ראשן שלי, יום הולדת משמח!!!

המסתכל מן החוץ יכול אולי לחשוב שהוא רואה צפרדעון בוגר, מיושב בדעתו, שמדברר בלהט את רעיונותיו המרתקים. צפרדעון צעיר ומטורזן (לרוב), שנהנה לרקוד, ולהתאמן, ולחשוב. אוהב להבין את הפוליטיקה והאקטואליה של העולם, שמתעניין בהסטויה, ובעיקר בדיבורים הגדולים שלה. צפרדעון שמנהל אופצריה שלמה של מתלמדים בחברת ההזנק שלו ושל אחותו...
ואילו אני.... כשאני מביטה בך (ומתפוצצת מגאווה כמובן), אני רואה את הראשון שלי. הראשון הראשון, החכם והמתוק שלי. האחד שנאתי, שהבנתי כל בדל רעיון שצץ בראשו עוד לפני שהצליח להגות אותו, ולהגג אותו לכדי משפט אחד קוהרנטי.
אני רואה את הקטנטן שהתרוצץ לי בבית עם מברג, ותיקן את ה"אוטו קולקל, צריך מבג".. אני שומעת את ""אני כועס, אני רוגז, אני רותח כל כללית". ואת התפעלות שלך מהשמש שהפכה לירח, בליקוי החמה...
אני מתרגשת מכל הצלחה שלך, ומתפעלת מהדרך שבה אתה בוחר ללכת. זה לא קל לשחות נגד הזרם, ולהאמין ברעיון שלך עד הסוף, ולסחוף אחריך כל כך הרבה אנשים, ואתה עושה זאת באון, ונראה גם שבאופן טבעי. אני מעריכה אותך ואת היכולות שלך מאוד מאוד.
אני מאחלת לך, ילד שלי, שתמשיך להאמין בעצמך, והדרך שלך, וביכולות שלך. שתמשיך לחלום!
ואני מאחלת לך, שאם תיפול (גם בחדר ריק...), תוכל מיד לקום, ולצעוד מחדש.
אני שמחה להקשיב לך עוד ועוד. וגאה ממש להיות אמא שלך.
אני אוהבת אותך, ילד שלי מתוק.
אמא ץ.

הי ראשן שלי אהוב!
היום אני חוגגת רבע מאה של אמהות.
שני עשורים וחצי שאתה בראש מעיניי... שני תריסרי שנים, ועוד שנה של דאגה בלתי פוסקת מחד, וגאווה עצומה מאידך,
של חששות טורדי מנוחה לשלומך, לרווחתך, לעתידך, יחד עם תחושת הישג ונחת ממי שהופכת להיות.
של גאווה עצומה על החלק הזה שבי, שלקחת, ועיבדת, ותיקנת, והפכת לשלך.
ממי שאתה.
(בכל מקרה, לדעתי, הצלחתי בגדול )
אני אוהבת אותך, ראשן שלי, עד סוף העולם ובחזרה, עם המון עיגולים באויר.
אני מכבדת את בחירותיך, חוששת מההשלכות שלהן אמנם, אבל מכבדת.
מעריכה אותך כאדם, וגם כבן שלי...
ושמחה מאוד שאתה מאפשר לי לקחת חלק בחייך.
מאחלת לך שתמיד תהיה חדור מטרה, כעכשיו, אבל שלא תשכח ליהנות מהדרך!! שתמיד תרגיש שיש לך בשביל מה לקום בבוקר, שתמיד תזכור שיש לך עם מי לדבר, תמיד יש מי שרוצה לשמוע! שמערכת היחסים שלך עם ראשניה תמשיך לצמוח, ושגם אתה, תמשיך להתפתח יחד עמה.
ושתלמד להכיר לעומק את ראשלישית ורבעית, כנשים צעירות בוגרות ומעניינות גם הן.
מאחלת לך לאהוב ולהעריך את עצמך לפחות כמו שאני אוהבת ומעריכה אותך ולכבד את עצמך בהתאם.
מאחלת לי (גם לי מגיע) להמשיך לרוות ממך נחת, ולחבק אותך הרבה הרבה הרבה יותר.
עשה טוב, רחק מרע, שמור על עצמך.
מתגעגעת אליך, ילד שלי, כל כך כל כך!
ץ

כתבתי כל כך הרבה ...
ונמחק לי....
ץ

אוי

הי ראשן שלי,
אני כותבת כאן, גם בשבילך, כמובן, אבל גם כדי להזכיר לעצמי... אני יודעת שאתה יודע שאני גאה בך והראשנייה מאוד מאוד על ההישגים שלכם. ואני יודעת שלפעמים (לרוב) אני לא מצליחה להעביר את תחושת הגאווה הזאת (יחד עם תחושת הדאגה והבהלה מכל הסיכונים שאתם לוקחים... את זה אני כנראה כן מצליחה להעביר... והיטב...) בטלפון... ואפילו לא פנים אל פנים.
אני גאה בכם. בשניכם. על הקשר שלכם, על האומץ, על כך שאתם מדרבנים אחד את השניה, על התקשורת בינכם, שמשתבחת והולכת, ועל תחושת ההצלחה שלכם.
כל הכבוד לכם על כך!!
(וגם על ההצלחות המוכחות, כמובן, זה מדהים אותי העניין הזה!! כל פעם מחדש...).
אני שמחה לעזור בכל דבר, להמשיך ולקשר אתכם לכל מי שאני מכירה (למרות שנראה שאינכם זקוקים לזה), לערוך הגהות או לכתוב עבורכם (לפחות בעברית...), ולהקשיב להקשיב ולהקשיב.... וגם אם אני נשמעת פסימית מידי פעם, לגבי המיזם הזה שלכם, אני נהנית מכל שאתם עושים אותו ביחד!!! אני כל כך שמח על החוויה הזאת, שמשותפת לכם, ועל תחושת הביחד נגד כל הסיכויים, ואני גאה בעצמי, על הקשר המקסים הזה שלכם, שממשיך ומתחזק עם השנים.
שמרו על הקשר הזה, זה מקור כח עוצמתי ומהפנט, ולא סתם כולם רוצים לקפוץ על הסירה הזאת איתכם. לא (רק) כי אתם יפים, כי אתם גורמים, בהתלהבות ההדדית שלכם, לכל מי ש"בחוץ" לרצות להיות "בפנים".
וזה מדהים ממש.
אני באמת לא יכולה לבטא במילים את תחושת הגאווה שלי מכם.
יוליקו פעם שאלה אותי על מה גורם לי עונג...
אז זה.
זה גורם לי עונג.
אמא ץ.

