על ידי מבקשת* » 25 מאי 2006, 08:13
היה בין בסדר גמור ועד לזוועה. באתי באמת אחרי שיום שלם פשוט לא עסקתי בזה. לא טיפחתי את הרגשות הקשים, ניסיתי לא להזין אותם אלא פשוט לתת להם להיות כמו שהם. ממש לפני היציאה גילינו עציץ יפהפה עם מילים יפות שהם השאירו על פתח הדלת. השיחה התחילה בזה שאני שטחתי את הרגשות והפגיעה שלי, בצורה כרונולוגית (היתה השתלשלות אירועים שבבסיסה אי הבנה). למעשה, החברה שלנו מאוד נפגעה ממשהו אחר (לא מאיתנו, אבל קשור לעשיה המשותפת) ובעלי שוחח איתה לפני סופשבוע שעבר ארוכות (אני הייתי עם הילדים). למחרת אני רציתי לבוא אליה ולתמוך בה ולהביא לה פרחים, אבל היא לא ענתה לטלפונים והנחנו שהיא רוצה שיניחו לה לסופשבוע (ולא בפעם הראשונה). למעשה, היא נזקקה מאוד לתמיכה שלנו ובעיקר שלי. ולכן כשביום ראשון התראינו התנהגו, היא ובעלה, מגעיל. רק שלי לא היה מושג על מה. חשבתי שאני מתחשבת בה כשאני עוזבת אותה לנפשה. בכל מקרה, הדיאלוג איתה היה טוב ואפילו טוב מאוד.
הבעיה היתה איתו. הוא אדם מאוד איטי שחוזר על אותם טיעונים לא רלוונטיים שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב). ואיכשהו הוא כל הזמן ניסה להסביר לי שאני לא צריכה להיפגע ועסק במיליון השוואות מתישות למקרים כאלה ואחרים. עם פירוט של רשימות של מה הם עשו וכמה הפרוייקט שאנחנו עוסקים בו לוקח להם מהזמן (רשימות שהוא חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל הזדמנות ופשוט נמאס לי כבר לשמוע את זה. ואני הרגשתי שאין מצידו הכרה בפגיעה שלי. אבל במקום לעזוב את זה ולהתקדם (מתוך הכרה בכך שהמקרה אבוד - הדיאלוג איתו לא היה פרודוקטיבי) - התחלתי לפגוע בו בצורה מאוד מגעילה. בעצם, התנהגתי בצורה בוטה ומעליבה, התנהגות דומה לזו שכל כך נפגעתי ממנה. פשוט הייתי פוסטמה.
חזרנו מאוחר בלילה. דיברנו על זה. כתבתי לו מייל התנצלות.
היה בין בסדר גמור ועד לזוועה. באתי באמת אחרי שיום שלם פשוט לא עסקתי בזה. לא טיפחתי את הרגשות הקשים, ניסיתי לא להזין אותם אלא פשוט לתת להם להיות כמו שהם. ממש לפני היציאה גילינו עציץ יפהפה עם מילים יפות שהם השאירו על פתח הדלת. השיחה התחילה בזה שאני שטחתי את הרגשות והפגיעה שלי, בצורה כרונולוגית (היתה השתלשלות אירועים שבבסיסה אי הבנה). למעשה, החברה שלנו מאוד נפגעה ממשהו אחר (לא מאיתנו, אבל קשור לעשיה המשותפת) ובעלי שוחח איתה לפני סופשבוע שעבר ארוכות (אני הייתי עם הילדים). למחרת אני רציתי לבוא אליה ולתמוך בה ולהביא לה פרחים, אבל היא לא ענתה לטלפונים והנחנו שהיא רוצה שיניחו לה לסופשבוע (ולא בפעם הראשונה). למעשה, היא נזקקה מאוד לתמיכה שלנו ובעיקר שלי. ולכן כשביום ראשון התראינו התנהגו, היא ובעלה, מגעיל. רק שלי לא היה מושג על מה. חשבתי שאני מתחשבת בה כשאני עוזבת אותה לנפשה. בכל מקרה, הדיאלוג איתה היה טוב ואפילו טוב מאוד.
הבעיה היתה איתו. הוא אדם מאוד איטי שחוזר על אותם טיעונים לא רלוונטיים שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב). ואיכשהו הוא כל הזמן ניסה להסביר לי שאני לא צריכה להיפגע ועסק במיליון השוואות מתישות למקרים כאלה ואחרים. עם פירוט של רשימות של מה הם עשו וכמה הפרוייקט שאנחנו עוסקים בו לוקח להם מהזמן (רשימות שהוא חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל הזדמנות ופשוט נמאס לי כבר לשמוע את זה. ואני הרגשתי שאין מצידו הכרה בפגיעה שלי. אבל במקום לעזוב את זה ולהתקדם (מתוך הכרה בכך שהמקרה אבוד - הדיאלוג איתו לא היה פרודוקטיבי) - התחלתי לפגוע בו בצורה מאוד מגעילה. בעצם, התנהגתי בצורה בוטה ומעליבה, התנהגות דומה לזו שכל כך נפגעתי ממנה. פשוט הייתי פוסטמה.
חזרנו מאוחר בלילה. דיברנו על זה. כתבתי לו מייל התנצלות.