על ידי מירי_של_שקד* » 05 מרץ 2006, 18:46
טמפסט יקרה
אני כותבת ממקום של הזדהות עמוקה איתך.
כמוני כמוך - גם אני מקריבה/הקרבתי חלקים מן ההווה שלי למען 'העתיד', או לפחות כך התחלתי את דרכי. תמיד היה לי ברור ש-'לימודים אקדמיים' משמעותם לא לסיים תואר ראשון אלא לסיים תואר שלישי. רק שבאמצע בחרתי להיות אמא לשתי בנות. וגיליתי שהמון דברים הולכים לאיבוד תוך כדי הריצה המטורפת הזו להיות גם וגם וגם וגם....
יש אנשים שפשוט נולדים כך-דרייב מטורף של הישגיות, רצון להיות הטובים ביותר במה שאנחנו עושים.כזאת אני. רק על עצמי לספר ידעתי,ואצלי, לפחות, מאז ומתמיד הרגשתי שאם אני חכמה ומוכשרת אז אסור לי לבזבז אף גרם של כישרון-הכל חייב לצאת מהכוח אל הפועל.
ואז האמהות טפחה על פני וגילתה לי - אם ארצה להשאר אדם שלם ברוחי ובנפשי-זה בלתי אפשרי. אין מה לעשות. לא רק שגרמים של כישרון ילכו לאיבוד, קילוגרמים של כישרון, יצירתיות יכולת ושכל יאבדו לעיתים, ידחו ויאוחסנו זמנית בתהום הנשייה. כי החיים מזמנים התנסויות אחרות.
גם אני נולדתי בלי רחם בראש. אבל מסתבר שיש דברים שמתפתחים באופן טבעי גם אם לא נולדים איתם. ואלו בשורות טובות לדעתי.
אם אומר לך שעובר יום בחיי שבו הקונפליקט המטורף הזה בין אמהות לקריירה אינו עובר בראשי, אשקר. ומצד שני-כבר מזמן הכרעתי לטובת האמהות. אין לי ספק שאני מוכנה לוותר, באופן זמני במידת האפשר, עם הרבה שאיפות והגשמת יכולות שיש בי. עם הרבה צביטות בלב, אבל תוך אמונה וידיעה שזה הדבר הנכון לעשות. להחלטה הזו יש צדדים רציונליים וצדדים רגשיים, היא מגיעה גם מהלב וגם מהראש. היום אני יחסית במסלול מאוזן מבחינת אימהות-קריירה- מרגישה שאני משקיעה לא מעט במשפחה, ומצד שני שומרת על הגחלת גם ביחס לקריירה. (אוף, שונאת את המילה הזאת. מעדיפה לקרוא לזה הגשמה עצמית ולא קריירה!).
אחד הדברים שהקלו עלי את ההתמודדות עם הקונפליקט הזה- הוא הגוף שלי, שהעצים את 'אותות המצוקה' וגרם לי להבין שמשהו לא בסדר, וצריך להקשיב לעוד קולות שקיימים בי מלבד הקולות של ריצה מטורפת אחר הישגים. את מוזמנת לקרוא על כך ביתר פירוט בדף שכתבתי לפני כמה חודשים-
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי.
מעבר לכך אני לומדת כל יום מחדש לראות ביכולת לבנות את עצמי כאמא אתגר שהוא לא פחות מכל אתגר אקדמי שהוא. לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם זו התמודדות נפשית-רגשית-רוחנית אך גם אינטלקטואלית, וכאשר יש כוחות כאלו, זה אדיר לנתב אותם למסלול של גידול הילד בדרך היצירתית והייחודית שאת ממציאה עבורו.
ועוד משהו שחשוב עבורי, ואולי יהיה חשוב גם עבורך- עד כמה את יכולה להפריד בין הרצונות והשאיפות שלך לציפיות הסביבה ממך (חברה, משפחה וכו'). אצלי, ככל שאני מנסה להפריד יותר ויותר בין הסביבה לביני, העניינים מתחילים פתאום להסתדר. פתאום חלק מהדיירב המטורף נרגע, ואני צוחקת לעצמי בשקט ומרחיקה אותו ממני-הרי חלק ממנו בכלל של אמא שלי ולא שלי, אז למה שהוא יהרוס לי כך את חיי בהווה??? אני מניחה שבוודאי חשבת רבות מאיפה זה מגיע, אבל עכשיו כשאת אמא גדולה, אולי תקדישי לכך עוד קצת מחשבה ותנסי 'לפזר' 'לתת מתנות' או 'להחזיר' חלק מהדרייב הזה לאנשים יקרים ששתלו אותו עמוק מדי בליבך..הרי את שווה כל כך הרבה גם לפני שאת כותבת ספר או מתקבלת לפוסט-דוקטורט...
