אלה יקרה, למרות כל הקלישאות חברויות וקשרים באים והולכים. וזה לגמרי בסדר. אסור שהחברה תאלץ את עצמה להיות בחברתך רק בגלל שהיא מרחמת עליך. כמו כן זה מצב בעייתי שכל חיי החברה שלך נתמכים על חברותה של נערה אחת. יש כאן חוסר איזון בולט. את צעירה, ולמרות שאת בחינוך ביתי את יכולה להגדיל את המעגל החברתי שלך: להצטרף לתנועת נוער, להרשם לחוג (ריקוד, אמנות, ספורט), להרשם לתיכון - כן כן אותו מקום שאליו מגיעים כל בוקר עשרות נערים ונערות בני גילך, מחליפים חוויות, מדברים, צוחקים ואולי אפילו לומדים דבר או שניים. בהצלחה!

מציעה לך לא להשוות עצמך לאחרים אלא לבדוק עם עצמך אם את עושה את המיטב ואת מה שאת רוצה

הי אלה,
רציתי לשתף אותך שבתיכון הייתה לי חברה מאד קרובה במשך כשנתיים. ראיתי בה את כל עולמי והרגשתי שאין עוד איש שאני יכולה לדבר ולחלוק איתו כמו שחלקתי איתה. היינו בגדול קבוצה של ארבע בנות - חברות, אבל עבורי היא הייתה החברה הכי טובה שלי. ואז בקיץ שבין יא' ל-יב' טסנו ארבעתנו לחו"ל ביחד. ובטיול הזה הרגשתי איך החברה הזאת די מתעלמת ממני וקרובה אליהן, השתיים האחרות. זה היה משהו שהכרתי בינינו שכשהיינו רק שתינו היינו קרובות מאד, אבל בחבורה של ארבע היא הייתה הרבה יותר איתן, ובחו"ל זה הגיע לשיא בגלל שלא היה לאן לברוח, כל הזמן היינו יחד ולכן הדפוס הזה בינינו הכאיב לי הרבה יותר.
במטוס חזרה אני זוכרת שבכיתי כל הטיסה. היא לא ישבה לידי אז היא לא ראתה את זה. אבל בעצם בטיסה חזור הזאת נפרדתי ממנה. הבנתי שאני לא רוצה ולא יכולה להיות עם מי שמכאיב לי ככה. הפרדתי את עצמי ממנה, ומהחבורה בכלל.
ואת יודעת מה קרה אחרי זה? באותו קיץ נהיה לי חבר. החבר הראשון שלי. משהו בפרידה מהן איפשר לי להתפנות למשהו אחר, שהוא היה חשוב, שהוא היה השלב הבא בהתבגרות שלי.
השינויים האלה, והפרידות, הם מכאיבים. אבל משהו חדש צומח מזה. וכשאת מסתכלת אחורה את יכולה לראות בזה הגיון. שהייתה סיבה שזה ייקרה ככה.
וגם היכולת להגיד - זה פוגע בי, ואני לא מוכנה לזה יותר, אני לא רוצה כל הזמן להתאמץ ולהתקרב למי שלא רוצה בי - גם זה מניב פירות ומושך אלינו אנשים שרוצים בנו.
רק באמת, אולי אחרי שהכעס קצת יירגע, כדאי לבדוק האם היא יודעת על מה שאת עוברת, לבדוק מהו הצד שלה. ללת לה הזדמנות להסביר. זה גם חשוב.
מאחלת לך להמשיך הלאה,להקיף עצמך באהבה ולסלוח.

אני מנסה לעשות סדר בראש ולסדר את הדברים במגירות זמתאים להן ואיכשו הוא כל הזמן זה חוזר לאותו מקום.
הכעס על החברה ויתר מכך על אמא שלה.
אני מנסה לשחרר אותם מחיי ולהמשיך הלאה. וזה קשה
יש פער בין מה שאני יודעת לבין מה שאני מרגישה.
יודעת- שהיה- עבר ממשיכים הלאה - זה נכון וטוב כסיסמה אבל לא לחיים.
החברות כאן היא לדעתי שונה כי שתינו בחינוך ביתי ושתינו לא שופעות חברים ונוצר מין מצב של כאילו אחריות אחת כלפי השניה
כי זה לא שאני בבי"ס ויש מגוון ומבחר, אמא שלה יודעת ביוק את המצב וכשהיא מצאה לעצמה פתרון האחריות שלה מהקשר של החינוך ביתי נעלם.
שוב הסתבכתי להסביר את עצמי.
כתות לי - קחו זמן להפנמה - וואלה יש בזה משהו (-:

הי אלה,
מזמן לא כתבתי באתר והנה הדף שלך העלה בי חשק לכתוב לך.
לא כי אני חושבת שיש לי מילים קסומות שיעבירו את החוויה אבל כי הזדהיתי איתך כל כך.
לא מזמן גם אני הייתי בת 15, ולא היו לי חברות. בגיל 16 הכרתי את מי שנהייתה "החברה הכי טובה שלי" בפעם הראשונה
וכשהתגייסנו לצבא התרחקנו (נפשית) עד שהחברות נעלמה. והיה לי קשה לקבל את זה בהתחלה.
מצד שני, בצבא התחלתי להתיידד עם בנות חדשות ועכשיו, הן החברות הכי טובות שלי (כבר 7 שנים).
לשתיים מהן אני מאוד קרובה ועם שלוש אחרות הקשר רופף אבל כיף לי לדעת מה שלומן.
תמיד חשבתי הרבה על עניין החברויות. בגלל שלא היו לי חברות כשגדלתי (עברנו הרבה ממקום למקום ולא הצלחתי/רציתי להקשר)
איכשהו תמיד גם היה לי טוב לבד, ידעתי לשעשע את עצמי, אהבתי שקט, אמנות.
ועכשיו יש לי בן זוג אהוב, ויש לי כמה חברות קרובות ועם השנים למדתי כמה זה טוב לחלוק את הרגשות והחיים עם אנשים אחרים
אבל עדיין- אני שמחה שלמדתי להנות לבד ולהיות עם עצמי. זה באמת חשוב בעיניי.
ובקשר לניצול- אני חושבת שבכל קשר יש אלמנט של "ניצול" , לא תמיד זה רע. היתה לי חברה שהרגשתי לפעמים שאני מנצלת, כי לה תמיד היה ביטחון עצמי גבוה והיא הייתה יוצאת הרבה לבלות וכשהייתי איתה היא הייתה מוציאה אותי קצת מהקונכייה שלי. ואני "מנצלת" קצת לטובתי את כל התכונות של חברים וחברות שלי.
הם חברות שלי כי אני מקשיבה ותומכת וחייה חיים אחרים משלהן ואולי אני חברה שלהן כי הן מוכשרות וחכמות ומצחיקות וחיות חיים אחרים לגמרי משלי.

בקיצור, אחרי שהארכתי, אני מאמינה שלאנשים מיוחדים יותר קשה למצוא חברים, אנשים שיבינו אותם.
אין לי שום ספק שאת תמצאי את האנשים האלה , מתוך המקומות שמעניינים אותך, בין אם הם בגילך או לא.
והמחכימון- "האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר"

כמעט חודש עבר ואני והחברה לא נפגשנו כלל, פעם אמא שלה היתה אומרת שהיא מתגעגעת ורוצה לבוא לאחרונה בשיחות של אמא שלה ואמא שלי היא בכלל א מזכירה אותה בקשר אילי.
טוב אמרנו כל אחד לדרכו- טוב שיהיה.
אני מסה ליצור קשרים, אך לא יודעת איך (זו בעיה קשה שלי)
אז לפעמים אני עדין עצובה מתגעגעת אבל לרוב ממשיכ בעיסוקי ובחיי
אבל הכעס לא ממש עוזב אותי, אני יודעת שכעס זה רגש שבשליטה ואפשר לעצור אותו,
אבל אני לא יודעת איך לעצור, כי אני מנתחת את הסיטואציה והשורה התחתונה הרבה כעס ותסכול ותחושה שניצלו אותי
והתחושה הזו מבאסת.
טוב מניחה בעצם מאמינה שזה יעבור

בדולינה - אלך לקחת מהספריה.

זה אולי ישמע שחצני אבל בסיפור הזה לא עשיתי משהו לא טוב.
אלה יקרה,
זה לא נשמע שחתני, זה נשמע אמיתי.
אנחנו סופגים מהסביבה, אפילו בחנ"ב, הרבה מסרים של ויתור ושל "סמרטוטיות". מי שמוותר הוא הטוב והצדיק. חרטא. זה שהמצפון שלך נקי לא אומר שצריכים להיות לך רגשי אשמה על כך. להפך, תתגאי.
מה שמזכרי לי את משפט המחץ של "בדולינה": "מוטב להיות עשיר ובריא מאשר מסכן וחולה". לכי תקראי אותו, יעשה לך מצב רוח טוב

אולי תבדקי עם אמא שלך אם היו לה חברים שנעלמו במשך הזמן ומה היא חושבת על זה?
אמא אומרת שחברויות אמתיות ממהלך חייה עדין קימות עד היום חברויות מזדמנות היו עברו.
אני חושבת ש7 שנים מתוך 15 שנות חיינו זה חתיכת שנים.
נסתרות הן דרכי האל
נכון שדרכי האל נסתרות, אך הרבה יותר נסתרות מעשי בני אדם, לא מאמינה שידי האל מתעסקות בדברים לא טובים או נקיים, דברים לא טובים או לא נקיים זה מעשי בני אדם.
לגבי כבוד עצמי, אני עדין לא מצליחה להבין מה זה וכבוד עצמי נראה לי דבר מסוכן שיכול להיות שלילי, סביב כבוד עצמי יש הרבה אלימות פיזית ומילולית העלבויות פגיעות וכו....מנסה בכל מיני סדנאות לנערות להבין איפה יושב הכבוד העצמי איפה האגו- זה יותר מתחבר לי כסתם מילים ובתכלס יש מה אני מרגישה עם ארוע מסוים.
וואי וואי נעשתי פלספנית, )-: מילא שאני כותבת לעצמי ביומן אבל כאן לטחון לכם תשכל (-:

היא אמרה שלהיות בחושך (כאב/עצב/כעס/היעלבות/קנאה/צרות עין...) זה דבר שאין לנו שליטה עליו. החושך קיים בעולם,קיים בתוכנו,חלק מאיתנו.
זה בעצם מה שאני מנסה לעשות- כן אני עצובה כאילו דאאאאאאאא, פעם מישהו חכם (אבא שלי) (-: אמר לי בכל פרידה יש טיפה מהמוות.
וכך בעצם אני מרגישה, ביהדות נתנו תהליך להתאבל וכך בעצם גם אני עושה כעת מתאבלת על מה שהיה ואיננו עוד.
לפחות דבר אחד- אין לי חיפוש וחיטוט עצמי של מה אני עשיתי לא טוב, כי זה אולי ישמע שחצני אבל בסיפור הזה לא עשיתי משהו לא טוב.
היא בחרה בעידוד של אמא שלה בדרך ואני מבחינתם לא חלק אז סבאבא אני בתהליך התנתקות וקדימה.
אני לא רוצה להחילף את העצב בהרבה מדי כעסים,
אמא שלי אמרה לי לתת לעצמי להיות עצובה ולהתנקות ומהמקום הנמוך להתחיל לעלות ואז לדבריה שעולים עולים מחוזקים
( מדי פעם אני מקשיבה להצעות של ההורים (-:
ואולי באמת זה מה שצריך היה להיות וזה מה שקרה

לאבא שלי וגם לאמא שלי יש חברים וחברות מהילדות וגם שעברו לערים/קיבוצים שונים ובמשך השנים פנו לכיוונים שונים הם לא ויתרו על החברויות האלה כי הם היו להם חשובות, וכך אני ראיתי והתיחסתי לחברות. וגם אמא שלה כל הזמן דברה בסגנון הזה , ואז שהמציאות משתנה הופכים את העור ומשתנים וזה מעורר את כל המחשבות שכתבתי קודם.

אלה, גם לי יש חברים כאלה ואני יכולה להגיד לך מנסיוני שאמנם זה נכון ששמרנו על קשר כל השנים עם רובם אבל המינון של הפגישות וגם שיחות הטלפון השתנו הרבה פעמים.
יש תקופות שמתאים לי להיות בקשר עמוק יותר עם חבר אחד ואחר-כך עם חברה אחרת ואז זה שוב משתנה. וגם אצלם זה משתנה לפי מה שעובר עליהם.

אני מפחדת שאני יאבד את האמון ביצירת חברויות אמת
אל תחששי. קודם כל בגלל שחברות זה אחד הדברים שהכי חשובים לכל אדם. שנית, את תגלי שזה לא שחור או לבן ויום אחד אולי גם את תמצאי את עצמך מתרחקת מחברה שהיית בטוחה שזה לנצח. אנשים מוצאים במשך החיים כל מיני חברים וידידים. חלקם ממשיך ללוות אותנו כל החיים וחלקם מתחלפים מסיבות שונות. זה טבעי לגמרי אפילו שלפעמים זה מאד מעציב אותנו (במיוחד כשלא אנחנו יוזמים את הניתוק או הריחוק).
אולי תבדקי עם אמא שלך אם היו לה חברים שנעלמו במשך הזמן ומה היא חושבת על זה?

אלה

נכנסתי לקרוא את הדף שלך כי גם אני הרגשתי ש עצוב לי
אמנם הנסיבות שמעציבות אותי עכשיו שונות משלך, אבל עצב הוא עצב, וזה עצוב להרגיש עצבות, אז אני מזדהה

מרגישה נוח לשוחח עמך,אולי דווקא בשל היותך צעירה
תמיד אני מרגישה נוח יותר בחברת ילדים מאשר בחברת מבוגרים. כל הקודים והמוסכמות והנורמות -משבשים את קליטת האמת
אצל ילדים יש משהו נקי וטהור בזרימה של האמת,אז אני מתקשרת מולם יותר בקלות

יש לי חברה שאמרה לי לא מזמן משהו חכם שלקחתי איתי כצידה לכל דרך ולכל מצב , במיוחד לרגעים של עצבות
היא אמרה שלהיות בחושך (כאב/עצב/כעס/היעלבות/קנאה/צרות עין...) זה דבר שאין לנו שליטה עליו. החושך קיים בעולם,קיים בתוכנו,חלק מאיתנו.
חשוב לתת לו לגיטימציה,כלומר-לא לנסות להילחם בו אלא להיות איתו-להתבונן בו,להרגיש אותו,את עצמנו בתוכו
מה שאני באה לומר לך הוא שזה טוב להיות עצובים. זה בריא לבכות! תבכי,תוציאי את העצבות החוצה בקול גדול. זה משחרר מאד.

