויה הקשה שחווית. נשמע מפחיד מאוד. בדיוק בגלל דברים כאלה בא לי להיות דולה בעתיד כשהקטנה תגדל.
אני מקווה שהגוף שלך יחזור מהר מהר לעצמו, ושהנפ לך תרגע ותפנים את החוויה הקשה עברת לאט לאט. אותי לפני הלידה הפחיד מוד העניין של איבוד השליטה על הגוף...נשמע שזה מה שקרה לך וזה באמת קשה..
קבלי חיבוק וחיזוק

ושכחתי לכתוב - מזל טוב!! :-)

(())

נשמע שעשית כל מה שהיה אפשרי בשביל לידה טבעית. לפעמים זה פשוט לא מספיק.
אני מניחה שלפחות קיבלתם תינוקת מתוקה...

מאחלת לך שהלידה הבאה תהיה פשוטה וטובה.

עברתי בדיוק בדיוק את אותו דבר בלידה ראשונה ולכן הבנתי כבר מתחילת הסיפור שמדובר כאן במצג עורפי..
פתיחה שלא מתקדמת.. צירים בגב..
אצלי זה הסתיים בלידה רגילה אבל עם חתך חיץ ענק ושעתיים של לחיצות שגרמו ככל הנראה לנזק לא קטן לרצפת האגן
אז אני יכולה להגיד לך מכל הלב שאני לא בטוחה שלא היה עדיף לסיים את זה בקיסרי..
אגב, בלידה השניה שלי התחילו לי צירים בגב והייתי בטוחה ששוב מדובר כאן במצג עורפי.. כשנכנסתי ללחץ מזה הצירים פשוט נעלמו.. הגעתי אחרי 9 שעות של צירים לבי"יח עם פתיחה של 2 ואחרי שראיתי באולטראסאונד שזה לא מצג עורפי משהו בי פשוט השתחרר ותוך 4 שעות התינוק היה בחוץ :-)
עוד דבר מעניין שאמרה לי המיילדת בלידה הראשונה הוא שכבר מפתיחה של אצבע היה אפשר להרגיש שהעוברית במצג עורפי וחבל לי שלא עדכנו אותי שזה המצב ומה זה אומר...

[u]לפעמים יש קשר גם לרצון\צורך של התינוק ללידה מסוימת.[/u]
הייתי יכולה לקבל את זה בלידה טבעית, שהיא כמו שהטבע רצה, ואולי זה מבטא צורך של התינוק.
בלידה עם כל כך הרבה התערבויות נראה לי שצרכים של התינוק מושתקים, כמו הצרכים של האם.

הי עדי.
[sub]אני לא יודעת אם את מתחברת לכיוון כזה, קחי מה מתאים לך-[/sub]
לפעמים יש קשר גם לרצון\צורך של התינוק ללידה מסוימת.

_הלידה הייתה הכי סיוט, שקשה לתאר ואחריה גם היה לי דיכאון אחרי לידה
הקיסרי השני היה חוויה מדהימה_
את יכולה להסביר מה הפך את הקיסרי לחוויה?

[u]אני חושבת שאי אפשר אף פעם להיות באמת מוכנה ללידה ראשונה. הדרך היחידה להיות באמת מוכנה ללידה זה להכיר את עצמך יולדת.[/u]
כן ולא. אני הכרתי את עצמי יולדת מצוין בלידת בית עם מנח רגיל, וזה לא דמה ללידה בבי"ח עם מצג אחורי. והלידה שלי שם הייתה טבעית ובלי התערבויות, אפילו לפרפר לא הסכמתי, ובכל זאת הרגשתי נורא ואיום עם כל ה"חוויה" המפוקפקת שעברתי שם, שהייתה קצרה בהרבה מזו שלך.
אז אם להוסיף על מה שנכתב -
_יש כאלה ש"הולך להן" בלידה ראשונה והכל פשוט ומתקתק ורץ בלי סיבוכים.
ויש כאלה שנופלת בחלקן לידה לא פשוטה שלא רצה ולא מתקתקת (אובייקטיבית, מסיבה פיזיולוגית כלשהי - כמו מנח עורף אחורי)_
זה נכון לא רק ללידה ראשונה...

שולחת חיבוק
לי היו שלושה קיסרי ולידה אחת כאילו רגילה (עם אפידורל בגלל עייפות והרדמה כללית כדי לתפור אותי)
הלידה הייתה הכי סיוט, שקשה לתאר ואחריה גם היה לי דיכאון אחרי לידה
הקיסרי השני היה חוויה מדהימה

_לא עמדתי על שלי, לא ידעתי מה אני רוצה, לא הייתי בטוחה בעצמי, לא גייסתי לעזרתי.

