על ידי אנונימי » 19 נובמבר 2001, 19:46
עקרון החינוך
שוב, כפי שנאמר בעבר, ההגדרה הקולעת ביותר לחינוך תהיה
דוגמא אישית.
עקרון ה
דוגמא האישית, או עקרון החינוך מתקיים בהכרח. בכל מקרה. נקודה.
חינוך הוא מושג, כמו אהבה, כמו תוצאה, כמו סיבה. חינוך הוא כמו צל. הוא נוצר עם ההורות, ומלווה את החניך והחונך כל עוד מתקיים תהליך החניכה.
כמו אויר, החינוך מתקיים. מתהווה, נוצר בהווה, מתוך החיים, כפועל יוצא ומובן מאליו, נובע החינוך, מבטא את ההכרה במהות ההמשכיות של החיים, ומספק את הצורך בהגשמת יחסי בורא (ההורה) ונברא (הילד).
מתוך כורח ההמשכיות, הנובע באופן טבעי אצל הבורא-ההורה, יהיה הנברא-הילד, בעל עניין, להידמות ככל הניתן אל בוראו-ההורה, וחשוב מכך, האינטרס הראשון במעלה של הנברא-הילד יהיה לרצות, לספק את רצון בוראו-ההורה.
כאן, כאשר הבורא-ההורה איננו מרוצה, אינו מצליח לבוא על סיפוקו, היות ואינו עומד בציפיותיו הוא, נבעת הנברא-הילד ומתוך חרון האף של הבורא-ההורה, הוא מסיק שהסערה המתחוללת אצל הבורא-ההורה, נובעת בשל משהו שהוא (הנברא-הילד) גרם בעצמו.
כך כאשר עולה תסכול עצמי אצל ההורה, בהכרח עולה תסכול אצל הילד, תסכול שעשוי לעלות גם בדרך האשמה.
באותן פעמים שאנחנו משליכים קונפליקטים על פני ברורם והבנתם, אנו משליכים אותם אל עבר הצבת תנאים, העמדת מטרות ופיתוח ציפיות כלפי עצמנו וכלפי הילד בו זמנית. למעשה אנחנו משליכים את הפתרונות אפשריים לאותו קונפליקט, פתרונות שיסופקו על ידי הילד או הסביבה בעתיד.
אנו משליכים הווה אל עתידו.
העלאת ציפיות לעצמנו, באשר לעצמנו ומכאן גם הפיכת ילדינו לקורבנות מאוויינו, מעלה בו זמנית גם את הפוטנציאל לאכזבה.
אכזבה היא בחירה כמעט מודעת של דפוס חוזר ונשנה אשר מוביל בהכרח מאכזבה לאכזבה, והפוטנציאל הטמון באכזבה – ההאשמה והאשמה העצמית, משמשות כלי רב עוצמה בידי מי שמעוניין לאלף את הילד שעליו להצליח להגשים שאיפות מוכתבות מראש – כערך, כמטרה, גם כאשר אילו אינן שאיפותיו שלו.
זוהי מהות העולם המערבי, ומכאן, קורה שההורה, מתוך תפישתו שתפקידו כולל את הצורך להיות גורם מאלף, יקבע אותו הורה בעבור ילדו גם מה יהיה עליו להגשים וגם מתי ואיך.
בכל מקרה, התכלית והסבה לצורך להשליך הווה מתקיים אל עתיד אפשרי, תהיה לשם הגעה לאיזה שווי משקל, מקום בו תנוח דעתנו. כך, קונפליקטים פנימיים רבים אינם נפתרים אלא מונחים לפתרון בעתיד, מעלים איזו הנחה ערטילאית, עתידית, שאינה מחייבת נקיטת עמדה.
אלא שהעמדת קונפליקטים לפתחנו בעתיד, השלכת בעיות אל יום אחר, רחוק ככל שיהיה פוגעת באופן קרדינלי בילדינו.
כאשר אני מתוסכל ועובד "בעל כורחי" בעבודה שממררת לי את החיים, ואני מתנחם בכך שאולי לפחות ילדי יוכלו להנות מעבודתם, הריני מטיל עליהם עול שאינם ראויים לו. במילים אחרות: עקב נחמתי המעוגנת בעתיד ורוד לילדי אני בוחר בעבורם בנתיב שאין כל ודאות לחשוש שזהו נתיבם הטוב ביותר או זה שהיה נבחר על ידם. בכך עולה אותה פגיעה. זהו אותו עול.
