על ידי תמי_גלילי* » 07 אפריל 2007, 18:29
כתבתי בדף
אין שכל אין דאגות , אבל ת'אמת, נראה לי מתאים יותר כאן:
_אולי צריך להבדיל כאן בין שני סוגים של הרגשה, ששניהם מוגדרים כרגע במילה "אושר". אולי, לפחות לפעמים, הרדיפה אחרי האושר היא אחרי תחושת אופוריה, או התעלות, או מניה - כמו מה שנותנים סמים מסויימים, למשל. הממ, התמכרות לסמים כאלה - כולל תרופות - שמטשטשים באופן כרוני את היכולת לראות את המציאות ולהגיב אליה בצורה מיטבית לנו, נראית לי גם היא דוגמה מצויינת לדילמה בין שכל לבין חוסר דאגה.
אם היו מציעים לי את גלולת האושר, שמבטיחה את אושרי גם אם מענים אותי או לוקחים את ילדי או הורסים את העולם – לא הייתי לוקחת. (יש מישהו שכן?)
יש מיליוני אנשים שכן - ראי תרופות פסיכיאטריות (במקרים ובמינונים מסויימים), או סמים אחרים בעלי אפקט דומה, או אפילו השקפות עולם בעלות אפקט דומה...
לעומת זאת אושר כתכונה טבעית והישרדותית הוא תחושה של נינוחות, שקט וחופש; רגשות לא נעימים (בתגובה למציאות לא נעימה) אינם מאיימים לחסל אותה, אלא להפך, מסייעים לקיים אותה. וכמו שכתבת בדף ההוא ואני מסכימה, זו התחושה שאמורה להיות לנו
באופן טבעי ._
כמו יונת, גם אני נוטה לבדוק כל דבר במונחים אבולוציוניים ותועלתנים. ואני יכולה לראות איך תחושה כזו יכולה לשרת אותנו ולסייע לחיים.
בעקבות העבודה שלי על פי ג'נסן, יצא לי לחוות תחושה של שקט וחופש - לצערי לא כמצב תמידי אלא בצורה חולפת. אושר מתקשר אצלי עם שמחה, וזו באמת לא הייתה תחושה של שמחה או התעלות. קל יותר להגדיר אותה על פי מה שלא היה בה: רעשי רקע שלא שייכים למציאות העכשווית, קולות ודיאלוגים פנימיים, מחשבות שרצות 1000 קמ"ש, הצטדקויות והתגוננויות, דאגות לעתיד. היה שקט, היה חופש, הייתה תחושה של עירנות נינוחה - פיסית, ריגשית וקוגניטיבית. החושים היו מחודדים יותר, אבל לא בהתפעלות מצד אחד, ולא בצורה מעיקה מצד שני (כמו ב
רגישות חושית העולם הוא יותר מדי ) אלא במין matter-of-fact. חשבתי "אה! אז ככה העולם נראה באמת, כשלא רואים אותו דרך הפילטרים".
לפחות אני מעולם לא הצלחתי לייצר את המצב הזה או לכוון אליו. זה משהו שהגיע מעצמו אחרי שחוויתי כאבים מהילדות כמו שהם (אוקיי, אורה, כמו שהם כנראה היו נחווים אם הייתי נותנת לעצמי להרגיש אותם אז).
נראה לי די ברור איך להיות במצב כזה כנקודת מוצא משרת אינטרסים הישרדותיים. כמו שכל מי שעשה פעם יוגה יודע, קל יותר להגיע לכפות הרגליים אם לא
מנסים להגיע לשם. אם מרפים, ונושמים, וחושבים על הגב, פתאום הוא מתארך... לחוט מתוח באופן תמידי יש הרבה פחות יכולת תימרון ותגובה מאשר לחוט שנמתח מדי פעם, כשצריך (כשיש מציאות מאיימת, למשל חיה טורפת).
גם המצב ההפוך, של שמחה והתעלות תמידית, לא נראה לי רצוי; אם האריה מתקרב ואני אמשיך להרגיש כמה העולם יפה ממש כרגע וכמה ההתקרבות של האריה זה דבר טוב ונפלא, ואיך אני בהרמוניה איתו ורוצה לחבק אותו ולהכיל את הרגע, מה שיקרה הוא שהאריה יזכה בארוחה מאושרת - אני בטוחה שזה יהיה לו יותר טעים מארוחה ממורמרת - אבל הגנים שלי לא יעברו לדור הבא... (ושלו כן). תחושה של מצוקה ושל
פחד נועדה בדיוק בשביל מצבים כאלה, והיא הפרשנות למציאות שתעזור לי לברוח או להסתתר.
אז אולי "האושר כאמצעי/מטרה" באמת אינו הביטוי המתאים; זה אינו "אושר" במובן שמחה, וזה אינו מטרה או אמצעי אלא מצב קיומי שיש לו הצדקות הישרדותיות. וזה גם יכול להסביר למה הגוף שלנו ישאף לחזור למצב הזה וייצר מה שגילברט קורא לו אושר סינתטי (אכן שם לא מוצלח במיוחד).
_אקח שוב את דוגמת האבל על אדם אהוב שמת - כאב שלא ניתן לחמוק ממנו בחיים שלנו (בעיקר אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לאהוב).
האם הצער הזה נועד לכוון את הפעולות שלנו באיזה אופן או שהוא רק תגובה טבעית לפרידה מאדם אהוב?_
הייתי אומרת: הוא חלק ממנגנון טבעי כללי, שהמטרה שלו היא תגובה מיטבית למציאות, לצרכי שרידה.
