[u]וצימוקים אורגניים אני חייבת לנסות פעם, לראות אם זה כזה הבדל עם צימוקים רגילים[/u]
כזה הבדל, שממש לא נעים לי לקרוא לשני המוצרים האלה באותו שם. בחיי.

[u]התכוונתי למשהו טעים באמת[/u]
:-D
אולי את מתכוות משהו ממכר באמת?
(כמכורה לשעבר, ה"טעים באמת" הזה מאוד מאוד מאוד חשוד עלי. אבל לא אתן לך הרצאה על זה, הכל כבר כתוב ב [po]גמילה ביתית ממתוקים[/po])
טוב, נו, רק משפט אחד:
כשאני במעגל ההתמכרות, "טעים באמת" הוא משהו שיפעיל את המעגל מחדש, וכל דבר טעים אחר פסול אם הוא לא מעורר את אותה שרשרת תגובות ביוכימית. זה חוסם את היכולת שלי להעריך מאכלים טעימים-באמת-באמת-באמת, כאלה שמשקפים ונענים למכלול הצרכים של הגוף.
יש! הצלחתי להגביל את עצמי לשני משפטים בלבד!!!!

מתלבטת עכשיו אם להזמין חברה לפטפט, מצד אחד הילדים לא כאן, רק אני והמתוקה, כך שאפשר לנוח בשקט, מצד שני בא לי חברה והשבוע לא נפגשתי עם אף אחת (חוץ ממוצ"ש - הזמנתי את השכנה לרמי).
במקום זה אני מתכתבת כאן כל היום עם כל השמאלנים, התקשרתי לחברה טובה שתבוא לבקר ואמרתי לה שאני בדיונים כאן אם לבחור מרצ או חד"ש ומה ההבדל בין רע"ם לתע"ל, היא ממש נחרדה מהעיסוקים המזעזעים שלי מרוב בדידות והבטיחה לבוא לבקר.
רק שאף אחד באיתמר לא יבחור חד"ש בטעות, אף אחד כבר לא יאמין לי שזו לא אני (-:

תמרוש את חמודה, אבל התכוונתי למשהו טעים באמת, את יודעת, שוקולד. אני באמת חושבת ששוקולד איכותי אם אוכלים לעתים רחוקות ובכמות קטנה הוא לא מזיק ואולי אפילו בריא (לנפש ואז גם לגוף).

וצימוקים אורגניים אני חייבת לנסות פעם, לראות אם זה כזה הבדל עם צימוקים רגילים.

אבישג, ממתי "בריא" זה ההיפך מ"מתוק"?
התזונה שלי מכילה די הרבה פירות ומנות מדודות של צימוקים (אורגניים כמובן... אין להשוות עם צימוקים רגילים), ולי זה נראה בריא למדי.
מתוק-מעובד-עם-חומרים-זרים - זה הבעייתי
(לא קראתי את הדף הנדון...)

[u]לא מספיקה לכתוב מייל כמו שצריך, אז לפחות פה)[/u]
תרגישי בנוח, מייל באמת לוקח הרבה יותר כוחות מכתיבה קלילה כאן

[u]נו, הכינו לך סלט? כי[/u]
סלט לא הכינו אבל שלחו לי פשטידה ושלחתי את בעלי לקנות לי בולגרית, חתכתי מלפפון, עגבניה, הוספתי זיתים ובולגרית ויצא בסדר. גמבה לא הייתה במכולת (אבל עכשיו הגיע אז הוא קנה לי - נכין מחר). ביקשתי מחברה שלי שתדאג לי לסלט במשלוח האוכל הבא (והאחרון).

[u]חבל שאת לא שכנה שלי! הייתי מכינה לך סופר סלט ופלפלים! ושרה איזה שיר לקטנטנה! (אבל אני זייפנית, אז אולי מזלך שבחרת לגור אי שם)[/u]
חבל באמת, קצת חסרה לי חברה היום (צריכה להתקשר לחברות שלי ולהזכיר להן שאני אחרי לידה אז שיתאמצו ויגיעו לכאן)

אגב, רציתי לומר לך, בהקשר למייל וגם למה שנכתב לאחרונה בדף [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po] על האם צריך ממתקים או לא. ברור לי שבכמויות שאני צורכת זה מזיק אבל מצד שני ולאור התנסויות של אנשים אחרים שאני מכירה שהקפידו על אוכל בריא לגמרי ואחרי תקופה הכניסו מעט מתוק - מישהי אפילו אמרה לי שהיא התייעצה ונאמר לה שחסר לה מתוק (והיא ממש הקפידה על תזונה בריאה לפי שיטת קינגסטון קליניק). אני חושבת שבתדירות נמוכה ובכמות קטנה זה כן יכול להיות טוב לנפש (ולכן גם לגוף) ואולי בגלל שאת מקפידה באדיקות רק על אוכל בריא לגמרי את נופלת כל הזמן וחוזרת לג'אנק. חוץ מזה אני לא יודעת בדיוק על מה את מקפידה אבל אולי יש אוכל שחיוני לך ואת נמנעת גם ממנו וזה גם יהיה לא נכון.

(לא מספיקה לכתוב מייל כמו שצריך, אז לפחות פה)

נו, הכינו לך סלט? כי זו נשמעת לי ממש מצווה להכין סלט ליולדת! פלוס פלפלים קלויים (עשית לי חשק).
חבל שאת לא שכנה שלי! הייתי מכינה לך סופר סלט ופלפלים! ושרה איזה שיר לקטנטנה! (אבל אני זייפנית, אז אולי מזלך שבחרת לגור אי שם)

שבועיים אחרי הלידה, אני מתחילה לפנטז על סלט רציני...
פעם, כשירדנו לישוב חשבו שאנחנו אוכלים רק בריא אז שלחו לנו בעיקר סלטים וכל מיני כאלה
עכשיו כבר כולם יודעים על חיבתי לשוקולד ובכלל דברים מתוקים, אז כולם שלחו לי עוגות
4 עוגות לשבת : בראוניס, עוגת מוס שווה, עוגה כושית פשוטה ועוגת שמרים
אז עכשיו בא לי דווקא על סלט ירקות שווה בתוספת גמבה מטוגנת קמעא, שומשום וגבינה בולגרית - מעדן

די פחדתי להכנס להריון הזה כי כבר הייתי בעודף משקל רציני ופחדתי לאן אני אגיע בהיריון אז חיכיתי שארד כבר וזה לא קרה ואז נכנסתי להיריון. אני חושבת שמה שמאוד עזר לי לשמור על המשקל ואפילו לרדת היה הרעיון של להוסיף במקום להוריד שקראתי בדפי [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po], במקום לחשוב מה לא לאכול לחשוב מה כן לאכול ופשוט להוסיף לתפריט עוד ירקות ופירות. זה היה רעיון נפלא כי אם אני מנשנשת כל היום קלמנטינות (ומגוונת עם קצת בננות, תפוחים ואפילו סלט ירקות) אז באופן טבעי אני אוכלת פחות סוכרים ופחממות. כמובן ששוקולד עדיין חובה בתפריט שלי וזה גם לא עובד כל יום אבל זה בהחלט משפיע (אם כי כמויות העוגות והשוקולד שקיבלתי בשבועיים האחרונים בהחלט השפיעו על אכילה מרובה יותר של ג'אנק).

_ולמה אחרי ניתוח ההנחיות אמורות להיות יותר חמורות ? זה לא הפוך ? הרי לא הייתי צריכה להתאמץ בלידה, התינוקת בכלל יצאה מהבטן ?
אהם אהם, אני ממש לא מומחית, אבל מהמעט שאני יודעת אני מסיקה שני דברים:
א. בניגוד לכמה אמונות עממיות, ניתוח קיסרי לא מגן על רצפת האגן מנזקים, כי רוב העומס על הרצפה היה במהלך כל ההריון. יש מצב (למיטב זכרוני הצולע) שיש או היו כמה מחקרים שהראו שניתוח אפילו מעמיד את האשה בסיכון מוגבר, כיוון ששרירי הבטן נפגעים (דא), ושרירי הבטן הנ"ל מקושרים חזק מאוד, בכמה וכמה כיוונים, לשרירי רצפת האגן.
ב. חוצמזה, אחרי הלידה פתאום שרירי הבטן נורא רפויים ולא מחזיקים כלום, ואחת היא מאיפה הילדה יצאה, ולכן יש עומס מוגבר על שרירי רצפת האגן בתקופה הזאת (דמייני לך שאת בעבודה, וקולגה שלך שעושה עבודה מקבילה / חופפת לשלך יוצאת לחופש. את תרגישי את העומס, נכון?)
ג. וחוצמזה, מה, שרירי הבטן עצמם לא ראויים להתייחסות? ניתוח זה ניתוח זה ניתוח, וההחלמה דורשת זמן._
וואלה. העתקתי לדף [po]מה שרופאים לא מספרים על[/po] [po]ניתוח קיסרי[/po] .

[u]מה זה אומר לתמוך את רצפת האגן ?[/u]
אשתדל להסביר:
נניח שאת צריכה פיפי, ואין בסביבה נוכחות אנשים שכופה עלייך נימוס, ואת "תופסת" את עצמך מלמטה עם היד ומחזיקה שהפיפי לא יברח.
זה תמיכה של האזור.
כשאת עושה קקי, אין מה לתתמוך את הישבן (את תתמכי את שרירי הישבן, הגלוטאוסים, וזה לא ישנה הרבה) אלא מקדימה, לתמוך באזור הערווה, השופכה והנרתיק.
כמובן, אפשר להשתמש בנייר טואלט, למקרה שייצאו לך כמה טיפות.
כשאת מתעטשת, משתעלת או מוחטת את האף - כנ"ל, אבל דרך הבגדים ובלי הצורך בנייר.
עוד המלצה לתמיכה: ללבוש תחתוני סבתא מאסיביים עם גומי בריא במותניים, ותחבושת עבה עליהם (גם אם את לא תריכה אותה מבחינת דימום), גם זה נותן תמיכה. וגם מכנסי רוכבי-אופניים מקצועיים, כאלה עם ריפוד במפשעה.