כעת, הייתי מבקש להרחיב ולנסות להצביע על טעות נפוצה בהסתכלות על ילדים. ילדים אינם מבוגרים קטנים. ילדים הם בני אדם שאינם בשלים ואינם נדרשים להיות בשלים (כשהמציאות כופה את זה עליהם הם מתבגרים מהר מאוד), בני אדם שעדיין אינם עומדים בזכות עצמם בעולם, וזקוקים בעיקר להגנה ותמיכה, מכאן זקוקים הילדים לחונכות.
חונכות זו תהא הזדמנות בלתי רגילה לחונכים – ההורים (אשר נתפשים בעיני הילדים כבוראיהם), וככלל ניתן לומר שרצוי שתהיה זו חונכות מינימליסטית, אשר אינה מתערבת כלל או ממעטת להתערב בבחירותיו של אותו אדם לא בּשֶל, שהוא הילד שלנו.
כאשר אנו מפתחים ציפיות כלפי ילדינו, למעשה, מתחת לפני השטח אותן ציפיות הן כלפי עצמנו. כאשר אני מצפה מילדי להיות רגישים, סקרנים, בעלי מעמד, מצליחים וכן הלאה... בפועל הריני מעלה שאיפה לראות את עצמי כאב לילד מצליח, ילד שיגשים את כל מה שהייתי רוצה להגשים בעצמי, או,
כל מה שהורי רצו שאני אגשים למענם הם.
לכשילדי ימלאו אחרי ציפיותיי, אוכל לרוות נחת מהצלחתם כשאני גורף את ההכרה שאני מצליח דרך הצלחתם.
יוצא מכך שיש אפשרות, שלאו דווקא במזיד, אני עלול לחטוא באי התחשבות ברצונם הפנימי, האישי הנפשי, אלא כאשר זה מתיישב יחד עם צרכי להצליח כהורה, בעולמי שלי.
אמת, כל הורה רוצה לילדו את הטוב ביותר. אלא שהטוב שנראה לנגד עיני בעבור ילדי, לעתים נדירות יחפוף את הטוב שהוא יראה לנגד עיניו.
לפיכך העניין כל כך חשוב:
אל לנו לבחור בעבור ילדינו את בחירותיהם הם, אין זה מתפקידנו.
בעולמנו הקפיטליסטי, המערבי, כמעט מן ההכרח לתייג את ילדינו ולבחור בעבורם את "הטוב ביותר". זה אולי השעור הגדול של ההורות: להניח לילדינו את בחירותיהם - בכל תחום בחיים.
ניתן לסמוך עליהם שיידעו לבחור לעצמם את החיים הנכונים להם לכשיהיו עצמאיים, בוגרים. ניתן לסמוך עליהם שהם יודעים מה הם רוצים כבר היום. אלא שכעת, בהיותם תחת אחריותנו, ניתן לנו הכבוד ללוות אותם. לשרת אותם.
כבוד זה, הוא החובה לשרת את ילדינו, חובה הכוללת גם את זהוי אותן בחירות אשר אינן באחריות הילדים ומכך בהכרח הופכות להיות באחריות ההורים.
למעשה, כאשר נדע להגדיר לעצמנו את עצמנו, את דרכנו, את ייחודנו ואת יכולתנו להיות חלק מאחדות חובקת-כל; כאשר לא נתפשר על דרכנו אלא נפלס אותה תוך פגיעה מינימלית בסביבתנו על כל רבדיה; כאשר נגיע למצב בו המתח המתחייב על מנת לקיים חיים ולשמור על איזון, ישרת את דרכנו ויתמוך בשלמותנו; זוטות כמו מה יהיו תחומי העניין של ילדינו, עושרם ואפילו אושרם לא יעסיקו אותנו כלל. היות ונתיב חייהם בהיותם מבוגרים - עומדים בזכות עצמם בעולם, איננו בתחום אחריותנו, (לאחר גמר הלימודים אצל המורה – אין זה מעניינו או מאחריותו לאן הולך התלמיד). כך נתיב חיי הילד איננו באחריות ההורה / החונך, ולפיכך אין כל צורך במטרה חינוכית או מטרה שתגדיר את תכלית החינוך או כל מטרה הישגית שתוצב בעבור הילדים.
החינוך בכל מקרה מתקיים. חונכות ילדינו איננה כפי שמקובל לעתים לחשוב, חלק נפרד ממערך החיים הכולל, חונכות זו מתקיימת בהווה מעצם היותנו הורים. מעצם היותם ילדים.