הדרך לצאת מהחושך מאד פשוטה: צריך רק להדליק אור והחושך ייכבה מעצמו. אין טעם להילחם בחושך,נכון? ולברוח למקוםאחר מואר-זה גם לא פיתרון מומלץ כי האור צריך להאיר מתוכנו החוצה ולא להיפך
האור הוא האהבה. בכוחה של האהבה להדליק את האור.

ובעניין "חברות אמת" , אני יכולה לשתף אותך בדרך ההתמודדות שלי עם חברות שמאכזבות אותי
(אינני יודעת אם היא "טובה" או "לא טובה" , היא פשוט שלי)
אני פשוט מנתקת כל מגע עם מי שאיננה ראויה לחברות שהצעתי לה.
אני אינני אדם של "היי" ו "ביי". אם יש לי חברה אמיתית-היא צריכה לעמוד בציפיות גבוהות של קשר המבוסס על כנות, אמון,עזרה הדדית ועוד ...
ואם זה לא זה-זה לא זה.
עצוב,כואב,קשה,מעליב,מעצבן , אבל אם זה לא זה-זה לא זה.
מה שצריך לקרות קורה בדיוק,אבל בדיוק, באופן שבו הוא צריך לקרות
יכול להיות שתפקידה של החברה הזו שהיתה לך הסתיים ועכשיו עלייך לנוע קדימה.
נסתרות הן דרכי האל, וגם אם הסיבה לא ברורה לך עכשיו (למה זה קורה לי ?), יש סיבה. והיא אפילו לטובתך. יום אחד עוד תגלי למה (או שלא...)

בהצלחה בבכי ובמציאת האור -האהבה שתכבה את החושך

נעמה

הרבה מחשבות ממלאות את המוח שלי. מה זה חברות ? מה משמעות נאמנות ? מה הפרוש האמיתי של בגידה ? איפה המציאות בשטח לעומת דיבורים ערכיים ?
אולי אני רק ילדה ולא צריכה להתעסק בזה אבל תמיד העסיקו אותי כל מיני מחשבות על משמעות וכאלה, ועכשיו בגלל המצב זה מיסיק אותי עוד יותר.
לאבא שלי וגם לאמא שלי יש חברים וחברות מהילדות וגם שעברו לערים/קיבוצים שונים ובמשך השנים פנו לכיוונים שונים הם לא ויתרו על החברויות האלה כי הם היו להם חשובות, וכך אני ראיתי והתיחסתי לחברות. וגם אמא שלה כל הזמן דברה בסגנון הזה , ואז שהמציאות משתנה הופכים את העור ומשתנים וזה מעורר את כל המחשבות שכתבתי קודם.
יש את הפתגמים שאומרים טוב חבר קרוב מאח רחוק וכל מיני כאלה שמדברים ומשבחים חברויות, יש את כל המילים היפים שמדברים על הלב ופגיעות וחברויות , ואני שואלת את עצמי זה קיים? או זה רק דיבור של מבוגרים יפי נפש, ואז אני רואה את הורי ורואה שזה קיים. ואני שואלת את עצמי כאילו איפה טעיתי שלא הבנתי שהם רק מנצלות אותי אין לה חברות אחרות אז אני שם בשבילה, אני לא רוצה לקטר כי אני רוצה לצאת הלאה אבל אני מפחדת שאני יאבד את האמון ביצירת חברויות אמת ומעכשיו והלאה יחשוב כל הזמן שזה אולי עוד חברות זמנית ואז אולי אניי באמת יפסיד חברות שאולי תהיה חברות אמת. וואו אני מסתבכת עם עצמי. אני אלך לחדר שלי לשמוע מוזיקה ולשחרר את כל המחשבות הכבדות מהראש.

מאוד נהנית לקרוא אותך.
מתרשמת מצורת החשיבה הבוגרת שלך.
בהצלחה !

את מדהימה!

בוקר חדש- לא ישנתי בלילה כי הרגשתי רע (לא בגלל הקטע הה) אבל עכשיו אני יותר בסדר.
בגלל שלא ישנתי כתבתי ביומן הרבה קראתי הרבה ביומן וכל מה שכתוב כאן התחזק לי והפעם ממש לא ממקום של כעס אלא ממקום של הבנה.
ועכשיו החלטתי אני ממשיכה הלאה. בדיוק היום יש מפגש לבני נוער בחינוך הביתי אבל לא נגיע.
אני ממשיכה הלאה אבל אכתוב פה את ההבנות תובנות והמסקנות שלי לגבי ערכים, חברות, נאמנות,
למערי שם הדף ממשיך להתאים כי עצוב לי, אבל עכשיו אולי עצוב אחר, צריכה לפענח איזה עצוב זה

היי אלה את נשמעת(נקראת) לי הרבה יותר משוחררת
וגם מאד מעניין לשוחח איתך כי את אמיתית וכנה וזה כיף
מוזר ששוב הופיע המחכימון הזה
"כבד את עצמך"
ואני חושבת שזה באמת מה שאת מנסה לבנות כאן
כבוד עצמי
לא?, זה לא אומר שהעצב נעלם מיד אבל זה יכול לקבל פרופורציה
מאחלת לכם מדורה שמחה בל"ג בעומר ושהאש תטהר לך את הבאסה