[u]ולמה אחרי ניתוח ההנחיות אמורות להיות יותר חמורות ? זה לא הפוך ? הרי לא הייתי צריכה להתאמץ בלידה, התינוקת בכלל יצאה מהבטן ?[/u]
אהם אהם, אני ממש לא מומחית, אבל מהמעט שאני יודעת אני מסיקה שני דברים:
א. בניגוד לכמה אמונות עממיות, ניתוח קיסרי [b]לא[/b] מגן על רצפת האגן מנזקים, כי רוב העומס על הרצפה היה במהלך כל ההריון. יש מצב (למיטב זכרוני הצולע) שיש או היו כמה מחקרים שהראו שניתוח אפילו מעמיד את האשה בסיכון מוגבר, כיוון ששרירי הבטן נפגעים (דא), ושרירי הבטן הנ"ל מקושרים חזק מאוד, בכמה וכמה כיוונים, לשרירי רצפת האגן.
ב. חוצמזה, אחרי הלידה פתאום שרירי הבטן נורא רפויים ולא מחזיקים כלום, ואחת היא מאיפה הילדה יצאה, ולכן יש עומס מוגבר על שרירי רצפת האגן בתקופה הזאת (דמייני לך שאת בעבודה, וקולגה שלך שעושה עבודה מקבילה / חופפת לשלך יוצאת לחופש. את תרגישי את העומס, נכון?)
ג. וחוצמזה, מה, שרירי הבטן עצמם לא ראויים להתייחסות? ניתוח זה ניתוח זה ניתוח, וההחלמה דורשת זמן.

[u]אז כן טוב לזוז קצת ?[/u]
כן. פעילות גופנית שקולה מסייעת להחלמה - בתנאי שהיא מלווה בכמות המנוחה שגם היא חיונית להחלמה ולצמיחה מחדש של העצבים באזור (אחרי לידה יש חלון זמן ייחודי מאוד שלא חוזר על עצמו בשום זמן אחר, שבו העצבים עצמם מתחדשים. אבל כדי שהם יתחדשו הגוף צריך לנוח).

[u]הליכה אני דווקא מאוד אוהבת הבעיה שאיך שיוצאים מהבית שלי הירידה מזכירה יותר סנפלינג מהליכה (מדרון תלול מאוד) אז אני לא בטוחה שזה יהיה רעיון טוב.[/u]
אני לא בטוחה שזה רעיון כזה גרוע... אם היית גרה על מישור, היית תופסת קצב הליכה מסוים ובוחרת מסלול באורך מסוים שיתאים ליכולות שלך.
אם את גרה במקום שדורש ממך ירידה תלולה ואחר כך גם עלייה תלולה, אז את יכולה לשנות את הקצב ואת אורך המסלול כדי שיתנו לך את התנועה שאת זקוקה לה, ועדיין במצב של "מאמץ אך מהנה", או כקלישאה הנודעת "עייפים אך מרוצים".
האם, נניח, 10 דקות זה הזמן שהכי מתאים ליכולות הפיזיות שלך, לכוחות ולתוואי הגיאוגרפי שלך? אז 10 דקות זה מה שמגיע לך. ארבע ירידה, שש עלייה, ולחזור הביתה מבסוטה.

[u]מתי צריך לעשות תרגילי רצפת אגן ? בשבועות שאחרי הלידה ? זה חשוב ? איפה כתוב איזה תרגילים אני צריכה לעשות ?[/u]
מתי? האידיאל הוא: מדי יום, החל מ- 24 שעות של מנוחה אחרי הלידה, ועד גיל שמונים....
בהתחלה בשכיבה, אחר כך בישיבה ועמידה.
כן, זה חשוב.
איפה כתוב? אהם אהם.. הנה קישור [url=http://www.pelvicfloor.co.il/fathers.asp?id=17]לאתר הישראלי לרצפת האגן[/url] - לא ממש התעמקתי בתרגילים עצמם... אני קיבלתי את שלי מהפיזיותרפסיטית שלי.

אבל.... באופן כללי, ובייחוד עם היסטוריה מעניינת כמו שלך (הרבה לידות, ניתוחים, הריונות שאולי קרובים זה לזה) - אני הייתי הולכת לפיזיותרפיסטית כדי לוודא שאני עושה את הדבר הנכון ולא מפספסת משהו שאני צריכה לדעת.

כמובן אחרי שכתבתי אתמול שהולך לי מצויין עם שיבת וששתינו ישנות טוב היה לנו לילה סוער הלילה, מלא בכי ועייפות , עכשיו היא כמובן ישנה (אוגרת כוחות ללילה הקרוב ? )

ואו תמרוש, דווקא זה הועיל שכתבת כאן, הדפים שם כל-כך הפחידו אותי שלא העזתי לקרא לגמרי את מה שכתוב (כל התיאורים על האיברים ומה שקורה להם עשה לי כזאת בחילה עד שקראתי עם חצי עין פתוחה - מטאפורית כמובן) . עכשיו קראתי כל מה שכתבת והיה לי ממש מעניין וחשוב להבין (זה גם כתוב באופן משעשע).

אז כן טוב לזוז קצת ? כי כשהייתי רק בשכיבה גם לא הרגשתי טוב וגם הגוף כאב לי
אבל לא הרבה פעילות, אוקי, הליכה אני דווקא מאוד אוהבת הבעיה שאיך שיוצאים מהבית שלי הירידה מזכירה יותר סנפלינג מהליכה (מדרון תלול מאוד) אז אני לא בטוחה שזה יהיה רעיון טוב.

מה זה אומר לתמוך את רצפת האגן ? פשוט להחזיק את הישבן ?
ולמה אחרי ניתוח ההנחיות אמורות להיות יותר חמורות ? זה לא הפוך ? הרי לא הייתי צריכה להתאמץ בלידה, התינוקת בכלל יצאה מהבטן ?
ומתי צריך לעשות תרגילי רצפת אגן ? בשבועות שאחרי הלידה ? זה חשוב ? איפה כתוב איזה תרגילים אני צריכה לעשות ?

העיקר, הודעתי לבעלי שהחופשה מתארכת ושאסור לי לזוז, אז שיסתדר (-:

זה ממש מצחיק D-: אני הקדמתי את תמרוש, ומסתבר שאבישג הקדימה את שתינו וקראה הכול בעצמה D-:

וואו, תודה על התגובות - אתייחס אליהן בהמשך
אתמול אחרי שכתבתי כאן נכנסתי למדור רצפת אגן ומה שקראתי גרם לי לרוץ מהר למיטה ולהשתדל לא לזוז ממנה
ועכשיו אני הולכת לאכול ולנוח
יום טוב

כינור, את פשוט רעה :-D
עד שכתבתי הכל, את מתגנבת ככה מתחתי ומקדימה אותי עם קישור אלגנטי שהיה חוסך לי את כל הבלגן.
תודה :-)

<ככה זה הריוניות. [b]אמרתי לעצמי[/b] לקשר לדף ההוא וגמרנו, כמובן שלא שמעתי לעצמי, ובכלל לא זכרתי שכתבתי את זה בכזה פירוט כבר שם>

[u]תגידו, מה ההנחיות לאחרי לידה ?[/u]
תגידי, קראת לי באיזה ערוץ תקשורת נסתר? בדיוק השאלה החביבה עלי בימים אלה.

[u]הרופאים כתבו לי רק לא להרים דברים כבדים 4 שבועות[/u]
כהתחלה זה לא רע...

[u]אז בעיקרון אני אחרי שבועיים וקצת ועדיין מאוד עייפה, זה נורמלי ?[/u]
:-D:-D:-D:-D:-D
<נו, באמת... תהיי עייפה מאוד ששה שבועות, ואז נדבר...>

[u]אני שוטפת כלים וזהו, מרגישה שהרמתי בערך את כל הבית, אני לא עושה כלום כמעט כל היום : מניקה, קוראת, ישנה, קוראת, שוטפת כלים, נותנת לילדים לאכול, טיפ טיפה מסדרת (ומרגישה אשמה שבעלי מעיר על הבלאגן לבנות למה הן לא מסדרות ואיכשהו מרגישה אחריות שזו אשמתי) וזהו, אני גמורה. רציתי עכשיו לשטוף כלים אבל בא לי בעיקר לישון או לקרא.[/u]
טוב. נשמע שאת עושה דברים כמעט לפי הספר.
וכעת, נעבור לציטוטים של הפיזיותרפיסטית הנפלאית שלי של רצפת האגן - הוראות לאשה אחרי לידה.
[list]
[*] לבקש, לשאול, ללוות, לקנות או לגנוב [זה לא אני, זו היא...] כל עזרה שאת מצליחה לשים עליה יד.
[*] אם את חייבת לעמוד, שבי. אם את חייבת לשבת, תשכבי.
[*] להימנע עד כמה שאפשר מעמידה. יש גם סקאלה אם את רוצה: [b]לא להיות על הרגליים[/b] (עמידה / הליכה) יותר מעשרים דקות רצוף בשבוע השני, 30 דקות בשבוע השלישי, 40 דקות בשבוע הרביעי, וכן הלאה. כך עד שבוע שישי.
[*] לשבת בזמן כל המטלות שאנחנו רגילים לעמוד בהן: צחצוח שיניים, רחיצת כלים, בישול, לשבת במקלחת או להעדיף אמבטיה על מקלחת, וכו'. הנקה בשכיבה מאוד מומלצת. לנוח בכל הזדמנות.
[*] לתמוך את רצפת האגן בזמן עשיית צרכים גדולים, התעטשות, שיעול והרמה של כל דבר שהוא. להמשיך לתמוך את הרצפה למשך לפחות 12 שבועות אחרי הלידה.
[*] אפרופו הרמה: להימנע מהרמה של [b]כל דבר שהוא[/b], פרט לתינוק, במשך ארבעים הימים הראשונים. אמרו לך "דברים כבדים"? גם בינוניים עדיף מאוד מאוד שלא. חבקי את הילדים האחרים שלך במקום להרים אותם.
[*] להימנע בכל מחיר מעצירות. כולל לקחת תרופות במקרה הצורך.
[*] להתחיל תרגילי רצפת אגן אחרי 24 שעות של מנוחה מלאה, והכוונה [b]מנוחה מלאה[/b] לגמרי ולחלוטין.
[*] פעילות גופנית - בייחוד בחוץ, באויר הצח (???... כן, תזמון קצת גרוע בשבילך...) מומלצת, בהנחיית פיזיותרפיסטית שתעזור לך לקבוע כמה מתאים וטוב עבורך, כדי לא לעבור את הגבול שלך.
[/list]

כל אלה הנחיות לנשים נורמליות שעברו לידה נורמלית. אני מתערבת אתך על מה שאת רוצה, שאחרי ניתוח ההנחיות, אם בכלל יהיה הבדל, יהיו עוד יותר לכיוון של מנוחה, ולא פחות.

