קורה שחרדה רבה מעוררת מחשבה שמדובר בהשתגעות. אולי תנסי למצוא דרך להרגיע את הדאגות אפשרי פרחי באך, דיקור וכל תמיכה הרלוונטית לך. מעבר לכך נראה שכדאי שתמצאי איש מקצוע שילווה אותך שיחתית.

יש פה בנות שעברו להם פחדים וחרדות ממש מטורפים בהריון עד כדי כך שזה משתלט על רב היום?
אני בהריון שלישי והמחשבות מטריפות אותי עולות לי מחשבות ממש מפחידות לגבי הלידה אני מנסה לחשוב חיובי אבל זה משתלט בהריונות הקודמים לא היה לי את זה זו פעם ראשונה ואני חושבת שהשתגעתי כבר קשה לי מאד ורק מחכה להיות אחרי מה עושים?

שלום,
ילדתי בעבר בניתוח קיסרי ואני מלאת פחד שגם ההריון הנוכחי יסתיים בניתוח, ח"ו.
אשמח לשמוע, מנסיונכן, איך נכון יהיה להפחית את רף הלחץ: האם אתם חושבים שדולה טובה, מילדת פרטית, ואולי דווקא רופא פרטי?
אעיר כי לידת בית איננה אופציה מבחינה בטיחותית, כרגע.
גם הפניות לקריאה טובה יתקבלו בברכה, וגם הצעות קונקרטיות, באזור ירושלים.

הי טליה , אני מבינה את העומס והדאגה בהם את נתונה. יש באפשרותך לקבל עזרה ובכך לגייס תמיכה ועזרה?
חשבתי על טיפול שיחתי וגם על טיפול אלטרנטיבי דיקור או כל דרך אחרת שנראית לך. נראה גם שחשוב לגייס תמיכה משפחתית או חברתית להתארכנות לתמיכה מעשית בך לפני הלידה במהלכה ולאחריה. מה דעתך ?
אולי התוכנית אם לאם תוכל לצוות לך מתנדבת עוד לפני הלידה ?

