בכללי האם זה צריך להפריע שהם מתקלחים ביחד עוד ?

הם להתקלח ביחד ובם אומרים שהם יחליטו מתי להפסיק.
בכל אופן הם כבר מתקלחים לבד הכוונה בלעדי מלבד ממש לפעמים שהם עייפים.
מתעקשים

אם זה מפריע לך ואת חושבת שזה לא לעניין, את יכולה לאסור עליהם לעשות את זה.
בנימוק הפשוט שהם גדולים, ומה שהיה בסדר פעם כבר לא בסדר עכשיו.

אני חושבת שצריך לאפשר להם חופש. יש לי תאומים שהם בן ובת בני 12 עוד מעט והם עדיין מתעצלים לפעמים להתקלח לבד אבל הכי מפריע לי שהם מתקלחים ביחד עדיין.
לא יודעת מה לעשות

קיבלתי ילדה אחת ונותר לי רק לקנא בצרות העשירות של מי שיש לה ארבעה. מה שכן- ככל שתאמצו את הגישה המשועשעת יקלו עינייני מאבקי הכוחות. 1 להנות, להתענג ולפנק בדרך למשימות, ולמצוא בהן את הכייף שנותן מוטיבציה כמו מרי פופינס (עם כפית של סוכר אפשר לבלוע כל תרופה) למשל לשטוף את הבית יחד עם טונה מי סבון וקצף ולקרוא לזה שמחת בית השואבה, כולם עם מגבים וסמרטוטים או לסדר ת'חדר לפי צבעים, גדלים או תוך כדי שינוי מקומות שיהיה להם מעניין עם מוסיקה קצבית ומדליקה. כשמרי רוצה כבר ללכת לפארק מייקל מבקש לסדר את החדר רק עוד קצת... ו- 2 לא לאבד הומור: מותר לרדת עליהם בעדינות ובמבטא מוזר, וחיוני שישאר גם הומור עצמי. אני לפעמים מאיימת בפניה למשטרה, או אומרת אותה לאמא שלי (ז"ל) בטלפון בכאילו- וכשיוצא העוקץ מהסיטואציה, מסדרת יחד איתה. קוראים לזה חמלה, אבל בגרסה הקולית. נשיא ותהני.

_רק מעלה תהיה בעניין- האם יכול להיות שיש לילדים קושי בהתארגנות? מאוד אופייני להפרעות קשב וריכוז.
הילד שלי רק בן חמש, כמובן לא מאובחן, אך הדברים מאוד בולטים אצלו. צריך לומר לו כל דבר עשרות פעמים ולוודא שהוא מצליח להגיע לנקודת העשייה בלי שדעתו תהיה מוסחת מכל דבר שהוא פוגש בדרך_
לי זה נראה מאוד טיפוסי לגיל... :-) במיוחד שאלה משימות שאתם החלטתם וקבעתם עבורו (כי הן נחוצות מן הסתם, אבל עדיין) וזה בד"כ באמצע המשחק שלו וכולי.
אצלנו גם כן בן חמש. לעתים רחוקות דברים הולכים חלק. למעשה השיטה של "לומר לו" היא הכי פחות מוצלחת, למרות שלנו הכי קל ליישם אותה.

[u]לכן, סדר קבוע. מקום קבוע לכל דבר. להקפיד על להחזיר דברים למקום הקבוע בחזרה, ואז למצוא אותם במקום הקבוע ביציאה.[/u]
זו שיטה מצילת חיים. במיוחד למפוזרים כמוני (אני מסודרת מפני שאני מפוזרת. אחרת הייתי מבלה את חיי בחיפושים).

בשמת, את גאון!!

[u]רעיון מעולה. מיישמת ממחר ב"נ.[/u]

ותראו איזה משפט צהוב יצא לי: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך". גאונות צרופה, ממש.

_אני הכנתי קלסר קטן דק ויפה (יפה כדי שישמח את הלב לראות אותו ).
לכל אחד דף.
כל דף בתוך מין ניילון כזה שקוף שנכנס לקלסר.
על הניילון מסמנים V בעזרת טוש מחיק.
בסוף היום מוחקים באמצעות מחק של לוח מחיק את כל הסימונים על הניילון והדף מוכן למחר._

רעיון מעולה. מיישמת ממחר ב"נ.