[u]קראתי שפעם היה נהוג משכב לידה והיום זה לא נחשב נכון וטוב, אז מה נכון לעשות ? כמה לנוח וכמה להיות בפעולה ?[/u]
תשמעי, יש תרבויות שבהן משכב לידה זה אומר באמת לשכב עד שדעתך נטרפת, או להימנע בכלל מפעילות גופנית, וזה לא אידיאלי. כי פעילות גופנית מדודה כן מסייעת להחלמה.
יש גם תרבויות שבהן אסור לאם לצאת מהבית ששה שבועות, לא משנה כמה היא מטפסת על הקירות, וגם זה לא אידיאלי.
אבל האמת המחקרית היא שבששת השבועות האלה, או ארבעים הימים האלה, יש צורך בשילוב נבון של הרבה מאוד מנוחה ושכיבה, ומידה מדודה של פעילות גופנית טובה.
אני הייתי אומרת, אם את יכולה לפרגן לעצמך 20-30 דקות ביום של פעילות גופנית טובה (נניח, הליכה בחוץ, או תרגילים עדינים בבית), חצי שעה של עבודה (רחיצת כלים, נניח) כי אין ברירה, ושאר הזמן לנוח, עם פרצי פעילות מינימליים כשממש צריך, זה איזון די טוב בין עבודה למנוחה.
ועוד רמז: [b]אל[/b] תגיעי למצב שאת גמורה. תעצרי 10 דקות לפני. או חצי שעה לפני. או אל תקומי מלכתחילה.

והפיזיו שלי מאוד חדמשמעית בעניין: היא אומרת שנשים כיום (בעשורים האחרונים) פחות מפרגנות לעצמן את המנוחה הנ"ל, וכל מי שמסביבן כנ"ל, והתוצאה היא: עלייה בנזקים לטווח ארוך לרצפת האגן של נשים.
אה, כן, ויש גם עדויות על הקשר ההדוק שבין מחסור בעזרה פרקטית ועבודת-יתר בשבועות הראשונים, לבין דיכאון שלאחר לידה. כל פעם שאת נחה, את נותנת לעצמך מנה של מניעה :-)

(())

הקישור הצליח!
אבל עברתי על ההודעה שלי וגיליתי ששכחתי שני סוגרים שמאליים (אוי לעורכת כזאת). אז בבקשה, הנה הם:
)
)

[u]אז בעיקרון אני אחרי שבועיים וקצת ועדיין מאוד עייפה, זה נורמלי ?{{}}[/u]
קחי אותי בערבון מוגבל, את יודעת שאני לא סמכות, אבל לדעתי האישית זה נורמלי לגמרי להיות עייפה מאוד שבועיים אחרי לידה, על אחת כמה וכמה ניתוח, על אחת כמה וכמה כשהוא גם לא היה פשוט בכלל.

[u]קראתי שפעם היה נהוג משכב לידה והיום זה לא נחשב נכון וטוב, אז מה נכון לעשות ? כמה לנוח וכמה להיות בפעולה ?{{}}_[/u]
איפה קראת שהיום זה לא נחשב נכון? נשמע מוזר. דובר שם על הרצוי או המצוי?
בכל אופן הנה דעה שונה לגמרי (מקווה שהקישור יעבוד, אם לא אעתיק לכאן את ההודעה-כאורך-הגלות:
[po]מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן[/po] (2012-10-30T13:23:29)

[u]ומרגישה אשמה שבעלי מעיר על הבלאגן לבנות למה הן לא מסדרות ואיכשהו מרגישה אחריות שזו אשמתי[/u]
מכירה לגמרי את המקום הזה, אבל חושבת שזו תחושת אשמה שתוקעת אותנו בחיים ולא מקדמת (תכלס, הבית לא יהיה מסודר יותר כי תרגישי רע עם עצמך, הוא רק יצטרך להכיל גם אמא מבואסת. לדעתי אחרי לידה זה זמן מעולה לתרגל שחרור של שק האשמה המתמיד. אם את מחפשת לך מה לקרוא, הייתי מנצלת את הזמן הזה וקוראת דפים ש{{}}[po]עירית לוי[/po] כתבה בהם. מאלף.

[u]גם מגרד שם לפעמים, מקווה שיעבור והגוף יחזור לעצמו[/u]
נראה לי של{{}}[po]יעלי לה[/po] יש טיפים בנושא.

[u]אני זוכרת שהבן של חברה שלי קפץ עלי מצד לצד ובאיזשהו שלב היא שאלה אותי אם זה לא מפריע לי - אפילו לא שמתי לב מבטיחה לך[/u]
מכירה את זה גם על עצמי D-:

[u]אנחנו דווקא די אוהבים מרק, כלומר מים עם טעם שמוסיפים להם המון שקדי מרק - הבעיה היא שיש אנשים שחושבים שמרק זה גם בשביל הירקות אז הביאו לנו מרק עם המון ירקות והיה נורא קשה להפריד בין המרק לירקות.[/u]
הילדים שלי לא אוהבים שום זכר לירקות במרק, אז אני מעבירה להם אותו דרך מסננת דקה וככה הם מקבלים מרק צח לחלוטין עם מלא מקום לאיטריות דקות ושקדי מרק. נסו ותהנו.
ונראה לי שזה טוב מאוד לנוח. בעיקר אם את מרגישה עייפה.

חוץ מזה הצלקת עדיין מציקה לי, לא זוכרת שלקח לה כל-כך הרבה זמן להתרפא, היא עדיין כואבת לפעמים כשאני צוחקת או משתעלת וגם בכלל, אני עדיין מרגישה אותה. אולי כי זה ניתוח רביעי או ניתוח מסובך יותר ?

תגידו, מה ההנחיות לאחרי לידה ?

הרופאים כתבו לי רק לא להרים דברים כבדים 4 שבועות
אז בעיקרון אני אחרי שבועיים וקצת ועדיין מאוד עייפה, זה נורמלי ?
אני שוטפת כלים וזהו, מרגישה שהרמתי בערך את כל הבית, אני לא עושה כלום כמעט כל היום : מניקה, קוראת, ישנה, קוראת, שוטפת כלים, נותנת לילדים לאכול, טיפ טיפה מסדרת (ומרגישה אשמה שבעלי מעיר על הבלאגן לבנות למה הן לא מסדרות ואיכשהו מרגישה אחריות שזו אשמתי) וזהו, אני גמורה. רציתי עכשיו לשטוף כלים אבל בא לי בעיקר לישון או לקרא.

קראתי שפעם היה נהוג משכב לידה והיום זה לא נחשב נכון וטוב, אז מה נכון לעשות ? כמה לנוח וכמה להיות בפעולה ?

[u]שיבת מתנהגת יפה?[/u]
נראה לי
בניתי לי את "תיאוריית האם האדישה" - לדעתי באיזשהו שלב באמהות את כבר לא ממש קולטת מה הולך סביבך : בכי, צעקות, בלאגן - זה כבר חלק מההווי (-: - אני זוכרת שהבן של חברה שלי קפץ עלי מצד לצד ובאיזשהו שלב היא שאלה אותי אם זה לא מפריע לי - אפילו לא שמתי לב מבטיחה לך, או כשמבשר היה מתופף עם כפות על סירי נרוסטה זה אף פעם לא הפריע לי.

כיף שחזרת. אני קוראת ונהנית.
שיבת מתנהגת יפה?

היום אכלנו מרק ירקות
אנחנו דווקא די אוהבים מרק, כלומר מים עם טעם שמוסיפים להם המון שקדי מרק - הבעיה היא שיש אנשים שחושבים שמרק זה גם בשביל הירקות אז הביאו לנו מרק עם המון ירקות והיה נורא קשה להפריד בין המרק לירקות.
ביום שני הביאו לנו את המרק עם קציצות ואורז מלא ופירה - אחרי שראיתי את הכמות הודעתי לחברה שלי שתפסיק לארגן לנו כי זה יספיק לכל השבוע, אז אכלנו יומיים בשרי והיום אכלנו את המרק, שכאמור היה צריך להפריד ממנו את כל הירקות כדי שאפשר יהיה להנות (-:

חוויות פוסט לידה

שבועיים אחרי הלידה, הכאבים פחתו מאוד למרות שאני עדיין מרגישה כאילו הגוף שלי חולק וחובר שוב בחגורת ריצרץ בבטן - משהו מוזר, גם מגרד שם לפעמים, מקווה שיעבור והגוף יחזור לעצמו.

