סיפורי מספרים

שליחת תגובה

הכבוד - מכביד
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: סיפורי מספרים

סיפורי מספרים

על ידי כרמי_ה* » 04 מאי 2009, 15:56

יש קובץ סיפורים קצרים של עמוס עוז שלא זוכרת כרגע את שמו - יש שם איזה סיפור אהבה בהתרקמות בין בחור לבחורה באיזה קיבוץ - ממש לא זוכרת את השם - קראתי אותו לפני המון שנים וזוכרת את זה בתור משהו מרטיט באמת - פיתוי אמיתי כזה - מרומז,אלגנטי...

סיפורי מספרים

על ידי איי_מי_שם* » 04 מאי 2009, 12:06

הי
תנסי את הלילה ה69 של דן אלמגור, מתוך אלף לילה ולילה.
אגב לא לכל אחד מתאים לספר סיפורי זימה, לי למשל ממש לא.

סיפורי מספרים

על ידי סיגלית* » 04 מאי 2009, 04:40

יש אתר שיש בו סיפורים רבים,
הנה הקישור לאתר:
http://sefer-li.net/

סיפורי מספרים

על ידי אלה_לי_לה* » 28 פברואר 2009, 23:15

סיפור מקסים שמצאתי ורציתי לחלוק
תחת קטגורית פנטזיה מד"ב - http://www.blipanika.co.il/?p=864
מלאך צעקה

סיפורי מספרים

על ידי אהבת_עולם* » 11 דצמבר 2008, 02:31

קוראת ונהנית. {@

(טדליק, את זמרת? את מגלה באיזה שם את מוכּרת?)

סיפורי מספרים

על ידי טדליק_נהנאנע* » 09 דצמבר 2008, 02:01

אספר על השבוע שבו יצא הדיסק הראשון שלנו.
חם וטרי היישר מתנור בית הדפוס, לקחנו עותקים מלא התיק ונסענו לנו לאנגליה, להופיע ולתור. הוזמננו לפסטיבל שנערך בcavern club האגדי.
לא הספקנו אפילו להראות,להשמיע, לחלק לקרובים אלינו,ואני מדברת על הקרובים קרובים- אמהות/ הורים, אחים, סבתאות וסבאים .
הסתובבנו לנו בליברפול ושכנותיה, שרנו וניגננו במקומות שונים ומשונים, מכרנו דיסקים- חלקם אפילו תוך כדי הופעות רחוב משעשעות ושבנו לארץ הקודש.
קצת אחרי שובנו ארצה הוזמננו להתארח בתכנית רדיו, ברשת ב', לקראת השקת האלבום בארץ.
מכיוון שעדיין לא הושק רשמית, אמרו לנו בחברת התקליטים שלא להפיץ עותקים. ואנחנו בוקים ילדים ממושמעים, עדיין לא מחלקים עותק לאף אחד.
וואו, איזה יופי, פעם ראשונה שאני מתארחת ברדיו, ועוד בשידור חי. יידעתי את הקרובים ביותר - אמא, אחים, סבא וסבתא - ממנה גם ביקשתי להקליט אם תוכל.
מוצ"ש,הגענו למתחם קול ישראל ונכנסנו לאולפן. יחד איתנו התארחו מספר אמנים נוספים, ביניהם אחת מוכרת יותר.
מטבע הדברים ניתנה לה במה גדולה בהרבה מאשר לכולנו, ואנחנו הסתפקנו במילים בודדות, בשירה LIVE של שני שירים ועוד השמעה של שניים מהאלבום החדש.
יצאנו מהאולפן מרוצים ומתוסכלים בו זמנית, אך זהו עולם המוסיקה. כמובן שעם צאתנו ישר החלו הטלפונים המשפחתיים - איזה יופי, חבל שכל -כך מעט, למה נתנו רק לה לדבר, הייתם מקסימים, למה הייתם צריכים להגיד ככה וככה, ועוד כהנא וכהנא.
למחרת היום, לאחר התאוששות מסויימת מליל אמש- חזרנו בשעה מאוחרת מאד - קפצתי לבקר אצל סבתא וסבא (כמעט מילולית- גרנו אז במרחק 3 דק' הליכה נינוחה אלו מאלו).
בפתח הדלת מקדמת אותי קריאתה של סבתא : "אוי, איזה שיר נחמד זה ששרתם, נו, OOH LA LA ,ממש מצא חן בעיני (מחמאה אדירה מפיה של סבתא שכל מה שאינו שוברט לא באמת נחשב למוסיקה בעיניה) שיר מאד יפה. השיר האחר, מה זה המילים האלה?
טוב, אולי את יכולה לעזור לי עם הכביסה? קצת קשה לי להרים את הידיים לחבל?...."
לפני שעזבתי היא ממשיכה:" באמת, איזה שיר יפה, מאד מוצא חן בעיני...(נדמה לי שאפילו זמזמה משהו).
בבוקר למחרת סבתא מתעוררת, אומרת לסבא שהיא מרגישה לא כל כך טוב, ומתעלפת. מותה נקבע אחרי שעה.
היא לא זכתה לקבל עותק של הדיסק, או אפילו לשמוע אותו. רק את שני השירים שהשמיעו ברדיו.
סבתא חמודה שלי.