כמה אני מבינה אותך._
מסכימה מאוד, קשה לשמור על העצמיות שלך בבית החולים, אתה בממלכה שלהם ובשליטה שלהם, בטח כשאת בלידה.
לכן אני רוצה לקחת דולה או מלווה אחרת ללידה הבאה, מישהי שתעמוד באסרטיביות על זכויותיי (שמישהו יהיה עם התינוק כל הזמן למשל).

אני מכירה מישהי שילדה פעמיים בקיסרי, ואז ארבע פעמים בבית ואז עוד פעמיים בבית החולים
שאלתי אותה - למה ילדת בבית החולים שוב?, והיא ענתה שהיא הרגישה שהביטחון חזר לה.

[u]לא עמדתי על שלי, לא ידעתי מה אני רוצה, לא הייתי בטוחה בעצמי, לא גייסתי לעזרתי.[/u]
(())
כמה אני מבינה אותך.

אני חושבת שאי אפשר אף פעם להיות באמת מוכנה ללידה ראשונה. הדרך היחידה להיות באמת מוכנה ללידה זה להכיר את עצמך יולדת.
יש כאלה ש"הולך להן" בלידה ראשונה והכל פשוט ומתקתק ורץ בלי סיבוכים.
ויש כאלה שנופלת בחלקן לידה לא פשוטה שלא רצה ולא מתקתקת (אובייקטיבית, מסיבה פיזיולוגית כלשהי - כמו מנח עורף אחורי)
אבל אפשר לקחת את זה לכיוון של למידה והעצמה כמו שנראה לי שאת עושה עכשיו (())

את כבר לא תהיי מי שהיית לפני הלידה הזאת, ולכן הלידה הבאה תהיה אחרת (ואני בטוחה שטובה יותר) - לא משנה איפה היא תתקיים.

[u]מצג עורף אחורי[/u]
ידעתי! בגלל זה הפתיחה זזה כ"כ לאט. מזכיר לי מאוד את הלידה שלי.
גם אני נותחתי בפתיחה 9+. את מוזמנת לקרוא את [url=http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]סיפור]סיפור הלידה שלי[/url] הלידה של יעליל'ה[/po]

[u]למה הצלחתי אז להיות כן בפיקחון?[/u]
כי פה כבר היית מוצפת באדרנלין.
גם כי בשלב המעבר (בין צירי פתיחה לצירי לחץ) אדרנלין נכנס לעסק באופן טבעי - זה מעיר אותנו מהסוטול של האוקסיטוצין והאנדורפינים בשביל שנוכל לתפקד בשלב הבא,
וגם כי כבר הבנת שאת הולכת לניתוח והחלו לצוץ בך המון רגשות כמו פחד, אכזבה, אולי כעס - רגשות שמביאים איתם אדרנלין

מה אני יודעת בנתיים?

שבפעם הבאה אני יולדת בבית. בי הוק ובי קוק.
שכל פעם שאני חושבת על זה, זה מה שאני אומרת לעצמי: אל תדאגי, זה לא יקרה לך יותר אף פעם.

שמשהו שם לא עבד. שלא הייתי אני, עם הדברים שחזקים בי. לא עמדתי על שלי, לא ידעתי מה אני רוצה, לא הייתי בטוחה בעצמי, לא גייסתי לעזרתי.

בחדר ניתוח הם מתחילים להכין אותי, ואני אומרת להם:
תקשיבו, אני מרגישה הכל, האפידורל לא עובד.
והמרדים אומר: את היסטרית, אם לא תפסיקי זה יהיה בהרדמה מלאה.
אני אומרת לו: אתה איבדת את הצפון, זה לא עובד, ברור שהרדמה מלאה.

הרופאה מנסה: זה חם או קר מה שאני עושה?
אני: קר!
זה לא עובד!

הרדמה מלאה.
התאוששות. אמא שלי וחמותי שם.

אני: תביאו את הילדה שלי לכאן עכשיו ומיד.

לקחו אותי למחלקה. האיש היה עם הילדה, כנראה מפחד שלא יראה אותנו יותר. ואכן הביא לי אותה.
עשה וחצי אחרי הניתוח כבר הייתי איתה.

לקיסרי זה יפה.

הבית חולים אחר כך זה כבר לסיפור אחר.

המרדים היה באמת איש לא נחמד.
אבל זה לא כאב בכלל.
ונחתי.
נרדמתי לשעה יפה לפחות.
והתעוררתי בכאב איום.
זה הפסיק לעבוד.
ולא חזר.
ולא יכולתי לזוז, כי הייתי עם עירוי ומה לא.
הרגליים שלי לפחות לא היו משותקות, כי שוב, זה לא עבד.

