על ידי אליס_בארץ_המראה* » 15 דצמבר 2004, 15:48
במקום להתחיל עם כל מסכת הטיעונים, אני פשוט אצטט את מה שכתבה עדי ב
דף פוליטי נשי אישי.
הד, העלית את ענין החתימה על עצומות לצד חותמים בעלי דעות שונות משלי.
האמת היא שאם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. לידיעתך,
אני אפילו לא יכולה לחתום על עצומת הסרבנים. אני אשה. האם אי פעם נשללה זכות החתימה שלך על בסיס מגדרי? זה לא
מכנה משותף למאבק. זה בדיוק
ההיפך. וכן, רון, זה לא
שיש כאן איזה ויתור על חשבונך . זה ויתור
עלי. או כמו שכתבה עדי:
_ההבדל העיקרי בינינו, בינם לביני, הינו החתימה על המיכתב.
כלומר, כל סרבן שחתם עליו, הינו חלק . סרבן שחתם ומעולם לא השתתף באף פעילות, פניו לא מוכרות לאף אחד מהחותמים, הוא סרבן לכל דבר.
אני, כאישה, לא יכולתי מעולם לחתום על המסמך שמגדיר את התנאים הברורים לשותפים בו : חיילי מילואים .
בחרתי לקחת חלק משמעותי במאבק, אבל גם פעילות אינטנסיבית של 3 שנים לא מקנה לי את חלקי, מסתבר._
מעבר לזה, כן, אני לא שוללת שימוש לטובה במיליטריזציה הישראלית. אין לי בעיה עם שכנוע ההמונים באמצעות המדים/דרגות/סמכות. אם זה מה שהם רוצים לשמוע, למה לא. כן יש לי בעיה כשנורמות ההתנהגות הצבאיות גולשות לתוך התנועה ומדירות ממנה נשים. לזה התכוונתי כשאמרתי שזה נעשה על חשבוני. כי התירוץ של ה"אמצעים" הופך מהר מאד לדרך שבה דוחקים נשים (או מבקרים פנימיים) מכל עמדת השפעה, בתנועות שאמורות להציע
שינוי ! כנראה שהקושי בוויתור על הכיבוש הוא כלום לעומת הקושי של קבלתן של נשים לעמדת השפעה. ומכאן והלאה יש רק התדרדרות במדרון ידוע מראש של התנהלויות כוחניות. כי מי שהולך לישון עם קצת מיליטריצזיה להמונים, שלא יתפלא כשהוא מתעורר עם חונטה.
_לצערי, שמעתי כבר ממס' אנשים, שהם חושבים שמה שמתרחש זו צרה צרורה ולא ראוי, אבל מעדיפים להתרחק ולא לצור פרובוקציות , כי "התנועה חשובה".
ואני הגעתי למסקנה, סוף כל סוף, אחרי שנות פעילות אינטנסיביות (ואם את בעיניינים, מי כמוך יודעת) שאסור לי לקבל את זה.
וזה אומר, לא רק להתרחק , אלא לומר את הדברים, לשבור שתיקה.
אין מצב בו הכביסה המלוכלכת הזו תישאר לי בבטן, ותירשם ככישלון אישי שלי ומיסמך אישי ליומני היקר.
זה לא מסמך אישי שלי, זה לא כישלון שלי , זו התנהגות אלימה בתוך תנועה (ואחזור שוב - מאות חבריה, אינם מואשמים על ידי במעשים. עשרות מהם, חברים שלי, חלקם קרובים מאוד)
זה כאב לי ולכן כתבתי את זה אחרי התלבטויות רבות_
הד, רון, אני מזמינה אתכם לקרוא את הדף של עדי - עדות אחת, אישית וסבייקטיבית, למחיר שה"אחרים" צריכים לשלם על נקיטת אמצעים אותם אתם מקבלים כמובנים מאליהם, משכנעים והגיוניים.
