על ידי ינשוף* » 20 ספטמבר 2011, 15:21
לידה סינית
לסיפור הריון יש התחלה? אולי בבראשית. בראשית ברא... בראשית התעברה, ולפני כן הייתה אהבה גדולה ורצייה. ומהר ובזמן זה קרה.
הרגשתי שאני בהריון, הלכנו לעשות בדיקת דם בבית חולים סיני מזוהם וצפוף. תוצאות הגיעו בסינית כמובן, יד ביד מבולבלים ומתרגשים חיפשנו רופא שיפענח לנו את הכתוב בדף שבידנו, שעת ארוחת צהריים, שעה מקודשת בסין. אבוי למי שיפריע לסיני שאוכל. דלת פתוחה אחת גילתה לנו רופא בחלוק מטונף שראשו שמוט על השולחן, מתעלמים מציווי ה ״אבוי למי שיפריע לסיני מנמנם״ שאלנו אותו בנימוס מה כתוב בדף. הרופא התבונן, קימט את הדף כידרר אותו והשליך עלינו (הכל אמת) הוא נקב ברמת הביתא. מה זה אומר, שאל אהובי את הרופא שחזר לנמנם. ״לכו מפה״ צעק הרופא, ״היא בהריון״ יצאנו מהחדר עם תוצאת הבדיקה המכודררת שלנו. נישקתי את אהובי בצוואר, אנחנו בהריון.
נרשמנו לבית חולים פרטי. נקי בסטנדרטים סינים, קירות צבועים ורוד עתיק, אין תורות וטפסים. נבדקים. משלמים. יולדים ומשלמים עוד. מעקב ההריון היה תקין.
מכיוון שבסין מעודדים קיסרי, לקראת התאריך התחלנו קצת לדאוג, הסברנו שאנחנו רוצים לידה טבעית, הבאתי ספרים עם תמונות, גמגמתי בסינית תוך שאני מדגימה תנוחות לידה על הספה ועל הרצפה מול הצוות הנדהם שחשב שאני מבדחת ומשונה. נשים לא יולדת ככה, הם אמרו לי, החזירות והפרות, לעומת זאת, בהחלט כן. פרמטיבית שכמוני. הבהירו לי שאני אהיה על המיטה בלבד, מוניטור כל הזמן, מקלחת רק בבית. לידה טבעית מסתבר, לא בבית יולדתנו. עם הנתונים האלו נאלצנו לעבוד, אחרי הכל, זהו בית החולים הטוב ביותר בעיר של מעל 32 מיליון איש. 32, מיליון סינים ככה יולדים. ומה אני מי אני מה אני?
ובינתיים אני תופחת למימדים מפחידים, אני מרגישה כמו פילה כשאני עוברת ברחוב בינות לסיניות, איילות חן דקיקות. ברחוב, בבית החולים, במספרה ובבתי הקפה אזרחים מודאגים מודיעים לי שאני שמנה. תופחת ומבליגה.
מנסה לנצל את היתרונות שבחיים בסין, רפלקסולוגיה, דיקור, מסא׳ג. אבל נחשו מה? רפואה סינית לחוד ומציאות סינית לחוד. איסור מוחלט. שום סיני לא מוכן לדקור, לעסות. אם אני רוצה מסאג׳ לכפות רגלי הדואבות אני צרכה להעמיד פנים שאני סתם ממש שמנה. אפילו טיפול פנים הוא משהו שאני צרכה לשחד עבורו. אשה הרה בסין לא מסתובבת ברחוב, לא מקיימת יחסי מין, לא אוכלת חריף, לא שותה מים קרים, לא מלקקת גלידה, לא אוכלת בננות, לא צובעת שיער, לא לובשת מכנסיים, לא עושה ספורט, לא טאי צ׳י ולא יוגה, לא נהנית, לא שואלת שאלות מיותרות את הרופאים העסוקים ולא צוברת ידע. סובלת ובשקט.
קריאת בלוגים של הרות ישראליות, המלצות על רופאים ותרופות וישועות סיניות מעלות חיוך על פני.
למזלי ולשמחתי, אני מוצפת הורמונים. מאושרת, מאוהבת עד כלות בגבר שלי. הוא לצידי יותר ממה שיכולתי לדמיין שניתן. אני מרגישה שזה הריון משותף באמת. הביחד שלנו הוא סם משכך כאבים ומטשטש הבדלי תרבות. אח, אין כמו אהבה.