סיפורי מספרים

על ידי טדליק_נהנאנע* » 25 נובמבר 2008, 02:39

סתם איזה אחה"צ מאחה"צי השבוע:
כבר זמן מה שיש לי כאבים בפרקים בלילה. זמן מה שנה בערך.
לפני כחדשיים החלטתי שאולי איטיב לעשות ואלכה נא לי אל אותו רופא חביב אשר יבדקני מעט ויאשר או ייסתור טענותי.
רופאי כי חביב הוא עשה מעשה ושלחני אל המעבדה, למען כי יקחו מדמי ויבדקוהו בדוק וחזור.
ואכן חזר.
לא נורא, נטייתי קלה לדלקת. לא משהו מאד משמעותי.
אם כך הדבר, המליץ לי החביב (באמת חביב, ומומלץ ותומך ודואג) כי אפנה לראומטולוג, על מנת שיבדקני הוא בדוק וחזור, והדפיס עבורי הפניה.
עם הפניה זו פניתי אל הפקידה החמימה אשר אצל דלפק הקבלה, והיא הודעתני כי התור הקרוב ביותר העולה בדעת המחשב, הוא בעוד כחדשיים.
חדשיים תמימים, נו, שויין, אם אין ברירה אחרת.
המתנתי חדשיים אלה בדעה קלה וצלולה.
עם הגיע יומי, (או יומו של התור) נגלה לי כי אין האבא-סיטר יכול למלא תפקידו יען כי מלאכתו רבה עליו, וכי עלי למצא מפלט אחר עבור זאטוטנו הנלבב.פנייה זריזה לאחותנו אשר היתה בפסק זמן אשר בין עבודה לעבודה נתקלה בשלילה מתנצלת, ואילו אחינו השש לעזרה בכל עת בילה שעותיו בלימודים.
באותו רגע החליט הפיחסה הסלולארי כי זמנו תם ועליו לפוש מהעולם, זינק מתוך כיסי והתנפץ כאוות נפשו.
אם כן, אין הברירה בידי, נאלצת אני לקחת הבצבוץ עמי אל הרופא, בתקווה שלא אינזף קשות על ידו, וכן כי בצבוציק יאפשר לי להיבדק בדוק וחזור כראוי.
עם התכווני לרדת מפתח ביתי (3 קומות בלא מעלית), עלה באפי ריח ניחוח מוכר וטורדני (אנחנו לא גמולים. וזו מעשיה בפני עצמה). עלי למהר, אך להחליף חיתול. עשיתי זאת (עם טענות ומענות מצד בוץ).
3 קומות ירדנו, ובשל המרחק הלא זעום שעלי ללכת, וכן משקלו הכלל לא זעום של בצבוצון (13 קילו ועוד היה נטויה), גמלה החלטה בליבי כי המנשא נשאר בבית ואנו יוצאים עם עגלה. עם הוציאי את העגלה (החדשה יחסית) דבר מה חשוד נראה לי בשילדה וחששתי לקחת את נושאת הזאטוטים בעלת הגלגלים עמי.
מה עושים? אני מאחרת לתור שחיכיתי לו חדשיים, אין עלי מנשא, אין פיחסלולארי לצלצל להזמין מונית או לקרא געוועלד לאחותי שבכל זאת תושיע,עד שאעלה 3 קומות עם בוץ בידיי לקרוא למונית, מה אעשה עם העגלה אשר פרוצדורה היא להכניס שוב למחסן?
החלטתי בכל זאת לנסות להגיע, עם העגלה בתקווה שבצבצי עם תת הרגישות שלו, לא ישית לבו לחוסר הנוחיות בשלדת העגלה. לא לגמרי ברגל, עם אוטובוס.
חיכינו דקות מה עד לבואו, וכשהגיע זה, נוכחנו לראשונה עד כמה אוטובוסים מסויימים עלולים להיות בלתי ידידותיים לנושאי עגלות ונוסעיהן.
היה עלי להעלות את העגלה עם הביצבץ בתוכה 3-4 מדרגות (לא הנהג, ובוודאי שלא הבחור הצעיר שישב מאחוריו העלו על דעתם לנסות לעזור לי. במדרגה האחרונה קם אדם לקראת זיקנה והושיט ידו לעזרתי.)
רמזורים בדרך אדומים כולם, הכל פועל לרעתי.
ובכל זאת הצלחתי להגיע דקה תמימה לפני הזמן, ועוד התור התעכב קלות,
ולפיכך התרווחתי לי בכיסאי וקראתי לבציק את הספר שלא הסכים להפרד ממנו ביציאה מהבית - תירס חם (פויה של ספר, לא ידוע לי מדוע הוא בכלל מצוי בספרייתי, אם אצליח להעלימו מהבית בהצלחה שקטה, אני תורמת אותו לכל מען דבעי).
בים בם בם, תירס חם. בים בם בם.
לירון בפעמון, יהב והמטלופון, כרכומית על סף עילפון, ואני מתכוננת לתור.
מוציאה את ההפנייה, מביטה שוב בשם הרופא על דף התור שנקבע לי
ומחסירה פעימה.
משהו לא נראה לי.
דלקת פרקים? ראומטולוג?
ומדוע זה כתוב על התדפיס של קביעת התור המטולוג?
האם אני לא מבינה ברפואה וייתכן שהמטולוג וראומטולוג אחד הם?
או אולי ההמטולוג הזה הוא גם ראומטולוג?
אולי יש משהו שהפקידה יודעת ואני לא?
נפתחת הדלת. אני נקראת פנימה.
בחיוך של "כמה נפלא, מה נהדר" אני ניגשת לרופא, ואומרת לו:
" יש לי תחושה שהפעם זה יהיה קצר במיוחד...." ומגישה לו את ההפניה...

