שלום שוב,
ראיתי היום את פנייתך אלי. אני אוכל לפגוש אותך, צרי עימי קשר לטלפון שלי: 052-8799540.
כל הטוב, נעה

ואו! איזה כיף. אני מודה שקצת קצתי בבכיינות של עצמי, והרגשתי שבמילא איש אינו מתעניין (הפולניה שבי במצב פעיל), שימחתן אותי מאד. עוד שמחה לבשר שהעניינים התחילו להתבהר. ישבנו לשוחח, דברים קצת צפו, וכעת אני מקווה לקראת החלמה. יש לי עוד הרבה עצב וכאב, אבל הוא עולה רק כשקשה עם בנזוג... בלי קשר לעבר. זה מקום שאני כנראה בורחת אליו, כשרע לי בהווה, "אוי כמה רע היה לי בעבר". זה הגיוני? על כן עליי לומר לך נעה, שאני בהחלט חושבת ללכת לטיפול, וכרגיל קצת כבדה ולא זזה בכיוון... אבל זה מתבשל וודאי יגיעבקרוב. אין לי ספק שזה יעזור.
כל כך חימם אתליבי שהשארתן לי הודעות כה תומכות שנראה לי שאשאיר את הדף עוד קצת. אולי יבוא הצורך לשתף בעוד הגיגים, קשים או אחרים. ואולי מישהי אחרת יושבת שם בבית עם קטנצ'יק משלה ומחפשת תמיכה (-:
תודה על כל החיבוקים

שלום לך, השם של הדף שלך משך את תשומת ליבי.
אני בדרך כלל לא אוהבת עיצות, אנשים בדרך כלל באים מרחשי ליבם, עם הרבה רצון טוב אך זה מתוכם ולא תמיד רלוונטי אלי.. ובכל זאת (-: : אני בתקופה קשה שלי עם בן זוגי פניתי לטיפול לעצמי, מצד אחד זה נתן לי את המקום בשבילי שזה טוב בפני עצמו, ומצד שני מה שהצלחתי לפתור שם הביא להרבה טוב גם לשניים שאנו. המון טוב, חג שמח, נעה

גם ממני. חיבוק. מקווה שהדף הזה ישאר, ואת איתו - תחובקי ותפתרי ותתרגעי מהעבר, ובעיקר תמשיכי עימו הלאה, בטוב.

חיבוק גדול (())
שתקבלי את מה שאת רוצה, צריכה ומבקשת @}

חיבוק מאוחר (())

וואלה? למה?
חבל...
טוב, רגע לפני שזה יימחק- מה שעלה לי ממה שכתבת זה שהשינוי צריך לקרות [b]עכשיו[/b] ולא רק "לפני הפעם הבאה".
התקשורת ביניכם צריכה להיות טובה [b]עכשיו[/b] , החיבור וההבנה טובים [b]עכשיו[/b].
לא צריך לחכות למשהו חיצוני, או לטריגר [b]גדול[/b] שיקרה, כמו ההריון הבא.
כשהדברים ירגישו טוב יותר ביניכם, אולי יותר בקלות יבוא לך על "הפעם הבאה" ואולי לא.
זה לא משנה.
התחושה הטובה, הזורמת, הפתוחה צריכה להחוות על ידך ברגע הנוכחי.

שיהיה בהצלחה {@

דף _ למחיקה

קלעת בול. אם זה לא פותר משהו, למה לשבת ולטחון, הא?
כל פעם שאני חושבת לפתוח בשיחה על זה, אני מתעייפת. מכירה?

בדיוק ההבדל בין גברים ונשים: את מחפשת לפרוק את שעל לבך, הוא מציע פתרונות ומאחר וכרגע אין "מה לעשות" הוא מציעפתרונות מעשיים לעתיד.
שווה בכל זאת להושיב אותו לשיחה, להבהיר את הצורך שלך בהקשבה, את זה שאין לך צורך בפתרונותאו בהבטחות לעתיד כרגע. שווה גם בשיחה הזו לדבר אך ורק על רגשותייך באותה תקופה, זה הרבה יותר נכון ולא מאשים.

והנה הצעתי פתרונות מעשיים כמו גבר מצוי.
מאד הזדהיתי עם מה שכתבת על התקופה ההיא, של תחילת האימהות.

[u]פעם אחת ניסיתי לדבר אתו על זה. מפרספקטיבה של זמן קיוויתי שיהיה קל יותר. הוא רק הבטיח שלא יחזור על הטעויות שעשה, ולפני הפעם הבאה הוא מבטיח שנשב ונדאג שזה יהיה בסדר. ש"זה יהיה" כמו שאני רוצה. זה מעודד אבל לא מרפא.[/u]

מהתיאור שלך נשמע כאילו לא הצלחת לבטא בשיחה ההיא את כל מה שרצית... מה היה חסר לך בהתייחסות שלו? מה להרגשתך הוא יכול היה לומר/לעשות שהיה עשוי לרפא את הכאב?