כתבתי בדף [po]אין שכל אין דאגות[/po] , אבל ת'אמת, נראה לי מתאים יותר כאן:
_אולי צריך להבדיל כאן בין שני סוגים של הרגשה, ששניהם מוגדרים כרגע במילה "אושר". אולי, לפחות לפעמים, הרדיפה אחרי האושר היא אחרי תחושת אופוריה, או התעלות, או מניה - כמו מה שנותנים סמים מסויימים, למשל. הממ, התמכרות לסמים כאלה - כולל תרופות - שמטשטשים באופן כרוני את היכולת לראות את המציאות ולהגיב אליה בצורה מיטבית לנו, נראית לי גם היא דוגמה מצויינת לדילמה בין שכל לבין חוסר דאגה.
אם היו מציעים לי את גלולת האושר, שמבטיחה את אושרי גם אם מענים אותי או לוקחים את ילדי או הורסים את העולם – לא הייתי לוקחת. (יש מישהו שכן?)
יש מיליוני אנשים שכן - ראי תרופות פסיכיאטריות (במקרים ובמינונים מסויימים), או סמים אחרים בעלי אפקט דומה, או אפילו השקפות עולם בעלות אפקט דומה...
לעומת זאת אושר כתכונה טבעית והישרדותית הוא תחושה של נינוחות, שקט וחופש; רגשות לא נעימים (בתגובה למציאות לא נעימה) אינם מאיימים לחסל אותה, אלא להפך, מסייעים לקיים אותה. וכמו שכתבת בדף ההוא ואני מסכימה, זו התחושה שאמורה להיות לנו [po]באופן טבעי[/po] ._
כמו יונת, גם אני נוטה לבדוק כל דבר במונחים אבולוציוניים ותועלתנים. ואני יכולה לראות איך תחושה כזו יכולה לשרת אותנו ולסייע לחיים.
בעקבות העבודה שלי על פי ג'נסן, יצא לי לחוות תחושה של שקט וחופש - לצערי לא כמצב תמידי אלא בצורה חולפת. אושר מתקשר אצלי עם שמחה, וזו באמת לא הייתה תחושה של שמחה או התעלות. קל יותר להגדיר אותה על פי מה שלא היה בה: רעשי רקע שלא שייכים למציאות העכשווית, קולות ודיאלוגים פנימיים, מחשבות שרצות 1000 קמ"ש, הצטדקויות והתגוננויות, דאגות לעתיד. היה שקט, היה חופש, הייתה תחושה של עירנות נינוחה - פיסית, ריגשית וקוגניטיבית. החושים היו מחודדים יותר, אבל לא בהתפעלות מצד אחד, ולא בצורה מעיקה מצד שני (כמו ב [po]רגישות חושית העולם הוא יותר מדי[/po] ) אלא במין matter-of-fact. חשבתי "אה! אז ככה העולם נראה באמת, כשלא רואים אותו דרך הפילטרים".
לפחות אני מעולם לא הצלחתי לייצר את המצב הזה או לכוון אליו. זה משהו שהגיע מעצמו אחרי שחוויתי כאבים מהילדות כמו שהם (אוקיי, אורה, כמו שהם כנראה היו נחווים אם הייתי נותנת לעצמי להרגיש אותם אז).
נראה לי די ברור איך להיות במצב כזה כנקודת מוצא משרת אינטרסים הישרדותיים. כמו שכל מי שעשה פעם יוגה יודע, קל יותר להגיע לכפות הרגליים אם לא [b]מנסים[/b] להגיע לשם. אם מרפים, ונושמים, וחושבים על הגב, פתאום הוא מתארך... לחוט מתוח באופן תמידי יש הרבה פחות יכולת תימרון ותגובה מאשר לחוט שנמתח מדי פעם, כשצריך (כשיש מציאות מאיימת, למשל חיה טורפת).
גם המצב ההפוך, של שמחה והתעלות תמידית, לא נראה לי רצוי; אם האריה מתקרב ואני אמשיך להרגיש כמה העולם יפה ממש כרגע וכמה ההתקרבות של האריה זה דבר טוב ונפלא, ואיך אני בהרמוניה איתו ורוצה לחבק אותו ולהכיל את הרגע, מה שיקרה הוא שהאריה יזכה בארוחה מאושרת - אני בטוחה שזה יהיה לו יותר טעים מארוחה ממורמרת - אבל הגנים שלי לא יעברו לדור הבא... (ושלו כן). תחושה של מצוקה ושל [b]פחד[/b] נועדה בדיוק בשביל מצבים כאלה, והיא הפרשנות למציאות שתעזור לי לברוח או להסתתר.
אז אולי "האושר כאמצעי/מטרה" באמת אינו הביטוי המתאים; זה אינו "אושר" במובן שמחה, וזה אינו מטרה או אמצעי אלא מצב קיומי שיש לו הצדקות הישרדותיות. וזה גם יכול להסביר למה הגוף שלנו ישאף לחזור למצב הזה וייצר מה שגילברט קורא לו אושר סינתטי (אכן שם לא מוצלח במיוחד).
_אקח שוב את דוגמת האבל על אדם אהוב שמת - כאב שלא ניתן לחמוק ממנו בחיים שלנו (בעיקר אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לאהוב).
האם הצער הזה נועד לכוון את הפעולות שלנו באיזה אופן או שהוא רק תגובה טבעית לפרידה מאדם אהוב?_
הייתי אומרת: הוא חלק ממנגנון טבעי כללי, שהמטרה שלו היא תגובה מיטבית למציאות, לצרכי שרידה.