על ידי אשה_שמחה* » 06 נובמבר 2008, 21:45
יום ראשון לחופשה באילת.
בבוקר, כשרק הגיעו לבית ספר שדה, שם הקימו את האוהל, שירה התחילה לקטר ולבכות- שזה לא כמו בסיני, זה לא על הים, זה בכלל לא בטבע, זה בתוך עיר , והיא לא רוצה להיות פה. ולמרות שכרגיל שירה ביטאה בקול רם את מחשבותיה הסודיות, היא הייתה סבלנית ועודדה אותה. כן, נכון שזה שונה מבדרך כלל, אבל אם לא נשווה את זה למה שהיה נוכל להנות ממה שיש.
אבל עכשיו, כמה שעות אחר כך, על החוף, בא לה לקטר, בקול רם ובלי עכבות, כמו שירה. היא מתאמצת להיות חיובית, ליהנות ממה שיש – למרות המיליון איש על החוף, למרות המסחריות והרעש, למרות שלא חם מספיק לטבילה. מנסה להתרכז בטוב, למצוא את היופי- בילדות, בה ובאורי, בהרים ובים. ולא כל כך מצליחה. לא באמת.
זה כל כך לא זה.
ופתאום מתבהר לה- בטח שהיא לא מצליחה. כי זה לא תלוי בה. היא לא יכולה לשמוח ולהתענג רק מתוך מאמץ. רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה, ואז לא חשוב מה התפאורה. נכון שבסיני זה קל יותר, להנות ולשמוח ולהתחבר, לעצמה ולכל, גם לאלוהים, אבל גם כאן זה אלוהים. גם את המציאות הזו הוא נתן לה, גם בה הוא נמצא.
ואולי אם תקבל את זה, תקבל באמת- לא בהתלהבות או בשימחה, בהשלמה של- ככה זה, זה מה יש, אולי אז תתאפשר גם שימחה אמיתית?
היום השני
בוקר על הים, בחוף הנחמד, השקט והריק, שגילו היום. סככות קש, כסאות בחינם.
שירה במים, זהרה יושבת על כסא מפלסטיק ואוכלת לחמנייה, תמר מציירת על החול, מפטפטת ושרה לעצמה.
אתמול בלילה הם הדליקו מדורה, וישבו לידה על אבנים, כי הם לא הביאו אתם כסאות. התחשק להם קפה ולא היה כוח להתחיל להוציא את הגזיה. "אוף! זה כל כך לא מפנק!", הרשתה לעצמה לקטר, ופתאום אורי נזכר שיש ליד המשרד מכונה כזאת של קפה, והוא הלך להביא. חסד מפתיע.
היום השלישי
בוקר צלול, עדיין מספיק קריר לסוודר. היא יושבת על הספסל ליד השולחן שעליו יש עוד שאריות מארוחת הבוקר. זהרה ותמר משחקות ביחד מאז שהתעוררו, קצת אחרי עלות השחר, מסתובבות בין העצים, נכנסות אל האוהל ויוצאות ממנו.
בערב הקודם היא עשתה הליכה ופתאום ראתה ליד הפח כמה כסאות פלסטיק של כתר, שבורים רק קצת במשענת.
היא מרגישה שאלוהים משחק איתה במשחק חפש את המטמון, רק שהמטמון מתגלה לה לאורך הדרך, משולב בחידות ובמשימות.
הבוקר הרביעי של החופשה. כבר יש להם שגרה. בבוקר הכנת סנדוויצ'ים לים, שתייה בתורות (הם הביאו רק שלוש כוסות). שירה קוראת, זהרה ותמר משחקות. בערב הקודם היא הביאה את הטושים והדפים והן ציירו עד שהבשר על האש יהיה מוכן.
אחר כך נוסעים לים, ונשארים עד אחר הצהריים. אורי נכנס עם הבנות בתורות לעמוקים, והם מסתכלים על הדגים עם משקפות.
אחר הצהריים הם חוזרים לבית ספר שדה, ארוחת ערב ומדורה. הילדות הולכות לישון מוקדם והם יושבים עוד קצת ליד המדורה ואז נשפכים גם.
אחרי הצהריים.
בים נשבה רוח והיה מעונן, אז הם חזרו לאוהל.
היא מגלה שחופשה יכולה להיות כל דבר, בכל מקום או מצב. העיקר בשבילה הוא שיתמלאו מספר תנאים, שביחד יוצרים אפשרות ל"זמן חלום" כמו שקראה לזה סבינה מסג בכתבה בהארץ.
שינה כמה שיותר קרוב לטבע, מדורה בלילה, בלי חשמל.
בלי שעון, בלי טלפון, בלי ראי. (אפשרי שיהיו הצצות חטופות בשלושתם, אבל שלא יהיו זמינים כל הזמן).
להיות ביחד רק הם, בלי יותר מדי הסחות דעת. כמה שפחות הסתובבויות, כמה שיותר פשוט.