חודשיים!

סיפורי מספרים

על ידי טדליק_נהנאנע* » 19 נובמבר 2008, 02:24

טוב, מכיוון שאני העלתי על נס את הדף הזה, אולי מן הראוי שאספר סיפור.
זה לא ממש סיפור.
יותר אנקדוטה.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי ללמוד בחו"ל ולהתמחות במוסיקה עתיקה.
לקראת סיום התואר באקדמיה בירושלים, ביררתי לגבי אפשרויות של בתי ספר ומורים, והחלטתי שיש איזה בית ספר בעיירה נידחת ביותר בגרמניה,
ושם, בדיוק שם אני חייבת ללמוד. דווקא שם. יש שם מורה נפלא, מחלקה יוצאת מן הכלל למוסיקה עתיקה, שלג אימים בחורף,וחוץ מזה כלום.
החלטתי לטוס לבדוק את המקום, לפגוש את המורה ולראות כמה הוא אכן עונה על ציפיותיי (וכמה אני על ציפיותיו, כלומר לעשות אודיציה).
הגעתי למקום, עירה בשם TROSSINGEN, אי שם ליד היער השחור. אפור, זר, מנוכר, ובעיקר לא דובר אנגלית.
לא דובר אנגלית?! נו, אז מה?!
לקראת מעבר אפשרי לגרמניה גררתי את עצמי ואת האיש לקורס גרמנית במכון גיתה.
אני באה ממשפחה דוברת גרמנית, הצליל של השפה מוכר לי מאד.
שרתי בגרמנית בערך מגיל 10, ICH HABE GENUG. יש לי מבטא מצויין, ואפילו הספקתי כבר להיות בשני שיעורים תמימים!
גאה מאד ביכולותי הלינגוויסטיות, אני נגשת לאנשים תמימים ברחוב ומפגיזה בשאלה ENTSCHULDIGUNG, WO IST DIE MUSIK HOCHSCHULE?- סליחה, היכן בית הספר (הגבוהה) למוסיקה?
(עם מבטא יקה שלא משאיר צל של ספק שזו שפת אמי, וארשת של כמעט בטחון עצמי- מה שלא במיוחד אופייני לי בלשון המעטה)

ואז הם מתחילים לענות.