והנה, התאריך חלף עבר לו, צירונים נראו בארץ. אני מחכה ומאבדת סבלנות.
הריון עודף, איומי זירוז. אני הולכת אל המעסים העיוורים, מסבירה שכבר אין סכנה להפלה ושאני רוצה ללדת, מתחננת לעזרתם. המעסים לוחצים בכל הנקודות. כפות רגליים, ידיים, ראש. כלום. כל יום אני שם, לפעמים פעמיים ביום. הם מכירים אותי ובכל יום מישהו אחר מנסה את כוחו. כלום.
אבל לילה אחד, שבועיים לאחר המועד אני מתעוררת מכאב נעים. כן, נעים. אני לוקחת את עצמי ואת כאבי למקלחת, עומדת תחת הזרם ומתרגשת. כעבור שעה אני בבית חולים.
החדר נעים ושקט. הרופאים והמיילדות ישנים אחרי יום ארוך. יש לי כדור פיזיו שהבאתי איתי, יש בארון פיג׳מת פלנל פרחונית. אני מעבירה צירים קלילים יחסית בשלווה. מטיילת במסדרון וגונחת אל מול אשת הביטחון המשועממת שזוכה למופע יחיד. חותמים על טופס שחרור לשלייה. לא, אנחנו לא רוצים לאכול אותה. לא, אנחנו לא מרשים לאף אחד אחר לאכול אותה. כן, בבקשה לשרוף או לקבור ונא לא לסחור בה. ( במאמר מוסגר אני אומר שאשכיו של החתול שלי שעוקר נעטפו בנייר עתון ונעלמו מהעין, תרופות סיניות או מעדן משובח, יאמי...)
הכאב מתחזק, כבר בוקר. פתיחה רק של שני סנטימטר. למרות היסוסים אני מסכימה לאפידורל. זריקה ואחריה אני רועדת ללא שליטה. לא כואב. המיילדת סינית יושבת לידי ומספרת לי על הלידה שלה. שעות עוברות. בהדרגה הכאב מתגבר. אני מגבירה את מינון האפידורל אך לשווא... למרות שהבטיחו שההשפעה שלו לא תפוג. תם זמנה של המיילדת ורופאות ממוסכות פנים נכנסות אחת אחרי השנייה. נותנים לי זירוז למרות שאני לא רוצה. הכאב אימתני. אני מתאמצת להמשיך להתבונן בפניו של אהובי כדי לא לאבד אחיזה. עוד זריקות, מטשטשים ומעירים, צועקים ומאיימים. אין לי מושג מה קורה, אין תשובות לשאלות שאני שואלת, אני לא מבינה כיצד יתכן כאב כה איום כשאני עם אפידורל. רק מאוחר יותר אני אגלה שהרופאים החליטו שהלידה מתארכת מידי וללא ידיעתי הפסיקו את האפידורל ונתנו לי זירוז.
לחיצות. אני לא מקשיבה לרופאות שצועקות עלי בסינית שאני לא ממושמעת, שאני מבוגרת מידי, שזרות הן מפונקות. אני לוחצת וצורחת ללא הכרה. אני לא סומכת על אף אחד, פניו של אהובי נאבדות לי בן גלי הכאב והיאוש. הראש מבצבץ וחוזר. ״כן, את יכולה״ אהובי אומר באנגלית. ואני חושבת על הנשיא האמריקאי השחור. אני חושבת שאני עלולה למות והמחשבה האחרונה שלי היא ססמת בחירות לבית הלבן... אני לא יכולה. מביאים מסמכים לחתום. קיסרי ועכשיו. אני נבהלת באמת. מתרכזת ושלוש דחיפות נוספות, אחרי שלוש וחצי שעות של דחיפות ושמונה עשרה שעות צירים. היא בחוץ. אני מנסה להרים את הראש להתבונן בה. אבל פניקה סביבי. השלייה לא יצאה. בסין לא מחכים. חמש נשים מכוונות מרפקים ובספירה של שלוש לוחצות על הבטן והמיילדת עם שתי זרועות בפנים קורעת את השלייה ממני. אלוהים!! הכאב לא אנושי. אני בועטת ברגליים ומנסה להדוף את חמשת הנשים הלוחצות. אני מנסה להמלט ומתחננת לעזרה, חיה שנשחטת. השלייה יצאה. אני תל חורבות.