בוקר חמישי.
עוד יום מעונן, והם לא כל כך יודעים מה לעשות. נראה שזה לא יום מתאים לים, אבל לא ממש בא להם על אחת מהאטרקציות היקרות לתיירים שאילת משופעת בהן. לרגע היום נראה ארוך ומפחיד, ופתאום היא חושבת שאפשר בכל זאת להיות קצת בים, גם בלי להיכנס למים, ומחליטה שפשוט יזרמו עם היום ויראו מה קורה, איך אלוהים מכוון אותם לאן שצריך. היא חושבת שזה דווקא נחמד כשהדברים לא קורים לפי התכנון (למשל- יום קריר בחופשה באילת), כי זה מאפשר להרפות מאשליית השליטה.
הערב כמעט יורד, הגחלים כבר מוכנים לארוחת הערב האחרונה שלהם כאן, סטייקים על האש. היא בדיוק חזרה מההליכה שלה, על הטיילת ליד הים. בזמן שהלכה הבינה פתאום שהיא עצובה שהחופשה נגמרת. שהיא לא מתגעגעת הביתה. זה מבהיל אותה, אבל איזה מזל שכבר למדה לדבר את זה ישר לאלוהים, לא לנסות להסתיר את רגשותיה מעצמה וממנו.
היא מספרת לו הכל- על הפחד שלה שכשיחזרו הביתה הקסם יחלוף, והם יחזרו לשגרה של מחשב וטלפונים וריבים. היא מבקשת תשובה. "מה היית רוצה?", עולה בה שאלה. "לחיות ככה, כמו בחופשה, כל הזמן?".
אבל זה לא אפשרי. זה לא ככה. זה כמו שזה- עם המחשב והריבים. ומי אמר שזה לא טוב? בטוח שזה טוב, כי דרך הפגמים, החסר, אתם מתחברים אלי. ונגיד שהייתם חיים ככה, רק אתם, בבקתה קטנה ומבודדת בטבע, בלי מחשב ובלי חשמל, את חושבת שהכל היה מושלם כל הזמן? גם אז היה חסר. חייב להיות. עצם זה שאת כל כך נהנית זה בגלל שזה שונה מהשיגרה. ובכלל, תגידי תודה שזו השיגרה שלך ושאלו הצרות שלך- שהילדות רבות, שזהרה רוצה כל הזמן ללכת לחברים, שתמר משתעממת ושאת יותר מדי באינטרנט. (והיא מיד אומרת תודה, כמובן).
יום ראשון לחופשה באילת.
בבוקר, כשרק הגיעו לבית ספר שדה, שם הקימו את האוהל, שירה התחילה לקטר ולבכות- שזה לא כמו בסיני, זה לא על הים, זה בכלל לא בטבע, זה בתוך [b]עיר[/b] , והיא לא רוצה להיות פה. ולמרות שכרגיל שירה ביטאה בקול רם את מחשבותיה הסודיות, היא הייתה סבלנית ועודדה אותה. כן, נכון שזה שונה מבדרך כלל, אבל אם לא נשווה את זה למה שהיה נוכל להנות ממה שיש.
אבל עכשיו, כמה שעות אחר כך, על החוף, בא לה לקטר, בקול רם ובלי עכבות, כמו שירה. היא מתאמצת להיות חיובית, ליהנות ממה שיש – למרות המיליון איש על החוף, למרות המסחריות והרעש, למרות שלא חם מספיק לטבילה. מנסה להתרכז בטוב, למצוא את היופי- בילדות, בה ובאורי, בהרים ובים. ולא כל כך מצליחה. לא באמת.
זה כל כך לא זה.
ופתאום מתבהר לה- בטח שהיא לא מצליחה. כי זה לא תלוי בה. היא לא יכולה לשמוח ולהתענג רק מתוך מאמץ. רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה, ואז לא חשוב מה התפאורה. נכון שבסיני זה קל יותר, להנות ולשמוח ולהתחבר, לעצמה ולכל, גם לאלוהים, אבל גם כאן זה אלוהים. גם את המציאות הזו [b]הוא[/b] נתן לה, גם בה הוא נמצא.
ואולי אם תקבל את זה, תקבל באמת- לא בהתלהבות או בשימחה, בהשלמה של- ככה זה, זה מה יש, אולי אז תתאפשר גם שימחה אמיתית?
היום השני
בוקר על הים, בחוף הנחמד, השקט והריק, שגילו היום. סככות קש, כסאות בחינם.
שירה במים, זהרה יושבת על כסא מפלסטיק ואוכלת לחמנייה, תמר מציירת על החול, מפטפטת ושרה לעצמה.
אתמול בלילה הם הדליקו מדורה, וישבו לידה על אבנים, כי הם לא הביאו אתם כסאות. התחשק להם קפה ולא היה כוח להתחיל להוציא את הגזיה. "אוף! זה כל כך לא מפנק!", הרשתה לעצמה לקטר, ופתאום אורי נזכר שיש ליד המשרד מכונה כזאת של קפה, והוא הלך להביא. חסד מפתיע.