יש לקדש את הרגע ולהניח לילדים להתפתח על פי כישוריהם, להתפתח בתוך ההזדמנויות הנקרות לפניהם בתולדות חייהם (השזורים בחיינו בהכרח ולפיכך יהיו פועל יוצא מחיינו אנו), כשאנו מהווים דוגמא אישית יומיומית.
יש להיות מודעים להיותנו דוגמא אישית (ברצוננו או שלא ברצוננו) ולהצמד עד כמה שניתן לנאמנות עצמית.
מושג זה של נאמנות עצמית, גם הוא לעתים מעורפל, שכן בעת הנסיון להבינו עולים קונפליקטים פנימיים בין נאמנויות שנראות לכאורה סותרות.
כאן, שוב אנו חוזרים לאותו תסכול פנימי עצמי אשר מתוך עקרון הדוגמא האישית יהווה בעיה כלפי ילדינו. אלא
שההתעקשות לפתור קונפליקטים אלה, וחיפוש אחר הדרכים לפתרון תסכולים, הם הדוגמא האישית הנכספת.
שכן כאשר אני נאמן לחיי, לעצמי ולדרכי, כאשר בפועל נאמנות זו באה לידי ביטוי בחיים עצמם, תוך פגיעה מינימלית (אם ניתן ללא פגיעה כלל) באחר או בסביבה;
כאשר מתוך נאמנות לחיי מתיישבים גם קונפליקטים הנוגעים ביחסי אחדות-אחד, חברה יחיד, כלל-פרט, ומאפשרים לי חיים;
אז אולי יתקימו התנאים שיניחו מופת ראוי לילדי בדבר החיים. שכן החינוך לחיים מתרחש בתוך החיים, והדוגמא האישית הראשונית והפשוטה ביותר היא:
לחיות את החיים.
ברור שאני רוצה שיהיה לילדי טוב, ברור שאנחנו מעונינים ברווחתם ובאושרם, ואפילו בכך שיהיו נאמנים לעצמם.
אלא שאין זה מתפקידנו.
תפקידינו בעולם זה רבים ומגוונים.
בתוך תפקיד ההורות, או, אם תרצו, למידה, שכלול והאדרת האלוהות הפנימית, אין זה מתפקידנו לבחור בעבור ילדינו את דרכם.
צפריר שפרון
[b]עקרון החינוך[/b]
שוב, כפי שנאמר בעבר, ההגדרה הקולעת ביותר לחינוך תהיה [b]דוגמא אישית[/b].
עקרון ה [b]דוגמא האישית[/b], או עקרון החינוך מתקיים בהכרח. בכל מקרה. נקודה.
חינוך הוא מושג, כמו אהבה, כמו תוצאה, כמו סיבה. חינוך הוא כמו צל. הוא נוצר עם ההורות, ומלווה את החניך והחונך כל עוד מתקיים תהליך החניכה.
כמו אויר, החינוך מתקיים. מתהווה, נוצר בהווה, מתוך החיים, כפועל יוצא ומובן מאליו, נובע החינוך, מבטא את ההכרה במהות ההמשכיות של החיים, ומספק את הצורך בהגשמת יחסי בורא (ההורה) ונברא (הילד).
מתוך כורח ההמשכיות, הנובע באופן טבעי אצל הבורא-ההורה, יהיה הנברא-הילד, בעל עניין, להידמות ככל הניתן אל בוראו-ההורה, וחשוב מכך, האינטרס הראשון במעלה של הנברא-הילד יהיה לרצות, לספק את רצון בוראו-ההורה.
כאן, כאשר הבורא-ההורה איננו מרוצה, אינו מצליח לבוא על סיפוקו, היות ואינו עומד בציפיותיו הוא, נבעת הנברא-הילד ומתוך חרון האף של הבורא-ההורה, הוא מסיק שהסערה המתחוללת אצל הבורא-ההורה, נובעת בשל משהו שהוא (הנברא-הילד) גרם בעצמו.
כך כאשר עולה תסכול עצמי אצל ההורה, בהכרח עולה תסכול אצל הילד, תסכול שעשוי לעלות גם בדרך האשמה.
באותן פעמים שאנחנו משליכים קונפליקטים על פני ברורם והבנתם, אנו משליכים אותם אל עבר הצבת תנאים, העמדת מטרות ופיתוח ציפיות כלפי עצמנו וכלפי הילד בו זמנית. למעשה אנחנו משליכים את הפתרונות אפשריים לאותו קונפליקט, פתרונות שיסופקו על ידי הילד או הסביבה בעתיד.