ילדתי מונחת לי על החזה. מושלמת ובלתי נתפסת. היא כאן. היא שלי
המשך יבוא
לידה סינית
לסיפור הריון יש התחלה? אולי בבראשית. בראשית ברא... בראשית התעברה, ולפני כן הייתה אהבה גדולה ורצייה. ומהר ובזמן זה קרה.
הרגשתי שאני בהריון, הלכנו לעשות בדיקת דם בבית חולים סיני מזוהם וצפוף. תוצאות הגיעו בסינית כמובן, יד ביד מבולבלים ומתרגשים חיפשנו רופא שיפענח לנו את הכתוב בדף שבידנו, שעת ארוחת צהריים, שעה מקודשת בסין. אבוי למי שיפריע לסיני שאוכל. דלת פתוחה אחת גילתה לנו רופא בחלוק מטונף שראשו שמוט על השולחן, מתעלמים מציווי ה ״אבוי למי שיפריע לסיני מנמנם״ שאלנו אותו בנימוס מה כתוב בדף. הרופא התבונן, קימט את הדף כידרר אותו והשליך עלינו (הכל אמת) הוא נקב ברמת הביתא. מה זה אומר, שאל אהובי את הרופא שחזר לנמנם. ״לכו מפה״ צעק הרופא, ״היא בהריון״ יצאנו מהחדר עם תוצאת הבדיקה המכודררת שלנו. נישקתי את אהובי בצוואר, אנחנו בהריון.
נרשמנו לבית חולים פרטי. נקי בסטנדרטים סינים, קירות צבועים ורוד עתיק, אין תורות וטפסים. נבדקים. משלמים. יולדים ומשלמים עוד. מעקב ההריון היה תקין.
מכיוון שבסין מעודדים קיסרי, לקראת התאריך התחלנו קצת לדאוג, הסברנו שאנחנו רוצים לידה טבעית, הבאתי ספרים עם תמונות, גמגמתי בסינית תוך שאני מדגימה תנוחות לידה על הספה ועל הרצפה מול הצוות הנדהם שחשב שאני מבדחת ומשונה. נשים לא יולדת ככה, הם אמרו לי, החזירות והפרות, לעומת זאת, בהחלט כן. פרמטיבית שכמוני. הבהירו לי שאני אהיה על המיטה בלבד, מוניטור כל הזמן, מקלחת רק בבית. לידה טבעית מסתבר, לא בבית יולדתנו. עם הנתונים האלו נאלצנו לעבוד, אחרי הכל, זהו בית החולים הטוב ביותר בעיר של מעל 32 מיליון איש. 32, מיליון סינים ככה יולדים. ומה אני מי אני מה אני?
ובינתיים אני תופחת למימדים מפחידים, אני מרגישה כמו פילה כשאני עוברת ברחוב בינות לסיניות, איילות חן דקיקות. ברחוב, בבית החולים, במספרה ובבתי הקפה אזרחים מודאגים מודיעים לי שאני שמנה. תופחת ומבליגה.
מנסה לנצל את היתרונות שבחיים בסין, רפלקסולוגיה, דיקור, מסא׳ג. אבל נחשו מה? רפואה סינית לחוד ומציאות סינית לחוד. איסור מוחלט. שום סיני לא מוכן לדקור, לעסות. אם אני רוצה מסאג׳ לכפות רגלי הדואבות אני צרכה להעמיד פנים שאני סתם ממש שמנה. אפילו טיפול פנים הוא משהו שאני צרכה לשחד עבורו. אשה הרה בסין לא מסתובבת ברחוב, לא מקיימת יחסי מין, לא אוכלת חריף, לא שותה מים קרים, לא מלקקת גלידה, לא אוכלת בננות, לא צובעת שיער, לא לובשת מכנסיים, לא עושה ספורט, לא טאי צ׳י ולא יוגה, לא נהנית, לא שואלת שאלות מיותרות את הרופאים העסוקים ולא צוברת ידע. סובלת ובשקט.
קריאת בלוגים של הרות ישראליות, המלצות על רופאים ותרופות וישועות סיניות מעלות חיוך על פני.
למזלי ולשמחתי, אני מוצפת הורמונים. מאושרת, מאוהבת עד כלות בגבר שלי. הוא לצידי יותר ממה שיכולתי לדמיין שניתן. אני מרגישה שזה הריון משותף באמת. הביחד שלנו הוא סם משכך כאבים ומטשטש הבדלי תרבות. אח, אין כמו אהבה.