הי טליה, בשעה טובה על ההיריון (-:
אמנם נהוג לאחל "לידה מהירה" אבל האמת היא שלידה מהירה מדי יכולה גם להיות טראומטית או פשוט מאוד קשה. אין זמן להתרגל לתחושות ולכאבים בהדרגה וגם אין כל כך זמן להפנים מה קורה. זה גם יכול להיות מאוד מפחיד להתחיל לידה עם דימום ודיבורים על זירוז. כתבת שהלידה הייתה "מושלמת" כך שאולי את לא נותנת את מלוא המקום גם לתחושות הפחות טובות שנשארו ממנה? אלה גם רגשות לגיטימיים וטבעיים לגמרי. גם לפחד מותר לתת מקום.
אולי יתאים לך גם טיפול כלשהו?
אני גם הייתי חושבת עוד קצת על האופציה של אפידורל. לא בהכרח כדי שתחליטי כך או אחרת, אבל שתרגישי שמותר לך גם להחליט על אפידורל בלי להרגיש שזה פוגע בגאווה או מעיד על כישלון. לפעמים רק זה הידיעה שאם תרצי ותצטרכי, תוכלי כי את מרשה לעצמך, היא בעצמה מרגיעה גם אם בסוף תחליטי לא לקחת אפידורל.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי!
קראתי את מה שכתבתן ומאוד התחברתי.. ברור לי שהפוסט כבר ישן, אבל בכל זאת בחרתי להגיב על מנת לפרוק.
אני ב"ה כרגע בהריון שני, שבוע 22. אמנם אני רחוקה מהלידה, אך הפחדים לא מפסיקים להציף אותי.. זה כבר מגיע למצב שאני בוכה מרוב פחד, וכתוצאה מהפחדים אני גם מרגישה לא טוב פיזית.. (חולשה, כאבי בטן וכו..)
הלידה הראשונה שלי הייתה מושלמת לכל הדעות. ביקשתי מה' שירדו לי המים, ובאותו הרגע הם ב"ה ירדו. אחרי כשעה בערך (בבית), התחיל לי דימום.. ממש כמו מחזור..
נסענו לבית החולים, שם הרופא אמר (אחרי המתנה ארוכה וטרטורים באמצע הלילה) שהוא לא חושב שלידה תתפתח באופן טבעי ב92 השעות הקרובות, ורשם אותי לזירוז.. סירבתי בכל תוקף, אך הוא הסביר לי שאין ממש ברירה, ושבמילא יש לפני עוד המון בנות וזה ייקח הרבה זמן, אז אני מוזמנת לזרז את הלידה באופן טבעי.
סיבובי אגן, מקלחות חמות, כדור פיזיו, לקראת הצהריים התחלתי להרגיש כאב מידי פעם.. חשבתי שאני עדיין מסוגלת לשלוט בו בהתחלה, אבל החלטתי לרדת למיון מיילדתי כדי לבדוק את העניין (המדרגות בדרך לשם יכולות רק לזרז חח).
מחיקה מלאה, פתיחה של 3 ס"מ. רוצה אפידורל? עניתי שלא.. כאב לי.. כ"כ כאב לי.. האחות אמרה שמקלחת חמה תקל עליי. נכנסתי למקלחת והתחלתי לצרוח.. לא יכולתי לזוז מרוב כאב.. האחיות הגיעו מהר.. פתיחה ארבע וחצי.. החזירו אותי לחדרון שלי במיון מיילדתי (כל הזמן הזה אני לא בחדר לידה, אלא בחדרון קטן במיון מיילדתי.. לא היו חדרים פנויים, ולא ביקשתי אפידורל.. תוסיפו לזה שמדובר בלידה ראדונה.. הם לא חשבו שמשהו יתקדם מהר.. אז פשוט צרחתי שם את נפשי).
האחות לא הספיקה לצאת מהחדר, וצרחתי שאני מרגישה כבר שאני צריכה ללחוץ.. היא בודקת. פתיחה 8. שוב, לא מספיקה לצאת מהחדר, ואני צורחת שאני לוחצת. פתיחה 9.5.
אני עדיין במיון מיילדתי.. מטיסים אותי לחדר לידה, אני רואה את התמונות מתחלפות. כל פעם בחדר אחר.
הייתי בחדר לידה בערך רבע שעה, ואז הנסיכה הקטנה שלי יצאה החוצה והחזירה אותי למציאות. כל הזמן הזה אמרתי לעצמי בראש שזה חלום, שעוד מעט בע"ה אקום ועדיין אהיה בהריון..
הכאבים האלה.. אני לא מסוגלת לשכוח אותם.. אין לי דרך לתאר אותם.. צרחתי כמו בהמה.. אח"כ ב"ה היינו בביות מלא, האחיות הלחיצו אותי שיש לה צהבת ושהיא לא יונקת מספיק.. הייתי לבד כל הזמן בבית החולים.. כי זאת הייתה תקופה עמוסה בעסק המשפחתי, וחמי לא הסכים לתת לבעלי חופש.. מה גם שאני גרה מאוד רחוק מהמשפחה.. אז כולם הגיעו בערב, אבל מה עד אז?
היה לי קשה. הנסיכונת שלי הצילה אותי. בלעדיה הייתי מתמוטטת.
עכשיו, אני ב"ה בהריון השני שלי, ואני לא מסוגלת לחשוב שוב על התמודדות עם הכאב הזה. לקחת אפידורל? הגאווה לא נותנת לי.. מה גם שאומרים שהלידה השניה מהירה יותר וקלה יותר.. אז אם הלידה הראשונה נמשכה בערך 5 שעות מתחילת הצירים ב"ה, שזה נחשב לכלום, אולי הלידה הקרובה תהיה בע"ה כ"כ מהירה שאצליח שוב בלי..
אני מפחדת שלא אוכל לתת תשומת לב לקטנה שלי כשיגיע בע"ה עוד תינוק, שהיא תקנא ח"ו..
אני כל הזמן מנסה פשוט להסתכל עליה ועליי. לראות כמה זה שווה ב"ה, ולראות שהנה- אפשר להתמודד עם הכאב הזה וב"ה לעבור את זה!
אבל עדיין, הפחד לא מרפה.. התחושה הזאת שהכאב משתלט עליי.. כולן מדברות איתי על צירים שמגיעים מהגב או מהבטן, לא הרגשתי מאיפה הם באים.. הרגשתי כאב אחד גדול.. ניתוק..
איך מתגברים על הפחד הזה? זאת כבר ממש חרדה..

בבשיל מה לפחד להיות בהריון זה רק כאבים וזה מחשבות עדיף לא להביא

בגלל החבר הטיפש שלה

חברה שלי נכנסה להריון והיא עברה הפלות היא נכנסה לדיכאון

שלום אני בת 17 לפי דעתי להביא תינוק לא צריכים להביא

תודה אילה על תשובתך הכנה. אני עובדת על הרוגע (אפילו שזה לא פשוט) וקוראת ספרים...

אלי, זה לא משהו שאפשר לכתוב בכמה שורות באינטרנט.את יכולהלבדוק בהמלצות על אנשי מקצוע-רופא ואלטרנטיבי,ספרים וכ'
למצוא אמונה ורוגע זה במקרים מסוימים הרבה עבודה- העבודה שלך.
מאחלת לך כמובן את ההכי טוב.

שלום לכולן, היה מרגש ומרתק לקרוא את הסיפורים של כל אחת. אני בת 33, עברתי הפלה טבעית לא מזמן (הריון ראשון), ואנו רוצים לנסות שוב להיכנס להריון. יש לי פחדים מהכאב וגם מבדיקות כמו מי שפיר - האם למישהי יש עצה איך לעבור את כל המסע הארוך שנקרא הריון באמונה וברוגע? ואיך מוצאים רופא טוב שאפשר לסמוך עליו שילווה אותי ויהיה זמין? תודה ושבת שלום, אלי

הצלחתי לדמיין את התינוקת שלי, אחרי הלידה, ישנה לידי במיטה.
אני חושבת שזה עוזר לי, להפסיק להתמקד בלידה ולנסות להתמקד בתינוקת שאחרי, בילדה שאני רוצה לפגוש.