אנו משליכים הווה אל עתידו.
העלאת ציפיות לעצמנו, באשר לעצמנו ומכאן גם הפיכת ילדינו לקורבנות מאוויינו, מעלה בו זמנית גם את הפוטנציאל לאכזבה.
אכזבה היא בחירה כמעט מודעת של דפוס חוזר ונשנה אשר מוביל בהכרח מאכזבה לאכזבה, והפוטנציאל הטמון באכזבה – ההאשמה והאשמה העצמית, משמשות כלי רב עוצמה בידי מי שמעוניין לאלף את הילד שעליו להצליח להגשים שאיפות מוכתבות מראש – כערך, כמטרה, גם כאשר אילו אינן שאיפותיו שלו.
זוהי מהות העולם המערבי, ומכאן, קורה שההורה, מתוך תפישתו שתפקידו כולל את הצורך להיות גורם מאלף, יקבע אותו הורה בעבור ילדו גם מה יהיה עליו להגשים וגם מתי ואיך.
בכל מקרה, התכלית והסבה לצורך להשליך הווה מתקיים אל עתיד אפשרי, תהיה לשם הגעה לאיזה שווי משקל, מקום בו תנוח דעתנו. כך, קונפליקטים פנימיים רבים אינם נפתרים אלא מונחים לפתרון בעתיד, מעלים איזו הנחה ערטילאית, עתידית, שאינה מחייבת נקיטת עמדה.
אלא שהעמדת קונפליקטים לפתחנו בעתיד, השלכת בעיות אל יום אחר, רחוק ככל שיהיה פוגעת באופן קרדינלי בילדינו.
כאשר אני מתוסכל ועובד "בעל כורחי" בעבודה שממררת לי את החיים, ואני מתנחם בכך שאולי לפחות ילדי יוכלו להנות מעבודתם, הריני מטיל עליהם עול שאינם ראויים לו. במילים אחרות: עקב נחמתי המעוגנת בעתיד ורוד לילדי אני בוחר בעבורם בנתיב שאין כל ודאות לחשוש שזהו נתיבם הטוב ביותר או זה שהיה נבחר על ידם. בכך עולה אותה פגיעה. זהו אותו עול.
כעת, הייתי מבקש להרחיב ולנסות להצביע על טעות נפוצה בהסתכלות על ילדים. ילדים אינם מבוגרים קטנים. ילדים הם בני אדם שאינם בשלים ואינם נדרשים להיות בשלים (כשהמציאות כופה את זה עליהם הם מתבגרים מהר מאוד), בני אדם שעדיין אינם עומדים בזכות עצמם בעולם, וזקוקים בעיקר להגנה ותמיכה, מכאן זקוקים הילדים לחונכות.
חונכות זו תהא הזדמנות בלתי רגילה לחונכים – ההורים (אשר נתפשים בעיני הילדים כבוראיהם), וככלל ניתן לומר שרצוי שתהיה זו חונכות מינימליסטית, אשר אינה מתערבת כלל או ממעטת להתערב בבחירותיו של אותו אדם לא בּשֶל, שהוא הילד שלנו.
כאשר אנו מפתחים ציפיות כלפי ילדינו, למעשה, מתחת לפני השטח אותן ציפיות הן כלפי עצמנו. כאשר אני מצפה מילדי להיות רגישים, סקרנים, בעלי מעמד, מצליחים וכן הלאה... בפועל הריני מעלה שאיפה לראות את עצמי כאב לילד מצליח, ילד שיגשים את כל מה שהייתי רוצה להגשים בעצמי, או, [b]כל מה שהורי רצו שאני אגשים למענם הם[/b].
לכשילדי ימלאו אחרי ציפיותיי, אוכל לרוות נחת מהצלחתם כשאני גורף את ההכרה שאני מצליח דרך הצלחתם.
יוצא מכך שיש אפשרות, שלאו דווקא במזיד, אני עלול לחטוא באי התחשבות ברצונם הפנימי, האישי הנפשי, אלא כאשר זה מתיישב יחד עם צרכי להצליח כהורה, בעולמי שלי.
אמת, כל הורה רוצה לילדו את הטוב ביותר. אלא שהטוב שנראה לנגד עיני בעבור ילדי, לעתים נדירות יחפוף את הטוב שהוא יראה לנגד עיניו.
לפיכך העניין כל כך חשוב:
אל לנו לבחור בעבור ילדינו את בחירותיהם הם, אין זה מתפקידנו.