אני דופקת שעות שינה : הולכת לישון מוקדם וקמה מאוחר ונחה גם בצהריים - כלומר ברור שלא רצוף ועם הרבה הנקה תוך כדי אבל בעיקרון אני בתנוחת שינה המון שעות.
כמו כל אם נורמלית גם לי קשה לפרגן לעצמי חופשה ומייד אני חושבת לעצמי : אולי נחזור לעבוד על המחקר ? סך הכל לקרא מאמרים ולכתוב על המחשב זה לא כזה מעייף (במקום להתבטל עם ספר טוב) ואולי נארגן את הארונות של הילדים ? הם ממש הפוכים ועכשיו כשפינינו מקום לבגדים של שיבת אנחנו מחפשים מקום לסוודרים של הילדים ויש המון משחקים שצריכים למצוא להם מקום ובכלל הבלאגן שם די חוגג
אבל לא, אני נאמנה להחלטתי לפרגן לעצמי חופשה טובה ולהמשיך את חיי הבטלה לפחות חודש שלם (נראה אם נחזיק מעמד - בינתיים כיף לאללה לקרא ספר ולנשנש קלמנטינה במקום למלא משימות ולתכנן את המשימה הבאה).
חוץ מזה כשאני מתחילה משימה (למשל אתמול הכנתי בלינצ'ס לילדים) אני מגלה שהכוחות שלי נגמרים די מהר ובא לי לנוח - כך שאפשר בהחלט להמשיך לפרגן.

אז בעיקרון אני בחופש : דוד מסדר את הבית לפני שהוא יוצא לעבוד, בערב הבנות משכיבות את הקטנים (לפעמים), אוכל הכינו לי, כביסה דוד עושה בערב וקצת אני עושה וכלים אני שוטפת בזמני הפנוי מאוד. חוץ מזה אני משתדלת לא לשים לב לבלאגן בבית (לא כזה נורא אבל בדרך כלל אני די מסודרת וקשה לי עם דברים שאינם במקום).

כיף להיות אחרי לידה (אבל לא מייד אחרי לידה שאז עדיין יש כאבים) : מפרגנים לי באוכל, בצופרים, בביקורים. קר מדי מכדי לצאת אז חברות קופצות וזה כיף לשבת ולפטפט בלי למהר לשום מקום, בפרט שלפני הלידה הייתי כל-כך עמוסה שלא נשמתי ולא פגשתי כמעט אף אחת מעומס עבודה (גם הילדים גדלו ופתאום אני מגלה שאני לא חייבת לצאת איתם לגן השעשועים - מצד אחד נחמד שיש בחירה מצד שני אף אחד לא מחייב אותי לפגוש אנשים אז אני יכולה להמשיך לעבוד עד שאני קורסת).

קטע שכתבת עכשיו כי בדיוק באתי לעדכן

אפשר עדכון? מה שלומכן היום? ומה שלום בילי?

[u]טוב, חיפשתי דף מתאים שיכיל את הדיון על מומו ולא מצאתי[/u]
למה לא בבלוג העכשווי שלך? הרי גלשת בו לכל מיני נושאים מעניינים בקישורים אסוציאטיביים. לדעתי זה דווקא יתאים שם.
ולגבי מה שכתבת - מעניין. נחשוב על זה עוד קצת (-:

טוב, חיפשתי דף מתאים שיכיל את הדיון על מומו ולא מצאתי, אז אני כותבת לך כאן (ואפשר אחר כך למחוק או להעביר אם יתפתח משהו מעניין) :
קראתי אותו בילדות ומכיוון שהוא חקוק בזכרוני (לא על כל או רוב פרטיו) כנראה שהוא כן נגע בי.
הם מציגים בצורה מאוד מוקצנת את הרדיפה אחר עשייה וניצול זמן שיכול גם לטעמי להיות שלילי ולא ראוי - אם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה יש כאן בעיה
מצד שני גם ה"נחת" הזאת של מומו וחבריה (ככל הזכור לי) נתפסה בעיניי כבעייתית
במילים אחרות אף אחד מהצדדים בסיפור לא זכה להערכתי

וכללית בחיים : אני חושבת שבאנו לעולם לזמן קצר, לכן כדאי שנעריך אותו וננצל אותו כמיטב יכולתינו
לנצל אין הכוונה לעבוד בלי סבלנות לאף אחד
להיפך
לנצל הכוונה להיות מודע למטרות שלך בחיים ולתת המטרות שלך ולהשתדל שהזמן שלך ינוצל בכיוון הזה
למשל : להיות עם הילדים, לבנות זוגיות טובה, לעשות דברים שיעזרו לי לשמוח ולהירגע (כדי שאוכל להיות אמא טובה יותר)
במונחים דתיים הייתי מגדירה את זה כמצווה והכשר מצווה
אז אני כן משתדלת לבחון את מה שאני עושה בחיים ולראות האם זה משרת את מטרותיי (וחופשה טובה עם בן הזוג למשל בהחלט נכנסת לקטוגריה) - לגבי "באופן" פשוט עוד לא החלטתי אם זה טוב שאני כאן או לא, לכן גם קשה לי להגדיר לעצמי את משמעות הזמן שלי כאן.

זהו פחות או יותר, מקווה שיצא לי ברור

ושבוע טוב וחודש טוב כמובן

שיהיה לילה טוב וחמים!
בעז"ה כשהיא תתחיל לזחול, היא תוכל לזחול בחופשיות ובכיף על רצפה קרה וחשופה בבגדים קלילים, בזכות זה שילדת וחזרת הביתה [u]לשבוע הכי סוער בשנה[/u]

קררר
חזרתי הביתה עם תינוקת לשבוע הכי סוער בשנה - מטורף
היינו שעות ארוכות בלי חשמל, סיוט - חולמת על קצת שמש וחום - במהרה בימינו

ותודה על ההתעניינות

איזה מזל רע עשיתי לנו... צביה פתחה את המצח והיינו צריכים להתרוצץ איתה חצי יום :-\

[u]ומה שלומכן היום?[/u]

ומה שלומכן היום?

_הכי לדרדר אותך- למה שלא תפתחי פייסבוק?
מה שאני לא מצליחה להבין זה איך אתן מספיקות גם לעשות המון דברים בחיים (קריירה, ילדים וכו...) וגם לגלוש באינטרנט, אני רק על באופן שורפת יותר מדי זמן (כלומר להערכתי אני צריכה לגלוש באינטרנט רק לצרכי עבודה וכל דקה מעבר היא דקה ביזבוז - כך שריכזתי לי המון שעות ביזבוז עד היום) - אז לגלוש בעוד מקומות ? השתגעת ?_

את צודקת. זה באמת בזבוז זמן. (נדמה לי שלפעמים החוסר בקהילה אמיתית הוא כל כך גדול שאנחנו נאלצות להסתפק בתחליפים).

_אבישג, את מדהימה.
מזל לבת שלך שאת אמא שלה._

[u]בקיצור היה סיוט להתמודד שם עם ביות מלא והנקה מלאה לגמרי אבל עשיתי זאת ואני גאה מאוד בעצמי (בתקווה שההישג לא יפול לו עכשיו עם הצהבת ואחרי שקראתי שלפעמים צריך להפסיק הנקה כדי שהיא תעבור).[/u]
אבישג, את מדהימה.
מזל לבת שלך שאת אמא שלה.

קראת את הדף על צהבת פה? ממש לא חובה להפסיק הנקה.

[u]מהמעט שאני יודעת יש מצבים חריגים שבהם מצליחים להשיג אישור הלכתי לאמצעיים שבדרך כלל אסורים.[/u]
האמת, אין אמצעי שידוע לי שהוא אסור והייתי רוצה להשתמש בו, אין אמצעי בכלל שנראה לי . זו הסיבה שהתבאסתי לא לעשות קשירה - מה בעצם אני עושה עכשיו ? איך אני מונעת באופן מוחלט ? (חברה שלי אמרה לי שיש לה שתי חברות שנכנסו להיריון עם קשירה, זה מעט ניחם אותי שאין דבר מוחלט אבל בכל אופן זה נשמע פתרון פנטסטי).
כמו שכתבו קודם מעלייך - ההיצע לא משהו

שווה להמשיך ולברר הלכתית (אם יש לך גישה לעיתון של "פנימה" היתה שם כתבה על מניעה ובעיקר על הגלולות וכל מה שלא מספרים לנו עליהם... לפני מספר חודשים, אם לא תשיגי תגידי ואשלח לך את הגליון שלי) מהמעט שאני יודעת יש מצבים חריגים שבהם מצליחים להשיג אישור הלכתי לאמצעיים שבדרך כלל אסורים.

[u]בהמשך[/u]
מה, במפגש אה"ה הקרוב?

ממשיכה לקרוא כל מילה בפה פעור. יש לך את זה.
נקרעתי מצחוק ב{{}}[u]אז השתדלתי פחות להטריח (כדי שלא יתעצבנו עלי וגם לא הצלחתי להגיע למתג שאמור לקרא להן)[/u]

[u]ומשהו אחד שאני לא בטוחה שהבנתי - בסוף ויתרת על קשירת חצוצרות, נכון? או שעוד לא גמרת לתאר את ההתלבטות וההחלטה[/u]
לפני הניתוח ממש לא חשבתי על זה, לא חשבתי שמצבי כל-כך גרוע
אחרי שהסתבר שיש שיליה נעוצה וגם הרופאים די לחצו שאעשה קשירה התחלתי לחשוב על כך ברצינות יותר :

מצד אחד יש לי משפחה יפה בלי עין הרע, אנחנו בכל מקרה מתכננים אימוץ או אומנה (הלוואי גם וגם) והכיוון שלי גם בלי קשר ללידות זה שאני אתחיל לעבוד יותר בחוץ (מקווה כבר בשנה הבאה) ואשקיע יותר בקריירה - כך שמבחינת הנתונים זה די בא לי משמים בתחושה.
מצד שני אני בת 31, יש לפני עוד עשור לפחות של פוריות וגם אם עכשיו לא בא לי בכלל עוד ילד, ברור לי שיתחשק לי בהמשך, ברור שאני אקנא וארצה גם לחבוק עוד תינוק, יש בזה סיפוק גדול - האם להחליט עכשיו על לתמיד ?