בענייני התארגנות אני ממליצה על [po]פליי ליידי[/po].
אחד הדברים שעוזרים הוא שיהיה דף ל"התארגנות".
שיהיה כתוב בצורה ברורה ומאירת עיניים ולאלה שלא קוראים עדיין יהיה ציור שמזכיר.

אני הכנתי קלסר קטן דק ויפה (יפה כדי שישמח את הלב לראות אותו (-: ).
לכל אחד דף.
כל דף בתוך מין ניילון כזה שקוף שנכנס לקלסר.
על הניילון מסמנים V בעזרת טוש מחיק.
בסוף היום מוחקים באמצעות מחק של לוח מחיק את כל הסימונים על הניילון והדף מוכן למחר.

להתארגנות את כותבת לפי הסדר לכל אחד, נגיד:
[list=1]
[*] פיפי
[*] לשטוף פנים.
[*] לצחצח שיניים.
[*] להסתרק.
[*] לפשוט את הפיג'מה ולהשאיר מקופלת על המיטה (לא יודעת איך אצלך, אצלי היה צריך ללמד את הגדולה לא להשאיר את הכותונת על הספה בסלון, ואת הקטן לא להשאיר את הפיג'מה על הרצפה P-: ).
[/list]

ברשימות שלנו כלולים דברים כמו: לאכול ארוחת בוקר, למלא את בקבוק המים, ליטול שמן דגים, לבדוק שיש בתיק: בקבוק מים, מפתחות, שעון, כסף, נייד.

כשאני בתקופה לא מאופסת, שבה אני עלולה לשכוח כל דבר שלא מחובר אלי פיזית (עכשיו שאני לא מיניקה יותר זה כבר ממש בעיה כי אי אפשר לפתור בהנקה את העובדה ששכחתי את בקבוק המים P-: ), אני מכניסה לרשימה שלי גם סעיפים כמו "לבדוק שכיביתי את הגז", "כל החשמל והדוד כבויים" (שלא אצא מהבית בחורף ואשכח שחיממתי מים בדוד השמש), וכדומה.

וכן הלאה.
להודיע לכל גדול/ה על מי הוא אחראי - "סיגל, את עוזרת למיכל", "דוד, אתה עוזר לשלמה".
לסדר שיהיה כיף לכל אחד לרוץ ולמחוק בטוש "שלו" את השורה שגמר בדף שלו, והלאה לשורה הבאה.
אפשר לעשות גם תירגול משפחתי ארוך בפעמים הראשונות - כלומר, להתאמן בנחת כשיש שלוש שעות עד היציאה...

לצד הרשימה (אחידה או לכל ילד, מה שרלבנטי לכם) חשוב להנהיג הרגלים קבועים שמכריזים עליהם.
לוקח זמן ליישם, אבל אחר כך החיים פי אלף יותר קלים.
נגיד:

המפתחות תמיד במקום קבוע.
אצלי הם בדלת מבפנים.
לפני שיוצאים מהבית מבקשים באופן קבוע מאחד הילדים שיוציא את המפתח מהמנעול הפנימי ויעביר למנעול החיצוני (כך א. אין אפשרות לשכוח את המפתח בבית, וב. המפתחות מוכנים לנעילת הדלת כשכולם יוצאים).

הניידים תמיד במקום קבוע.

את התיקים ואת הבגדים לכולם מכינים בערב לפני השינה, לפי מה שמתוכנן למחר בבוקר.

יש סדר פעולות קבוע (קמים - אמבטיה - מתלבשים - אוכלים - מצחצחים שיניים - כזה מין). חוזרים עליו כל יום עד שהוא נעשה הרגל והילדים לומדים מה בא אחרי מה וכבר לא צריכים רשימה.

התיקים תמיד במקום קבוע.
המים במקום קבוע.
הנעליים במקום קבוע.