טמפסט יקרה
אני כותבת ממקום של הזדהות עמוקה איתך.
כמוני כמוך - גם אני מקריבה/הקרבתי חלקים מן ההווה שלי למען 'העתיד', או לפחות כך התחלתי את דרכי. תמיד היה לי ברור ש-'לימודים אקדמיים' משמעותם לא לסיים תואר ראשון אלא לסיים תואר שלישי. רק שבאמצע בחרתי להיות אמא לשתי בנות. וגיליתי שהמון דברים הולכים לאיבוד תוך כדי הריצה המטורפת הזו להיות גם וגם וגם וגם....
יש אנשים שפשוט נולדים כך-דרייב מטורף של הישגיות, רצון להיות הטובים ביותר במה שאנחנו עושים.כזאת אני. רק על עצמי לספר ידעתי,ואצלי, לפחות, מאז ומתמיד הרגשתי שאם אני חכמה ומוכשרת אז אסור לי לבזבז אף גרם של כישרון-הכל חייב לצאת מהכוח אל הפועל.
ואז האמהות טפחה על פני וגילתה לי - אם ארצה להשאר אדם שלם ברוחי ובנפשי-זה בלתי אפשרי. אין מה לעשות. לא רק שגרמים של כישרון ילכו לאיבוד, קילוגרמים של כישרון, יצירתיות יכולת ושכל יאבדו לעיתים, ידחו ויאוחסנו זמנית בתהום הנשייה. כי החיים מזמנים התנסויות אחרות.
גם אני נולדתי בלי רחם בראש. אבל מסתבר שיש דברים שמתפתחים באופן טבעי גם אם לא נולדים איתם. ואלו בשורות טובות לדעתי.
אם אומר לך שעובר יום בחיי שבו הקונפליקט המטורף הזה בין אמהות לקריירה אינו עובר בראשי, אשקר. ומצד שני-כבר מזמן הכרעתי לטובת האמהות. אין לי ספק שאני מוכנה לוותר, באופן זמני במידת האפשר, עם הרבה שאיפות והגשמת יכולות שיש בי. עם הרבה צביטות בלב, אבל תוך אמונה וידיעה שזה הדבר הנכון לעשות. להחלטה הזו יש צדדים רציונליים וצדדים רגשיים, היא מגיעה גם מהלב וגם מהראש. היום אני יחסית במסלול מאוזן מבחינת אימהות-קריירה- מרגישה שאני משקיעה לא מעט במשפחה, ומצד שני שומרת על הגחלת גם ביחס לקריירה. (אוף, שונאת את המילה הזאת. מעדיפה לקרוא לזה הגשמה עצמית ולא קריירה!).
אחד הדברים שהקלו עלי את ההתמודדות עם הקונפליקט הזה- הוא הגוף שלי, שהעצים את 'אותות המצוקה' וגרם לי להבין שמשהו לא בסדר, וצריך להקשיב לעוד קולות שקיימים בי מלבד הקולות של ריצה מטורפת אחר הישגים. את מוזמנת לקרוא על כך ביתר פירוט בדף שכתבתי לפני כמה חודשים- [po]אני מבקשת סליחה מהגוף שלי[/po].
מעבר לכך אני לומדת כל יום מחדש לראות ביכולת לבנות את עצמי כאמא אתגר שהוא לא פחות מכל אתגר אקדמי שהוא. לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם זו התמודדות נפשית-רגשית-רוחנית אך גם אינטלקטואלית, וכאשר יש כוחות כאלו, זה אדיר לנתב אותם למסלול של גידול הילד בדרך היצירתית והייחודית שאת ממציאה עבורו.
ועוד משהו שחשוב עבורי, ואולי יהיה חשוב גם עבורך- עד כמה את יכולה להפריד בין הרצונות והשאיפות שלך לציפיות הסביבה ממך (חברה, משפחה וכו'). אצלי, ככל שאני מנסה להפריד יותר ויותר בין הסביבה לביני, העניינים מתחילים פתאום להסתדר. פתאום חלק מהדיירב המטורף נרגע, ואני צוחקת לעצמי בשקט ומרחיקה אותו ממני-הרי חלק ממנו בכלל של אמא שלי ולא שלי, אז למה שהוא יהרוס לי כך את חיי בהווה??? אני מניחה שבוודאי חשבת רבות מאיפה זה מגיע, אבל עכשיו כשאת אמא גדולה, אולי תקדישי לכך עוד קצת מחשבה ותנסי 'לפזר' 'לתת מתנות' או 'להחזיר' חלק מהדרייב הזה לאנשים יקרים ששתלו אותו עמוק מדי בליבך..הרי את שווה כל כך הרבה גם לפני שאת כותבת ספר או מתקבלת לפוסט-דוקטורט...