באמת. כך שגם היו לי רגשי אשמה וחשתי מפגרת ומאוכזבת מעצמי.
וגם כאב לי ולא יכולתי לזוז.

אבל עם הפיטוצין לפחות היתה פתיחה.
סנטימטר כל שעה.
ואז באחת בלילה זה הגיע ל 9, ומשם לא זז מלימטר.

התחלפה עוד מיילדת.
לפני שהראשונה הלכה אמרתי לה תודה רבה.
החדשה לא הבינה למה אני צועקת, הרי אני עם אפידורל.
הוא לא עבד.
באמת. אני יודעת שזה נשמע לא אמין, אבל באמת, לא עבד.

היא בודקת פתיחה שוב ושוב וכלום, עדיין 9. בערך בשלוש וחצי היא מתחילה להילחץ.
מתחיל מצעד של רופאות ומיילדות אלי לחדר.
העוברית במצג עורף אחורי, ולא זזה ולא נעליים.

הן מנסות לסובב אותה ידנית.
אני מסנה ללחוץ. המיילדת לא מתלהבת, אבל אומרת שאולי עדיף, אם אני מרגישה צורך.

הרגשתי צורך. צעקתי: תוציאו אותה ממני כבר.

היא לא יצאה. בשעה ארבע נכנסת אחת הרופאות לחדר. מנסה לסובב אותה.
אומרת: תקשיבי, זה לא טוב מה שקורה כאן. הדרך היחידה שאנחנו יכולות לעזור לך זה קיסרי.
אני: לא
היא: את חייבת, זה כבר מסוכן, אי אפשר ללדת כל כך הרבה שעות
האיש: עדי, אין בררה
היא : אין בררה
אני: טוב, אבל אתה תקשיב לי טוב, אם מישהו ייתן לילדה שלי תמל אני נשבעת לך שאני מתגרשת ממך ואתה לא תראה את הילדה בחיים. וגם היא לא נשארת בתינוקייה שניייה אחת. אתה שומע אותי?!

ככה אמרתי, במילים האלה. ברגע של פיקחון. ואני רק חושבת, אם הייתי בפיקחון כזה כל הלידה, אז הסיפור פה היה שונה לחלוטין.
למה הצלחתי אז להיות כן בפיקחון?
גם את זה אני לא יודעת

[u]אני לא יודעת למה. הנה, אני עוברת על זה שוב, ולא מבינה[/u]

זה פשוט: היית בלידה. היית מוצפת אוקסיטוצין, ו{{}}[po]אוקסיטוצין משרה אמון[/po].

המיילדת נכנסת. אני לא זוכרת את שמה, וטוב שכך, כי אחרת הייתי מקללת אותה באמת מכל הלב, אז אולי ככה נחסכת ממני קארמה רעה של שנאה.
בהתחלה היא אומרת, את בסדר, את מתמודדת יפה, האיש שלך איתך. את יכולה להיכנס לג'אקוזי.

וזה עוזר קצת.
אז אני קצת בפנים
וקצת בחוץ

בשש בערב היא נכנסת לראות מה איתנו. בודקת אותי ואני עדיין בפתיחה של 5.

האמת. יאוש. אני אומרת לאיש, אם עד הפעם הבאה שהיא באה זה לא מתקדם, אני רוצה אפידורל, דיי, אין לי כוח יותר.
האיש אומר שבסדר. האמת, גם הוא עייף, עם היידים על הגב שלי בלי הפסקה כבר דיי הרבה שעות.
האמת, לא האמנתי שיש סיכוי ששום דבר לא מתקדם. כול כך כואב לי וכלום זה לא עושה?!

אין סיכוי.

אז זהו, שיש. בשמונה היא נכנסת. בודקת פתיחה. 5.
אני מתחילה לבכות. בעיקר מייאוש. והיא אומרת "טוב, דיי, זאת צריכה אפידורל"
נכנסתי להיסטריה רבתי. בכיתי, שאני לא רוצה, ומה פתאום, והיא אומרת לי, טוב, אני רק יכין אותך שאם תרצי.
אני לא יודעת למה לא התנגדתי.
אני לא יודעת למה חתמתי על הטופס

באה עוד מיילדת. אומרת לי, את יודעת שזאת בחירה שלך, אבל רק שתדעי, זירוז הם יכריחו אותך, זה כבר יותר מידי זמן. אז כדאי לך גם אפידורל. אבל זאת בחירה שלך.
עכשיו. יש לציין שאני תרגלתי אם האיש בבית מקרים ותגובות בחדר לידה, ואחת התגובות שלו היתה אמורה להיות לסרב בכל תוקף לזרוז.
ואנחנו מדברים פה על בחור שאין לו בעיה להתווכח עם שרים בממשלה.
ולצעוק על עורכי עיתונים
וללכת מכות עם חברי כנסת
גורנישט.

