הי אפרת היקרה !
איזו הפתעה , התכוונתי לדף
תקשורת והקשרות _ לעובר
אבל נפלא שהגעת גם לכאן
בטח נפגש בקרוב
גם אני כבר ממש רוצה
אוהבת גם אילנה
מכל מקום עשית לי חשק להמשיך והינה אני ממשיכה
כמה ימים לפני הלידה, אני מרגישה לא כל כך טוב , הולכת לתל אביב אני והבטן הגדולה שלי לשיעור דיקור.
ובגלל שהמורה שלי לא הרשה לי להדקר בגלל ההריון , מצאתי את עצמי מטפלת ומטפלת באהבה , ובמיוחד באישה מסויימת יקרה ואהובה שנזקקה לטיפול מסור.
והפעם בהפסקה היא שמה לב שאני לא מרגישה טוב , הודתי מיד ,והיא החליטה לטפל בי בקרניו סקרל . כמה דקות של חסד ואני בעננים והיא מיד עולה על זה שיש לי חסימה בלב. אני הולכת הביתה..
אני תוהה איך אלד כך בכלל, כל היום אני במיטה מכוסה עם שמיכה מעל הראש בשקט כמו בלידה, שלושת הקטנטנים שלי מטופלים היטב.
אני שואלת מה השיעור שלי בלידה הזאת ומקבלת תשובה, אוהבת כל הדברים ואישה מקשיבה.
אלו 2 מהויות של אמה אדמה מתוך ספר שכבר שנים אני עובדת עמו....
אני מתייחסת לתשובות שלי במין בנליות.... טוב אז אלד ואני יותר אוהב ... ושוכחת קצת שאוהבת כל הדברים עברה שיעור קשה מאד מאד של לאבד את כל משפחתה ואיר כל לעבור את כל הרגשות הקשים שהחריבו עולם שלם ורק אחר כך להבנות מן המעמקים.
וזה היה הפעם השיעור שלי בלידה הקודמת התנסתי בעבודה של אשה רואה למרחוק- הגשמתי את חלומי וילדתי בבית בלידה אקסטטית.
אז אספר את סיפור הלידה למרות שבדיעבד הוא תופס מקום מסויים בכל הסאגה הזו.
שישי בערב אני כבר ממש רוצה ללדת מסתכלת על היד שלי על נקודה מסויימת שמזרזת לידה,ואומרת לעצמי אולי אלחץ זו רק הזמנה. בדיוק כמה ימים דיברתי עם המיילדת על כך שאני לא רוצה לזרז ואפילו לא טבעי. אבל לחצתי בעדינות והתגובה לא איחרה לבוא, שמעתי את הפלופ המפורסם והרגשתי טיפות מי שפיר נוטפות,הי קטע קומי עם בעלי שהריח ואמר איכס פיפי אבל זה לא היה פיפי, אחרי שעה כבר היה זרם , התקשרתי נרגשת למיילדת והןדעתי לה. ודיברתי עם קשת המתוקה ואמרתי לה את המשפט הבא : מותק שלי לא משנה מה יהיה ולא משנה איך יהיה בעוד זמן לא רב אחזיק אותך בידיים , הלכתי מיד לישון כדי לאגור כוח והתעוררתי בשש בבוקר עם צירים הולכים וגוברים יפים ומבטיחים, אמא שלי ואחי באו לקחת את הילדים ונשארתי עם נועם התרגשתי מאד והתחלתי לעבוד במרץ עם כל הכלים שאני יודעת נשימות הדמיות ריקודים ותנועות נהנתי לי מאד.
ענת מגיעה לבדוק בערך ב9 בבוקר וכבר נשארת , היא בודקת אותי ואני כבר ב3 סנטימטר שננו הרגשנו מעודדות
אני ממשיכה לעבוד ונועם וענת ממלאים את הבריכה . אני עובדת בחדר והם קוראים לי לבריכה אני לא כל כך רוצה כי אני רוצה להשאיר את זה צופר לסוף.
אני נכנסת וזה נעים אני נושמת ונעה טוב לי ואני מרגישה שהלידה מותאמת לכוחותי, עובר זמן אני מקיאה ממש הרבה , מבקשת באמצע לשטוף שינים ומצחצחת. הצרים הולכים ונהיים אנטנסיבים יותר ויותר מאד מאד קשה ואין הפסקה בין ציר לןציר , אני מורחת שמנים אתרים על הבטן ענת דוקרת אותי לבקשתי . ושואלת אם אני רוצה מסאג או מגע , אני לא רוצה ולמען האמת בלידה רציתי להיות כמה שיותר בשקט בשקט וכל דבר אחר הפריע....