הי ילד...
יום הולדת משמח!!!
שוב הגיעה שנת הטיגריס, אותה אנחנו חולקים, וגילך חצי מגילי.
כל כך צמחת, והצלחת, ואתה ממשיך וגדל בכל רגע ממש.
אתה לגמרי סגור על מה שאתה רוצה לעשות בחיים, ממוקד מטרה, מכוון.
נראה שאתה יודע מה אתה רוצה, ויודע גם איך משיגים את זה.
אני מברכת בכל ליבי על הקשר המופלא עם ראשנייה (ובהחלט גאה בעצמי, על החלק שלי בו), ומקווה שהחברות הזו, שכולה בנויה על הערכה הדדית (ולפעמים הערצה הדדית), כמו גם הקשר העסקי בינכם ימשיך ויתפתח, ויגיע לאן שאתם צופים שהוא יגיע.
אני מאחלת לך, כרגיל, שתהיה מאושר.
שתהנה ממה שאתה עושה, שתמשיך להסתכל על עצמך ולהתפעל ממראה עינייך (זה מצחיק... באמת...),
שתמשיך לחקור את יכולותיך - ותמצא שאתה מוצלח במיוחד.
מקווה שתזכור שאנחנו תמיד פה בשבילך, וגם אם אני יורדת עליך קצת, אני תמיד לטובתך, ותמיד מקווה שתצליח, ובעיקר, שתרגיש שאתה מצליח, ומוצלח, ושתהיה מאושר.
שתהיה חביב לסובביך, וחביב על סובביך, שתמיד תרגיש שיש לך עם מי לדבר, ומי שמעוניין להקשיב.
שתמצא שמחה גם בדברים הקטנים, ילד, רגעים של אושר.
מקווה בשבילך שלא תחוש שאתה בתחרות מתמדת, וגם אם כן, שתזכור לעצור ולנוח, ולחוות את הרגע.
אני מקווה בשבילך שהאנשים שסביבך, יהיו גם חברים שלך, ויאהבו אותך באמת, כי אתה אתה, וזה מגיע לך.
אני מאחלת לי, לחבק אותך, ולהריח אותך בקרוב. מאחלת לנו שנמשיך לדבר (ושאולי גם תתחיל קצת להקשיב?), שתזכור שאני לטובתך.
תמיד.
אני אוהבת אותך, ילד, ומתגעגעת אליך מאוד מאוד. ודואגת (קצת), ושמחה בהצלחות שלך וגם מעריכה את העבודה שאתה משקיע, ומחבקת מרחוק בדברים שמצליחים פחות.
אתה חכם כל כך, מוכשר מאוד, ממוקד מטרה, ביקורתי למדי, דעתן ממש, ומוצלח מאוד מאוד!
שתהיה בריא!!! (ומאושר.... כבר אמרתי? ושליו?).
אני יודעת שנתתי לך כל מה שיכולתי לתת, וכל מה שהסכמת לקבל, ועדיין, אני יודעת שאני יכולה לתת עוד. רק תמשיך להסכים לקבל.
זה הכל.
ילד שלי אהוב, רק שתדע כמה זה מדהים לראות אותך דעתן שכזה, מצליחן שכזה, ומרגש ממש לחוות איתך את כל התהליך. גאה מאוד מאוד, וכל כך כל כך מתגעגעת!!!
אמא ץ.

וואו

ילד אהוב שלי,
קבלתי עוד שנה איתך, במתנה, ועכשיו אתה נוסע.
הגיע הזמן, להתחיל את חייך, ולקחת אחריות, ולהיות מבוגר.
מבחינתי, תמיד תשאר התינוק תכול העיניים, החייכן והחכם מאוד, שאני יכולה לנחש את מחשבותיו, ולחוש את רגשותיו, ולהרגיע כל כאב, ברגע.
רק שתהיה מאושר, ושליו, ובריא!
אני אוהבת אותך, ילד שלי, ומתגעגעת מאוד מאוד.
אמא ץ.

תודה פלוני, וגם עלה אני חושבת שהוא היה מעדיף להקרא נסיך...
הוא לא שם עדיין, אבל בהחלט בדרך...
ועבורי- גם כשיהיה בעל ביצה משל עצמו, עם המוני ראשנים וראשניות שידמו לאמא שלהם (שאני עדיין לא סגורה איך אני מרגישה כלפיה... היא עוד לא בסביבה...) - בשבילי הוא תמיד יהיה ראשן.
בן חנה וייצי (שנה וחצי)... שאץ לו רץ לו עם המברג בכל הבית כי "אוטו קוקל צאיך מבה" (אוטו מקולקל, צריךך מברג...)...
ץ

ץ
מרגש לקרוא
ברכה של אמא
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל כך מדהים ומרגש לראות איך את הוא גדל משנה לשנה!
את כותבת כל כך יפה ומצחיק (הסיפור עצמו)!
מזל טוב לראשן (או צפרדעון? מה החלטנו? ) היקר, עד 120