יש סדר הגיוני בתחנות (למשל, הגיוני לצחצח אחרי האוכל שהרי המטרה של הציחצוח היא לנקות את הפה משאריות אוכל מזמינות חיידקים).

הדברים שהכי מקשים על ילדים את ההתארגנות:
א. סדר הפעולות לא שגור אצלם ולכן לא יודעים מה צריך לבוא אחרי מה.
ב. אין תמונה כללית של מה שצריך (מתקשים לזכור גם לשטוף פנים, גם לאכול, גם לצחצח שיניים, גם להסתרק, גם לפשוט את הפיג'מה, גם ללבוש בגדים, גם לנעול נעליים וכן הלאה).
ג. לא יודעים איפה הדברים: שעה להחליט מה ללבוש, איפה שמתי את הנעליים, איפה המסרק שלי, מי לקח לי את הקוקיות, מה עשיתי עם המפתחות...

לכן, סדר קבוע. מקום קבוע לכל דבר. להקפיד על להחזיר דברים למקום הקבוע בחזרה, ואז למצוא אותם במקום הקבוע ביציאה.

אני כבר נותנת לגדולה (שש וחצי) לעזור בהתארגנות, וזה עובד די טוב.
אם אני צריכה לארגן אוכל ותיק בגדים וכאלה, אני מבקשת ממנה שתהיה אחראית לאחותה הקטנה (שנתיים) ולהתארגנות שלהן, וגם הבת ארבע עוזרת. הן מתלבשות ונועלות נעליים יחד, בזמן שאני עושה את שאר הדברים.
לגבי לרחוץ, אין לי מושג, בחיים לא רחצתי ילד מעבר לגיל שנה וחצי. הן יושבות באמבטיה. אם אני רוצה שיתרחצו בסבון, שמה טיפה לכל אחת בכף יד ומזכירה להן איפה להסתבן, וכולן עושות את זה לבד, כולל בת שנתיים. בחפיפה אני עוזרת, אני אני לא עושה את זה יותר מדי. נדמה לי שהבת שש חופפת לבד כשהיא עושה מקלחת. באמבטיה זה קצת פחות נוח לחפוף לבד.

ועוד משהו - אני רואה שחלק מכם מדברים על ילד יחיד - אצלנו הם ארבעה, בגילאים מגוונים כולל תינוק אחד בן שנה, והחירפון יכול להיות אינסופי אם לכל אחד צריך להזכיר מיליון פעם. לפעמים קשה לי לצאת מה MODE הזה של "זאת שמזכירה לכולם מה לעשות" או ללכת ולעמוד ליד כל אחד בנפרד ולוודא שהוא התלבש/צחצח/הסתרק/נעל נעליים... כאילו, יש בי איזו ציפיה שלפחות שני הגדולים יהיו קצת יותר עצמאיים לפחות לפעמים... אולי הציפיה שלי מוגזמת :-/ לפעמים אני קצת מקנאת בסיפורים כאן, כמו שעפרה כתבה על הילדה שיושבת לה באמבטיה ומשכשכת עם הברווזים בזמן שהיא עושה דברים אחרים.... אצלי אם אחד יושב באמבטיה, אז השניה בדיוק צריכה אותי לבאר איזו מילה שקראה בספר שלה, והקטן בדיוק צריך לעשות קקי, ועוד אחד בדיוק נורא רעב, ואיפה אני ואיפה המדיטציה/הכלים/העיתון/הסריגה :-P

[u]האם יכול להיות שיש לילדים קושי בהתארגנות? מאוד אופייני להפרעות קשב וריכוז.[/u]
כן, בהחלט מתאים לגדולה שלי. פחות לאחים הצעירים שלה, אבל עליה זה תפור (וגם עליי ועל אבא שלהם, גם אנחנו קצת כאלה והיינו כילדים). תודה על התזכורת שהיא לא נגדנו, ואנחנו לא נגדה! אוי, כמה שאני שמחה שפתחתי את הדף הזה, אני מקבלת כאן הרבה שעורים ותזכורות שמידי פעם אני צריכה שיזכירו לי.... קל להגרר לדברים אחרים בתוך היומיום העמוס שלנו.