אני מגיעה ל8 סנטימטר ונתקעת שם שעות , ענת בודקת הצירים יותר ויותר מטורפים ולא מתקדם , ענת דואגת מאד, וזה לא נעים לי היא אומרת שאם עד 3 לא יתקדם צריך ליסוע לבית החולים .
כואב נורא ואני מתמודדת וחושבת שיש לי עוד הרבה כוח, ענת אומרץת שיש לי את כל האופציות כולל אפידורל - המשפט מרגיז אותי, אני בבית לא בבית חולים ויש לי כוח,
ענת בודקת אותי ומבקשת שאלחץ אני די מתנגדת אני לא בשלב הלחיצות מה פתאום זה מרגיז אותי ההתערבויות האלה . מאוחר יותר הבנתי שענת התנהגה במקצועיות ושהתקעות כזו לא סבירה בלידה חוזרת ומעוררת חשד.
אני בבריכה כמו סירה טרופה בלב ים שמתנפצת אל הגלים ללא סיכוי, אני ממש באטרף מרגישה שאבדתי שליטה משהוא תקועה , אני אומרת לנןעם שזה הכי כואב שהיה וענת אומרת שיש אמנזיה וזה תמיד כואב , אני מרגישה שמשהוא כבר לא בסדר,הגוף שלי מגיב בצורה משונה אני עושה אקרובטיקה מיוחדת ענת אמרה אחר כך שזו תנועה מיוחדת ורואים שהתינוקת תקועה ושזה נראה לה פוסטיריור.
אני עוברת לאמבטיה
נועם מתקשר למטפלת שלי היא בודקת מרחוק ואומרת שיש לי פחדים ושאני מסוגלת ללדת פזיולוגית, ולהשמיע קולות
אני רוצה להשמיע קולות ואז ענת מכנסת זה רגשי ??
אני פתאום במין רגע שבו התת מודע התחבר למודע , כן אני מפחדת אני יודעת שהתינוקת בסדר אבל אני דואגת לה ואני יודעת שאני תוקעת את הלידה ואני לא רוצה שתצא החוצה אני מרגישה סכנה ! סכנה ! סכנה! ואני בהלם מהתחושה. איך זה יכול להיות הרי כבר ילדתי בבית ? אני יודעת שזה לא מסוכן אבל ענת גם דואגת , אני מדממת וענת נבהלת ורוצה לבדוק שאני מדממת מצואר הרחם מוציאה אותי מהבריכה , אחרי שאני אומרת לה שאני משתגעת היא אומרצ לי שהיא לא רוצה אשה משוגעת במים שוב אני כועסת עליה כי אני רוצה במים....
היא שוב בודקת כואב לי ואני מתנגדת ענת ונועם רק רוצים לעזור הם קושרים עלי צעיף ומנענעים דבר לא עוזר.
נועם שר לי ומרגיע מידי פעם . הוא מתקשר לחברות שלי המתקשרות ,הקולגות שלי
מיכל רצה לשרון כי הן שכנות והן מתחילות לברר....
הן רוצות לדבר איתי בטלפון אני לא יכולה ומרגישה את הפאניקה של שרון, הן בנתיים רואות איך אני מאבדת כוחות והנשמה שלי משוטטת סביב הבית , שרון ומיכל מרגישות סכנה , שרון רואה אותי עם זר צהוב על הראש עם במבי נכנסת למנהרה זו תמונה יפה אבל היא חווה אימת מוות ומשקשקת כולה מיכל מרגיעה אותה( שרון ראתה את הסמלים של אשת אוהבת כל הדברים , אחר כך הבנתי את זה ) מיכל אומרת לנועם בטלפון שזה לא ילך התינוקת גדולה משחשבנו, הראש גדול ולא יעבור דרכי , היא מדברת עם ענת ושואלת אם היא יודעת לחתוך , זה מבהיל אותי מאד שנים אני עובדת איתם צמוד צמוד , ויודעת כמה הן מדוייקות וכמה הן מחכירות אותי ומחוברות אלי , ענת אומרת שצריך לעבור לבית חולים אני מסכימנ ומתחילה להתארגן אני בסדר עם זה ומרגישה שזה הכי נכון ליולעוברית קשת.בחדר אני צועקת לאלוהים לעזרה וגם שומעת קולות מפחידים שהפעם לא אקבל את מה שאני רוצה.