ראשן שלי מוצלח,
בן 23. אני חושבת על הגיל שלך, ומתפעלת. כמהי אתה גדול... (וכמה אני... אוי...).
ומיד משווה בין איך שאני הייתי בגילך, ואיך שאתה...
הכוון שלי היה אחר לחלוטין משלך, הדרך היתה אחרת, וגם העתיד שלי - כבר היה ידוע לי לפרטיו.
אצלך, הכל פתוח. אתה יכול לעשות מה שלבך חפץ, ועם המוטיבציה הנכונה - אין לי ספק שתגיע רחוק, ואני מאוד מקווה שתזכור גם ליהנות מהדרך.
פעמים אני רואה עד כמה אנחנו שונים (בהמון!!!) וגם עד כמה אנו דומים (גם המון... אבל אחרת...).
כעקרון פילוסופיית החיים שלנו די דומה, אבל לעמים נדמה לי שמה שמוביל אותך היא בעיקר תפיסת עולם די ביקורתית... לפעמים אני מרגישה שהדרך הזו שלך (שאין לי ספרק שינקת אותה ממני... ומאביך), לא מאפשרת לך לראות את העניין עצמו, אלא רק את מה שאתה חושב על העניין.
ביקורת היא חשובה, אין ספק, והיא בהחלט פריבילגיה שאתה יכול לאפשר לעצמך, אבל תמיד תמיד כדאי שתשאיר לעצמך מקום גם לחמלה.
חמלה חשובה מביקורת, לדעתי.
אתה חד מחשבה, דעתן למדיי, ועומד על זכותך להשמיע את דעתך בכל מקום ובכל זמן.
יש לך גבולות ברורים של מה נכון ומה לא נכון, ואתה דורש מכל מי שמסביבך לעמוד בסטנדרטים שלך, באופן מאוד לא גמיש, וכאשר הם אינם עומדים בהם (ולא בכדי) אתה כועס.
אני לא מחבבת את התכונה הזו שלך בהחלט יכולה להבין מנין היא מגיעה, אך לגמרי מקווה שתוותר עליה. עדיף במהרה...
נראה שהרבה פעמים, אינך חס על רגשותיהם של האנשים שסביבך, ואתה מצפה מהם לקחת אחריות על מעשיהם - וכאשר אינם עושים זאת, לשיטתך - אתה די נעלב.
ובהחלט לא מרוצה.
אתה מאוד נבון, ומאוד סקרן. מתעניין בפוליטיקה אמריקאית, מתעניין בהסטוריה של יוון ושל רומא. ומעריץ (כך נראה לי) את ג'ינג'ס חאן ואת קארל הגדול. אתה זוכר המון אנקדוטות מעניינות, ונהנה ללמד אחרים. השיחות אתך מאוד מעניינות, ותמיד יש לך מה להוסיף. זה נהדר.
ברם, אתה נוטה להתלהט בזמן ויכוח, ונראה שאתה מאוד מאוד אוהב להתווכח, והכי אוהב להרגיש צודק.
ו - אוי, כמה תתעצבן עליי כשתקרא את המילים הללו....
זו סיבה מצויינת מבחינתי להמשיך ולכתוב...
אני מזכירה לך שוב, יש לך המון כוח, אתה כריזמטי מאוד, אנשים מאוד רוצים להיות בחברתך, רוצים שתשים לב אליהם, ולמרות שאתה מגיע עם דרישות גבוהות - הם ממשיכים לנסות שוב ושוב. להפתעתי הרבה.
אני מאחלת לך שתצמיח קצת חמלה. שתוכל להסתכל על העולם בעין פחות ביקורתית ותחרותית. ובעצם, שתשמור על הביקורתיות, אבל תדע לפקח עליה.
שלא תדאג כלל ממה שאחרים חושבים עליך.
שתבין שדווקא האנשים שאינם עומדים בסטנדרטים שאתה מציב להם, הם המעניינים יותר, ובעיקר מהם אפשר ללמוד המון על עצמך.
שתאפשר לעצמך יותר מרחב, להתפתח, להכיר ולחבב אחרים.
שמערכת היחסים שלך עם האחית שלך תגרום לי נחת (טוב, את זה אני מאחלת גם לעצמי, למרות שאתה ודאי תרוויח מהברכה הזו).
שיהיה לך תמיד אצל מי להתנחם, ועם מי לשוחח, ועם מי לדבר.
שתרצה להשמיע, ותרצה לשמוע. ובעצם, שתדע להקשיב.
שתמשיך ליהנות מריקודים, ותמשיך לדאוג לבריאותך.
אתה בהחלט בעל נפש רגישה ואינטואיטיבית, גונן עליה במידה, אך אל תלחם בה. הקשב לעצמך.
זכור, אני מעריכה אותך, גאה בך ואוהבת אותך כל כך.
ואני פה, קרוב. חושבת עליך, ודואגת, ושמחה בך.
עשה טוב, רחק מרע.
אהב את עצמ, וקבל את עצמך, לפחות כמו שאני אוהבת ומקבלת אותך.
מאחלת לך המון רגעים של אושר.
ושתמיד תהיה שלם עם עצמך, ובשולם עם העולם.
אמא ץ.

תודה, מצ'רה, זה תמיד נעים לשמוע

ראשן שלי מקסים,
גדלת כל כך, אתה תיכף משתחרר מהצבא,
אני רואה אותך כך כך מעט שזה עגום ממש.
אבל, בכל פעם שאתה מבקר, אפשר לראות עד כמה צמחת והתפתחת כאדם.
הקשר שלך עם ראשנייה, ראשלישית ורביעית מתהדק, ומקבל נפח לפנים נוספות לשמחתי הרבה, אתה מתייחס גם לצרכים שלהן ומקדיש להן זמן. זה נפלא בעיניי.
אתה עדיין מבולגן... כל כך מבולגן... וביקורתי (טוב, נו... אתה דומה לאמא), וכל כך כל כך מקסים (ואני הרי לא משוחדת כלל... רואה נכוחה... תמיד...)...
אולי יש טיפה עוד מה לשפר, אבל אני מאוד מאוד מרוצה.
מעשה ידיי להתפאר ממש.
נעים לי כשאתה בסביבה, ונשמח אותי לשמוע על עלילותיך. אני נהנית מזה שאתה רוקד, ושמצאת לך תחומי עניין שמרתקים אותך.
דע לך, אני מעריכה אותך, גאה בך ואוהבת אותך כל כך, ותמיד שמחה לדבר איתך.
אתה בחור לעניין.
אמא ץ.

ראשן יקר שלי, בעצם צפרדעון,
גדלת לי כל כך מהר, זה בטח שיגעון,
צופה בך כך מהצד, בגאווה גדולה,
אדם צעיר, חביב, נחמד, יציר כפיי אתה!