בעלי ממש ממש התנגד לקשירה (למרות שבסופו של דבר הוא יודע ואמר שזו החלטה שלי)
הלכתית שאלתי את הרב של הישוב ששאל את מכון פועה והם המליצו לא לעשות קשירה אלא מניעה בדרך אחרת כדי שהאפשרות לא תהיה סגורה בפניי (בהתחשב בגילי)
שרה האחות תמכה נלהבות כמובן בקשירה ("כדתיה אני אומרת...") ואפילו נתנה לי את המס' האישי של הרב בורשטיין - ראש מכון פועה כדי שיאמר לי שמותר. אלא שהוא לא בדיוק היה בראש שלה, אמר לי שאני יכולה למצוא היתר אם אני רוצה אבל הוא חושב שלא כדאי, לקשור תמיד אפשר, להתיר לא, אז מה הלחץ לקשור עכשיו ? ואם ארצה בעתיד ? ואם הרפואה תשתפר מאוד בחמש השנים הקרובות ? עדיף למנוע כרגע בדרכים אחרות ואם ארצה אפשר לעשות קשירה גם בלי ניתוח.

אז בסוף לא עשיתי, גם בגלל בעלי, גם בגלל ההלכה, גם בגלל ההתלבטות שלי, אם כולם היו תומכים הייתי עושה אני משערת. יש בזה משהו מאוד נוח שאת יודעת שזהו ואת מסיחה את דעתך מן העניין, ומצד שני ילד זה עניין מאוד מהותי אולי אצטער על כך בעתיד.

העניין המבאס הוא שמניעה מאוד קשה לי, לא מצאתי דרך שתיראה טובה בעיניי, מגלולות אני מפחדת אחרי שקראתי שהן מעלות את הסיכון לסרטן, התקן דוחה אותי וגם קראתי שהוא גורם לדימומים, יש אמצעים בעייתים מבחינה הלכתית ואין לי כרגע רעיון שנראה לי והוא מספיק בטוח לטווח של לפחות כמה שנים, זה היתרון הגדול בקשירה, שאין צורך להתעסק בכל זה. אני מקוה שאמצא דרך למנוע באופן מוחלט ככל הניתן (כי ממש ממש אסור לי להכנס להיריון לפחות כמה שנים) ולטווח ארוך. רעיונות יתקבלו בברכה.

[u]יקירתי, בזמנך הפנוי - קראי את "מומו" של מיכאל אנדה. בול בשבילך. (ואחר-כך חזרי למשפט הזה שכתבת...)[/u]
יקירתי, את מומו כבר קראתי בילדותי ועלינו לקיים עליו דיון נרחב יותר בהמשך, תזכירי לי אם אשכח

סיפורי גבורה של אחרי לידה

טוב, לאחר שהבהלתי את כולם במחלקה עם הדרישה המוגזמת שלי לקבל את התינוקת שלי לידי (אני מתווכחת עם האחות למי שייכת התינוקת והיא מתעצבנת ומסבירה לי שזה לא קשור זה פשוט ביורוקרטיה), ועשיתי בלאגן במחלקה (בכל זאת מתנחלת), החליטו הכל להניח לי לנפשי (וגם חסר שם כוח אדם לדעתי) ולתת לי להתמודד לבד, או כמו שהסבירו לי כשביקשתי מים והייתי עדיין מחוברת לצינורות :"אני אביא לך אבל אנחנו שתי אחיות על מחלקה עמוסה וראיתי שאת מסתדרת".

אז השתדלתי פחות להטריח (כדי שלא יתעצבנו עלי וגם לא הצלחתי להגיע למתג שאמור לקרא להן) וניסיתי איכשהו להתמודד עם הכאבים שלי ועם התינוקת.
באתר קראתי על ביות מלא והנקה מלאה באמת וזה תמיד נראה לי פנטסטי אבל היה לי ברור שאין מצב שאעמוד בזה במצבי העגום אחרי לידה, כשאני בקושי מגיבה. אחרי הבלגאן שהיה לי עד שקיבלתי את התינוקת דרשתי וקיבלתי ביות מלא שזה היה מטורף ממש. פעם נרדמתי איתה בישיבה כשלא הצלחתי לקרא לאחות שתיקח אותה, כשישנתי נכנסה בדיוק אחות עם מס' מתמחים והסבירה לי כמה מסוכן מה שאני עושה ("צפינו בך ישנה איתה במשך מס' דקות"). פעם לקחו לי את התינוקת בכוח כי העזתי להניק במיטה (רוב הזמן הן הסתפקו באזהרה לא לעשות זאת אבל פעם אחת הן ממש נסחפו וטענו שנרדמתי ופשוט ניתקו אותה באמצע ההנקה ולקחו אותה למיטה שלה) - בכלל לדעתי זה היה הזוי שכמעט ולא קיבלתי עזרה (לא העזתי לקרא להן אפילו שיחזירו אותה למיטה כי איכשהו תמיד הייתה לי התחושה שלא בסדר לבקש) ומצד שני הן התעקשו לא להניק בשכיבה - שקלתי אפילו לבקש לחזור הביתה מוקדם יותר כי הרגשתי שזה טירוף ואין שם תנאים נורמליים לביות מלא (לא עזרה, לא מיטה נורמלית). לילה אחד שוטטתי במחלקה וחיפשתי מקום להיות איתה בלי להפריע כי בחדר כיבו לי את האור והיה שבת ופחדתי להירדם איתה אחרי שהאחות העירה לי על כך, אבל גם לא היה מקום להיות איתה (נתנו לי להיות קצת בחדר צוות עד שנמאס להם).

בקיצור היה סיוט להתמודד שם עם ביות מלא והנקה מלאה לגמרי אבל עשיתי זאת ואני גאה מאוד בעצמי (בתקווה שההישג לא יפול לו עכשיו עם הצהבת ואחרי שקראתי שלפעמים צריך להפסיק הנקה כדי שהיא תעבור).

ומשהו אחד שאני לא בטוחה שהבנתי - בסוף ויתרת על קשירת חצוצרות, נכון? או שעוד לא גמרת לתאר את ההתלבטות וההחלטה?

[u]כלומר להערכתי אני צריכה לגלוש באינטרנט רק לצרכי עבודה וכל דקה מעבר היא דקה ביזבוז - כך שריכזתי לי המון שעות ביזבוז עד היום[/u]
יקירתי, בזמנך הפנוי - קראי את "מומו" של מיכאל אנדה. בול בשבילך. (ואחר-כך חזרי למשפט הזה שכתבת...)

גם אני [u]שמחה מאד מאד לשמוע שהבילי ירד ואתן בבית[/u] - איזה כיף!

ובכלל, מזל טוב ללידה. נראה לי שעוד לא בירכתי אותך בשעה מסודרת.
ואיזה כיף היה לקרוא על השם שבחרתן.
מחכה לקרוא את ההמשך לסיפור הלידה.

[u]הכי לדרדר אותך- למה שלא תפתחי פייסבוק?[/u]
מה שאני לא מצליחה להבין זה איך אתן מספיקות גם לעשות המון דברים בחיים (קריירה, ילדים וכו...) וגם לגלוש באינטרנט, אני רק על באופן שורפת יותר מדי זמן (כלומר להערכתי אני צריכה לגלוש באינטרנט רק לצרכי עבודה וכל דקה מעבר היא דקה ביזבוז - כך שריכזתי לי המון שעות ביזבוז עד היום) - אז לגלוש בעוד מקומות ? השתגעת ?

[u]שמועה הגיעה לאוזניי שההונגרים יודעים לבשל, אבל לא בחנתי זאת בעצמי (יש גבול לסיכונים שאני לוקחת בחיים).[/u]
הצחקת אותי כל-כך... {@ ושמחה מאד מאד לשמוע שהבילי ירד ואתן בבית {@

הכי לדרדר אותך- למה שלא תפתחי פייסבוק? (יעלפו) (יש שם קביצות חינוך בחתי וכולם בשמות אמיתיים, זה יכול אפילו להועיל למחקר!)

גשם, איזה כיף (כלומר כיף ולא כיף - אבל עכשיו אני במצב רוח טוב)

דוד לא יכול לעבוד בחוץ, אנחנו בבית, דוד הכין מרק (הנה בסוף גם אנחנו בעניין, למרות שהוא תמיד אומר שהמרק הוא רק תירוץ - לשקדי מרק כמובן), ויש ריחות וניחוחות ואפשר להתכרבל מול החימום עם ספר טוב ואפשר לכתוב על המחשב או לקרא או לראות אנדרדוס (לא ממש יצא לי אבל טליה המליצה אז ננסה בחופשה) או לא לעשות כלום (ולנסות להדחיק את הסטודנטיות והמחקר והמבחן על הצעת המחקר- ולזכור שאני בחופש, חופש).

הילדות חזרו מהחוג, ערב טוב כולם

[u]נראה לי שחופשת לידה זה אחלה מועד לעשות את זה.[/u]
רגע, רגע, יש לי יום וחצי חופש בינתיים, החופשה עוד לא הגיעה ממש, לפחות מבחינתי.

אחרי שבטח כבר תהיה לי בחילה ממתוקים אני אשקול ברצינות את העניין.

[u]תשמעי, אני עוד לגמרי זוכרת לך את ההבטחה לפתוח דף מתחרה של לא אשכנזים[/u]
אוי זה מזכיר לי קטעים משעשעים במשפחה
אמא שלי מבשלת גורמה, אבל ממש, אי אפשר לעמוד מול התבשילים שלה, אחותי נשואה לאשכנזי שכמו כולנו מת על האוכל שלה, פעם הם דיברו על מאכלים ועדות הוא טען שאין אוכל אשכנזי טעים, אמא שלי ניסתה להיות נחמדה (בכל זאת חתן) ולומר לו שבטח יש אוכל אשכנזי טעים, אבל הוא מתעקש, אין, אין אוכל טעים אצל עדות אשכנז.
חבר של אחותי הקטנה הוא אמריקאי ושם המצב חמור עוד יותר, אמא שלי טוענת שהוא ממש בטראומה מכך שלא גידלו אותו על אוכל נורמלי.