ענת גם אמבוולנטית היא מצד אחד מכוונת אותי לבית חולים ומצדש שני מציעה אולי נקרא לשרון( חברה דולה שגרה קרוב ואמרה שהיא מוכנה לבוא )
מה יעשו בבית חוילם היא שואלת ניתוח קיסרי ?
מה פתאום אני אומרת אולי ואקום, מזמינים אמבולנס, אני הולכת למטה ברגל לאמבולנס כולי כואבת אבל הולכת, בנתיים ללא ידיעתי השכנה צופה בחלומה מתגשם באמבולנס......
אני נכנסת ומתרגזת על הנהג והמתנדבת ששואלים כל כמה זמן יש צירים , ענת יותר רגועה ומתפללת שאלד באמבולנס אני יודעת שאני לא רוצה אני חייבת להגיע לבית חולים , מאד כואב אבל אני מתמודדת ענת מגנה עלי מהנהג שרוצה לבדוק אותי , אני לא אלימה אבל אם היה מתקרב אלי אני הייתי בועטת בו על בטוח!
ענת מחזיקה לי את היד ואני מתייחסת רק אליה ולא לצוות נועם האהוב נוסע אחרנו עם האוטו.....
ענת כל הזמן מתעננינת מה אני מרגישה ומה קורה....
אני פוקחת עינים וכמו בסרט אני רואה את הבנים של קפלן הגענו.
מסיעים אותי לחדר לידה נפגשים עם נועם וענת איתי .
מקבלים אותי נפלא כמו מלאכים אני בהלם מוחלט, חוויה מתקנת על הלידה של אדם ששם סבלתי מהעברה לבית חולים.
אני מרגישה שאני במקום הנכון לי , אני נבדקת וכבר אני ב10 אצבעות אני מבקשת אפידורל ממהרים להביא לי.
הרופא מדהים גם המיילדות אני מרגישה בכנות שהם רוצים שאני אלד .
הרופא שוארל וענת מדווחת על הלידה ועל ההיסטוריה שלי ומסבירה שהיה קיסרי ואחכ ילדתי 2 וגינלית ואפילו בבית....
המרדים נכנס ואומר לי לנשום איך שהוא מרדים אותי הרגשתי ציר לחץ ראשוון וחשבתי אולי לבטל אבל לא היה לי כבר נעים
ואולי גם רציתי כבר הקלה. מכל מקום הוא אמר לי לנשום ואני שרה ומוציאה קולות הוא לא אוהב את זה והרי שרתי והוצאתי קולות כל הלידה טוב ויתרתי זה לא משנה אז אנשום האפידורל עובד ואני מרגישה פתאום את החברות שלי מתופפות לי מרחוק ושולחות לי כוח. אני יותר מרוכזת ורוצה ללדת , עם הרגליים הרדומות שלי אני כורעת בהסכמת המיילדת נועם וענת כמו שני מלאכים מחזיקים אותי חזק חזק ואני לוחצת ולוחצת שום דבר לא זז , אני יודעת שאים הרבה זמן הרופא כל פעם נכנס שום דבר לא זז, היה רגע דרמתי שבו ענת התלהבה נראה כי משהוא זז וזה הראש יורד אבל אחכ או שהוא עלה חזרה או שזה רק נראה ככה , משכיבים אותי על הצד , בנתיים שרון ומיכל מרגישות שהסכנה חלפה ונועם בדיוק מתקשר שאנו בבית חולים.
אני בכל מעודי וכל נפשי רוצה ללדת האפידורל מועט ואני מרגישה את הצירים אחרי שעתיים וחצי בערך הרופא נכנס ואומר עכשיו קיסרי.
הייתי באלם ורק הוא ראה מהזוית שלו את העיניים שלי שנבהלו וכולי אומרת ללללאאאאאא!
לא הספקתי להגיב והרופא שכולו הביע רכות ונועם ונחמדות וכל כך עזר קודם אמר : אנו יכולים לקבל תינוקת שלא נושמת חצי שעה .
אחרי המשפט הזה ישר הסכמתי, מילא אם היה מגעיל ולא סימפטי בטח הייתי נזעקת אבל הוש שפע בנחמדות והאמין במה שהוא אומר.