ואגב, שנינו קראנו את נקמת הרפואה. ובכלל לא מאמינים בממסד.
והזאתי אומרת לי זרוז את חייבת ואני פשוט עושה.

אני לא יודעת למה. הנה, אני עוברת על זה שוב, ולא מבינה.

אה, כן, וגם ירדו לי המים, ככה, בפק.
תחושה מוזרה.

אני חושבת שכאן העניינים התחילו להשתבש.
שהגעתי לקבלה, ראיתי שם את שרי - ששמעתי עליה שהיא מיילדת מצויינת.
ישר חשבתי - הנה, אולי לידה ארוכה, אבל אני בחורה עם מזל, ויש לי מיילדת מצויינת.
רק חבל שזה היה סוף המשמרת שלה.

נכנסתי לעשות מוניטור. שרי שאלה ממתי הצירים. אמרתי שמאתמול, והיא, כנראה כדי שלא יזרזו אותי, אמרה, לי: לא, צירים כאלה שאת מרגישה שאת לא יכולה יותר.
אמרתי, מעשר בבוקר. חוץ מזה, היא גם אמרה לי לנשום לאט.

נזכרתי שאמרו לי באיזה שיעור יוגה, שאם אצליח לשלוט בנשימה שלי, אצליח לשלוט בלידה. ולא הצלחתי.
במוניטור היו צירים, היה דופק תקין, ולא היתה בעיה להיכנס לחדר טבעי, רק מה נכנסים לחדר לידה טבעי מפתיחה של 5. ואני בפתיחה של ארבע, בקושי.

אמרו לי : "לא רוצה אפידורל, אז אין שום דבר דחוף, חכי במסדרון". אז חיכיתי. אני לא יודעת למה לא הלכתי משם וחזרתי אחר כך. כל הזמן רק היה לי בראש שנאון זה לא טוב, שהרבה אנשים זה לא טוב, שזה לא טוב מה שקורה כאן, שאני צריכה להיות לבד.

אבל לא עשיתי את זה. לא הלכתי. ישבתי על כדור ירוק זוהר וזזתי בעיגולים. ככה. שעות.
שלוש בצהרים.המיילדת של הקבלה קוראת לי לחתום על טופס של הטיפל בתינוק לאחר לידה, ומחליטה לבדוק פתיחה. פתיחה של ארבע. עדיין. כבר יותר מ- 24 שעות צירים, ופתיחה עין.

היא מכניסה אותי לחדר לידה בכל זאת.

[u]לדקה וחצי.[/u]
יקירתי, ציר של דקה וחצי זה ארוך.

בשמונה בבוקר כבר לא יכולתי יותר.
הצירים הצטופפו, והתחלנו לרשום את המרווחים ואת אורך הצירים.
דחופים וקצרים. פעם בשלוש דקות לדקה וחצי.
האיש לוחץ לי על הגב בכל ציר.
אמא שלי מודיעה שאם אני יולדת בבית היא לא עוזרת לי, אז שאני אלך מפה כבר.

היא בגדול אדם מאוד תומך, לא יודעת מה עבר עליה. באמת, לא יודעת.

בשלב הזה זכרתי מה אני צריכה לעשות. הלכתי לחדר חשוך, הנעתי את האגן, נשמתי, ביקשתי מסאז' מהאיש.
נהיה לי כואב יותר, ופחות ופחות הצלחתי להיות מרוכזת. בשתיים עשרה בצהרים לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, חייבת להרגיש שאני מקדמת את העניין באיזה אופן, וגם חשבתי לעצמי, שאין סיכוי ששום דבר לא השתנה, ובטח זה כבר באמת לידה.
אחרי הכול -24 שעות כבר צירים, אולי כבר יש באמת פתיחה.

אז אמרתי לאיש - בוא, נוסעים.

השארנו את הכלבה אצל אמא שלי ונסענו לבית חולים.
מיון יולדות שומם.
בשניה שנכנסתי לשם נחלשו הצירים.
הרופא בדק אותי.
עדיין פתיחה של שתיים. כל זה, ואין ולא זז מילימטר.

האיש: אין, את עובדת עלי. אין שום לידה.

הרופא הציע לי ללכת הביתה. הצעה טובה.
הלכתי לאמא שלי שגרה ליד הבית חולים. ישנו קצת, ואני התעוררתי פעם ברבע שעה בערך מציר.