נהדרת, אני מבינה עכשיו בדיוק את הכוונה. טוב, עכשיו אחשוב לי קצת מה יהיה מה ואיך, ואמשיך משם. הבן עושה "עבודה" על הכורסא בסלון עם מטבעות של חצאי שקלים מהבנק-צנצנת שלנו. "אמא בואי תיאי, אני עושה עבודה פה", אני רצה ליאות.
שוב, תודה

[po]דף בית[/po] זה המקום שבו אפשר למצוא אותך, על פיו אפשר לזהות אותך פה (אם את רוצה) ואפשר להשאיר לך הודעות וכולי' את מוזמנת להכנס לקצת דפי בית ולהתרשם...
_[po]דף בלוג [/po] זהו בעצם יומן רשת. אם תלחצי על הקישור תגיעי לדף שבו מפורטים כל הבלוגים באתר והסבר קצר.
בבלוג את קובעת את החוקים, איך והאם את רוצה שיגיבו. את תמיד יכולה גם להוסיף את התיוג _[po]דף תמיכה [/po] שאמור להגביל את אופי התגובות בדף (שוב, לחצי על הקישור וקראי את ההסבר המלא)
אני באופן אישי מעדיפה את ההפרדה כי לרשום כל מיני הודעות יומיומיות בבלוג (כמו "מסרי ד"ש לשכנים") זה לא מרגיש נכון בבלוג ובדיוק המקום הנכון ב [po]דף בית אישי[/po]

ההולכת, את כמובן צודקת, וכמובן שיש שם מפתח לעניין. ולא, זה ממש לא פתור. פעם אחת ניסיתי לדבר אתו על זה. מפרספקטיבה של זמן קיוויתי שיהיה קל יותר. הוא רק הבטיח שלא יחזור על הטעויות שעשה, ולפני הפעם הבאה הוא מבטיח שנשב ונדאג שזה יהיה בסדר. ש"זה יהיה" כמו שאני רוצה. זה מעודד אבל לא מרפא. בינתיים אני לא ממש רוצה "פעם הבאה". יש הרבה שצריך עוד להתעסק בו בעניין הזה. אולי חלק מהריפוי יבוא מהתיאור וההגדרה. מהמילים שלי כאן.

אוי, מה קרה פה? אני ממש לא טכנופובית והכול יוצא לי הפוך.
אז עכשיו סידרתי את השם, ובקרוב אבין מה לעשות עם [po]הדף בית[/po], והכול יהיה בסדר
כל כך תודה על הברכות. זה נעים נורא

וסליחה על הבורות וחוסר הנסיון מה ההבדל בין דף בית ובלוג? בבלוג אין מקום לתגובות, וזה רק אני? נכון? או שזה הפוך? [-:

שלום לך
תודה על ההתחשבות
ברוכה הבאה {@}

[u]צריכה עזרה מעורך\ת, האם אפשר שהשם שלי ([po]ע מחפשת[/po]?) יפנה [po]לדף בית[/po]? שלי בשם אחר ([po]ע מחפשת תמיכה מאוחרת[/po])?[/u]
לא.
אבל את יכולה לפתוח דף בלוג בשם הזה ודף בית בשם [po]ע מחפשת[/po]. מילים מחוברות בקו תחתי הן קישור ומפנות לדף שהן שמו.
ברוכה הבאה {@
ומקווה שתמצאי במהרה, או בקצב שלך...

_קשים הזכרונות הללו. מצד אחד מבקשת לשכוח, לסלוח (למי? לכולם. לבןזוג, לאמא, לחמות, לחברות הטובות, וכנראה גם לעצמי) , מצד שני, עדיין שוכבת לפעמים בלילה ערה, ונזכרת בכאב באותם ימים ארוכים, לילות ללא סוף.
אני והאפרוח על מזרון הפעילות בסלון מכווצים, אסופים זה אל זה, תחת שמיכה, וקר... ואני מרגיעה ומניקה, ונרדמים יחד. כי על המיטה לא נוח, והבנזוג תופס 2\3 מיטה, אז איך אפשר?
והבנזוג הולך לעבודה, והבנזוג הולך ללמוד פעמיים בשבוע, והבנזוג הולך להופעה של זמר אהוב. ואני בבית. בסמרטוטים, בלי כוח, לא מדברת בטלפון, כי אין לנו קווי, וסלולרי זה לא בריא לקטנצ'יק. יוצאת ממש מעט, כי הוא בוכה המון, וזה "לא נעים" ואני לא יודעת איך להרגיע. שוב דוחפת ציצי.
והחמות מביאה אוכל, ולפעמים גם ההוא מבשל, ואני לא מבינה איפה אני? מי אני? מה קרה לי?_

קודם כל (())
וגם - דיברת על התחושות האלו אי פעם עם הבנזוג?
זו נראית לי נקודת מפתח...