בעולמנו הקפיטליסטי, המערבי, כמעט מן ההכרח לתייג את ילדינו ולבחור בעבורם את "הטוב ביותר". זה אולי השעור הגדול של ההורות: להניח לילדינו את בחירותיהם - בכל תחום בחיים.
ניתן לסמוך עליהם שיידעו לבחור לעצמם את החיים הנכונים להם לכשיהיו עצמאיים, בוגרים. ניתן לסמוך עליהם שהם יודעים מה הם רוצים כבר היום. אלא שכעת, בהיותם תחת אחריותנו, ניתן לנו הכבוד ללוות אותם. לשרת אותם.
כבוד זה, הוא החובה לשרת את ילדינו, חובה הכוללת גם את זהוי אותן בחירות אשר אינן באחריות הילדים ומכך בהכרח הופכות להיות באחריות ההורים.
למעשה, כאשר נדע להגדיר לעצמנו את עצמנו, את דרכנו, את ייחודנו ואת יכולתנו להיות חלק מאחדות חובקת-כל; כאשר לא נתפשר על דרכנו אלא נפלס אותה תוך פגיעה מינימלית בסביבתנו על כל רבדיה; כאשר נגיע למצב בו המתח המתחייב על מנת לקיים חיים ולשמור על איזון, ישרת את דרכנו ויתמוך בשלמותנו; זוטות כמו מה יהיו תחומי העניין של ילדינו, עושרם ואפילו אושרם לא יעסיקו אותנו כלל. היות ונתיב חייהם בהיותם מבוגרים - עומדים בזכות עצמם בעולם, איננו בתחום אחריותנו, (לאחר גמר הלימודים אצל המורה – אין זה מעניינו או מאחריותו לאן הולך התלמיד). כך נתיב חיי הילד איננו באחריות ההורה / החונך, ולפיכך אין כל צורך במטרה חינוכית או מטרה שתגדיר את תכלית החינוך או כל מטרה הישגית שתוצב בעבור הילדים.
החינוך בכל מקרה מתקיים. חונכות ילדינו איננה כפי שמקובל לעתים לחשוב, חלק נפרד ממערך החיים הכולל, חונכות זו מתקיימת בהווה מעצם היותנו הורים. מעצם היותם ילדים.
יש לקדש את הרגע ולהניח לילדים להתפתח על פי כישוריהם, להתפתח בתוך ההזדמנויות הנקרות לפניהם בתולדות חייהם (השזורים בחיינו בהכרח ולפיכך יהיו פועל יוצא מחיינו אנו), כשאנו מהווים דוגמא אישית יומיומית.
יש להיות מודעים להיותנו דוגמא אישית (ברצוננו או שלא ברצוננו) ולהצמד עד כמה שניתן לנאמנות עצמית.
מושג זה של נאמנות עצמית, גם הוא לעתים מעורפל, שכן בעת הנסיון להבינו עולים קונפליקטים פנימיים בין נאמנויות שנראות לכאורה סותרות.
כאן, שוב אנו חוזרים לאותו תסכול פנימי עצמי אשר מתוך עקרון הדוגמא האישית יהווה בעיה כלפי ילדינו. אלא [b]שההתעקשות לפתור קונפליקטים אלה, וחיפוש אחר הדרכים לפתרון תסכולים, הם הדוגמא האישית הנכספת[/b].
שכן כאשר אני נאמן לחיי, לעצמי ולדרכי, כאשר בפועל נאמנות זו באה לידי ביטוי בחיים עצמם, תוך פגיעה מינימלית (אם ניתן ללא פגיעה כלל) באחר או בסביבה;
כאשר מתוך נאמנות לחיי מתיישבים גם קונפליקטים הנוגעים ביחסי אחדות-אחד, חברה יחיד, כלל-פרט, ומאפשרים לי חיים;
אז אולי יתקימו התנאים שיניחו מופת ראוי לילדי בדבר החיים. שכן החינוך לחיים מתרחש בתוך החיים, והדוגמא האישית הראשונית והפשוטה ביותר היא: [b]לחיות את החיים[/b].
ברור שאני רוצה שיהיה לילדי טוב, ברור שאנחנו מעונינים ברווחתם ובאושרם, ואפילו בכך שיהיו נאמנים לעצמם.
אלא שאין זה מתפקידנו.
תפקידינו בעולם זה רבים ומגוונים.
בתוך תפקיד ההורות, או, אם תרצו, למידה, שכלול והאדרת האלוהות הפנימית, אין זה מתפקידנו לבחור בעבור ילדינו את דרכם.
[po]צפריר שפרון[/po]