היא היתה מגיעה אליך הרבה ואת לא הגעת אליה. - נהפוכו, היא נהנתה מאוד אפילו (ולא נעים להגיד) בהגזמה עם נגיד קונים גלידה הורי היו צריכים להגביל אותה וגם אותי כי אחרת היא היתה ללא גבול.הבית שלי יותר עשיר- לא בכס, בציוד, אוכל, טיולים, דברים שעושים שהיא לא היתה עושה עם לא היתה איתי, אבל זה היה בסבבה ואני יודעת שזה היה מתואם עם האמהות. וגם בשיחות איתה היא אמרה תמיד שאצלה משעמם ואצלי כייף. ותמיד רצתה לבוא אילי.
אנ יודעת שזה כך גם עם החברות החדשות כי להם אין תנאים ויותר קשה לארח לארוחות וכאלה אז היא גם עם החברות החדשות פחות מארחת וכאלה.
חוסר האיזון היה ברור אך לא הפריע לאף אחד אפילו היא נהנתה מזה וגם אמא שלה תמיד אמרה שמזל שיש לה אותי כי בזכותי היא חווה דברים שאחרת לא היתה חווה.
עכשיו שאני כותבת ואתן עונות ומביעות דעה ונותנות עצה זה כאילו בעצם (-: לא כאילו זה נותן לי כוח ואור להמשיך אחרת עכשיו אני רק צריכה לנקות את התחושת כעס ובגידה, אמא מציכה לי כל מיני תרגילים אנסה כי זה ממש לא כייף להרגיש כך.

_בשנה וחצי האחרונות היא אפילו היתה באה כל שבוע לאיזה 3-4 פעמים להתארח .
ואפילו ההורים שלי הוציאו עליה הרבה כסף שתבלה איתי וזה היה בסדר לכולם._
האם את בטוחה שזה היה בסדר גם לה.
אני לא הייתי מרגישה בנוח אם מישהו היה מוציא עלי הרבה כסף. זה היה גורם לי להרגיש חייבת כל הזמן או שמישהו מנסה לקנות אותי.
יש כאלו שמרגישים אי נוחות כשיש חד-צדדיות ביחיסים. כלומר, היא היתה מגיעה אליך הרבה ואת לא הגעת אליה.
אולי באיזה שהוא מקום חוסר האיזון הזה כן הפריע לה.
האם את מרגישה את חוסר האיזון? אולי לא כך חווית את הדברים.

אני מתחברת גם למה שהציעה לך כוח האמונה
לצאת קצת מהשיגרה הרגילה שלך ולחפש כל מיני הרפתקאות וריגושים

אני נהנית לקרוא מה שכתבת. אני מרגישה שזה ממש מהלב.

עצה שעולה לי כרגע לתת לך:
כל מה שאת עושה תעשי בשמחה.
(זו כמובן לא הארה שלי, אבל זה מוטו מעולה שבכונתי לאמץ)
תתרכזי בדברים שמשמחים אותך.
(אין הכוונה כאן לרקוד על גופות).

שימי לב לכל אירוע שאת מתכננת , האם בא לך על זה?
לפעמים מאוד בא לי לפרגן לחברות (אירוח, בילויים, בישולים,מתנות..)ולפעמים בא לי שהכל יהיה צנוע שרק נשב ונדבר ושמה שבאמת אני צריכה זה אוזן קשבת ומישהו שיהיה איתי והכי כייף אם גם יש צחוקים.


אני מסכימה איתך לגבי זה שאם הזמנת את החברה מספר פעמים והיא לא הגיעה ולא שיוצא לכן לשוחח בטלפון ככה כמו שצריך. אין מה לרדוף אחריה. זה סתם מנמיך לך את התדר(=מבאס).
תדמיני לך את המדורה ואת החג וממש תשבי על זה במדיטציה קצת ותראי מה עולה לך.יש המון מקום לדימיון.

ושוב אם רוח הדברים שלי לא מתאימה לך , את יכולה פשוט למחוק
מה פתאום למחוק, כל מה שכותבים לי, אני שומרת לעצמי וחושבת על זה, הרי בגלל זה פתחתי דף. כך שאין סיבה למחוק ואפשר לכתוב הכל.
ואם הלקח שלך הוא שלא כדאי להיות חברה שלה_
אני חושבת שההחלטה נכונה ולא מתוך כעס(למרות שאני כועסת (-: ) , היא נכונה כי מי דמפנה גב אין סיבה שאתן מעצמי שוב זה כמו המשפט שמנסיון לומדים, אם לא אלמד מהנסיון אז איך אתבגר ואחכים 0-:.
אני חושבת שיכול להיות שזה לא נגדך
אני לא חושבת שזה נגדי, כי לא עשיתי כלום שזה יהיה נגדי, זה כאילחו בעדם ולא נגדי, אולי זו השרדות אבל גם בהשרדות לא שורפים הכל מאחור. או שאני טועה?
בישוב שאני גרה יש לי רק חברה ואח שלה והיום הייתי איתם כמה שעות ואספנו קרשים לל"ג בעומר- השנה אני לא אזמין אותה, כל שנה אנחנו עושים עם החברה ואח שלה, ותמיד הזמנתי את החברה שלי וגם את אחיה כי להם לא היה עם מי לעשות אבל השנה לא אזמין כדי לא לקבל סרוב וכמו שאני מבינה היא בטח עושה עם החברים/ות החדשים שלה.