והנה, התאריך חלף עבר לו, צירונים נראו בארץ. אני מחכה ומאבדת סבלנות.
הריון עודף, איומי זירוז. אני הולכת אל המעסים העיוורים, מסבירה שכבר אין סכנה להפלה ושאני רוצה ללדת, מתחננת לעזרתם. המעסים לוחצים בכל הנקודות. כפות רגליים, ידיים, ראש. כלום. כל יום אני שם, לפעמים פעמיים ביום. הם מכירים אותי ובכל יום מישהו אחר מנסה את כוחו. כלום.
אבל לילה אחד, שבועיים לאחר המועד אני מתעוררת מכאב נעים. כן, נעים. אני לוקחת את עצמי ואת כאבי למקלחת, עומדת תחת הזרם ומתרגשת. כעבור שעה אני בבית חולים.
החדר נעים ושקט. הרופאים והמיילדות ישנים אחרי יום ארוך. יש לי כדור פיזיו שהבאתי איתי, יש בארון פיג׳מת פלנל פרחונית. אני מעבירה צירים קלילים יחסית בשלווה. מטיילת במסדרון וגונחת אל מול אשת הביטחון המשועממת שזוכה למופע יחיד. חותמים על טופס שחרור לשלייה. לא, אנחנו לא רוצים לאכול אותה. לא, אנחנו לא מרשים לאף אחד אחר לאכול אותה. כן, בבקשה לשרוף או לקבור ונא לא לסחור בה. ( במאמר מוסגר אני אומר שאשכיו של החתול שלי שעוקר נעטפו בנייר עתון ונעלמו מהעין, תרופות סיניות או מעדן משובח, יאמי...)
הכאב מתחזק, כבר בוקר. פתיחה רק של שני סנטימטר. למרות היסוסים אני מסכימה לאפידורל. זריקה ואחריה אני רועדת ללא שליטה. לא כואב. המיילדת סינית יושבת לידי ומספרת לי על הלידה שלה. שעות עוברות. בהדרגה הכאב מתגבר. אני מגבירה את מינון האפידורל אך לשווא... למרות שהבטיחו שההשפעה שלו לא תפוג. תם זמנה של המיילדת ורופאות ממוסכות פנים נכנסות אחת אחרי השנייה. נותנים לי זירוז למרות שאני לא רוצה. הכאב אימתני. אני מתאמצת להמשיך להתבונן בפניו של אהובי כדי לא לאבד אחיזה. עוד זריקות, מטשטשים ומעירים, צועקים ומאיימים. אין לי מושג מה קורה, אין תשובות לשאלות שאני שואלת, אני לא מבינה כיצד יתכן כאב כה איום כשאני עם אפידורל. רק מאוחר יותר אני אגלה שהרופאים החליטו שהלידה מתארכת מידי וללא ידיעתי הפסיקו את האפידורל ונתנו לי זירוז.
לחיצות. אני לא מקשיבה לרופאות שצועקות עלי בסינית שאני לא ממושמעת, שאני מבוגרת מידי, שזרות הן מפונקות. אני לוחצת וצורחת ללא הכרה. אני לא סומכת על אף אחד, פניו של אהובי נאבדות לי בן גלי הכאב והיאוש. הראש מבצבץ וחוזר. ״כן, את יכולה״ אהובי אומר באנגלית. ואני חושבת על הנשיא האמריקאי השחור. אני חושבת שאני עלולה למות והמחשבה האחרונה שלי היא ססמת בחירות לבית הלבן... אני לא יכולה. מביאים מסמכים לחתום. קיסרי ועכשיו. אני נבהלת באמת. מתרכזת ושלוש דחיפות נוספות, אחרי שלוש וחצי שעות של דחיפות ושמונה עשרה שעות צירים. היא בחוץ. אני מנסה להרים את הראש להתבונן בה. אבל פניקה סביבי. השלייה לא יצאה. בסין לא מחכים. חמש נשים מכוונות מרפקים ובספירה של שלוש לוחצות על הבטן והמיילדת עם שתי זרועות בפנים קורעת את השלייה ממני. אלוהים!! הכאב לא אנושי. אני בועטת ברגליים ומנסה להדוף את חמשת הנשים הלוחצות. אני מנסה להמלט ומתחננת לעזרה, חיה שנשחטת. השלייה יצאה. אני תל חורבות.
ילדתי מונחת לי על החזה. מושלמת ובלתי נתפסת. היא כאן. היא שלי
המשך יבוא