ץ

רקשתדעי שאני תמיד קוראת אותך
מצ'רה

ראשן שלי יקר,
אתה כבר מבוגר....
(והצהובון- הכה נכון: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה...)
מתגעגעת אליך כל כך, ואוהבת אותך מרחוק. מקווה שתמיד אתה מרגיש שיש לך עם מי לדבר, עם מי לצחוק ועם מי לבכות .
מאחלת כל טוב, וכל הטוב שבעולם.
ממתינה בחוסר סבלנות לראות אותך שוב.
ילד נבון שלי, מוצלח ונפלא.
אוהבת אותך, וגאה בך כל כך, על כל כולך.
נתתי לך כל שאפשר לי לתת, ושהסכמת לקבל, ואני מאושרת מהתוצאה.
העיקר שתהיה מאושר, ותרווה נחת מעצמך.
שלך תמיד, אמא ץ

ראשן שלי בן עשרים (ויום), ואני חוזרת לכאן, לדף של "הבית", כדי להרגע מה לחץ של המעבר המתקרב, ו שינויים המרובים, וההכלה הכמעט בלתי אפשרית של התחושות של חמשתכם (כן, גם הנסיך... ) ו אפילו של רבע וסינדרלה, שמרגישים ולחוצים.
כל הדברים שצריך להיעשות לפני, כל הדברים שקשורים אליכם, לבית, לחברים ולמכרים, למקום החדש בארץ רחוקה ולא מוכרת... כל הדברים שקשורים אליי.
ואני פה בכלל כדי לכתוב לך... לאחל לך את כל האושר שבעולם. להתפעל מה הישגים שלך בחודשים האחרונים, מיכולת המוביליות שלך (זה ממני!!!), מבירא עמיקתא לאן שרצית. אתה נפלא, ראשן שלי, עם מסוגלות עצומה, ליכולת בלתי נלאית. יש לך כוח, ועוצמה. אתה קובע מטרה ופשוט מגיע אליה. כל הכבוד לך!! אני גאה ממש. עם כל הבלאגאן, והלחץ, וכל מה שהולך פה עכשיו- אתה עומד יציב על רגליך, וגם אם נראה קצת מבחוץ, הקטנה, שאתה נשען עלינו- אז ברור לי שבעצם אתה רק מתחזה לעזה, כדי שארגיש שאני עדיין חשובה לך. ברור לי שזה בשבילי.
ילד, נתתי לך כל מה שיכולתי לתת, ואכן צמיחת (לתפארת), לכל מה שילמתי שתגיע. אתה יציב, עוצמתי, בריא בנפשך ובגופך, נעים הליכות, אהוב על חבריך (ועלינו!) יהיר במקצת (טוב, לא במקצת... את זה עוד צריך לתקן), וחכם עד מאוד. והכי חשוב מבחינתי- אתה מכבד את האדם שמולך. או לפחות מראה שאתה מכבד... זה מספיק טוב...
כל הכבוד לנו.
המשך כך, עלה והצלח
אתה ראשן משובח
ואני אוהבת אותך כל כך כל כך...
חושבת עליך בגאווה.
תמיד.
אמא ץ.

כבר שבועיים אני מתכננת איך אכתוב לך את תחושותיי בלילה שלפני,
ואז- עם כל ההכנות, וההתרגשויות, והלחץ... התספורת, הרכישות האחרונות, הזמן שניסיתי לסחוב, עוד טיפה איתך... עוד קצת ילדות. עוד הסנפה אחת. עוד חיבוק...
ובעיקר עם קוצר הזמן- כתבתי לך בלב, ובברכה שהכנו כולנו, ובעוגה, ובברכות... וכתבתי קצת במחברת.
ואז בתום היום הראשון...
אבל- פיתה מת. והקבורה, ולהרגיע את הראשניות..., והטלפונים, והאס אם אסים, ו ההודעות, והנסיונות להשיג את כל מי שרק אפשר, והפחד שתגלה את זה בספר הפרצופים...
אז יום אחרי
.. ניסיון להסתגל לשגרה, ולספר לכל מי שרק אפשר, שוב ושוב, את כל קורותינו, והניסיון להגיע לקודקודים... השיחה עם מפקדת הבק"ום, רל"שית סגן שר הביטחון, כל מי שאולי מכיר מישהו... שינויי שיבוץ, ולחץץץץ
וזה לא נגמר שם.
הגעת הביתה, הקפצתי לבקו"ם על הבוקר, שכחת את הסלולארי, חזרתי שוב לבקו"ם, פקקים, כנס, עניינים, ולא התביישת להתקשר בערב ולשאול אם אוכל לבוא ולקחת אותך שוב.
הופתעתי.
וגם התאכזבתי קצת.
יותר מקצת.
ולחץץץץ...
והנסיונות לחזור לשגרה...
בקיצור, ילד, כל אהבתי, ודאגתי, מחשבותיי, אוני ומסוגלותי... כל מעייניי נתונים לך כבר שבוע וחצי.
ו-גדלת.
אבל רק קצת.
קח את הזמן. צפרדעון צעיר. לאט.
אמא ץ.

ראשן חביב שלי, התגייסתי השבוע. אני עדיין נפעמת.
אמא ץ.

תודה, תמרוש...
אני שמחה על התגובה... (המצהיבון טוען שיש בדידות אין קץ אצל העריצות... הממממ... נראה שהראשן יסכים )
ץ

צפרדעית, קראתי רק את הפוסט האחרון הזה -
וואו, נגע ללבי

19 שנה...
19 שנה... ואו... זה אומר שהתאריך העברי והתאריך הלועזי מתחברים היום...
יום הולדת ראשון בתור בגיר, למרות שביל ההתבגרות שלך התחיל רק השנה...
עכשיו, כשאני מעצבנת, ואתה מסתובב יותר עם חברים, למערך הכוחות משתנה...
עכשיו, כשאתה רוצה מכתב התנצלות על כך ששכחתי לחגוג לך הבוקר את יום ההולדת בטקס הקבוע שלנו, אבל הבטחתי לחגוג מחר... ברוב פאר והדר...
עכשיו כשאתה מונע ממני לקחת אותך לאכול (ולחגוג גם את יום הולדתי ה19 בתור אם), וגם כך אין לי ממש דרך להרים אותך על הידיים יותר ולעזור לך לעשות הת ההחלטות הנכונות...
עכשיו כשאתה גדול...
אני מאחלת חשיבה נבונה, סקרנות, מאחלת לך את ההבנה האמפתית של הדברים.
מאחלת לך להכיר היטב את הכוחות שלך, ואת היכולת לנצל אותם לטובת הכלל.
עשה טוב, רחק מרע, דע שאתה אהוב על אוהביך ואהוד על חבריך.
זכור שיש בך את הכוח לשנות,ויש לך על מי להשען, ועם מי לכעוס.
זכור לומר תודה.
זכור שאתה מהווה דוגמא, אות ומופת לאחותיך, וגם לאחרים.
אני אוהבת אותך כמו שאתה, ובטוחה שעוד תשתפר...
אמא ץ

