על ידי צפרדע_ית » 10 ספטמבר 2013, 10:42
טוב, אז נתחיל.
את ההריון שלך עברתי לבד. מה זאת אומרת לבד? היה ראשן (בן 9 חודשים), היה הנסיך - (בערך), היו המון שכנים ומכרים ומשפחה... אבל הייתי לבד.
ראשן היה בבית, כמובן, וינק... למרות שעוד עבדתי מידי פעם - וכאשר עבדתי הוא בילה עם סבתותיו, או עם הנסיך...
הנסיך ביקש ממני לא לספר להוריו על ההריון (ואני הלא מספרת לכולם מהרגע שאני יודעת, שזה בערך ארבעה שבועות במקרה שלך), ואני לא התווכחתי (ההורים שלו, לא?) וחייתי עם הסוד.
הנסיך ביקש לא לדעת אם את בת או בן (אני חושבת שהוא לא רצה להתווכח איתי על ברית עד שיהיה מאוחר ממש) אבל אני בדקתי, וידעתי, ושמרתי בסוד.
זה קשה מאוד לחיות עם סוד.
לבדיקות הלכתי עם ראשן,
והרגשתי לבד.
בשלב מסויים היה פיצוץ עם המשפחה של הנסיך, בערך בחודש הרביעי להריון (פסח) ומאז נדרשתי שלא להגיע אליהם יותר. הנסיך, התנהג קצת יותר כמו קרפד, וקצת פחות כמו נסיך, ולקח איתו את ראשן בלעדיי פעם בשבוע, בד"כ בשבתות, לבקר את הסבים.
והרגשתי כל כך לבד.
לקראת סוף ההריון הוגדרת "תינוקת קטנה", או משהו כזה, והייתי צריכה ללכת לניטור פעמיים בשבוע... ראשן כבר היה בן שנה וחמישה חודשים, ודי היפר... אבל התרגלו אלינו. והרגשתי לבד.
התאריך שבו היית אמורה להוולד היה 9.9.99, אח, איזה תאריך... אח... 9 זה המספר החביב עליי מאז ומעולם, ותראו איזה פלא - ב ד י ו ק נס קטן
והנה הגיע היום... ואני הרי
יודעת שהפלא יקרה היום, ובכל זאת אני עושה את כל מה שרק אפשר בכדי לעזור לך לצאת... הלכתי המון, ועליתי וירדתי מדרגות, וישבתי בג'אקוזי (שבו כניראה הריתי אותך, ולכן רוב ההריון קראתי לך BUBBLE...
) ניסינו להוציא אותך בדרך שנכנסת, ראשן ינק וינק וינק וינק... ואפילו נסענו קרוב לבית החולים, כי בטח תצאי ממש מהר, כמו הדודה שלך... לידה שניה וכו'... וגם שם הלכנו והלכנו....
בשלב מסויים, כשל קרה כלום, והערב ירד, והלילה הגיע, וראשן התחיל להיות ממש עייף... נזכרנו שהדודים שך מהצד של אבא אמרו שנוכל להביא אליהם את ראשן כשנלד, ושמנו פעמינו לשם. כשהגענו הם אכן הסכימו לשמור עליו, אבל בתנאי שאבא שלו ישאר איתו.
אז הלכנו.
ברמב"ם לא הסכימו (להפתעתינו הרבה) שראשן יכנס, והודיעו לאבא שלו שהוא נשאר איתו בחוץ. אני נכנסתי לראות מה קורה, אחרי יום שלם של הליכות...
ואז בסביבות 23:40 היתה ירידת מים, כזו טובה, עם שפריצים והכל....
והנסיך נסע לשים את ראשן אצל ההורים שלו.
נו, מותק, הלכתי כל היום, עשיתי את כל מה שאפשר, זה התאריך שלך, שלנו, יש לך עוד 20 דקות.... והנסיך איננו...