_ברור לי שהחברים והחברות החדשות זה נוח לה יותר כי זה קרוב הביתה ולא דורש מאמץ
אבל מה עם מי שהיה שם עבורך כל השנים?_
יכול להיות שכן ויכול להיות שלא,
אולי זה פשוט דורש הרבה זמן ואנרגיה וגם זה אפילו כמו השרדות כזו במקום החדש
אולי אם את באמת חברה טובה תנסי להפגע פחות,(סליחה אם אני מעצבנת אותך את יכול למחוק)
אני חושבת שיכול להיות שזה לא נגדך ,אבל זה כן מאד השרדותי בשבילה וזה מרגיש לך כדחיה, ואפילו כבגידה,
אני יודעת שזה קשה אבל לפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם
_אני אמשיך בדרך שלי, ואני יודעת שהיא עוד תרצה לחזור להיות איתי אבל אז לא אהיה שם בשבילה.
ולא מנקמנות אלא ממקום שלמדתי את הלקח שלי._
ואם הלקח שלך הוא שלא כדאי להיות חברה שלה אולי את צודקת אבל אולי לא, ואז את פוגעת בעיקר בעצמך,
לא חבל להגיע למסקנה קיצונית מתוך כעס?
אומרים שהכעס מעוור.
ושוב אם רוח הדברים שלי לא מתאימה לך , את יכולה פשוט למחוק
באהבה רבה
עשב

היא בכלל לא מגיעה אליך או שזה קורה לעתים רחוקות יותר
לא, כל פעם בזמן האחרון -וזה הרבה פעמים שהזמנתי אותה "היה" משהו שמנע ממנה להגיע.
ואמא שלה בלי להתביש אומרת שהם לא נוסעים עכשיו כדי לחסוך ומצד שני אני יודעת שהם כן נוסעים.
והיא אומרת בלי לחשוב מה אני מרגישה שהיא עסוקה עם החברות החדשות שלה.
בשנים האחרונות אני הייתי כל עולמה והיא כל עולמי, וזה בסדר שמכירים חברים/ות מחלקים את הזמן בין כולם- אבל להתנתק לגמרי?
ברור לי שהחברים והחברות החדשות זה נוח לה יותר כי זה קרוב הביתה ולא דורש מאמץ
אבל מה עם מי שהיה שם עבורך כל השנים?
ככל שאני חושבת על זה ואני חושבת על זה הרבה אני כועסת יותר על אמא שלה
כי היא בעצם שיקרה אותי כל השנים כשדברה על ערך החברות ועכשיו כאילו היא שינתה את פניה אז ההרגשה היא שאמרו דברים שהתאים ולא דברים שמאמינים בהם.
יש דברים שהדעה משתנה אבל לא בקטע של ערך כמו חברות.
אני אמשיך בדרך שלי, ואני יודעת שהיא עוד תרצה לחזור להיות איתי אבל אז לא אהיה שם בשבילה.
ולא מנקמנות אלא ממקום שלמדתי את הלקח שלי.
תודה שאתן כותבות לי

אלה, רק רציתי לכתוב לך שקראתי ושאת נוגעת ללב ומעוררת הזדהות.

אלה, קראתי את התשובה שלך ואני אמשיך לקרוא כאן
לא תמיד יש לי מה לענות
קצת כמו היומן שלך((-:)
רק רציתי לעודד אותך לנסות ליצור לך קשרים נוספים וחדשים
ולהשתמש במצב שנוצר כהזדמנות לפנות למסלולים לא מוכרים
העולם גדול ופתוח ורק מחכה לך שתחקרי עוד אפשרויות
בהצלחה ,
והמחכימון שמופיע כאן במסגרת הצהובה אומר"כבד את עצמך"
מתאים לא?

אלה, יש לי בת בגילך ושתי חברות ותיקות שלה מרגישות גם שהיא שכחה מהן ו"בגדה" בהן עם חברים וחברות חדשים.
הבת שלי עברה בי"ס וגם עזבה את הישוב הקודם ולכן היא מאד עסוקה למצוא לה חברים מהסביבה הקרובה.
היא לא שכחה את החברות אבל היא מקדישה להן פחות זמן ומגיעה לבקר לעתים רחוקות יותר ואחת מהן ממש כועסת עליה. האם קרה לחברה שלך משהו דומה? או אולי קודם היתה לה רק חברה אחת טובה בעולם ועכשיו יש לה יותר אז הזמן מתחלק בין כולן? היא בכלל לא מגיעה אליך או שזה קורה לעתים רחוקות יותר? ולך, אלה, יש חברות טובות נוספות או רק איתה את יכולה לדבר על הכל?