ענת - אז מה את עושה? םפשוט ממשיכה להזכיר מיליון פעם וממשיכה להתחרפן?

[u]אם תהיי ברורה לעצמך ולילדים - אנחו הולכים למקום שמענין אתכם, שעת היציאה היא X, שעת התחלת ההתארגנות היא X-1, אני מוכנה לעזור לכם בלהגיד מה עושים בכל שלב (מצחצחים, מתלבשים, מארגנים תיקים, מעמיסים אוטו, עושים פיפי, נועלים את הבית, מלווים את הקטן לאוטו וחוגרים אותו), הם ישתפו פעולה.[/u]

כמה שאלות, תבשיל:
[list]
[*] ככה, את כל הנאום? נשמע מבטיח, שווה לנסות. תודה!
[*] מה לגבי פעילויות שאנחנו מחויבים להן (נרשמנו מראש ומצופים להגיע+תשלום, למשל, או חוג שהם התחייבו אליו, ולא פעילות חד פעמית או "סתם" מפגש חברתי, שגם הוא בעצם סוג של התחייבות)?
[*] לגבי ההתחייבות יש לי דילמה, לא רק בעניין של "כבר שילמנו על זה" כי זה פתיר - אם אני רואה שבאופן קבוע לא הולכים, אז מבטלים ודי. לא מתעקשים להמשיך כל השנה עם חוג שהם כל פעם לא רוצים ללכת אליו, כמובן. אבל לגבי דברים שהם באמת אוהבים, או התחייבויות מיוחדות, אני תוהה - האם לאפשר להם לוותר בגלל שלא התחשק להם לצחצח שיניים, זה לא משהו שמלמד אותם לא לעמוד בהתחייבויות שלהם? לא לעמוד בסדר זמנים שהם התחייבו אליו, או בהגעה למקום שבו מחכים להם? והרי אם יבריזו [b]להם[/b] הם יתבעסו מאוד עד כדי יכעסו על המבריז, כי זה לא הוגן שהבטיחו ולא באו. וזה גם לא הוגן שהם יעשו את זה לאחרים.
[/list]

בכל אופן, תבשיל, את פותחת בפניי אפשרויות שעד כה אפשרתי פחות. אולי באמת אני יכולה להניח להם קצת יותר עכשיו, כשהם כבר יותר גדולים ויכולים להבין שהם אחראיים על הבחירות שלהם, ולא אני. זה למשל כמו שאני תמיד אומרת לגדולה שנורא רוצה לעשות עגילים באזניים, שעד שהיא לא תהיה מסוגלת ליטול אחריות על עצמה אני לא יכולה לאפשר לה לעשות חורים, כי לא מתאים לי לקחת על עצמי את זה וזה הגוף שלה. אולי אני צריכה לעשות אותו הדבר עם שאר הדברים בבית...

[u]חלק ניכר מהבוקר עובר עלינו ב"יאללה, בואו לאכול" ו-"אם לא תהיו מאורגנים לא נוכל לצאת", והם מצידם - בשאנטי. [/u]
רק מעלה תהיה בעניין- האם יכול להיות שיש לילדים קושי בהתארגנות? מאוד אופייני להפרעות קשב וריכוז.
הילד שלי רק בן חמש, כמובן לא מאובחן, אך הדברים מאוד בולטים אצלו. צריך לומר לו כל דבר עשרות פעמים ולוודא שהוא מצליח להגיע לנקודת העשייה בלי שדעתו תהיה מוסחת מכל דבר שהוא פוגש בדרך. חייבת לציין שבעלי ואנוכי גם כן סובלים מהפרעת קשב מסויימת. כך שזה לא ממש מפתיע אותי. אם כי אפשר להתחרפן מכל הנושא.
כדאי להזכיר כל פעם שבאמת יש שם איזה קושי וזה לא בכוונה ובטח לא נגדי:-)
בהצלחה.

