על ידי סיפורי_פוגית* » 22 נובמבר 2006, 23:17
מה מבלבל אותך?
חשבתי שאצלך האובדן יותר ברור. שברור לך שבנימין לא ממלא את מקומו של יאיר. ושמהמקום הזה יהיה לך קל להתייחס לבנימין כחדש ונפרד לחלוטין. לא לערבב, ואת מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה...
אני הרי איבדתי לא רק ילד, אלא גם את התקווה לאהבה חדשה, לתינוק חדש, אולי אפילו יותר מאובדן התינוק עצמו. הציפיה שלי שתינוק חדש ימלא את החלל גם הפחידה אותי וגם ניחמה אותי. פחדתי שהיא תגרום לי לשכוח מצד אחד, ומהצד השני - ידעתי שהיא תביא שקט. איזון, את אותו איזון שאת מתארת.
הכל התגשם: הפחדים, השלווה, הנחמה... בשבועות הראשונים אחרי הלידה סערת הנפש, ההפתעה והבלבול שאת מתארת היו כ"כ גדולים שלא יכולתי לבטא אותם בכלל.
כשכתבת שאת מתחבטת פתאום הבלבול הזה צף שוב, הפחד לאהוב יצור חדש ומקסים כ"כ, להקשר אליה, הפחד לאבד שוב... הכל במין מערבולת כזאת.
עם זאת, מה שכתבת מאוד משמח אותי (ומפתיע אותי בה בעת). כל ההריון שלך ישבתי בשקט בצד ולא העזרתי לומר: "חכי אחרי הלידה, אז תבוא הנחמה". איך תאמיני לי? חיכיתי בסבלנות ועם כל יום שעבר מאז הלידה של יערה, ידעתי שגם לך זה יקרה... בסוף מתאהבים גם בילד שבא אחרי האובדן והוא מחזיר את החיים הביתה. הוא לא מחליף את מי שאבד, הוא פשוט מחזיר את האנרגיה הזאת שנגרעה עם מותו של הילד שאיננו.
יש רגעים שאני ממש רוצה לשכוח את יאיר לשכוח את הכאב להפסיק לשאת את הנטל הזה
אני כל-כך כל-כך מבינה אותך, גם אני לפעמים רוצה למחוק את הכל, לא לדעת את הכאב הזה. היום, 5 חודשים אחרי הלידה זה קורה פחות, אני פחות מפחדת לאהוב את יערה, יודעת שלא אוכל לשכוח את נתנאל (מרגישה יותר אמא שלו מאי-פעם), מודה לו על המתנות שנתן לי בחייו הקצרצרים ומתחילה להבין שאוכל לגדל אותה עם הידיעה שהיה לה אח שלא זכתה להכיר, אבל הוא תמיד יהיה אחיה. הרגעים של ההבנה הזאת הולכים ומתרבים על חשבון הפחד שאם אוהב אותה זה ידחוק את נתנאל החוצה.
כשקשה מדי, אני מרשה לעצמי להדחיק בלי ריגשי אשמה ולהיות איתה נטו ולהנות ממנה באמת (היא מדהימה!). הרי התמונה בסלון עדיין שם, אבל זה מטעין אותי בכוחות שמאפשרים לי לחשוב עליו קצת בלי להרגיש איך כל הפנים שלי מתכווץ...
אבל לאהוב ילד שאינו חי זה כנראה שונה, ולאהוב ילד שבא אחרי אובדן של ילד משום מה זה מאתגר אותי.
לאהוב ילד שאינו חי זה קשה וכואב ומבלבל וכנראה תמיד ישאר כזה. האהבה לילדים החיים יכולה רק לאזן אותך ולאפשר לך להמשיך לחיות. למרות הכל, לא חייבים, אבל זה אפשרי, זה כדאי ואפילו, תאמיני לא או לא, אפשר להנות מהחיים, וגם מותר!
הרי עוד לא עברה שנה.
ההתאוששות שלך וההחלמה שלך מדהימות, את מעוררת השראה! זה לא בלתי מוסרי, זה לא אומר שאת לא אוהבת אותו או מתגעגעת אליו. זה אומר שאת חזקה משחשבת. כולנו כנראה ככה (חזקות יותר או פחות). הרי בתוך השבר, השחור נראה אינסופי ושלעולם לא נצליח להתגבר עליו, אבל החיים חזקים מהכל והם ממשיכים (אם חייבים וגם אם לא).
יצאה מגילה מבולבלת. תודה לך. תודה שאת מדובבת אותי.