השם של הדף סקרן אותי אז אני כאן

אלה - את נשמעת בחורה מקסימה רגישה ובוגרת
וממש לא ראויה לחברה כזו, את ראויה לחברת אמת
חברים מתחלפים לאורך השנים והחיים
לאחרונה הבנתי שחברות תורמת לך בתקופה מסויימת ושהתרומה מפסיקה להיות הדדית החברות מתפוררת.
לעיתים את הצד הפוגע ולפעמים את בצד הנפגש
קשה מאוד מאוד מאוד עד בילתי ישים לשמר חברויות לאורך שנים (הכוונה לחברויות רבות עם חברה בודדת אחת או שתים אני חושבת שאפשר אך גם זה קשה מאוד)
אבל מכיון שאת עכשו בצד הנפגש אולי קשה וכואב אבל גם יתן לך הזדמנות לחשוב ולצמוח.
אני בטוחה שלא עשית לחברה משהו רע (אבל אולי כדי לשאול אותה או לכתוב לה מכתב)
אולי היא הרגישה תלות גדולה מידי בך
ואולי פשוט החברות בינכם הפסיקה לתרום לה.
 חברות זה משהו שדורש משני הצדדים ולפעמים צד אחד פשוט מפסיק ל"תחזק" את החברות וקורה מה שקרה כאן.
הייתי במצב הזה בשני הצדדים מספר פעמים בחיים ואני בטוחה שרק צומחים משם.

אני מאחלת לך שיגיעו ימים שמחים במהרה ותיהיי מוקפת בחברים ומאושרת!

גם אני עברתי שברון לב אחרי שחברה שמאוד מאוד אהבתי ניתקה איתי את הקשר.. אני כל כך מבינה לליבך! זה באמת קשה. אני ממליצה לך לצאת קצת מהשיגרה הרגילה שלך ולחפש כל מיני הרפתקאות וריגושים. לעשות דברים שאת ממש אוהבת. לטייל, לבקר חברים, להסתפר... כל מה שיכול לעשות לך טוב. אני מאחלת לך שיגיעו ימים שמחים במהרה ותיהיי מוקפת בחברים ומאושרת!

אני בת 15 , (עוד חודשיים) (-:
בעצם זה יותר מלהעלב או לכעוס זה אפילו להרגיש כאילו בגדו בי.
בעצם זה בקטע של השתמשו בי וזרקו אותי
בטח שיש מצב שמכירים חברות חדשות והחברות הישנות קצת בצד אבל פה זה אחרת
פה זה לא קצת בצד היא פשוט פתאום ממציאה תרוצים למה לא להפגש, פעם היא היתה משנה הכל כדי שנפגש כי זה היה חשוב לה כמו שלי.
ואמא שלה גם היתה עושה הרבה מאמצים כדי שנפגש ברור שגם אמא שלי, אבל עכשיו אמא שלה אפילו לא מנסה משהו
כל השנים שהיינו יחד אמא שלה תמיד היתה מדברת על המקום שהאמא משמשת דוגמא לילדיה ועכשיו איזו דוגמא היא משמשת?
היא הרי מבוגרת ומבינה קצת יותר טוב מהבת שלה וממני טהיא היתה יכולה להוביל את הבת שלה בדרך אחרת
אבל כמו שכבר כתבתי זה נוח לה.
אני לא מהרתי לסרטים אני חיכתי פעם ועוד פעם הזמנתי שוב ושוב ופעם אחרי פעם תרוצים
יש לי יומן שאני כותבת אבל המבאס ביומן שהוא לא עונה ולא נותן חומר למחשבה
אמא שלי הציעה לי לכתוב כאן .

אלה בת כמה את?
הרגשות שלך לא קשורים לגיל כמובן,
בכל גיל אפשר להעלב, להרגיש כעס, אכזבה וכמובן עוד רגשות
תנסי אולי להסכים עם עצמך על העצב שלך ולמרות שזה כואב, להשאר בעצב ולא למהר לסרטים שמסתעפים ממנו ולסיפורים
שאת מפרשת לעצמך ומאמינה רק להם, לסיפורים.
כשעוברים דירה יש תקופה ראשונית של היכרות והסתגלות עם הסביבה החדשה
דווקא יתכן שהחברה שלך מאד בטוחה בחברות שלכם ולכן
מרשה לעצמה להתפנות לשלב ההכרות שהיא נמצאת בו,זה מאד קשה, ומוזר ליצור חברויות חדשות
הרבה יותר קל להצמד לחברות המוכרת
אבל אין לה כל כך ברירה, היא מתרגלת לאנשים חדשים ולסביבה זרה ולא מוכרת,
אחרי שכבר תגור שם נגיד חצי שנה או אולי פחות אבל תקופה של התרגלות,
אולי אז כדאי לנסות שוב להתקשר ולהפגש,
זה בטח מאד קשה לך אבל זה לא אומר שהיא בכלל לא רוצה את החברות שלך,
לדעתי זה רק בהתחלה יהיה ככה
וזה יכול מאד להשתנות
חוץ מזה הרבה פעמים קרה לי שעברתי דירה והחברויות שהיו לי התרופפו
אבל יש גם חברויות שלא נגמרו אבל באמצע יש לפעמים הפסקות ארוכות וכשנפגשים זה מרגיש כאילו לא נפרדנו מעולם
כי יש קשר שלא תלוי בכמות המפגשים והוא תמיד מרגיש קרוב.
אני אשה מבוגרת ויש לי חברה כזו כבר ארבעים וחמש שנה, מאז שהייתי בת עשר, והיו המון הפסקות באמצע, לפעמים מאוווד ארוכות.
אז אני מציעה לך להיות מספיק בטוחה בעצמך שאם זו חברות אמיתית זה יכול להפתיע אותך ובגדול,ולא למהר לכעוס ולהעלב
אולי זו בכלל לא נטישה, תני לזה עד זמן
ואולי בינתיים תכתבי לך יומן או מכתבים על הדברים שתרצי לספר לחברה טובה, אולי זה יהיה לחברה הזו בסוף.