ראשן שלי יקר.
אני מסתובבת כבר שבועיים עם הרגשה שנסתיימה לה תקופה.
גדלת, אתה כבר איש. אני מניחה שאני עדיין יכולה להשפיע על דרך החשיבה שלך קצת, וודאי על מעשיך, אבל אתה בגיר. אוי, איזו מילה נוראה... אני מעדיפה את המילה בוגר... והאם אתה באמת בוגר?
במשך שמונה עשרה השנים האחרונות קבלת מאיתנו כלים להתהלך בעולם (וגם לנהוג בו...), אתה מודע לעצמך מאוד, למרות שלפעמים אני חוששת שתפגע מאיזה לווין חולף - כשראשך גבוה מעל העננים (גם מילולית, אבל אתה מבין אותי...).
אתה חכם (לא בגלל שאני אמא שלך, כן?), ומוצלח (כנ"ל), וסקרן ומקסים ויצירתי ונפלא (...) אתה מתעניין בדברים שבעולם הגדול, ונחמד, במידה.
אני מאוד מאוד גאה בך, -גם כשאני כועסת- ומתפעלת מהמאסטר פיס שיצרתי לי...
נעים לי לשוחח איתך, ואתה מצחיק אותי המון, וגם אם לפעמים אני מתאכזבת מהדרך בה אתה נוהג באחיותייך, אני עדיין מקווה ש... נו... תתבגר קצת.
אני מאחלת לך אושר ושלווה, ושיהיה לך תמיד עם מי לדבר (איתי, איתי איתי!!!), ועם מי להתייעץ (גם!), ושתמיד תרגיש אהוב, ובנוח. אני מאחלת לך אופטימיות, ובריאות, ושמחת חיים. אני מבקשת בשבילך התמודדות קלה ומעניינת עם העולם, והכי הייתי רוצה לראות אצלך הרבה יותר חמלה.
המצהיבון מבטיח לי שאפשר להזמין הזדמנויות - אז אני מזמינה.... כרגיל...
אושר ואושר, שמחה עד אין קץ,
בריאות ושלווה, וחיוך מתנוצץ.
שתדע לדבר, ותמיד לאהוב
ולפני שאומרים - זכור גם לחשוב...
ולהרגיש עם הלב, ולהיות אדיבים
ולומר "אני אוהב" גם כשרבים...
ולהיות אדיבים וחביבים לכולם,
ולזכור שהאחר - גם הוא בן אדם...
ושבביתינו תשרור אהבה ושלווה ונחת ושיח ושיג ותקווה.
וזאת היא עיקר עיקרי הברכה
שלנצח נזכור - אנחנו משפחה!


ורביעית מוסיפה - "שלא תיפול בחדר ריק, ושתלך אחרי הלב שלך - גם כשאין לך לאן ללכת..." אני מסכימה איתה לגמריי.
אוהבת אותך, וגאה בך מאוד. וגם בי, שהבאתי אותך עד הלום...
אמא ץ.

הנה מתחילים.
תיכף...
ץ

ואו, החל מאתמול אני אמא של איש.
ראשן שלי יקר, יש לי כל כך הרבה לכתוב, לספר לך ובעיקר לאחל..
אז...

הי מותק!! מתגעגעים פה!!! ץ

{}{}

תודה ץ

נהניתי לקרוא.
מזל טוב!

הי ילד...
חלפו להן עוד שנתיים, ושש עשרה מלאו לנער
זה משעשע אותי מאוד לראות אותך גדל (מאוד מאוד גדל... בעיקר לגובה... הי, ראשן, כבר עברת אותי בראש...).
ומפתח לעצמך אישיות... קצת שונה ממה שדימיינתי לי, וקצת דומה.
אני גאה בך, ראשן, על מי שאתה, ועל מי שאתה גדל להיות... אני שמחה להכיר אותך איתך, בכל פעם קצת.
תודה על שאתה בוחר לתת לי להיות חלק מהחיים שלך. תודה על השיתוף, הכבוד, האכפתיות. תודה על השיחות שמלמדות אותי גם עליי, ולא רק עליך. ובכלל, תודה.
מאחלת לך שתמיד יהיה לך עם מי לדבר, ולמי להקשיב. שתרגיש חלק משלם, אך גם שלם בעצמך. שתוכל לעשות רק את מה שאתה רוצה. שתעשה טוב, ותרחק מרע.
אוהבת אותך מאוד, גאה, ובעיקר מעריכה אותך.
אמא ץ.

חחח... רוצות לבוא אלינו בהפתעה? זה יהיה משעשע מאוד... מתגעגעים לימים הטובים
ברגע שיתחיל להיות חמים יותר ואפשר יהיה לבלות יותר בחצר אז נשמע לי רעיון מצוין, ושווה נסיון!

אה, בעסה... לא אוכלים את זה אצלינו...
תודה בכל אופן...
רביעית נורא רוצה לפגוש את החבר שלה מפעם... בהפתעה...
יש סיכוי?
ץ

מה קרה לך, זו עוגה טבעונאית ואורגנית, הכל מאגוזים ופירות - ללא סוכר, חלב, קמח, ביצים וחומרים משמרים

אאוריקה!!!
ץ

תודה, הולכת...
קצת לא באופני כל הסוכר לבן, שמנת וקצפת הזה, לא?
(אלא אם זו עוגת כרובית...)
>מממ... יאם<
לגבי הנסיך - חוששת להצית קרב ללא קרבה...(מצהיבון ...)
ץ

הנה כיבוד
תגידי לנסיך שיכתוב גם את הגרסה שלו...

שלומות לכולן וגם תודות...
לרגע חשבתי למחוק (בכל זאת הנסיך לא היה מבסוט), אבל כל כך נחמד נהיה כאן...
אני ממש חשה צורך להוציא כיבוד
תודה שבאתן!
ץ

סיפור לידה משעשע והזוי בעיקר כשמכירים את הנפשות הפועלות
יאללה, תכתבי לנו עוד @}

אוי כפרה.
אין לי מילים. נשיקות וגעגועים.
(זאת באמת אני... צריך איזה סימן לא?)

רק מזכירה: עכשיו תורכם!!!