שמועה הגיעה לאוזניי שההונגרים יודעים לבשל, אבל לא בחנתי זאת בעצמי (יש גבול לסיכונים שאני לוקחת בחיים).

[u]זו הייתה הערה סרקסטית טלי ?[/u]
ברוווווור! אני תוהה מה עובר לאנשים כאלה בראש....
איזה נס עם השילייה הנעוצה! ב"ה שהכל עבר על הצד הטוב ביותר!

[u]הממ, אני לא זוכרת שאי פעם היה צריך לשכנע אותי לאכול (טוב, אולי כשהייתי ילדה).[/u]
:-D

[u]מותק עשי טוב וחזרי לדף [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po] - את לא במקום הנכון , מרק ? את רצינית ?[/u]
תשמעי, אני עוד לגמרי זוכרת לך את ההבטחה לפתוח דף מתחרה של לא אשכנזים. אז קדימה, נראה לי שחופשת לידה זה אחלה מועד לעשות את זה.

[u]מתחשק לך לקרוא דברים שקשורים לדוקטורט? ספרי עיון? פרוזה?[/u]
לא, לא, רק לא מאמרים וספרי עיון, אני בחופש ומתכננת לקרא רק חומר קליל
דוד קנה לי ספר חדש של חיים ולדר (סופר חרדי שכותב סיפורים על אנשים ונוגע בנושאי נפש שזה די מעניין אותי) - אבל אני עומדת לסיים אותו, אחותי קנתה לי גם ספר אבל הוא לא כזה מעניין, נראה מה נעשה בעניין.

_נקפיד על אכילה מרובה
שלך? שלה? לא הבנתי, אבל קדימה, לאכול!_
הממ, אני לא זוכרת שאי פעם היה צריך לשכנע אותי לאכול (טוב, אולי כשהייתי ילדה).
היא צריכה לאכול ולעשות הרבה יציאות כדי שהצהבת תעבור - כה אמרו הרופא והאחות


[u]מרק? מרק פטריות עם גריסים? מרק עם קוסקוס? מרק כתום? מרק עדשים? נזיד בשר וירקות שורש? (אוכל של קור).[/u]
מותק עשי טוב וחזרי לדף [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po] - את לא במקום הנכון , מרק ? את רצינית ?
אני צריכה להתלבט בין 4 סוגי עוגות ששלחו לי לבין השוקולדים שקיבלתי לבין ארוחה בשרית ובלתי בריאה בעליל שקיבלתי אתמול (שניצל ואורז) לבין לא לאכול כי כבר אכלתי היום מספיק.

בלידה של מבשר אנשים כאן עוד חשבו שאנחנו אוכלים בריא (הבנות נולדו בגבעות, מבשר הראשון שנולד בישוב) ושלחו לי כל מיני דברים מוזרים : סלטים, פיתות מקמח מלא וכל מיני כאלה. מאז למדו להכיר אותי והפעם קיבלתי כמויות מטורפות של מתוק שזה נחמד מצד אחד ובעייתי מצד אחר : שוקולד תמיד טוב כי אפשר לשמור (עד כמה שאני מסוגלת) אבל עם העוגות אני בבעיה כי לא תמיד אפשר להקפיא ואז זה במקרר ואז אנחנו אוכלים את זה כדי שלא יתקלקל (וגם כי זה טעים)ובימים האחרונים פשוט אכלנו יותר מדי שטויות.

[u]נקפיד על אכילה מרובה[/u]
שלך? שלה? לא הבנתי, אבל קדימה, לאכול!

[u]מה אוכלים ? מה קוראים ? ואיך אני דואגת לעצמי לאספקת ספרים שוטפת?.[/u]
מרק? מרק פטריות עם גריסים? מרק עם קוסקוס? מרק כתום? מרק עדשים? נזיד בשר וירקות שורש? (אוכל של קור).

מתחשק לך לקרוא דברים שקשורים לדוקטורט? ספרי עיון? פרוזה? הלו, תני כיוון! ובאמת- אם אין לך איך לדאוג לאספקה שוטפת, פשוט תאלצי להתמודד עם הספרים שהשכנות שלך יכולות להביא לך :-) זה יפתור לך את ההתלבטויות.

טוב חזרנו, כבר הכנתי תיק עם בגדים ומה שצריך לאישפוז אבל בסוף שיחררו אותנו.
ירד לה הבילורבין (איזה שם מוזר אבל התחלתי להתרגל אליו) ל-13.9 ושוחררנו הביתה - איזה כיף !!!

דיברתי גם עם שרה האחות שתוציא לי הפניה למחר לבדיקה באריאל והיא אמרה שלא צריך ועדיף שננוח בבית ונקפיד על אכילה מרובה, כך שיש לי פטור מנסיעות וזמן למנוחה(מחר אולי ירדו שלגים כך שלא בטוח שניתן יהיה לנסוע), אני עדיין די דואגת אז נראה לי שבחמישי ניסע לעשות בדיקה בכל מקרה.

בכל אופן יש לי חופש ליום וחצי לעסוק בשאלות החשובות באמת : מה אוכלים ? מה קוראים ? ואיך אני דואגת לעצמי לאספקת ספרים שוטפת?.
סבבה.

_ושתיהן נראות מעולה (אחת מהן בעיקר ישנה במהלך הביקור). עושה חשק לעוד תינוק, בחיי
וואו יעל, יש לך מסקנות מדהימות ממש, אני חשבתי יותר בכיוון : "איזה משוגעת האשה הזאת, מה היא צריכה עוד ילדים ועוד במצבה", בקצב הזה אני רואה אותך מהר מאוד עם תריסר משלך._

הלו, לאט לך, בעלי מדבר על חמישה ואני עוד לא ממש הצלחתי לעכל את זה. אז תריסר? (איך בכלל מגדלים מספר כזה של ילדים? פעם ראיתי תוכנית על המשפחה ההיא מצפת עם ה-20 ילדים (אולי יש שם הרבה משפחות כאלה? בכל מקרה-) ראו שם ילדה שמכינה סנדוויצ'ים בבוקר לאחים שלה, לפי רשימה של מה כל ילד רוצה. ואז שואלים אותה- למה דווקא את מכינה? והיא אומרת- יש רשימה של מי מכין את הסנדוויצ'ים, ויש רשימה של מי מכין את הרשימה של מה רוצים לאכול וככה וככה מיליוני רשימות!).

מה שלומכן הבוקר? מקווה שאת שורדת את הדרכים במזג האוויר המוטרף הזה...

תיאור הניתוח נשמע ממש מורכב ומסובך , כל תינוק שנולד הוא בגדר נס אבל אצלך איכשהו זה עוד יותר מוחשי !!

[u]לא תמיד. את מתבלבלת עם ערכי בילירובין גבוהים כשהצהבת היא על רקע סוג דם, כמו שהיה אצל ילדייך, מה שגרם לעליה מהירה מיד אחרי הלידה (ויכול להגיע לערכים גבוהים די מהר). הצהבת הפזיולוגית מתפתחת לאחר יומיים, נמשכת כמה ימים ויורדת בדרך כלל ללא טיפול. ערך של 15, ביום חמישי אחרי לידה זה לא גבוה בכלל. אפילו לא גבולי. אם תינוקת אוכלת בשפע ומחרבנת בהתאם, אין בעיה- הבילירובין מתפנה דרך מערכת העיכול. נסיעה ביום כזה,בקור כזה, עם אמא אחרי ניתוח, מיותרת לחלוטין.[/u]
תודה על המידע החשוב מקווה שאבישג הספיקה גם לקרוא !

וואו, אבישג, מזל טוב! מעופפת שכמוני רק עכשיו שמה לב.

קראתי קצת את קורותייך בלידה הזו והצטמררתי. איזו מסירות נפש! מדהימה! הרבה נחת מהתינוקת.

נמרה

[u]העליה בערכי הבילירובין נשמעת לא להיט ומאד מאד ממליצה למרות מזג האויר להגיע מחר חזרה לבית החולים, ערכי צהבת גבוהים מהווים סכנה משמעותית ))[/u]
לא תמיד. את מתבלבלת עם ערכי בילירובין גבוהים כשהצהבת היא על רקע סוג דם, כמו שהיה אצל ילדייך, מה שגרם לעליה מהירה מיד אחרי הלידה (ויכול להגיע לערכים גבוהים די מהר). הצהבת הפזיולוגית מתפתחת לאחר יומיים, נמשכת כמה ימים ויורדת בדרך כלל ללא טיפול. ערך של 15, ביום חמישי אחרי לידה זה לא גבוה בכלל. אפילו לא גבולי. אם תינוקת אוכלת בשפע ומחרבנת בהתאם, אין בעיה- הבילירובין מתפנה דרך מערכת העיכול. נסיעה ביום כזה,בקור כזה, עם אמא אחרי ניתוח, מיותרת לחלוטין.

לילה טוב והרבה בריאות ואושר!

עד כאן הלידה, על הקורות אותנו מייד אחריה עוד יסופר בהמשך.

האמת, כרגע אין לי זכרונות טובים במיוחד אולי כי חסרה לי פרספקטיבה של זמן אבל התחלתי אז ניצור איזשהי סגירת מעגל ואולי יתפתחו להן עוד תובנות בהמשך.

שיבת עלי יונקת ונחה, דוד ישן מעולף על הספה, הילדים נמים במיטות ואני סוגרת כאן תיכף והולכת לקרא קצת ואז לישון, מחר מצפה לנו יום מעייף כדאי שאנוח.