אה, שכחתי להגיד קודם, הרופאת נשם בדקה אותי, ואמרה שכבר יש פתיחה של אצבע, אז חיכיתי.
בשבוע 38+1 התחלתי להרגיש כאבים בגב. התעלמתי.
שסיפרתי את זה בהתעמלות במים (עשיתי לא מעט ספורט בהריון) אמרו לי נו טוב, אולי מחר.
ברביעי בשתיים סיימתי לכתוב עבודה לאוניברסיטה.
בשלוש התחילו ממש כאבים בגב.
ואז קצת דם.
היה גם דם טרי, ואמרתי, אולי פקק רירי, אבל למה דם טרי?

מאוד פחדתי להגיע מוקדם לבית חולים, אז הלכתי למוקד של מכבי.
מוניטור, צירים. הרופא אומר "את בעצם בלידה, את תלדי היום בערב, הערכת משקל 3.200, לא תהיה לך בעיה ללדת אותה, את תראי, תהיה לך לידה קלה, רק תיקחי אפידורל, למה לסבול?"
נו, שויין. ממש קלה.
אה, הייתי בפתיחה של שתיים.

חזרנו אני והאיש הביתה. לא יודעת מה עשינו אפילו. באיזה שלב הלכנו לעשות סיבוב ארוך עם הכלבה, ישבנו בשכונה עם הבעלי כלבים אחרים. מידי פעם ציר.
בערך באחד עשרה עלינו הביתה, כיביכול לישון.
כלומר, האיש באמת הלך לישון. אני ניסיתי, אבל כבר כאב לי באמת.
נכנסתי למקלחת בחושך. התקלחתי עד שנגמרו לי המים.
יצאתי.
נכנסתי.
יצאתי.
הערתי את האיש שיעשה לי מסאז' בגב.
תזמנתי צירים.
ציר פעם בשלוש- ארבע דק'.
ארבע בבוקר.
אמרתי לאיש: נוסעים.

ברור שלא הייתי רגועה בעניין.
דיברתי עם המורה ליוגה.
שאלתי בפורום אומנות הלידה
חיפשתי בגוגל.
את באופן לא הכרתי, וחבל.
אפילו שאני לא יודעת מה זה היה משנה, כי גם מה שהציעו לי לא עשיתי.
אמרו דברי עם שרהלה', היא מבינה בלידה של תינוקות גדולים.
אמרו תלדי בבית
אמרו תעשי מה שאת יכולה כדי שלא יהיה זרוז, זה לא הולך טוב עם ראש גדול
אמרו תגיעי מאוחר לבית חולים.
אני בדרך כלל עושה מה שאומרים לי.
לא יודעת למה, באמת, לא יודעת, לא עשיתי.

מקשיבה.

אז האמת היא, שהייתי אמורה להיות מוכנה לזה. בשבוע 36 אחרי הערכת משקל הייתי אצל הרופאת נשים, והיא אמרה לי :"תינוקות עם מבנה ראש כזה נוטים לא לצאת טוב, הראש שלה רחב מידי. אני חושבת שכדאי לקבוע תור לקיסרי".
אז כשזה לא בין צירים אני בחורה דיי אסרטיבית, חייכתי והנהנתי, אמרתי שאני רוצה לידה טבעית והלכתי.
שהתקשרתי לספר לאיש הוא אמר שאין מה לדאוג, היא אמרה את זה כי היא לא מכירה אותנו, אנחנו כאלה שמסתדר להם.
שהקשרתי לספר לאמא שלי היא גם אמרה שאין מה לדאוג, היא מכירה אותי ולא נראה לה שתהיה לי בעיה ללדת.
נו, שויין.
בגלל זה גם תמיד קשה לי עם הדף [po]את יולדת כמו שאת חיה[/po]
כי אני נוטה להצליח במה שאני מאוד מתאמצת בשבילו.
ואני מחשיבה את עצמי בחורה עם מזל טוב, טפו טפו טפו.
אז למה דווקא זה לא הלך לי?
ואני נורא רציתי ללדת.

כבר כתבתי כאן כמה פעמים ברחבי את סיפור הלידה הזה. אבל חשוב לי, בעיקר לעצמי, לכתוב בפרוט.
ואולי גם להבין מה למדתי מכל זה.
אולי להסתכל על זה כשיעור ולא רק כמשהו רע, אלא גם כהזדמנות לצמיחה.
לא שם כרגע. כרגע יכולה לראות את החוויה הזאת כבור של תסכול.

[po]דף סיפור לידה קיסרית[/po]
[po]דף סיפור לידה בבית חולים[/po]