במקום להתחיל עם כל מסכת הטיעונים, אני פשוט אצטט את מה שכתבה עדי ב [po]דף פוליטי נשי אישי[/po].
הד, העלית את ענין החתימה על עצומות לצד חותמים בעלי דעות שונות משלי.
האמת היא שאם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. לידיעתך, [b]אני אפילו לא יכולה לחתום על עצומת הסרבנים[/b]. אני אשה. האם אי פעם נשללה זכות החתימה שלך על בסיס מגדרי? זה לא [b]מכנה משותף[/b] למאבק. זה בדיוק [b]ההיפך[/b]. וכן, רון, זה לא [u]שיש כאן איזה ויתור על חשבונך[/u] . זה ויתור [b]עלי[/b]. או כמו שכתבה עדי:
_ההבדל העיקרי בינינו, בינם לביני, הינו החתימה על המיכתב.
כלומר, כל סרבן שחתם עליו, הינו חלק . סרבן שחתם ומעולם לא השתתף באף פעילות, פניו לא מוכרות לאף אחד מהחותמים, הוא סרבן לכל דבר.
אני, כאישה, לא יכולתי מעולם לחתום על המסמך שמגדיר את התנאים הברורים לשותפים בו : חיילי מילואים .
בחרתי לקחת חלק משמעותי במאבק, אבל גם פעילות אינטנסיבית של 3 שנים לא מקנה לי את חלקי, מסתבר._
מעבר לזה, כן, אני לא שוללת שימוש לטובה במיליטריזציה הישראלית. אין לי בעיה עם שכנוע ההמונים באמצעות המדים/דרגות/סמכות. אם זה מה שהם רוצים לשמוע, למה לא. כן יש לי בעיה כשנורמות ההתנהגות הצבאיות גולשות לתוך התנועה ומדירות ממנה נשים. לזה התכוונתי כשאמרתי שזה נעשה על חשבוני. כי התירוץ של ה"אמצעים" הופך מהר מאד לדרך שבה דוחקים נשים (או מבקרים פנימיים) מכל עמדת השפעה, בתנועות שאמורות להציע [b]שינוי[/b] ! כנראה שהקושי בוויתור על הכיבוש הוא כלום לעומת הקושי של קבלתן של נשים לעמדת השפעה. ומכאן והלאה יש רק התדרדרות במדרון ידוע מראש של התנהלויות כוחניות. כי מי שהולך לישון עם קצת מיליטריצזיה להמונים, שלא יתפלא כשהוא מתעורר עם חונטה.
_לצערי, שמעתי כבר ממס' אנשים, שהם חושבים שמה שמתרחש זו צרה צרורה ולא ראוי, אבל מעדיפים להתרחק ולא לצור פרובוקציות , כי "התנועה חשובה".
ואני הגעתי למסקנה, סוף כל סוף, אחרי שנות פעילות אינטנסיביות (ואם את בעיניינים, מי כמוך יודעת) שאסור לי לקבל את זה.
וזה אומר, לא רק להתרחק , אלא לומר את הדברים, לשבור שתיקה.
אין מצב בו הכביסה המלוכלכת הזו תישאר לי בבטן, ותירשם ככישלון אישי שלי ומיסמך אישי ליומני היקר.
זה לא מסמך אישי שלי, זה לא כישלון שלי , זו התנהגות אלימה בתוך תנועה (ואחזור שוב - מאות חבריה, אינם מואשמים על ידי במעשים. עשרות מהם, חברים שלי, חלקם קרובים מאוד)
זה כאב לי ולכן כתבתי את זה אחרי התלבטויות רבות_
הד, רון, אני מזמינה אתכם לקרוא את הדף של עדי - עדות אחת, אישית וסבייקטיבית, למחיר שה"אחרים" צריכים לשלם על נקיטת אמצעים אותם אתם מקבלים כמובנים מאליהם, משכנעים והגיוניים.