וואו, בדיוק מה שעבר עליי לפני שלוש וחצי שנים. אני כל כך מבינה אותך
ברוכים הבאים.
אמשיך בהזדמנות אחרת...

צריכה עזרה מעורך\ת, האם אפשר שהשם שלי ([po]ע מחפשת[/po]) יפנה [po]לדף בית[/po] שלי בשם אחר ([po]ע מחפשת תמיכה מאוחרת[/po])?

{קראו לי [po]לי לו[/po], אבל מסתבר שזה שמה של אחרת. אני מתנצלת.
מחקתי את הדף, ושיניתי שמי.
זהו [po]דף בית אישי[/po]

):
לפני קצת יותר משנתיים ישבתי לבדי בדירת שלושה חדרים במרכז תל אביב, דירה שכל חלונותיה סגורים, ושמשלושת צידיה משפצים ובונים, עם בני שזה עתה נולד. הוא ישן עליי ואני חיפשתי אתרים באינטרנט שיסבירו לי מה עושים עכשיו. איך מרדימים? איך מניקים? למה כואב לי? האם התפרים אמורים להגביל אותי כל כך? האם יש עוד מישהו שמרגיש כמוני בעולם? איזו בדידות. קשה להאמין.
כל פעם שניסיתי להיכנס לאתר באופן, אותו גיליתי קצת לפני הלידה, לקח 10 דקות ארוכות בשביל כל דף שיעלה. עד היום אני לא יודעת מה היתה הסיבה. שנה וחצי מאוחר יותר (אותו מחשב, אותו חיבור) כבר הצלחתי להתחבר בקלות ולקרוא בצמא את כל מה שפספסתי אז.

היו אתרים אחרים שם חיפשתי חברים, נשים כמוני. אבל מזגן לא היה בחדר, ולא נוח לשבת עם האפרוח על הידיים, ולא הצלחתי עם מינשא, ולא נירדם, ולא אכל, ולא ישנתי, ולא הצליח....
הבית היה בלאגן, הכול אבק ולכלוך מהשיפוצים מסביב. הבנזוג לא הסכים שנביא מנקה, "אני אנקה" והבית מלא אבק. מלוכלכך, לא נעים. לא נעים להזמין חברה, מה ככה אנחנו חיים?
כל פעם שהאפרוח נרדם, נשמע מקדח צווחני ומפתיע, או דפיקות פטיש-אויר, ושוב, הבכי, הזעם, הדמעות, העייפות, הציצי, הידיים. לא היה לזה סוף. ואני, מרוטה ועייפה, דחפתי בכח את הפיטמה אל פיו, רק שישתוק. המסכן,, מרוט אף הוא, עם דפיציט הולך ומצטבר של שעות שינה, ועם פחד איום בעיניים שמא אמא תצא מהחדר, תלך לשירותים, תוציא את הפיטמה מהפה... עייפים... כשסוף סוף היה נירדם הייתי עומדת על המשמר שלא יתעורר, אבל אבוי, המסכן רק התמתח ציפצף או כיחכח, ואני עטה עליו, מרימה אותו ומרגיעה, והוא בסה"כ לא התכוון שיפריעו לו, ולא היה מה להרגיע. ואני לא הבנתי...

קשים הזכרונות הללו. מצד אחד מבקשת לשכוח, לסלוח (למי? לכולם. לבןזוג, לאמא, לחמות, לחברות הטובות, וכנראה גם לעצמי) , מצד שני, עדיין שוכבת לפעמים בלילה ערה, ונזכרת בכאב באותם ימים ארוכים, לילות ללא סוף.
אני והאפרוח על מזרון הפעילות בסלון מכווצים, אסופים זה אל זה, תחת שמיכה, וקר... ואני מרגיעה ומניקה, ונרדמים יחד. כי על המיטה לא נוח, והבנזוג תופס 2\3 מיטה, אז איך אפשר?
והבנזוג הולך לעבודה, והבנזוג הולך ללמוד פעמיים בשבוע, והבנזוג הולך להופעה של זמר אהוב. ואני בבית. בסמרטוטים, בלי כוח, לא מדברת בטלפון, כי אין לנו קווי, וסלולרי זה לא בריא לקטנצ'יק. יוצאת ממש מעט, כי הוא בוכה המון, וזה "לא נעים" ואני לא יודעת איך להרגיע. שוב דוחפת ציצי.
והחמות מביאה אוכל, ולפעמים גם ההוא מבשל, ואני לא מבינה איפה אני? מי אני? מה קרה לי?

עברו שנתיים וקצת, ואני במקום אחר לגמרי. עובדת, מתפקדת, מנהלת, בדירה נעימה עם נוף, בתקשורת מדהימה עם הבן היפהפה, הנבון, הרגיש שלי.
אבל לא מצליחה להשתחרר מהעבר הזה.

אבל סוף סוף מצליחה להתחבר לכאן