על ידי טלי_ב* » 11 דצמבר 2017, 22:32
תודה @}
אני מנסה כל הזמן לגמור את הסיפור אבל החיים מפריעים (-;
נורא אינטנסיבי פה, אמנם ברגע, אבל אינטנסיבי. כבר שכחתי איך זה עם תינוק קטן כזה...
אז... אחרי האוקיי שקיבלנו להמשיך בלידה רגילה, המיילדת ביקשה רשות לבצע חתך. היא ציינה שהיא בדרך כלל לא אוהבת לעשות את זה, אבל זה יעזור לזרז את יציאת הראש ובמקרה הזה הזמן הוא קריטי.
הסכמתי.
היה לי מאוד משמעותי הרגע הזה של בקשת הרשות, שנשאלה כשאלה באמת ולא כעניין פורמלי. במקום להרגיש שקרה לי או שעשו לי, אני מרגישה מאוד אמיצה שהחלטתי לעשות משהו, שהיה ממש ממש גבוה ברשימת הפחדים שלי בלידה. וזה נתן לי איזו נחישות להמשך הלידה ובכלל...
אחרי החתך התחילה סצנה מהסרטים... אני לוחצת בטירוף בכל ציר ומסביבי כולם (יצא שכבר היינו חבורה די גדולה בחדר) מעודדים בצעקות...ושוב, נדרשה המון נחישות וממש שמחתי שהייתי אותה.
ובסוף, היא יצאה
איזו תחושה מדהימה זו. הראש, ואז שתי הכתפיים, ואז כזו הקלה...
באמת שרציתי את הויבק הזו מכל הסיבות הכי הגיוניות, אבל בסופו של דבר הסיפוק שלי ממנה הוא במידה רבה בכלל לא במישור הזה, אלא בעוצמת המעשה.
היא לא בכתה מייד, אלא כעבור כמה שניות. בזמן שחיכינו החזיקו אותה מעליי, מוכנים להניח אותה עליי עם הבכי הראשון הוא לקחת אותה לטיפול אם הבכי לא יגיע מספיק מהר... אמרתי לה בחיוך, נו, קדימה - ואז היא בכתה (-:
ואיזה אושר זה לסיים לידה ככה, עם התינוקת עליי, עם הנקה בחדר לידה (ולא בנשיקה חטיפה ואז הפרדה של שעות, כמו בפעם הקודמת).
ומאז בעצם אנחנו ביחד.
ועכשיו אני אלך לישון...ורוצה עוד לחזור ולכתוב קצת על הפוסט בהזדמנות.
תודה כל הקוראות, התגובות והמברכות (-: כיף יותר לכתוב כשאני יודעת שמקשיבות.
תודה @}
אני מנסה כל הזמן לגמור את הסיפור אבל החיים מפריעים (-;
נורא אינטנסיבי פה, אמנם ברגע, אבל אינטנסיבי. כבר שכחתי איך זה עם תינוק קטן כזה...
אז... אחרי האוקיי שקיבלנו להמשיך בלידה רגילה, המיילדת ביקשה רשות לבצע חתך. היא ציינה שהיא בדרך כלל לא אוהבת לעשות את זה, אבל זה יעזור לזרז את יציאת הראש ובמקרה הזה הזמן הוא קריטי.
הסכמתי.
היה לי מאוד משמעותי הרגע הזה של בקשת הרשות, שנשאלה כשאלה באמת ולא כעניין פורמלי. במקום להרגיש שקרה לי או שעשו לי, אני מרגישה מאוד אמיצה שהחלטתי לעשות משהו, שהיה ממש ממש גבוה ברשימת הפחדים שלי בלידה. וזה נתן לי איזו נחישות להמשך הלידה ובכלל...
אחרי החתך התחילה סצנה מהסרטים... אני לוחצת בטירוף בכל ציר ומסביבי כולם (יצא שכבר היינו חבורה די גדולה בחדר) מעודדים בצעקות...ושוב, נדרשה המון נחישות וממש שמחתי שהייתי אותה.
ובסוף, היא יצאה |L|
איזו תחושה מדהימה זו. הראש, ואז שתי הכתפיים, ואז כזו הקלה...
באמת שרציתי את הויבק הזו מכל הסיבות הכי הגיוניות, אבל בסופו של דבר הסיפוק שלי ממנה הוא במידה רבה בכלל לא במישור הזה, אלא בעוצמת המעשה.
היא לא בכתה מייד, אלא כעבור כמה שניות. בזמן שחיכינו החזיקו אותה מעליי, מוכנים להניח אותה עליי עם הבכי הראשון הוא לקחת אותה לטיפול אם הבכי לא יגיע מספיק מהר... אמרתי לה בחיוך, נו, קדימה - ואז היא בכתה (-:
ואיזה אושר זה לסיים לידה ככה, עם התינוקת עליי, עם הנקה בחדר לידה (ולא בנשיקה חטיפה ואז הפרדה של שעות, כמו בפעם הקודמת).
ומאז בעצם אנחנו ביחד.
ועכשיו אני אלך לישון...ורוצה עוד לחזור ולכתוב קצת על הפוסט בהזדמנות.
תודה כל הקוראות, התגובות והמברכות (-: כיף יותר לכתוב כשאני יודעת שמקשיבות.