לילה טוב

בוקר הניתוח, אני בודדה, פגועה, מפוחדת, עצובה (שייך לחלק שלא נכתב, תשלימו לבד) - אמא שלי בדרך, מגיעה שנייה לפני שאני נכנסת.
בחור ממוצא אתיופי שמח וטוב לב מוריד אותי לחדר הניתוח ובדרך מספר גם הוא על תנאי העסקתו וכמה שהוא מרוצה, אני תוהה אם ההבדלים בינו לבין ה"עגלון" הקודם קשורים במבנה אישיות או בציפיות שלנו מהחיים על סמך הרקע שלנו (כנראה גם וגם), חוץ מזה הוא אדם מלא אמונה ( לא יודעת אם דתי) והאמירות שלו די מרגיעות אותי.

הפעם בתחושה שלי ההכנות לניתוח לוקחות המון זמן, מחברים אותי להמון עירויים, המרדימה מקסימה ומשעשעת אותי בתגובות שלה, את המתמחה אני מסמפטת פחות. המנתח המקסים מיום אתמול נמצא גם אם כי לא הוא מנתח אותי לאחר שעבד יממה שלימה רצוף.
יאללה שירדימו כבר, אני רוצה להיות אחרי
וחדר הניתוח נראה מפחיד ומאיים

בסוף עבר בסדר, תודה לאל, לא היה צורך בכריתת רחם ומכיוון שהם עבדו באופן מאוד יסודי ונתנו לי מנות דם ההמוגלובין שלי היה בסדר גמור אחרי הניתוח (אולי יותר בסדר מבניתוח רגיל)

אחר כך הרופא סיפר לי מה היה : השיליה באמת הייתה נעוצה והיה קשה מאוד להפריד מהרחם - הם הוציאו אותה בחתיכות וכנראה נשארו מעט סיבים ברחם (לכן אני צריכה לעשות מעקב במרפאה באלון מורה לוודא שהם נספגו ברחם), הם גם עשו חסימת עורקים (הגוף מייצר עורקים חדשים - נפלאות הבורא). בדו"ח קראתי שגם השלפוחית הייתה דבוקה (לא זוכרת למה - אולי לרחם). בקיצור נשמע ממש מקסים.

אבל ב"ה הכל עבר בשלום, נראה שהם עשו עבודה רצינית, אני שמחה שילדתי שם. הצוות הרפואי באמת מקסים ומדהים, רציני ואנושי.

טוב פעמיים העליתי על הכתב את החלק שהיה לי הכי קשה בלידה הזאת ופעמיים הדברים נמחקו בשל הפסקות חשמל, אולי לטובה, מי שקשור ישירות לדברים לא היה רוצה שהם יעלו על הכתב.

אז נעבור לדברי סיכום : תיאור הניתוח מנקודת מבטם של הרופאים - לא מומלץ לבעלות לב חלש, נשים הרות וכל מי ששוקלת להביא ילדים אי פעם (-:

[u]לאחות של החברה המשותפת שלנו קוראים שיבת[/u]
וואלה, לא זכרתי

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]((סליחה על ההפרעה ברצף את יכולה לקרוא ולמחוק: לי העליה בערכי הבילירובין נשמעת לא להיט ומאד מאד ממליצה למרות מזג האויר להגיע מחר חזרה לבית החולים, ערכי צהבת גבוהים מהווים סכנה משמעותית ))[/u]
אה ברור, אני ממש לא מזלזלת.
בעיקרון תכננתי לנסוע ישר אם יעלה לה הבילורבין אבל שרה האחות אמרה לי לנסוע מחר ולא היום, אז ניסע מחר בבוקר אבל אנחנו נוסעים, ברור.

((סליחה על ההפרעה ברצף את יכולה לקרוא ולמחוק: לי העליה בערכי הבילירובין נשמעת לא להיט ומאד מאד ממליצה למרות מזג האויר להגיע מחר חזרה לבית החולים, ערכי צהבת גבוהים מהווים סכנה משמעותית ))

לאחות של החברה המשותפת שלנו קוראים שיבת

ערב הלידה, כולם מעצבנים אותי או שאני פשוט עצבנית ומתוחה מדי

חברה שלי בגלל העירוי והשאלות הבלתי נגמרות שלה לרופאים
אמא שלי שתהתה למה לא הצעתי לה להשאר בבית (הצעתי המון, את התעקשת להגיע)
ובעלי שמגיע עם תשובות בזק לכל שאלותיי : האם ללדת בבלינסון או בתל השומר ? בלינסון כמובן והיה עדיף שכבר היית יולדת - על מה הלבטים ?
האם לעשות קשירת חצוצרות ? לא
זהו, תשובות ברורות, בלי לבטים או בירורים או מחשבות או תהיות, בלי שנתלבט ביחד.
אני שבאופן כללי נוטה למצב רוח סוער לא זקוקה ליותר מזה כדי להתפרץ ולכעוס

המשך

אמא שלי הגיעה לבית החולים בשעה שתיים, למרות שביקשתי ממנה שלא תגיע ואמרתי לה שאודיע מייד לאחר הניתוח, היא הגיעה ועוד לפני שדיברנו רצה להתקשר לבעלי הדואג שכבר ילדתי, אחר כך היא נכנסה לחדר המתנה רק כדי לגלות שבעצם עוד לא ילדתי.

היא ובעלי נורא התבאסו שדחיתי את הניתוח, סליחה באמת, כן אני מבינה שאתם דואגים, למרבה ההפתעה גם אני, ואם לדייק הייתי שמחה כבר להיות אחרי, אבל אני צריכה קודם לחשוב על זה קצת, על כל ההשלכות של הלידה ומה אני רוצה בעצם ומה יהיה הכי טוב בשבילי.

חברה שלי בשיתוף פעולה עם הרופאה המרדימה משכנעות אותי ברמה של הכרחה לקבל עוד חיבור לעירוי, חיבור כואב ומרגיז ולדעתי לגמרי חסר טעם, מה יש לו להיות על היד שלי אם אלד רק בעוד 20 שעות בערך ? ליתר ביטחון אם יקרה לי משהו ? משהו יכול לקרות גם כשחוצים את הכביש - אז אל תחצו יותר (וזה בערך היה רמת הסיכון במקרה שלי, הרי לא היה חשש שאלד פתאום ולא היה מצוקת עובר או אם, סך הכל דחיית לידה)

[u]אגב, גם אצלנו יש ילדה בשם שיבת.., ועינה זה באמת שם לא כ"כ מוזר. יש לי אחיינית בשם עינה)[/u]
אה ברור, אצל מתנחלים שם רגיל כמו יהודה הופך להיות מוזר עם כל השמות ההזויים מסביב : הללויה, בראשית, שחרית וכן הלאה
אני מכירה לפחות עוד 3 עינה, על שיבת אבל לא שמעתי

אוי כינור, תודה על העידוד, למרות שברור לי שרבים סובלים ממחשבות כאלה (שהאמת, הן הכי טבעיות בעולם, יותר מוזר איך לרוב אנחנו בורחים מהנישה הזאת), מעודד לשמוע חוויות של אחרים.

[u]מקווה שדואגים לך שם לארוחות מוכנות ושאר פינוקים[/u]
כן חמודים האנשים פה (כלומר הנשים, גברים הם עם רציני יותר ומעשי פחות - שילוב מוזר)

בעיקרון וועדת עזרה ליולדות זה בעיקר אני וחברה שלי - שעכשיו מארגנת לי , כך שמפרגנים לי עכשיו בחזרה, אמרתי לה שכרגע לא תארגן, אנחנו נוסעים לבית חולים, הבנות לא תמיד אוכלות בבית וחבל על האוכל. אני גם רוצה ליהנות מזה כשאני בבית ולא בריצות סביב בית החולים.

אצלך זה מחשבות פוסט-לידה? לי יש המון גלים דכדוכיים כאלה בהריונות. ולאחרונה גיליתי שגם בתוך ההריון יש טריגר שמעלה אצלי מחשבות מהסוג הזה - נסיעות. מוזר, נכון? כשאני לא בנסיעה אני לרוב לא אשקע בדכדוך, אבל באוטו, או באוטובוס, בהריון - אני כל הזמן חושבת [u]על מוות ועל זיקנה ועל הזמן שחולף לו מהר כל-כך ולמה העולם מלא בהמון סבל[/u]{{}}.

_ואשה ששוהה סמוך לי מספרת סיפורי זוועה על גיסתה שחוותה בהכרה מלאה את כל הניתוח מבלי יכולת להגיב
מקסים!_
זו הייתה הערה סרקסטית טלי ? (אני פשוט מנסה להבין כי לא זכרתי שההומור שלך כזה)

מצב רוח של אחרי לידה - מזכיר לי קצת את הדכאונות של ימי ילדותי : על מוות ועל זיקנה ועל הזמן שחולף לו מהר כל-כך ולמה העולם מלא בהמון סבל (כלומר שלי ספציפית טובים ובד"כ אני משתדלת פשוט להתמקד בהם ולא לנסות להבין הכל אבל כשזה בא זה בא) ועל תכלית הקיום.
שיתפתי קצת את הילדים, שאני רוצה שיישארו איתי, שאני מפחדת שהם גדלים כל-כך מהר ועוד מעט כבר לא ירצו להיות איתי וכמה כיף לכרבל את הקטן לתוכי או לפטפט איתם בקלות ובלי מתיחות של גיל ההתבגרות, ופשוט לאהוב ולחבק. מצד שני תמיד פחדתי מלגדול, מהזמן שעובר, הרי גם לא רציתי להגיע לגיל שאני נמצאת בו היום והיום החיים נראים לי הרבה יותר מעניינים ומשמחים מאלו של ימי ילדותי, אולי כך תיראה גם הזיקנה (בתקווה לצלוח את כל האסונות, המחלות, הפיגועים, התאונות ושאר פחדים) ובסוף המוות, אני לא רוצה למות.
אז הילדים שלי הזכירו לי שהמשיח צריך להגיע ואז ממילא הכל יהיה טוב ולא נמות, טוב אז שיגיע כבר.