כאשר הנסיך שב, ללא הראשן, כבר היינו עמוק לתוך 10.9.99, ואת היית עוד עמוק מאוד בתוך הבטן שלי.
לקח לך בערך שעה להוכיח לי, שאת עושה מה שאת רוצה, ו-כן תאריך נחמד, לא תאריך נחמד - את יוצאת כשנוח לך.
כששתינו הבנו את זה, והיתה הסכמה בעניין (מחוסר ברירה מבחינתי, את תפסת אותי במעיים, את יודעת), החלטת לצאת.
שלב הצירים הקלילים החל, מיד אחריו איזה שלושה צירים טובים כאלה, ובציר הרביעי - כבר היית בחוץ. שעתיים מתחילת הצירים, ושלוש שעות מירידת המים...
ואת היית מקסימה, עם עטרת שיער שחור שופע, בחנת אותנו כל כך יפה... חתכתי לך את חבל הטבור (מוקדם מידי, לטעמי, אבל לא נורא), ומיד התחלת לינוק היטב.
כאשר שככה המהומה של הלידה, התגנבנו לנו אל מאחורי הוילון במסדרון, איתך עליי, וסגרנו את הוילון מאחוריינו וישבנו לנו בשקט בשקט, מהשעה שלוש לפנות בוקר- ועד שהייתי ממש ממש רעבה בסביבות שבע
הנסיך הלך לישון, ואני שמעתי בשיחות מסדרון את המרדימה מספרת למישהו ש"באתי להרדים יולדת, ופתאום קופצת עליי תינ וקת" (כן,כן, את).
הסברתי לנסיך בשלב מסויים שכיוון שאת כל ההריון עברתי לבד, אז אני גם בוחרת לבד את שמך, אבל מותר לו לעזור - ולהצביע על שם אחד מתוך השלושה שהצעתי (היה לי ברור מה ייבחר)... בואי נאמר שהוא לא אהב את הרעיון, אבל שיתף פעולה...
וכך, בשבע בבוקר, הזזתי קצת את הוילון, וביקשתי אוכל מאחות שעברה שם. האחות מאוד נבהלה, ועוד יותר נבהלה כאשר הבינה שיש עליי תינוקת כבר ארבע שעות... ואף אחד לא חיפש...
הועלינו אחר כבוד למחלקה, וכאשר הנסיך הביא את ראשן לבקר כמה שעות אח"כ - וזה האחרון ווידא שגם לו נשאר משהו מהחלב - נכנסה אחות והתחילה לצרוח עליי שאני מבזבזת את כל החלב על הגדול (מה גדול, שנה וחצי!), ואיזו מן אמא חסרת אחריות אני...
זה משעשע, הנקתי טנדם מבלי לדעת שיש לזה שם...
יותם הסתכל עלייך, בדק אותך מכל הכוונים, והתחיל לדקלם את "אני כועס" של אנגלונד... (אני כועס אני רוגז אני רותח כל כולי(ת)) הוא דקלם את כל השיר, אבל לא הסכים לסיים אותו כראוי ("אין כמוך, תודה")...
ואת, שלווה, עטופה, מקסימה... חשבתי שתהיי בכיינית - אבל ממש לא... את היית מקסימה ממש, ואני ישר התאבתי בך.
מבקרים הגיעו כמעט מכל עבר, אפילו סבתא שלי מתל אביב הגיעה, וחברים שלא ראינו מלא זמן... כולם רצו לראות את הפלא החדש...
ואם את מתבאסת מ"הדווקא", ומהתאריך שלא יצא - רק בשביל שתוכיחי לי שדעותייך עצמאיות (ולבסוף, כמובן, תסכימי איתי שצדקתי...)- אז שתדעי לך שהיתה יולדת שהגיעה לבית החולים ב8.9, חיכתה את כל ה9.9. וילדה ב10.9. בשעה 00:06....
זה מבאס...
יצא שנולדת בדיוק בערב שלפני ערב ראש השנה, מתנה יפה לשנה החדשה.