_מזל טוב,
נראה לי שאם היית מפרסמת את הסיפור כפלוני אלמוני, אפשר היה לנחש שזו הלידה שלך.
מחכה ומצפה לעוד שלושה סיפורים....._

רוב תודות לכולן.
כבר המון זמן רציתי לכתוב... שיהיה, אתן יודעות, לדורות הבאים...
גילוי נאות- הנסיך טוען שהוא זוכר משהו שונה לחלוטין...
>אבל צ. מתעקשת שהזיכרון שלה צודק יותר!...<

• והצהובון - (בחיי) כל גיל והשמחה שלו...

ץ

הרגת אותי עם הקטע שנפלת לתעלה. התעלפתי בעצמי
_איזה יופי
גם הסיפור וגם הברכות. מזל טוב לראשן ולהורים בני ה 14_

מזל טוב! @}

איזה יופי
גם הסיפור וגם הברכות. מזל טוב לראשן ולהורים בני ה 14

מזל טוב,
נראה לי שאם היית מפרסמת את הסיפור כפלוני אלמוני, אפשר היה לנחש שזו הלידה שלך. (-:
מחכה ומצפה לעוד שלושה סיפורים.....

ראשן שלי קטן וחמוד.
אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד.
אתה כבר על סף גיל ההתבגרות (טוב, נו, טיפה'לה מעבר לסף, ובכל זאת...).
אתה עדיין כל כך יפה, כל כך מוצלח, וחכם ונבון וסקרן ונפלא ... אתה גם קצת מעצבן, ומציק ומרגיז לפעמים, אבל, מה לעשות... אתה דומה לאבא...
אתה אתה ואני אוהבת אותך מאוד.
וגאה.
מקווה בשבילך שתמצא דרך שתאהב, ותלך בה בניחותא, ותאהב ללכת בה.
אוהבת מאוד.
אמא ץ.

אה, איזה כיף, אתן כבר פה...
ץ

כשהגיעו כל החבר'ה, השווצתי לכולם שזה בכלל לא כאב, ואני רוצה עוד אחד עכשיו אבל כשהנסיך חזר מהמעבדה (בלילה) הוא הראה לכולם את הצלקות בגב כף היד שלו...

הגענו לבית החולים, אני רטובה מבפנים ומבחוץ, מתרגשת, והצירים מתגברים.
שם הסבירו לי, (בזעזוע עמוק) שאני עם ירידת מים כבר שלושה ימים, ובגללי התינוקי יאלץ לקבל אנטיביוטיקה, ו"איזה חוסר אחריות"...
אם הייתי יודעת, לא הייתי מספרת להם
אחרי כמה שעות, כשהנסיך הבין שהמיטה שהוא סידר לעצמו מהכיסאות בסביבה לא כל כך נוחה, ואני מפריעה לו להתכרבל בה, הוא החליט שהגיע הזמן למאלחשים למינהם, וביקש בנימוס, אם אפשר במטותא לקבל קצת גז צחוק.
הוא קיבל... - והסכים לתת גם לי קצת.
ובפעם הראשונה בחיינו, התמסטלנו לנו, קצת הוא, וקצת אני, וקצת הוא וקצת אני. היו קטעים...
לפתע פתאום, התעוררתי לתוך פעילות. המוניטור הודיע שהתינוקי במצוקה, הגיעו כל מיני אנשים זרים עם חלוקים, והתלחשו בינהם בקולות רועמים, ואני, מתוך קהיון גז הצחוק הודעתי להם שהכל בסדר... והקול שלי נשמע לי מוזר, והיד שלי זזה ב א י ט י ו ת....ולא הבנתי על מה הלחץ, הרי אני יודעת שהכל בסדר...
הם תקעו לו אנטנה בראש, ונרגעו.
באמת הכל היה בסדר...
חזרתי לנמנם,
ובשעה חמש לפנות בוקר, זה כבר לא ממש הספיק, והנסיך ביקש אפידורל.
הם העדיפו לתקוע את האפידורל לי...
והלכנו לישון...
בעיקר הנסיך...
ובשעה שבע וחצי בבוקר, החלטתי שנמאס לי, והגיע הזמן, ויאללה, צא כבר...
קראתי לאחות, והסברתי שאני ממש אבל ממש צריכה לשירותים. התאפקתי יפה כל הלילה, ובבקשה, אם לא אכפת לה...
האחות הביטה בי לשניה והסבירה לי שאולי כדאי להעיר את הנסיך כי הנה זה בא...
וזה אכן בא.
שלש לחיצות, ועשר דקות אחר כך זה בא.
זה היה הדבר הכי מדהים, הכי יפה, הכי מרגש שאי פעם עשיתי.
הרגשתי כל כך גדולה, וחכמה, וחזקה.
כל כך גאה.
והוא היה כל כך יפה, כל כך מוצלח, וחכם ונבון וסקרן ונפלא.
ולראיה, הוא כבר קיבל ציון טוב מהרופא, ומיד למד לינוק, ועשה זאת נהדר...
פשוט נחת להוריו...
מיד דרשתי את הטלפון אליי (הטלפון הציבורי הנייד כמובן) - והתחלתי לחייג לכל הסבים והסבתות הטריים וגם אילו בעלי הניסיון, ולכל הדודים והדודות (ויש המון כאלה), והחבר'ה וכולם...
איש מהם כלל לא ידע דבר, וכולם הופתעו מאוד...
בשעה שמונה ועשרים כבר התחילו להתדפק על שערי בית החולים כל הסבים והדודים החדשים, - ואנחנו עוד בחדר לידה...
ואני - מהפדיחות, הרי לא ייתכן שניתן להם להמתין, התחלתי להילחץ, ולהלחיץ את המערכת... דרשתי את התינוקי בחזרה, והסברתי שאני חייבת, פשוט חייבת להשוויץ...
הם אמרו שקודם כדאי שאגיע למחלקת יולדות, ושהתינוקי ישאר בתינוקייה עד שהרופא יראה אותו.
מבחינתי, פאדיחה אל מול המשפחה (זאת אומרת - חוסר אונים מול מערכת, הם הגיעו ואני לא מוכנה לקראתם, הם באו לראות את הצאצא החדש וזה איננו... אתם מבינים... פאדיחה) זו מוטיבציה מספיק טובה, אז קמתי לי מהמיטה, צעדתי בעוז אל התינוקיה הודעתי שאני רוצה את התינוקי שלי עכשיו כי אני שומעת אותו בוכה ולא מסכימה לכך, וחוץ מזה כולם מחכים לנו בחוץ, ו...מצאתי את עצמי על הרצפה כשמסביבי פרצופים מבוהלים של אחיות שהחליטו שהאמא הצעירה הזאת מטורפת מספיק ולא באמת כדאי להתעסק איתה... וכדי שלא אתעלף להן שוב (שעה אחרי הלידה) הן הניחו אותי על כיסא הגלגלים, הודיעו לי שאסור לי להרים את התינוק בידיים - אבל מותר לי להסיע אותו באקווריום על הגלגלים, להשוויץ ולחזור לתינוקייה.
הבטחתי.
השווצתי.
וצ'יק צ'אק, שעתיים וחצי אחר כך, חזרתי איתו לשם והודעתי שאני לא מוכנה להפרד מזה לעולם.