....
....:-|
.... :-/
....:-S
?

לא עלה בדעתי שלא מספיק לדעת לשאול את השאלות הנכונות. |אוף|

יתכן שיכול לעזור גם להיות מסוגל להבין את התשובות.

סיפורי מספרים

על ידי tאמא* » 19 נובמבר 2008, 01:33

_קשה לחשוב שמישהו יכול לעשות דבר כזה.
האם מישהו הלך מאז לדבר עם האחות דבי? להתעמת איתה?
האם ניסיתם להכיר את אחותכם?_

קשה לנסות להסביר את הלך הרוח שיש במשפחתנו לגבי הנושא הזה.
בעבר ניסינו לברר מה באמת קרה. אמא שלי גם פנתה לוועדה לחקר ילדי תימן האבודים. (ועדה שפעלה בארץ בשנות ה90, )אבל שם נאמר לה שמאחר וה"חטיפה" כביכול נעשתה לאחר קום המדינה, עליה לפנות למשטרה או לחוקר פרטי. והמנדט של הוועדה הוא רק לגבי מקרים שקרו לפני קום המדינה.
כשיצאנו מהדיון בוועדה פנה אילנו חסיד של הרב עוזי משולם , ואמר לנו שידוע בברור שקרו מקרים כאלה גם לאחר קום המדינה והציע את עזרתו (אמא שלי נתנה לו את הפרטים שלה, למרות התנגדותי . והם אכן יצרו קשר פעם אחת ללא תוצאות)
לאחרונה התפרסם בעובדה, ובתכנית של נתן זהבי- סיפור דומה, ועלו לשידור מס אנשים עם סיפורים כאלה או אחרים.
יש עו"ד בחיפה שמטפל בנושא, פניתי אליו אבל שוב לא עשינו עם זה משהוא רציני.
ישנו גם גוף שניקרא התנועה למען עתיד ילדנו או משהוא דומה , פניתי גם אליהם והם הביעו הסכמה לעזור, אך מקריאה של חומרים על הגוף הזה. ומשיחה עם המנכ"ל היתה לי הרגשה שהם קצוניים משהוא ושוב לא המשכתי לשתף פעולה.
אמא שלי היום מרגישה שדיי, הבת הזאת אם חייה היא מספיק בוגרת וקשר שלנו איתה יכול לזעזע את החיים שיש לה. והיא לא רוצה לעשות כלום.
את האמת , להרגשתי להורים שלי אין כח להתמודד עם הסיפור הזה.
אני כשלעצמי לא ממש בטוחה שהאחות הזאת נילקחה, אחרי ההכרות שלי עם הפגיות בארץ (בשנות ה 2000) , אני רואה גם אפשרות שהתינוקת אכן מתה ופעלו כפי שפעלו מתוך אטימות.
אבל אף אחד מבני משפחתי לא שותף להרגשה זאת.
היי אולי כדאי להמשיך לספר עוד סיפורים? לא חייבים קצוניים כאלה אפשר גם אחרים .

סיפורי מספרים

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 18 נובמבר 2008, 17:42

אוי, יש לי מיליון סיפורים. העניין הוא שחלק כתבתי בסיפורים קוסמים...

סיפורי מספרים

על ידי אהבת_עולם* » 18 נובמבר 2008, 03:54

אז גם לראשונה החליטה לברר על האחות דבי. נאמר לה שדבי יצאה לפנסיה לא מזמן. כששאלה האם יש לה ילדים? נאמר לה: כן הבת שלה גדולה היא מאומצת.!
איזה נורא !
קשה לחשוב שמישהו יכול לעשות דבר כזה.

האם מישהו הלך מאז לדבר עם האחות דבי? להתעמת איתה?
האם ניסיתם להכיר את אחותכם?