ץ
טוב, אז נתחיל.
את ההריון שלך עברתי לבד. מה זאת אומרת לבד? היה ראשן (בן 9 חודשים), היה הנסיך - (בערך), היו המון שכנים ומכרים ומשפחה... אבל הייתי לבד.
ראשן היה בבית, כמובן, וינק... למרות שעוד עבדתי מידי פעם - וכאשר עבדתי הוא בילה עם סבתותיו, או עם הנסיך...
הנסיך ביקש ממני לא לספר להוריו על ההריון (ואני הלא מספרת לכולם מהרגע שאני יודעת, שזה בערך ארבעה שבועות במקרה שלך), ואני לא התווכחתי (ההורים שלו, לא?) וחייתי עם הסוד.
הנסיך ביקש לא לדעת אם את בת או בן (אני חושבת שהוא לא רצה להתווכח איתי על ברית עד שיהיה מאוחר ממש) אבל אני בדקתי, וידעתי, ושמרתי בסוד.
זה קשה מאוד לחיות עם סוד.
לבדיקות הלכתי עם ראשן,
והרגשתי לבד.
בשלב מסויים היה פיצוץ עם המשפחה של הנסיך, בערך בחודש הרביעי להריון (פסח) ומאז נדרשתי שלא להגיע אליהם יותר. הנסיך, התנהג קצת יותר כמו קרפד, וקצת פחות כמו נסיך, ולקח איתו את ראשן בלעדיי פעם בשבוע, בד"כ בשבתות, לבקר את הסבים.
והרגשתי כל כך לבד.
לקראת סוף ההריון הוגדרת "תינוקת קטנה", או משהו כזה, והייתי צריכה ללכת לניטור פעמיים בשבוע... ראשן כבר היה בן שנה וחמישה חודשים, ודי היפר... אבל התרגלו אלינו. והרגשתי לבד.
התאריך שבו היית אמורה להוולד היה 9.9.99, אח, איזה תאריך... אח... 9 זה המספר החביב עליי מאז ומעולם, ותראו איזה פלא - ב ד י ו ק נס קטן :)
והנה הגיע היום... ואני הרי [b]יודעת[/b] שהפלא יקרה היום, ובכל זאת אני עושה את כל מה שרק אפשר בכדי לעזור לך לצאת... הלכתי המון, ועליתי וירדתי מדרגות, וישבתי בג'אקוזי (שבו כניראה הריתי אותך, ולכן רוב ההריון קראתי לך BUBBLE... :-) ) ניסינו להוציא אותך בדרך שנכנסת, ראשן ינק וינק וינק וינק... ואפילו נסענו קרוב לבית החולים, כי בטח תצאי ממש מהר, כמו הדודה שלך... לידה שניה וכו'... וגם שם הלכנו והלכנו....
בשלב מסויים, כשל קרה כלום, והערב ירד, והלילה הגיע, וראשן התחיל להיות ממש עייף... נזכרנו שהדודים שך מהצד של אבא אמרו שנוכל להביא אליהם את ראשן כשנלד, ושמנו פעמינו לשם. כשהגענו הם אכן הסכימו לשמור עליו, אבל בתנאי שאבא שלו ישאר איתו.
אז הלכנו.
ברמב"ם לא הסכימו (להפתעתינו הרבה) שראשן יכנס, והודיעו לאבא שלו שהוא נשאר איתו בחוץ. אני נכנסתי לראות מה קורה, אחרי יום שלם של הליכות...
ואז בסביבות 23:40 היתה ירידת מים, כזו טובה, עם שפריצים והכל....
והנסיך נסע לשים את ראשן אצל ההורים שלו.
נו, מותק, הלכתי כל היום, עשיתי את כל מה שאפשר, זה התאריך שלך, שלנו, יש לך עוד 20 דקות.... והנסיך איננו...
כאשר הנסיך שב, ללא הראשן, כבר היינו עמוק לתוך 10.9.99, ואת היית עוד עמוק מאוד בתוך הבטן שלי.