קוראת.
מחכה להמשך!

אוי תמשיכי! @}

חיש קל (טוב, לא כל כך קל) קפצתי לחנות הקרובה, בקצה השני של העיר, וסחבתי פח גדול של סיד, ועוד כל מיני צבעים (ירוק, אדום, כחול, תכלת וכו'), העמסתי על צ'פה החיפושית (שמה בישראל היה צ'פצ'ולה, אבל קיצרנו), וחזרתי הביתה.
הוצאתי את הסולם ממחבואו והתחלתי לצבוע.
ועוד לצבוע.
ובעיקר לסייד...
בעודי מסיידת להנאתי כשהמוזיקה ברקע, הרגשתי אותו. זה היה ציר קטן, צירון, צירונצ'יק... חמוד.
הייתי מבסוטית מאוד, ושוב התקשרתי למזכירת המחלקה שתודיע לנסיך...
כשהוא הגיע אחרי שעתיים, כבר הייתי צבועה כולי, מרוגשת ומאושרת למדיי (יש תמונות שלי ושל הבטן על הסולם כדי להוכיח)...
באותו הערב היתה אמורה להיות משודרת תכנית "עובדה" בטלויזיה על... אפידורל... מאוד רציתי לראות, ואז נזכרתי, שבעצם, לא הכנתי תיק לידה לבית החולים, וגם אין אוכל בבית, ויבואו אורחים מן הסתם, והנסיך נזכר שיש לו עוד משהו קטן במעבדה...
ויתרתי על "עובדה", ויצאנו לכיוון יוניברס קלאב (שאמור היה להסגר ב11 בלילה), ירד גשם זלעפות, צ'פה החיפוג'יפ חתרה בעוז דרך כל שלוליות הענק, ולקראת השעה 21:00, הנסיך הותיר אותי, את הצירים ואת ירידת המים גם יחד מול הכניסה, והמשיך לכוון הטכניון רק כדי לסיים כמה דברים.
ואני, שמחה וטובת לב שוטטתי לי בין המדפים, קניתי גרביים (כי כך היה כתוב) ואת שאר הדברים הנחוצים (כך היה כתוב) ללידה, וכל העת חשבתי לי בגיל, שאני כל כך אמיצה, ואף אחד לא שם לב להתעוותויות הפתאומיות של הבטן...
כך חלפו להן שעתיים, ונתבקשתי בנימוס על ידי הרמקולים לסיים את קניותי מפני שהחנות נסגרת.
עמדתי בתור כאשר הצירים קצת מתגברים, וחשבתי לי האם כדאי לספר לסובבים אותי? אולי יתנו לי לעבור לתחילת התור?
בחרתי שלא.
אחר כך חשבתי שבכל זאת, אולי כדאי לדאוג לעצמי להסעה לבית החולים, כבר לקראת חצות הלילה, אחרוני הקונים כבר עזבו את האזור, וגם אחרוני העובדים.
אני באיזור תעשיה די נטוש, בלילה, בחושך, בגשם, לבד...
ואז, הבליחו שני פנסים, עם טרטור מוכר.
הנסיך שב כדי להציל אותי!