סיפורי מספרים

על ידי tאמא* » 16 נובמבר 2008, 07:31

_אוי, הסיפור על הפגה והאחות דבי
ראית את הסרט שלוש אימהות? מזכיר במשהו..._
לא ראיתי את הסרט, מעניין לראות
tאמא, היא פלונית אלמונית .(מהמחשב של הורי)

סיפורי מספרים

על ידי לוטם_מרווני* » 15 נובמבר 2008, 20:10

אוי, הסיפור על הפגה והאחות דבי:-(
ראית את הסרט שלוש אימהות? מזכיר במשהו...

לזו שלומדת לספר סיפורים- כמספרת סיפורעים בעצמי- תתחילי עם עצמך. הזכרי בריחות מיוחדות מילדותך, הרשי לעצמך להפליג בזכרונות הכי מוקדמים. אח"כ כתבי לעצמך:
  • החוויה המפחידה הראשונה שלך
  • הנשיקה הראשונה
  • הפעם הראשונה ש... (מה שבא)
מאילו צומחים הסיפורים הכי טובים.
אח"כ התחילי להתבונן סביבך- רואה את האיש הזקן שיושב כל יום על ספסל בגן? נסי לשבת לידו, להתידד. לשמוע מה מציק לו, מי הוא, איך הגיע... זקנים ישישים על ספסלים הם מקור אדיר לסיפורים נהדרים בתרמיל הסיפורים שלי.
כמספרת סיפורים, אני משתדלת לא לספר אותם באינטרנט. חלק מהיופי בסיפורים זה שהם מפתיעים את שומעיהם. חלק זה אופן הסיפור כמובן וחלק זה התוכן.

ספרי על עצמך. על הלידות שלך, על איך שאת נולדת. על איך שבחרו את שמך או איך מצאת את אהוב ליבך...הכל סיפורים!

סיפורי מספרים

על ידי טלי_מא* » 15 נובמבר 2008, 14:53

ממליצה לך לחפש סיפורים בדף סיפורים קוסמיים
|Y|

סיפורי מספרים

על ידי פלוני_אלמוני* » 15 נובמבר 2008, 14:30

שנות השישים, בת 17 נשואה חדשה. בהריון , עדיין ילדה תמימה. סיפרה שהתבישה שאבא שלה ז"ל יראה אותה בהריון . בשלהי ההריון הובלו אותה לבית החולים , כניראה דימומים. ההוראה היתה לשכב על הגב כמה שיותר. בדביקות אופינית מילאה אחר ההוראות. ואז ילדה (חודש שביעי- אז ספרו בחדשים). ילדה תאומות - פגות.
האחת-1000 גרם השניה 1200. הילדה הראשונה עם בעיה קלה ברגל. שתי הבנות בפגיה והיא בדבקות מבקרת אותן. כל יום לפי שעות ביקור מוכתבות מראש.
אחות בשם דבי מבקרת את האם/ילדה. מבקרת בדביקות כשהמסר שלה אליה את לא מסוגלת לטפל בבנות. תמסירי אותן. אולי תתני לי אחת מהן לפחות. לדבי אין ילדים!. היא בטח תעשה עבודה יותר טובה. כך לפחות דבי מספרת לאם\ילדה.
אבל האם\הילדה מסרבת. משוגעת איך אפשר אלה הבנות שלי.
חמשה ימים לאחר הלידה, נגשת בשעות הביקור לפגיה. עוצרים אותה בפתח- את לא יכולה להיכנס, קיראי בבקשה לבעלך.
ניסיונות שלה להבין או למחות לא עוזרים. היא לא מספיק אסרטיבית לא יודעת מה לעשות עד שבעלה מגיע. הבעל בן 21, מסוג האנשים שמאמנים לממסד. הרי הוא בבית חולים ציבורי במדינת ישראל . מה יכול להיות?
ניגש לפגיה, נאמר לו שאחת הבנות ניפטרה, אתה צריך לשלם חמש ל"י לחברת קדישא.
ממה היא נפטרה? למה לא ידעו את האם/ילדה שעדיין מאושפזת. לאפשר להם להיפרד. אף אחד לא אמר כלום. אוליי לא שאלו. הם בעצמם היו ילדים, תמימים מאמנים למימסד. האם/ילדה ממשיכה לבקר את הבת הראשונה, זו עם הבעיה ברגל. אף אחד גם לא טורח לספר לה על כך. משתחררת מבית החולים, (לימים אחרי שגדלנו, אחותי הגדולה-הפגה שהשתחררה מבית החולים מגלה את מיכתב השיחרור- " מדובר בזוג הורים יוצאי המזרח ללא מסוגלות הורית.")