נבהלתי , כל מה שעניין אותי ברגע זה היה שקשת תהיה בסדר, הרופא אמר אנו עלולים לקבל תינוקת בטראומה : אמרתי בליבי ואני עלולה להיות בטראומה וחשבתי על שאחרי הקיסרי הראשון לקח לי להרפא שנה וחצי.....
אני אפילו לא מתיעצת עם ענת ונועם חותמת והולכת , מובלת במסדרו ן.. אני מרגישה בסרט בלהות ודוקא עכשיו כשאני רוצה את נועם וענת לידי הם אינם.
אני מחפוחדת כבר מאד מאד , הם ממהרים מאד אני מבקשת עוד אפידורל ומסבירה שקיבלתי מעט , זה מספיק התשובה ניתנת מאי שם ואני מובלת לשולחן הניתוחים ,אני מאבדת את השליטה עלן הגוף שלי ואחרים חותכים ומושכים , אני חושבת לעצמי שזה מנוגד כך כך לתחושות של הריונית , הרי כל ההריון שמרתי על הבטן , אני מרגישה איך חותכים אותי בבטן וצועקת שאני מרגישה מסבירים לי שלא ואני צועקת והופ מטושטשת , אני מתעוררת לסרוגין זה נמשך לנצח , אני שואלת את המרדים למה זה לוקח כל כך הרבה זמן , שוב נרדמת , איזה שיט אני אומרת לעצמי איבדתי עכשיו חלקי נשמנ נרדמתי ולא עמדתי על המשמר אני נחנקת וחושבת שאני עומדת למות, באיזשהוא שלב מביאים לי משהוא אני לא מבינה מה זה , השכל שלי אומר שזו התינוקת , אני מושיטה שפתיים ומנשקת אבל לא מבינה מה קורה סביבי. ואז אומרת לעצמי למרות שאני בלי משקפיים " יו איזה תינוקת גדולה איזה ראש גדול.
אני מחפשת קשר אנושי אבלן הכל כל כך מתכתי קר ומנוכר , אני רואה בחלון שקיות דם שלי מוצאות מן מ החדר.
שהכל נגמר אני בחדר התאוששות קצת המומה אבל החדר קטן ואיניטמי נכנס רופא ואני שואחלת אם ילחץ ויכאיב לי כמו שעשו לי בלידה הראשונה . מה פתאום אמר , אני כל הזמן מבקשת את קשת אפילו לפני הניתוח שיביאו לי מיד . הם לא מסכימים , בגלל כל החוקים העקומים עקומים שלהם , איך אפשר לנתק תינוקת מאמא שלה איך זה מתבצע???
אבל דוקא זה לא נחווה כטראומתי כי כבר הכרתי את קשת מבחינתי מאות שנים וכל ההריון בילינו ביחד,והרגשתי כאילו לקחו אותה לזמן קצר ויחזירו אותה ויהיה ממש בסדר , אחותי ואמא שלי באות לבקר ומרגיעות ומנחמות ואומרות שאני נראת יופי ולא טראומתית כמו בלידת זוהר.נועם בא ואני שואלת איפה התינוקת ומיד מגרשת אותו ישר אליה שלא יעזוב אותה ולו לרגע, היא ישנה הוא אומר... וטס אליה .
הזמן עובר ואני מצפצפת הלב שלי דופק להנעתו על גבי הצג וכל מה שאני רוצה זה את קשת , הזמן עובר לו לאט, נועם מגיע שוב ואומר איפה אשתי התינוקת רוצה לינוק.
אחרי שעתיים וחצי ארוכות כמו הנצח בכבודו ובעצמו.. אני במחלקה.
שוכבת האחראית שואלת אותי מה שלומי ואני אומארת מבחינתי זה לא בסדר מה שקורה פה.
ואז אלוהים שם לי בפה את המשפט הכי פלצני שיכול להיות......
זה מנוגד לכל השקפת עולמי שהתינוקת לא איתי , פונתי מלידת בית ולא תיכננתי להגיע לכאן.
זה הספיק הבינו אותי 3 שעות אחרי ניתוח קיסרי קיבלתי את ביתי באחריותי 24 שעות בחדר פרטי, ללא בדיקות ומעקבים תוך כיבוד השקפותי ובקשותי( נס גלוי )
הסתכלתי עליה איזה תינוקת יפה וגדולה( 3,600 ואני מטר וחצי). איזה אור גדול, איזה מתנה . תודה אלוהים תודה ואיזה בריאה ושלמה
מיד התאהבתי בה מחדש .ובילינו ימים נפלאים ומעצימים בתוך בית החולים .
המשך יבוא