היום השלישי
בוקר צלול, עדיין מספיק קריר לסוודר. היא יושבת על הספסל ליד השולחן שעליו יש עוד שאריות מארוחת הבוקר. זהרה ותמר משחקות ביחד מאז שהתעוררו, קצת אחרי עלות השחר, מסתובבות בין העצים, נכנסות אל האוהל ויוצאות ממנו.
בערב הקודם היא עשתה הליכה ופתאום ראתה ליד הפח כמה כסאות פלסטיק של כתר, שבורים רק קצת במשענת.
היא מרגישה שאלוהים משחק איתה במשחק חפש את המטמון, רק שהמטמון מתגלה לה לאורך הדרך, משולב בחידות ובמשימות.
הבוקר הרביעי של החופשה. כבר יש להם שגרה. בבוקר הכנת סנדוויצ'ים לים, שתייה בתורות (הם הביאו רק שלוש כוסות). שירה קוראת, זהרה ותמר משחקות. בערב הקודם היא הביאה את הטושים והדפים והן ציירו עד שהבשר על האש יהיה מוכן.
אחר כך נוסעים לים, ונשארים עד אחר הצהריים. אורי נכנס עם הבנות בתורות לעמוקים, והם מסתכלים על הדגים עם משקפות.
אחר הצהריים הם חוזרים לבית ספר שדה, ארוחת ערב ומדורה. הילדות הולכות לישון מוקדם והם יושבים עוד קצת ליד המדורה ואז נשפכים גם.
אחרי הצהריים.
בים נשבה רוח והיה מעונן, אז הם חזרו לאוהל.
היא מגלה שחופשה יכולה להיות כל דבר, בכל מקום או מצב. העיקר בשבילה הוא שיתמלאו מספר תנאים, שביחד יוצרים אפשרות ל"זמן חלום" כמו שקראה לזה סבינה מסג בכתבה בהארץ.
שינה כמה שיותר קרוב לטבע, מדורה בלילה, בלי חשמל.
בלי שעון, בלי טלפון, בלי ראי. (אפשרי שיהיו הצצות חטופות בשלושתם, אבל שלא יהיו זמינים כל הזמן).
להיות ביחד רק הם, בלי יותר מדי הסחות דעת. כמה שפחות הסתובבויות, כמה שיותר פשוט.
בוקר חמישי.
עוד יום מעונן, והם לא כל כך יודעים מה לעשות. נראה שזה לא יום מתאים לים, אבל לא ממש בא להם על אחת מהאטרקציות היקרות לתיירים שאילת משופעת בהן. לרגע היום נראה ארוך ומפחיד, ופתאום היא חושבת שאפשר בכל זאת להיות קצת בים, גם בלי להיכנס למים, ומחליטה שפשוט יזרמו עם היום ויראו מה קורה, איך אלוהים מכוון אותם לאן שצריך. היא חושבת שזה דווקא נחמד כשהדברים לא קורים לפי התכנון (למשל- יום קריר בחופשה באילת), כי זה מאפשר להרפות מאשליית השליטה.
הערב כמעט יורד, הגחלים כבר מוכנים לארוחת הערב האחרונה שלהם כאן, סטייקים על האש. היא בדיוק חזרה מההליכה שלה, על הטיילת ליד הים. בזמן שהלכה הבינה פתאום שהיא עצובה שהחופשה נגמרת. שהיא לא מתגעגעת הביתה. זה מבהיל אותה, אבל איזה מזל שכבר למדה לדבר את זה ישר לאלוהים, לא לנסות להסתיר את רגשותיה מעצמה וממנו.
היא מספרת לו הכל- על הפחד שלה שכשיחזרו הביתה הקסם יחלוף, והם יחזרו לשגרה של מחשב וטלפונים וריבים. היא מבקשת תשובה. "מה היית רוצה?", עולה בה שאלה. "לחיות ככה, כמו בחופשה, כל הזמן?".
אבל זה לא אפשרי. זה לא ככה. זה כמו שזה- עם המחשב והריבים. ומי אמר שזה לא טוב? בטוח שזה טוב, כי דרך הפגמים, החסר, אתם מתחברים אלי. ונגיד שהייתם חיים ככה, רק אתם, בבקתה קטנה ומבודדת בטבע, בלי מחשב ובלי חשמל, את חושבת שהכל היה מושלם כל הזמן? גם אז היה חסר. חייב להיות. עצם זה שאת כל כך נהנית זה בגלל שזה שונה מהשיגרה. ובכלל, תגידי תודה שזו השיגרה שלך ושאלו הצרות שלך- שהילדות רבות, שזהרה רוצה כל הזמן ללכת לחברים, שתמר משתעממת ושאת יותר מדי באינטרנט. (והיא מיד אומרת תודה, כמובן).