אלה, את כותבת בצורה כל כך בוגרת, וכנה בת כמה את?
קודם כל , אני חושבת שמאד חשוב שתתני לעצמך להרגיש את כל מה שאת מרגישה.
זה מאד לגיטימי (מוצדק), מבחנתך להרגיש פגועה ועצובה, וגם כועסת.
היתה לך חברה טובה שהפנת לך עורף.
אבל לצערנו זה קורה בחיים , גם לגדולים
(לי למשל יש כאן דף שמספר איך נפגעתי מאד מפסיכולוגית שטופלתי אצלה ולאחר שנפרדנו היא החליטה שלא רוצה לפגוש אותי יותר,
זה סיפור מסובך, אבל גם הוא מכיל את הרגשות שאת מתארת).
אני חושבת שזה חשוב שתדברי עם ההורים שלך, שתנסי להבין מה קרה.
מהנסיון שלי, ראיתי הרבה פעמים שילדים עושים הפסקה בחברות וחוזרים, גם זה קורה.
יתכן שעכשיו את פגועה מדי וחוששת לדבר איתה ולהפגע יותר,
אבל אולי בהמשך זה כן יהיה נכון לנסות לברר איתה מה קרה.
אולי תופתעי לגלות שהיא חושבת שאת לא רוצה בקשר איתה?
אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על האחר, רק אם מדברים איתו ושומעים את הצד שלו.
כל השאר הם רק ניחושים שלך.
מאחלת לך שהפגיעה תרגע, ואני בטוחה שבעתיד (אולי לא ממש הקרוב), תמצאי חברה או חברים אחרים, נוספים.

מה קורה איתה ? הכירה חברות חדשות והישנות לא מענינות אותה יותר
כאילו הייתי טובה לה כל עוד לא היו לה עוד חברות ועכשיו שיש לה במקום לשלב מתעלמת ממני לגמרי.

משתתפת בצערך, אולי תנסי לברר מה קורה איתה?יכול להיות שזה ממש לא באשמתה

אני בחינוך ביתי ורוצה לספר לכם את הסיפור העצוב שלי.
בערך 6 7 שנים היתה לי חברה טובה שאני מרגישה שהיא בגדה בי.
היינו חברות הכי טובות אחת של השניה לא גרנו באותו מקום אז התארחנו אחת אצל השניה הרבה , היא התארחה אצלי יותר כי אצלי היה נוח יותר.
בשנה וחצי האחרונות היא אפילו היתה באה כל שבוע לאיזה 3-4 פעמים להתארח .
ואפילו ההורים שלי הוציאו עליה הרבה כסף שתבלה איתי וזה היה בסדר לכולם.
ועכשיו היא בענינים שלה ושכחה אותי וזה מאוד מכוער לדעתי כי כך לא מתנהגות חברות.
ואפילו יותר עצוב כי אני מרגישה שאמא שלה מעודדת אותה לזה כי כך נוח לה היא לא צריכה להסיע אותה אילי.
אל תגידו לי תדברי איתה- כי אני לא רוצה כאילו לקטר ולבכות את כבר לא חברה שלי כאילו מה אני יכריח אותה להיות חברה שלי.
אל תגידו תזרמי תכירי ילדים חדשים - כי זה לא כך, אני מסוגרת ולא קל לי ואת הכל נתתי לחברות שלי איתה.
יש לי שכן מבוגר שאני מספרת לו דברים והוא אמר כל כלב בא יומו- כאילו יום אחד גם לה יקרה כך.
אני לא רוצה שיקרה לה כך כי זה מאוד פוגע,
אבל שמעתי את אמא אומרת לאבא שלי שהיא מופתעת שאמא שלה לא מתערבת
אבל גם אמא שלי לא תדבר עם אמא שלה כי אנחנו כאלה קצת סגורים בלהגיד אני נפגעתי.
האמת אני מקווה שאמא שלה שקוראת כאן תקרא ותבין שלא כך מתנהגים והיא שכל הזמן אומרת שהמבוגרים צריכים ללמד אותנו איפה היא עכשיו.
עכשיו שאני כותבת אני מבינה שאני כועסת על האמא שלה. מהחברה עצובה על האמא כועסת.