[u]אני רוצה שנתארגן ליציאה למקום שהילדים מאוד אוהבים ורוצים ללכת אליו. הם מצידם, למרות שרוצים ללכת ולא היו חולמים לוותר אפילו, לא מוכנים להתארגן בבוקר. אני לא רוצה כמובן שיוותרו[/u]
או. זה המוקש.
אם אתם הולכים למקום שהילדים רוצים, אז קחי בחשבון את האפשרות שהם מעדיפים לוותר כדי לחסוך לעצמם התלבשות וצחצוח.
אל תוסיפי למשוואה את השיקול [b]שלך[/b] של "חבל שייותרו".
אם תהיי ברורה לעצמך ולילדים - אנחו הולכים למקום שמענין אתכם, שעת היציאה היא X, שעת התחלת ההתארגנות היא X-1, אני מוכנה לעזור לכם בלהגיד מה עושים בכל שלב (מצחצחים, מתלבשים, מארגנים תיקים, מעמיסים אוטו, עושים פיפי, נועלים את הבית, מלווים את הקטן לאוטו וחוגרים אותו), הם ישתפו פעולה.
לא רוצים? לא צריך. קחי את העתון או הדריגה שלך, והניחי להם להשקוע בפעילות הביתית אותה הם (ככל הנראה) מעדיפים על פני התכניות בחוץ.

אני חושבת שאילו הייתי רוצה לעשות רפורמה בנושא המקלחת,
הייתי מודיעה שמשעה 7 עד 8 (או בין שעה 11 ל 12 בבוקר. תכף אפרט) אני פנויה לקלח מי שרוצה שאני אקלח אותו.
אח"כ, שיתקלחו לבד.
אני מאמינה שילדה שרוצה שתחפפי לה, תתיצב.

לגבי השעה -
אני מוצאת אצלינו שבערב, לפני השינה, בסוף היום, כשמטונפים ומזיעים, עייפים מכדי להתקלח.
לי לא אכפת שהמיטות יהיו מקום שמקבל את הזיעה והחול, ושיתקלחו בשעה אחרת ביום. לא יישור-קו לפני השינה, אלא אירוע-כיף באמצע היום.
(אישית, אני מתקלחת לפני יציאה מהבית, ולא אחרי שאני חוזרת. אני מתירה אותו דבר לילדי.)

תודה על כך התובנות!

אז ככה... חלק מהרעיונות שלכם לא מתאימים לגילאים גדולים יותר (תודה עפרה אבל בחיאת, ילדה בת 9 עם קוביות מסול שנדבקות לגיגית? עוד שניה היא בגובה שלי, לא נכנסת לגיגית וגם כבר כמעט ולא עושה אמבטיה.... ודברתיה - להתרחץ ביחד זה נעים, אבל אנחנו לא נכנסים 5 איש לאמבטיה :-D) וגם, שוב, ילדה בת 9 זה לא ילדה בת 5 ואפילו לא ילד בן 7... היא כבר ממש ממש גדולה. עוד משהו שאיננו רלוונטי למשפחה שלנו זה לתת לילדים לא להתקלח בכלל או להתקלח רק כש בא להם, או לא לצחצח שיניים. הילדים מגיעים לסוף היום מאוד מיוזעים ומלאים באבק ובוץ וצבעים ומה לא... אני יכולה גם לראות שהילדים הגדולים מזיעים כבר הרבה יותר מהקטנים - זה קל לוותר על מקלחות לילדים בני 4 או 5 אפילו, אבל בגיל 9 כבר יש בלוטות זיעה שמתחילות לדמות לאלו של מבוגרים וזה פשוט לא נעים. אני אישית הייתי יכולה עוד להחליק על זה מידי פעם, אבל אבא שלהם - לא ולא! כמאמר הפתגם הפולני - הוא עוד יחטוף התקף לב... וצחצוח - מכיוון שיש לכולם (חוץ מלתינוק) כבר חורים בשיניים, ועברנו טיפולים עקב אי הקפדה על צחצוח (בסגנוון "יצחצחו כשיתחשק להם, ואיך שבא להם, אנחנו לא כופים") אז אני ממש לא מתכוונת להחליק על הנושא הזה. שיניים מצחצחים. נקודה. והאמת היא, שלא באמת אכפת לי לעזור לה במקלחת אם היא צריכה... והיא לא תמיד צריכה, לפעמים כן (ולכן שרית, תודה גם לך שהזכרת לי את זה!) אלא זה מאבקי הכוחות שמטריפים אותי.