הם לא היו הורים מושלמים , אבל הם עשו הכל כדי לגדל את ילדהם,(אנחנו שישה אחים) החינוך של הילדים קדם אפילו לצרכים הבססים שלהם. אנחנו הילדים גדלנו על הסיפור של האחות האבודה מגיל צעיר. עד היום אמא שלי משוכנעת שהאחות דבי היא שלקחה את הילדה שלה.
את כל הילדים שלה היא ילדה באותו בית חולים. הילד החמישי נולד כשהילדה הפגה- היתה בת עשרים. אז גם לראשונה החליטה לברר על האחות דבי. נאמר לה שדבי יצאה לפנסיה לא מזמן. כששאלה האם יש לה ילדים? נאמר לה: כן הבת שלה גדולה היא מאומצת.!

סיפורי מספרים

על ידי tאמא* » 14 נובמבר 2008, 04:11

אחלה דף! אשתדל לספר סיפור אחד או יותר מפתה למלא את הדף בסיפורים אבל לא עכשיו בנתיים אלך לישון. לילה (או אולי בוקר) טוב!

סיפורי מספרים

על ידי עפרה_שחר* » 14 נובמבר 2008, 01:42

מסקרן לשמוע מה הסיפור מאחורי הניק... מוזמנת לעשות טלפון להתיעצות- 0528717905 כי לכל אחד יש את הסיפור שמתאים לו.

סיפורי מספרים

על ידי מיכלול_ה* » 13 נובמבר 2008, 23:40

ממליצה לך לחפש סיפורים בדף סיפורים קוסמיים

סיפורי מספרים

על ידי פלונית_אלמוני* » 13 נובמבר 2008, 22:58

יופי של דף ושל רעיון, רק חבל שאין לי סיפור בשבילך,

סיפורי מספרים

על ידי טדליק_נהנאנע* » 12 נובמבר 2008, 15:38

השבוע התחלתי לימודי בקורס שנה ב' מספרי סיפורים בבית אריאלה.
כשיעורי בית למחר עלי להכין סיפור אישי.
ישבתי וחשבתי (והלכתי וחשבתי, ועמדתי וחשבתי, ושכבתי וחשבתי וכו') אך לא מצאתי סיפור אישי לספר מחר.

אשה חכמה ובעלת ניסיון שלומדת איתי אמרה לי: תפקחי את העיניים והסתכלי מסביבך, בכל מקום מצוי סיפור.

היא צודקת, אלא שאני המרחפת עד בלי די ולא רואה את הנעשה עם עצמי, על אחת כמה וכמה לא מצליחה לשות ליבי לאשר קורה מסביבי.

ועלה בדעתי רעיון לפתוח כאן דף "מדורה", בו כל אחד יכול לספר סיפורים כאוות נפשו.
סיפורים אישיים, של חברים, אמיתיים, מצוצים מן האצבע, מעשיות, אגדות, מיתוסים, ועוד כהנה וכהנה.
נכון, האתר מלא בסיפורים, אך זה יכול להיות דף המיוחד רק לסיפורים. ואפשר להעביר אליו סיפורים שנכתבו במקומות שונים באתר. (כמובן שלא אני אעשה זאת, יען כי לכלימתי הרבה איני יודעת הכיצד, חרפה לי ובושה לי.)

ואולי אם יהיה סיפור (או שניים/ שלשה/ עשרה/ חמש מאות שבעים ואחד) שיתאים, ובעליו גם יציין ב* או בכל דרך שהיא (|גזר|, |!|, |Y|) שהוא מרשה לאחרים להשתמש בסיפורו,
אוכל אני ו/או כל אדם אחר שיפגוש את הסיפור להשתמש בו גם כן.
השימוש בסיפור של אחר- רק באישור מפורש של הכותב. לא זו המטרה של הדף.

חזרה למעלה