לקח לך בערך שעה להוכיח לי, שאת עושה מה שאת רוצה, ו-כן תאריך נחמד, לא תאריך נחמד - את יוצאת כשנוח לך.
כששתינו הבנו את זה, והיתה הסכמה בעניין (מחוסר ברירה מבחינתי, את תפסת אותי במעיים, את יודעת), החלטת לצאת.
שלב הצירים הקלילים החל, מיד אחריו איזה שלושה צירים טובים כאלה, ובציר הרביעי - כבר היית בחוץ. שעתיים מתחילת הצירים, ושלוש שעות מירידת המים...
ואת היית מקסימה, עם עטרת שיער שחור שופע, בחנת אותנו כל כך יפה... חתכתי לך את חבל הטבור (מוקדם מידי, לטעמי, אבל לא נורא), ומיד התחלת לינוק היטב.
כאשר שככה המהומה של הלידה, התגנבנו לנו אל מאחורי הוילון במסדרון, איתך עליי, וסגרנו את הוילון מאחוריינו וישבנו לנו בשקט בשקט, מהשעה שלוש לפנות בוקר- ועד שהייתי ממש ממש רעבה בסביבות שבע :-)
הנסיך הלך לישון, ואני שמעתי בשיחות מסדרון את המרדימה מספרת למישהו ש"באתי להרדים יולדת, ופתאום קופצת עליי תינ וקת" (כן,כן, את).
הסברתי לנסיך בשלב מסויים שכיוון שאת כל ההריון עברתי לבד, אז אני גם בוחרת לבד את שמך, אבל מותר לו לעזור - ולהצביע על שם אחד מתוך השלושה שהצעתי (היה לי ברור מה ייבחר)... בואי נאמר שהוא לא אהב את הרעיון, אבל שיתף פעולה...
וכך, בשבע בבוקר, הזזתי קצת את הוילון, וביקשתי אוכל מאחות שעברה שם. האחות מאוד נבהלה, ועוד יותר נבהלה כאשר הבינה שיש עליי תינוקת כבר ארבע שעות... ואף אחד לא חיפש...
הועלינו אחר כבוד למחלקה, וכאשר הנסיך הביא את ראשן לבקר כמה שעות אח"כ - וזה האחרון ווידא שגם לו נשאר משהו מהחלב - נכנסה אחות והתחילה לצרוח עליי שאני מבזבזת את כל החלב על הגדול (מה גדול, שנה וחצי!), ואיזו מן אמא חסרת אחריות אני...
זה משעשע, הנקתי טנדם מבלי לדעת שיש לזה שם...
יותם הסתכל עלייך, בדק אותך מכל הכוונים, והתחיל לדקלם את "אני כועס" של אנגלונד... (אני כועס אני רוגז אני רותח כל כולי(ת)) הוא דקלם את כל השיר, אבל לא הסכים לסיים אותו כראוי ("אין כמוך, תודה")...
ואת, שלווה, עטופה, מקסימה... חשבתי שתהיי בכיינית - אבל ממש לא... את היית מקסימה ממש, ואני ישר התאבתי בך.
מבקרים הגיעו כמעט מכל עבר, אפילו סבתא שלי מתל אביב הגיעה, וחברים שלא ראינו מלא זמן... כולם רצו לראות את הפלא החדש...
ואם את מתבאסת מ"הדווקא", ומהתאריך שלא יצא - רק בשביל שתוכיחי לי שדעותייך עצמאיות (ולבסוף, כמובן, תסכימי איתי שצדקתי...)- אז שתדעי לך שהיתה יולדת שהגיעה לבית החולים ב8.9, חיכתה את כל ה9.9. וילדה ב10.9. בשעה 00:06.... [b]זה[/b] מבאס...
יצא שנולדת בדיוק בערב שלפני ערב ראש השנה, מתנה יפה לשנה החדשה.
ץ