יוטי ופלונית - כן, יש בהחלט עניין של מאבקי כוחות. הילדים דורשים מחד את עצמאותם בתחומים מסויימים, ומאידך מחפשים עוד להיות "קטנים". שזה בסדר גמור, כמובן. זה שלב נורמלי וטבעי. וכן, יש נטיה בבית למאבקי כוחות בזמן האחרון.... אני באמת צריכה לשים לב לזה ולפתח איזו טקטיקה בעניין. חלק ממה שקורה למשל, זה הדוגמה הבאה:
אני רוצה שנתארגן ליציאה למקום שהילדים מאוד אוהבים ורוצים ללכת אליו. הם מצידם, למרות שרוצים ללכת ולא היו חולמים לוותר אפילו, לא מוכנים להתארגן בבוקר. אני לא רוצה כמובן שיוותרו, אבל אם הם לא יתארגנו הרי לא נלך בפיג'מות ובלי לצחצח שיניים (על הלהסתרק אני עוד יכולה לוותר, למרות שהגדולה נראית כמו מכשייפה קטנה כל השיער שלה לכל הכיוונים אם היא לא מסתרקת) אז חלק ניכר מהבוקר עובר עלינו ב"יאללה, בואו לאכול" ו-"אם לא תהיו מאורגנים לא נוכל לצאת", והם מצידם - בשאנטי. ואני שונאת את עצמי על זה. אני לא מצליחה להגיע לאיזשהוא נוסח עם עצמי שמניח את הדעת, שלא גורר אותם להיאבק בי ולסרב להצעותיי. אם יוצא שבאמת לא היו מאורגנים, ולא יצאנו בגלל זה, הם מאוד ממורמרים על כך :-( וכולנו יוצאים קרחים מכל הכיוונים.

כשפתחתי את הדף זה היה מסיבה אחת, ופתאום הנה יצאו להם עוד דברים שבטוח קשורים לזה... (תודה יוטי, אין כמוך!) אז לסיכום - איך אני יוצאת מזה? איך אני מצליחה להוציא את עצמי ממשוואת מאבקי הכוחות, ובכך עוזרת גם להם לצאת מהפאזה הגועלית הזאת שהם נכנסו אליה לאחרונה? זה לא תמיד היה ככה, זה פתאום בזמן האחרון. אני קישרתי את זה לזה שהגדולה מתחילה להתנהג כמו "מתבגרת" אבל האמת היא, שזה גם יכול להיות קשור לזה שאבא שלהם מאוד לחוץ בזמן האחרון, והוא מתפוצץ בשניות על כל דבר. לא פלא שהם מגיבים :-(

הילדה שלי נולדה במים ואוהבת לשבת שעות באמבטיה ולשחק. יש לה ערכה מפוארת של כוסות צבעוניות, ספוגעם בצורות, קשיות פלסטיק וסבונוזלי לבועות עם ריח כייפי (בת אורן), חיות מפלסטיק וקוביות סול שנדבקות לחרסינות רטובות. גם משפך וקעריות ודברים שישמחו כל אמבט פשוט ל[b]חגיגת אמבט[/b]. אפשר עם נרות ושמן אתרי. בינתיים אני מתקלחת לידה, מנקה ת'חדר, עוסקת במדיטציית שטיפת כלים ( אם זה בכיור מטבח) וקיפול כביסה אומנותי. אין חוקים- אני אוהבת להתקלח כל יום (בחורף לא מוקפד) עם סבון, והגברת הצעירה- מספיק לה יום כן יום לא בד"כ ובלי שום סבון. חופפת בעצמה ואני רק בודקת ששטפה את כל הקצף. שיניים שתינו שונאות לצחצח, אבל אני מקפידה על פעמיים ביום. מחכה שימצאו לזה פיתרון פחות מרגיז. עם הציפורניים ההתנגדות שלה נרגעת עם השנים ( ועם שירי משחק נלווים קבועים). העיקר בעיני זה הטריות המענגת כשיוצאים לחלוק הרך ושמים קרם ואני עושה לה מסאג'. לפעמים היא פשוט נרדמת מזה. תהנו.