[u]מה מבלבל אותך?[/u]
חשבתי שאצלך האובדן יותר ברור. שברור לך שבנימין לא ממלא את מקומו של יאיר. ושמהמקום הזה יהיה לך קל להתייחס לבנימין כחדש ונפרד לחלוטין. לא לערבב, ואת מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה...
אני הרי איבדתי לא רק ילד, אלא גם את התקווה לאהבה חדשה, לתינוק חדש, אולי אפילו יותר מאובדן התינוק עצמו. הציפיה שלי שתינוק חדש ימלא את החלל גם הפחידה אותי וגם ניחמה אותי. פחדתי שהיא תגרום לי לשכוח מצד אחד, ומהצד השני - ידעתי שהיא תביא שקט. איזון, את אותו איזון שאת מתארת.
הכל התגשם: הפחדים, השלווה, הנחמה... בשבועות הראשונים אחרי הלידה סערת הנפש, ההפתעה והבלבול שאת מתארת היו כ"כ גדולים שלא יכולתי לבטא אותם בכלל.
כשכתבת שאת מתחבטת פתאום הבלבול הזה צף שוב, הפחד לאהוב יצור חדש ומקסים כ"כ, להקשר אליה, הפחד לאבד שוב... הכל במין מערבולת כזאת.
עם זאת, מה שכתבת מאוד משמח אותי (ומפתיע אותי בה בעת). כל ההריון שלך ישבתי בשקט בצד ולא העזרתי לומר: "חכי אחרי הלידה, אז תבוא הנחמה". איך תאמיני לי? חיכיתי בסבלנות ועם כל יום שעבר מאז הלידה של יערה, ידעתי שגם לך זה יקרה... בסוף מתאהבים גם בילד שבא אחרי האובדן והוא מחזיר את החיים הביתה. הוא לא מחליף את מי שאבד, הוא פשוט מחזיר את האנרגיה הזאת שנגרעה עם מותו של הילד שאיננו.
[u]יש רגעים שאני ממש רוצה לשכוח את יאיר לשכוח את הכאב להפסיק לשאת את הנטל הזה[/u]
אני כל-כך כל-כך מבינה אותך, גם אני לפעמים רוצה למחוק את הכל, לא לדעת את הכאב הזה. היום, 5 חודשים אחרי הלידה זה קורה פחות, אני פחות מפחדת לאהוב את יערה, יודעת שלא אוכל לשכוח את נתנאל (מרגישה יותר אמא שלו מאי-פעם), מודה לו על המתנות שנתן לי בחייו הקצרצרים ומתחילה להבין שאוכל לגדל אותה עם הידיעה שהיה לה אח שלא זכתה להכיר, אבל הוא תמיד יהיה אחיה. הרגעים של ההבנה הזאת הולכים ומתרבים על חשבון הפחד שאם אוהב אותה זה ידחוק את נתנאל החוצה.
כשקשה מדי, אני מרשה לעצמי להדחיק בלי ריגשי אשמה ולהיות איתה נטו ולהנות ממנה באמת (היא מדהימה!). הרי התמונה בסלון עדיין שם, אבל זה מטעין אותי בכוחות שמאפשרים לי לחשוב עליו קצת בלי להרגיש איך כל הפנים שלי מתכווץ...
[u]אבל לאהוב ילד שאינו חי זה כנראה שונה, ולאהוב ילד שבא אחרי אובדן של ילד משום מה זה מאתגר אותי.[/u]
לאהוב ילד שאינו חי זה קשה וכואב ומבלבל וכנראה תמיד ישאר כזה. האהבה לילדים החיים יכולה רק לאזן אותך ולאפשר לך להמשיך לחיות. למרות הכל, לא חייבים, אבל זה אפשרי, זה כדאי ואפילו, תאמיני לא או לא, אפשר להנות מהחיים, וגם מותר!
[u]הרי עוד לא עברה שנה.[/u]
ההתאוששות שלך וההחלמה שלך מדהימות, את מעוררת השראה! זה לא בלתי מוסרי, זה לא אומר שאת לא אוהבת אותו או מתגעגעת אליו. זה אומר שאת חזקה משחשבת. כולנו כנראה ככה (חזקות יותר או פחות). הרי בתוך השבר, השחור נראה אינסופי ושלעולם לא נצליח להתגבר עליו, אבל החיים חזקים מהכל והם ממשיכים (אם חייבים וגם אם לא).
יצאה מגילה מבולבלת. תודה לך. תודה שאת מדובבת אותי.