האמת שגם המוות לא מפחיד כשאני חושבת עליו במובן של לעלות לשמיים, אבל בית הקברות תמיד נראה לי מקום קודר ומאיים, ולמה אנחנו לוקחים את החיים אם הם כל-כך קצרים וחסרי משמעות.

מחשבות פוסט לידה

[u]ואשה ששוהה סמוך לי מספרת סיפורי זוועה על גיסתה שחוותה בהכרה מלאה את כל הניתוח מבלי יכולת להגיב[/u]
מקסים!

וואו אבישג, מה שעברת...
מזל טוב גדול, בכל מקרה. מקווה שדואגים לך שם לארוחות מוכנות ושאר פינוקים. לו יכולתי הייתי באה עם סיר מרק...
שתהיה לך החלמה מהירה ושתשמחו בילדונת החמודה החדשה. (אגב, גם אצלנו יש ילדה בשם שיבת.., ועינה זה באמת שם לא כ"כ מוזר. יש לי אחיינית בשם עינה)

אוי, נמחק לי השם, זאת אני למעלה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

_הם נראים מאוד
מאוד מה?_
מאוד רציניים ומקצועיים - נפלה לי מילה

<ומבינה שלא סתם דאגתי>

[u]הם נראים מאוד[/u]
מאוד מה?
<קוראת בנשימה עצורה>

המנתח שלי מציע לנסות צינתור, אבל מסתבר שבבלינסון אין אפשרות כזאת, אין חדר מתאים (והאמת, אחרי שהבנתי מה זה אומר, נשמתי לרווחה שניצלתי מהזוועה הזאת), נשמע שהם מתווכחים ביניהם מה הכי עדיף, הם מאוד נחמדים, מסבירים לי את המצב בפרוטרוט, וחוץ מאחד אף אחד לא דוחק בי להחליט.

אבל מה עושים בעצם ? להכנס לניתוח כפי שהוא ? פתאום אני קולטת שיש סיכוי של 50% לכריתת רחם, סיכויים גבוהים לאיבוד דם והם לא מדברים על הסיכוי למות, אני מבינה שיש גם אפשרות לעבור לתל השומר ולעשות שם צינתור, אבל בבלינסון מבטיחים לי שני רופאים מומחים בחדר ניתוח וסוללה של רופאים מקצועיים שיהיו מוכנים להכנס במידת הצורך, כולל מנהל המחלקה, הם נראים מאוד

ועולה גם עניין קשירת חצוצרות עם המלצה חמה לעשות כן, אז נכון שזו ילדה שישית בע"ה אבל אני רק בת 31 וזו שאלה כבדת משקל, להחליט עכשיו על לתמיד ? הרי יש לי לפחות עוד עשור של פוריות. ומצד שני יש לי משפחה יפה, אני רוצה להתפתח יותר בשנים הקרובות מבחינת קריירה, גם מבחינתי וגם בגלל צרכי הבית, זה דווקא יכול להתאים להפסיק עכשיו, בפרט שכך התגלגלו העניינים. ושוב הלבטים - אם אני מאוד ארצה ילד עוד חמש או אפילו עשר שנים ?

אנחנו מנסות להשיג את הרב פירר, לקבל המלצה האם לעבור לתל השומר או להתנתח בבלינסון, אני מנסה להחליט על קשירת חצוצרות ובודקת את העניין מבחינה הלכתית. אנחנו דוחים את הניתוח ליום אחרי, אחרי המתח המצטבר של היום אני הופכת להיות עצבנית, מתוחה ונרגנת, בעלי שבא לבקר אותי בערב לא ממש מבין מה קורה איתי.

באולטראסאונד יושבים 4 רופאים, כולם מומחים, סביב המכשיר המשוכלל, עורכים לי בדיקה מקיפה אחרי שאיכשהו הצלחתי להכנס לחדר ממיטת הניתוח.
הם בודקים ובודקים ודנים ודנים
ואללה, זה היה ממש מביך כשחושבים על זה
אבל בינתיים הלחץ משחק יותר

בסוף הם מגיעים למסקנה שלפי האולטראסאונד יש שיליה נעוצה
והרופא שלי עלה על זה בלי מיכשור ובלי בדיקה מקיפה
יחי אנחנו

בחדר המתנה לניתוח הרופא מתלבט, מצד אחד בכל מקרה לא דובר בניתוח פשוט, כך שהם היו ערוכים לסיבוכים, מצד שני אם מדובר בשיליה נעוצה כדאי להיות מאורגנים יותר.
בסוף הוא מחליט שנעלה לחדר אולטרה סאונד, אני על האלונקה, עם בגדי הכנה לניתוח והכנה נפשית לגמור עם זה כבר עולה לחדר אולטרהסאונד.

את הבדיקה לשלילת שיליה נעוצה עשיתי לפני כחודש, וכתבתי על כך כבר

הרופא שלי שלח אותי לבדיקה יסודית במכשור המשוכלל של בית החולים, הוא חשד שיש לי שיליה נעוצה, אבל לא היה בטוח.
הלכתי לבלינסון ושם מצד אחד הכל היה נראה מאוד רציני, עשו לי בדיקות שגרתיות לבדוק שהכל בסדר, ושלחו אותי לרופא מומחה בחדר משוכלל שעשה בדיקה מקיפה ובדק גם וגינאלית את השיליה - לא רק מלמעלה.

אז מה היה לי מוזר ? כששאלתי אותו אם יש שיליה נעוצה הוא התפלא על השאלה, הוא לא הבין שזה מה שהוא אמור לבדוק.
אז העניין נראה לי מטריד ומצד שני הוא היה יסודי וגם רשם שלא נראתה שיליה נעוצה, אמרתי לעצמי שאם הייתה הוא בטח היה רואה אותה

אחר כך מגיע הרופא המנתח, הוא נראה מקצועי וגם מאוד אנושי, זה שימח אותי
הוא עובר על התיק
והבדיקה שערכו לי לשלילת שיליה נעוצה לא נראית לו יסודית מספיק

האמת, גם לי

"העגלון", רוסי במוצאו, היה נשמע ממורמר למדי מסוג העבודה שלו ומתנאי העסקתו, הוא סיפר שברוסיה עבד כרואה חשבון אבל בארץ זה מה שהוא מצא. הוא הוריד אותי בחדר המתנה והלך.

הניתוח קרב, אני די חוששת אבל בינתיים הכל רגוע, בניגוד לעבר הפעם העניינים לא הולכים מהר, יש כל מיני סידורים והרופאה מרדימה נראית מאוד יסודית בשאלות שלה ובבדיקות שהיא עושה לי. אני מבקשת "רק לא אפידוראל" והיא נוטה אל הספינאלי, בסוף היא מחליטה דווקא על הרדמה מלאה ואשה ששוהה סמוך לי מספרת סיפורי זוועה על גיסתה שחוותה בהכרה מלאה את כל הניתוח מבלי יכולת להגיב - בררר

התחלתי את סיפור הלידה מהסוף ונשוב כעת להתחלה - ייתכן וזה יכתב בהמשכים

ראשון בלילה, שבוע שעבר, נסעתי עם חברה לבלינסון, נכנסנו קודם לקניון הגדול לאכול משהו - סעודה אחרונה לפני...
אחר כך הלכנו לבית החולים
בדיקות, עוד בדיקות ולילה מטורטר ברמות כשכל שעתיים בערך מעירים אותי (עד שנרדמתי) לעוד עניין : בדיקת רופא, הכנת ידונים
בבוקר הורידו אותי לחדר ניתוח
מי שמכירה את הפרוצדורה - זה די מפחיד
לא ברור לי למה אני פשוט לא יכולה לרדת לשם וששם יארגנו אותי, במקום זה אני חייבת להתפשט בחדר, להתכסות בחלוק ושמיכה, לשכב על אלונקה ולתת לעגלון (כך האיש כינה את עצמו) להוריד אותי לעיניי הקהל הקדוש שהיה בבית החולים
לא משהו

אחרי הלידה חיכיתי שיביאו לי את התינוקת
בהתחלה הייתי המון זמן בחדר התאוששות, אף אחד לא יכל להיות עם הילדה כי אמא שלי פספסה אותי בחמש דקות ולכן לא היה לה ידון זיהוי, אחר כך היה שעת התארגנות עם התינוקות במחלקה או משהו כזה,
אחר כך
ואחר כך
ואחר כך - כבר נמאס לי מהסברים של העובדים שם למה אי אפשר להביא לי את התינוקת - הסברים שנעו סביב עניינים ביורוקרטיים גרידא.

בחמש נשברתי, חיכיתי כבר שמונה שעות ואפילו לא ראיתי אותה עדיין, אז התחלתי לבכות בקול ולצרוח שאני רוצה עכשיו את התינוקת, ושאני באה לקחת אותה בעצמי - לא מחכה יותר. קראתי לאחות ואמרתי לה שתשחרר אותי מייד מהעירוי אחרת אני משחררת לבד, נראה לי שהיא הייתה די מזועזעת ממני ומזל שהיא שחררה ולא אני כי השפריץ לי דם מאחד העירויים ושתינו קצת נלחצנו, ואז ניסיתי להתלבש ולהגרר איכשהו עם כל הצינורות שעלי אל הבת שלי.

ואז הביאו לי את התינוקת.
וכמובן הסבירו לי שזה לא בגלל שהתפרצתי, לא, מה פתאום, הם בכל מקרה תכננו בדיוק להביא לי את התינוקת, באלימות לא משיגים כלום, רק בדרכי שלום.
אהה, כן, בטח.

קטע שהכעיס אותי אז ועכשיו בעיקר משעשע אותי