יכולה רק לספר מהניסיון שלנו שלפני כשנה, כשהילדה הייתה בת חמש, התחילה לבקש להתקלח בעצמה. עד אותו רגע התקלחנו תמיד ביחד, היא מסתבנת לבד ואני חופפת לה כשצריך. אז בגיל חמש נתתי לה להתקלח לבד למעט בימים שצריך חפיפה - מדובר בשער מאוד מאוד ארוך ומתולתל - אפילו לי קשה לחפוף אותו. בגיל שש התחילה לחפוף לבד, ועכשיו זה איך שבא לה - אם מתחשק לה אז ביחד - בדרך כלל זה כי היא עייפה מכדי לחפוף או כי היא פשוט לא מסוגלת להפסיק לפטפט... ואם בא לבד - אז לבד (בדרךכלל כי יש לה "דיבור עם עצמה"...)
כמו שאמרו מעלי - נשמע כמו מאבק כוחות, הייתי משחררת את זה. רוצים רוצים, לא רוצים לא צריך. מציעה פעם פעמיים ביום, שואלת מה בא להם. אם לא יהיה לחץ מצדך זה יעבור כלא היה.

[u]זה סביר שילדה בת 9 צריכה שכל יום יגידו לה 80 פעם שהיא צריכה להתרחץ?[/u]
זה נשמע יותר כמו מאבק כוחות :-) .


[u]ושהיא גם תצטרך עזרה בחפיפה וברחצה?[/u]
היא מבקשת את העזרה הזאת או שאת חושבת שצריך?


[u]ושאם לא ישבו לה על הזנב היא לא תצחצח את השיניים שלה אף פעם, או תסתרק, או תתלבש בבוקר[/u]
למה לשבת על הזנב? לא מספיק להזכיר או לומר? נשמע גם איזה מאבק.
אפשר להסביר יפה כמה פעמים למה זה חשוב לצחצח שיניים ולהסתרק, להרפות, לחכות קצת, באמת להרפות ולראות מה קורה.

[u]אותה שאלה לגבי אח שלה, הוא בן 7[/u]
נראה שהוא לומד ממנה.

בקיצור, נראה לי שיש פה משחק של כוח שלא קשור למקלחות והרגלים.
אם תתארי יותר לעומק אולי תקבלי עצות מבעלי תובנות בנושא :-) .

אם היא רוצה עדין- לכי על זה (-: , זה עובר מהר מדי.
אם קשה ולא נוח לך אפשר גם להחליט החלטות פעמים את פעם אני.
אני זוכרת מעצמי כמה אהבתי שאבי יקלח אותי,
בגיל די מאוחר יחסית אולי 9 הוחלט אולי אני החלטתי לא זוכרת שזהו אני גדולה ומתקלחת לבד
ובכל זאת בערבים שהייתי עיפה הייתי אומרת רק הערב.
בערך בגיל6-7 בעלי שוחח עם בני בנושא ובני הצהיר ביום הולדת 7 - וכך היה הבחירה היתה שלו וזה נתן לו כוח בחירה

חוצמזה, אני התקלחתי עם הוריי עד גיל יחסית מאוחר ואני חושבת שזה תרם רבות לאהבה שלי להתקלח בגילאים האלה. מעולם לא לחצו עליי להתרחץ וגם אצל הוריי בבית לא היה נוהל מקלחות. זה תמיד היה משהו כיפי ולפעמים הייתי מתקלחת עם אמי ולפעמים עם אבי. יש לי הרגשה שאם לא מנהלים את המקלחות ומרפים בעניין הזה, הרצון להתרחץ מגיע מהילד.