הריון ראשון, שהתחיל כנראה, ביום הנישואין הראשון שלנו, אושר, שלווה והמון גאווה...
בדיקות, כמעט במועדן, בטן ענקית (הרווחתי 28 ק"ג ).
אושר.
והנה, שבוע 32 להריון מגיע, השעה 7:20 בבוקר ואני בדרכי לעבודה, גשם זלעפות יורד לו, יש לי ארנבות בכלוב בתוך המכונית, הבטן מונחת לה בנחת, נוגעת לא נוגעת בהגה, ואני יורדת בירידה הענקית מהבית שלי לצומת בתחילת העיר, בערך חמישה ק"מ של ירידה. החיפוג'יפ מגיעה עד למטה, משתעלת, נאנקת, נשנקת, ממשיכה עוד טיפה ועוד טיפה ודוממת.אני אצעד את הק"מ
אני אמורה להגיע רחוק, הנסיך איתי באוטו גם אמור להגיע רחוק אבל לכוון השני... מיד אני מציעה לדחוף את האוטו - כדי שיניע (רוטינה שגרתית מימים ימימה). אני דוחפת, והודפת, ושוב דוחפת, ונאדה. אין תזוזה... שוב מנסים, והגשם ממשיך ואנחנו מחליטים להתפצל. הוא ממשיך לכוון הטכניון בטרמפים, אני אצעד קילומטר אחד חזרה, ואתקשר מטלפון ציבורי לבטל את השיעור, והארנבות ישארו לשמור על האוטו.
נפרדנו כך, היתה דממה... רק הגשם טפטף לו על האף...
ולפתע גיליתי, שביני בין המדרכה הקרובה, יש תעלה. תעלה די רחבה, מלאה עד גדותיה במי גשם זועפים. האם ללכת על הכביש לאורך התעלה? אין שוליים, הראות נוראית, האפור היום אפור מאוד מאוד... העדפתי לדלג לעברה השני של התעלה.
דילגתי,
ריחפתי,
ו -כמעט הגעתי...
נחתתי בתוך התעלה, מים עד החזה, ונעצרתי על הבטן.
קצת כואב.
רטוב.
מאוד מאוד רטוב.
וקר.
טיפסתי החוצה תוך כדי החלקות חוזרות ונשנות, ונזכרתי שבעצם, כרגיל, אין עליי כסף בכלל.
הגעתי לתא הטלפון, צלצלתי, התנצלתי, וכשהסברתי מה קרה, נשלחתי מיד הביתה.
אז הלכתי.
חשבתי לי, האם כדאי לעצור טרמפים? לא נעים, אני רטובה לחלוטין, למעשה אני ספוגה במים, ברגע שאתיישב למישהו באוטו... עדיף שלא.
חשבתי לי, האם לעצור מונית? - אבל אין לי כסף...
מה פתאום מונית? כולה כמה ק"מ בעליה...
אז הלכתי.
בגשם.
ממילא אני רטובה, אז מה זה משנה? ממילא אני בהריון, אז גם ככה די חם לי.. וצעדה קלה רק תועיל.
נכון?
אז הלכתי.
אחרי שעה וחצי בערך, הצלחתי לטפס בערך את שליש הדרך, והחלטתי לעצור בסניף הדואר הקרוב, להוציא כסף ולהזמין מונית...
היה תור היסטרי, אנשים לחוצים ברמות, חם, מחניק ולא נעים. ואני רטובה, ומתחילה להרגיש התכווצויות בבטן... אין מקום לנשום וודאי לא מקום לשבת, ואני החלטתי שההתכווצויות זה בגלל החום, והמחנק, ובגלל שהפסקתי ללכת.
ובסך הכל השעה 9 וקצת בבוקר, ואני ממש ממש תיכף בבית.
אז הלכתי.
לאט.
הרבה יותר לאט.
לקראת השעה 10:30 הגעתי לשני שליש הדרך, ועברה מכרה שלי עם האוטו, ראתה אותי ועצרה.
למזלינו.
היא מאוד כעסה עליי, אפילו מאוד מאוד, הייתי רטובה עד לשד עצמותיי, בלי מטרייה (או אויר), והיה לי מאוד לא נעים להכנס אליה לאוטו... הסברתי שהנה, תיכף אני בבית....
אמרתי גם שכשאני מפסיקה ללכת, ההתכווצויות בבטן מתחזקות, והראשן מרוצה מזה שאמא שלו עושה קצת ספורט סוף סוף... ושהוא בטח מאוד אוהב מים...
היא לקחה אותי לקופת חולים.
למזלינו.
הכניסה אותי (בלי תור, תוך כדי שהיא צועקת עלי ועל האחות ביחד) ישר לרופא המשפחה שהיה שם. הוא מצידו אמר שהוא לא הרופא המתאים ושאולי כדאי שאגיע לבית החולים...
אולי.
מה פתאום בית חולים? כולה קצת ספורט? מה ההיסטריה?
אני הולכת הביתה, קודם כל להתקלח, להתייבש... להתלבש...
היא לקחה אותי הביתה, התקשרה לאמא שלי - שבתורה התקשרה לחמותי ולחמי, שבתורם הגיעו בחריקת צמיגים, בשני רכבים שונים תוך 25 דקות (מעיר אחרת, רחוקה)... והכריחו אותי להגיע לבית החולים...
למזלינו.
הצירים אמנם קצת נחלשו כשקיבלתי אינדומד (14 שנים וחודשיים אחרי, ואני עוד זוכרת את שם ה"נר"... בחיי, מה שטראומה אחת קטנה יכולה לעשות לזיכרון של אישה בהריון...), אבל מחיקת הצוואר היתה מלאה...
לקח לי ארבעה ימים לצאת מבית החולים...
אני חושבת שזו היתה הפעם האחרונה שדחפתי את האוטו...
טוב, נו, כמעט אחרונה...

אחרי הדברים האלה הכל דווקא התנהל בסדר גמור...
ואז.

ביום שישי חודשיים אחרי, בתאריך 13.2.98 אנחנו נוסעים לסיוט, אה, סיור הביקורים הקבוע אצל ההורים שלו, וחלק מההורים שלי, ואני חשה שאולי לא ניגבתי טוב אחרי הפיפי...
אני, (כמובן) לא מייחסת לכך שום חשיבות, וממשיכה במסעותיי, עוברת מעיר לעיר -לא כל כך קרוב, אבל לא נורא, וכשהגעתי לביתו של אבי, אשתו החליטה שהגיע הזמן "לספר" אותי, (לא, לא בראש...), כדי שזה יהיה נאה יותר בעיני הרופא...
קצת פאדיחה, אבל בכל זאת...
"הסתפרתי".
(ככה צריך, לא?)
ביקשתי תחתונים להחלפה, והסברתי שכנראה אני לא ממש שולטת השלפוחית, כי נורא צחקנו...
לקראת סוף הביקור - שוב נאלצתי להחליף תחתונים...
שבנו הביתה, העברנו לנו את השבת בנחת, טיילתי עם הכלבים, והמשכתי לטפטף... בלי לעכל שזה זה.
ביום ראשון, אני מודיעה לנסיך ש"היום זה היום", והוא מודיע לי בתגובה: "נכון, היום זה היום של הבחינה"...
זאת אומרת שאין סיכוי שהוא בשטח...
ניקיתי, סידרתי (מי שמכיר, יודע שזו ה מ ו ן עבודה בשבילי), והחלטתי שאולי כדא לארגן חדר לתינוק... ככה צריך, לא?
המיטה (בחיי) שסבתא שלי קנתה לנו, יחד עם השידה וכל הקנייה הנוראית ההיא, היתה אמורה להגיע כשאני מודיעה, אבל החדר, שהיה מחסן, לא פונה עדיין.
סידרתי, מיינתי, הוצאתי, ארגנתי, חילקתי, (חלק גם החבאתי), ובעצפ פיזרתי את כל מה שהיה שם, ותוך כדי התקשרתי למחלקה של הנסיך כדי שיודיעו לו שישוב, כבר צהריים...
ואז עלה בדעתי הרעיון הגאוני: חדר- יש,ואפילו די נקי. מיטה, תהיה - וכל השאר גם, אבל הקירות... אנחנו גרים בבית הזה כבר שנתיים, ואת הקירות לא צבענו. הגיע הזמן. לא?
הים, בטח היום, אם לא היום אז מתי?

כבר הרבה שנים עברו.
המון שנים.
היום, בדיוק היום - 14 שנים.
אני אמא בת 14.
והגיע הרגע לספר
(מה שאני זוכרת)...