לפני כמה ימים היינו אצל אחותי והילדים שיחקו בבוץ בחוץ וכשחזרו הצענו לכולם להכנס להתקלח. אני עזרתי להם להוציא את הבוץ שהתייבש, עם מים, ללא סבון. מי שרצה להרטיב את הראש - הרטיב.
אחותי חפפה לילדים שלה את הראש עם סבון, קירצפה אותם, כמובן שהיו צרחות. ההלם היה הדדי. היא היתה בשוק שאני לא חופפת ומקרצפת אותם ואני הייתי בשוק מזה שמקלחים ילד וחופפים לו והוא כזה מן חסר אונים... בקיצור, למשפחה שלנו לפחות, "קילוח" ילד זה לא נכון. ושוב - אני חושבת שהאהדה למקלחות מגיעה מהמקום הזה.

אני מעולם לא רחצתי אותם (5,4,3). התרחצתי איתם אבל לא 'קילחתי' אותם וגם היום אני לא עושה את זה. כשאנחנו מתקלחים ביחד פעם בשבוע אני גוזרת להם ציפורניים (למי שרוצה, מי שלא רוצה - ויש תקופות של סירוב גזיזה, אני מניחה לזה) אבל אין חפיפת ראש או קרצוף בסבון כי הם לא מתרחצים בסבון ולא חופפים להם ראש. הם לוקחים את הצינור ומרטיבים את הראש לבד כי הם נהנים מזה. באופן כללי הם אוהבים להתרחץ והם מבקשים את זה בעצמם, אפילו יותר מפעם ביום ולפעמים אני גם נאלצת לסרב לעוד מקלחת כי זה לא מתאים. אין לנו נוהל מקלחות כמו שיש ברוב הבתים סביבי, לא חובה להתרחץ לפני השינה או משהו כזה.. בכלל, אני מעדיפה שהם לא יתרחצו לפני השינה. במצבים בהם צבענו בגואש והם התרחצו בצבעים (שזה מה שקורה בסוף, הם מתפשטים, מחליקים על הצבע, מורחים את הידיים, הגוף, הפנים והשיער), אני כן עוזרת להם לשפשף עם היד במקומות שקשה יותר להוריד את הצבע. אני לא יודעת איך זה יהיה בגיל 7 או 9. ככה זה אצלנו נכון לעכשיו. לגבי צחצוח שיניים - גם, מעולם לא לחצנו עליהם. שאלנו אם רוצים לצחצח אתנו וראינו שאם אנחנו מתעוררים אחריהם וממהרים לענייני הבוקר ולא שואלים אותם, זה לא בא מהם. זה היה פעם. היום הם מתעוררים ומיד ניגשים לצחצח שיניים בעצמם. שוב - זה נכון לגבי עכשיו. מי יודע מה יהיה?

תגידו, זה סביר שילדה בת 9 צריכה שכל יום יגידו לה 80 פעם שהיא צריכה להתרחץ? ושהיא גם תצטרך עזרה בחפיפה וברחצה? ושאם לא ישבו לה על הזנב היא לא תצחצח את השיניים שלה אף פעם, או תסתרק, או תתלבש בבוקר רחמנא לצלן???

אותה שאלה לגבי אח שלה, הוא בן 7.

זה פשוט לא הגיוני, הסיפור הזה. מה אני אמורה לעשות עם הילדים המתוקים האלה, שמתנהגים כאילו הם עדיין בני 3? באיזה גיל זה סביר לצפות שילד יוכל לפחות לעשות את הדברים האלה בעצמו, ואני כבר לא מדברת על העניין הזה שצריך להזכיר להם כל כך הרבה פעמים לעשות דברים... זה מילא, אבל שאני גם אצטרך פיזית לעשות אותם לכל הילדים, בכל הגילאים, יום יום כל היום?

איך זה אצלכם, מעניין אותי לדעת... אולי אני מגזימה? אולי זה נורמלי? אני לא זוכרת שאמא/אבא שלי רחצו אותי בגיל 7 או 9... אולי אני באמת אשאל אותם.