היי יקרה, האמת חשבתי מה איתך בימים האחרונים והאם כבר ילדת.
הפחד מהאמהות הכה קרובה מובן וטבעי כ"כ.. את שואלת האם זה מגיע לי ? ואני שואלת חזרה מדוע לא ? מדוע שלא יגיע לך תינוקת בריאה, נהדרת ומקסימה ? זו נראית לי שאלה חשובה עבורך, לתחושתי ( כמובן אולי אני טועה לגמרי ).
אני חושבת שמאד קשה להבין רגשית שהדבר הזה בבטן באמת יהיה בנאדם תיכף. זה באמת בלתי נתפס ועצום ופלא גדול. אולי יעזור לך לאפשר לעצמך להיות בבלבול הזה, בפער בין העוברית לתינוקת שתכף תהיה, אולי אם תרגישי שזה לגיטימי, זה בסדר גמור להיות בזה יהיה לך קצת יותר קל.
בינתיים חיבוק גדול !

הי, רציתי לומר לך שההפרדה הזו בין העוברית לבין התינוקת האמיתית, טבעית לגמרי.
אני חושבת שהיא קיימת אצל הרבה נשים בהריון ראשון.
אם יש לך במשפחה המורחבת או לחברה תינוק קטן, אני ממליצה לך בזמן עד הלידה, לנסות להכיר את התינוק מקרוב. להחזיק אותו, אולי לעשות לו אמבטיה ביחד עם אמא שלו, כך שתתחברי קצת לפן הפיזי של היות התינוק.
עוד אני ממליצה לא להילחץ ולא לחשוב מה לא בסדר.
ההריון תקין, עובר בקלות, את מרגישה את העוברית וחושבת עליה. זה נהדר!
הכל בסדר.
שולחת לך חיבוק גדול ומחזק.
יש לי משהו להציע לך שיכול להמחיש לך את התינוקת ואולי לעשות עבודה עם הפחדים.
אם מתאים לך, את מוזמנת לכתוב אלי למייל (כתבתי לך אותו בדף בית בתגובה הקודמת)

[po]אמא בבית[/po], אני ממש לפני הלידה, שבוע 39. אין רקע מיוחד לפחדים שלי, אולי רק הרגשה שפישלתי הרבה בחיי, ואיך זה שההריון הלך כל כך בקלות וכל כך טוב, האם זה מגיע לי?
ואולי מצד שני, יש בי חלק שמפחד מהאימהות ורואה במוות של התינוקת המלטות מהבחירה שעשיתי, כמה נורא לכתוב את זה.

אני חושבת הרבה על התינוקת, מדברת אליה, אבל קשה לי לראות בה את הבת שלי. מבחינתי היא העוברית שלי, ההריון שלי, וככזו אני מאוד אוהבת ורוצה אותה, אבל קשה לי באמת להבין, רגשית, שהיא תהפוך לתינוקת שלי, לבת שלי, לילדה שתלך ותגדל (בתקווה רבה) ותהפוך לאדם עצמאי ושלם בעולם. זה בלתי נתפס מבחינתי, זה כמו שתי ישויות שונות: העוברית שלי, שחיה ומורגשת מאוד, והילדה שלי, שהיא יצור דמיוני שרציתי כל כך הרבה שנים, ועדיין רחוקה ממני עכשיו כפי שהייתה רחוקה לפני שנתיים.

שלום זוג צעיר, באיזה שלב את בהריון?
תנסי לחשוב על התינוקת הקטנה שם בתוך הרחם שלך, כמה אמון היא נותנת בך כמה היא קשורה ומחוברת אלייך.
תרגישי אותה, תדברי אליה, תשאלי אותה מה היא רוצה. תספרי לה מה את רוצה, תנשמי אליה נשימות עמוקות ואיטיות ותזרימי לה חמצן וכוח.
הרבה נשים בהריון במיוחד בסוף נתקפות פחד. את רוצה לספר לנו אם יש רקע לפחדים שלך?
בכל מקרה, אני מאוד ממליצה ללמוד את החלק של ימימה ללידה. זה יכול לעזור לשניכם להתמלא כוח ושמחה לקראת הלידה.

פוחדת שתינוקת שלי תמות.
לחליפין פוחדת שהיא תוולד ואני לא ארגיש אהבה אליה, או שבן הזוג שלי לא ירצה אותה.

שיהיה בהצלחה.

רגע לפני..בולע רוק,לחץ בגב שמכביד על הנשימה..
הלידה לפני שנה וחצי היתה 4 ימים מסע ארוך מרגש וכואב..מה יהיה?
דמעות בפתח,אנא בורא עולם תן לי את הכח להיות שם בשבילה! לילהאור

קייטי יקרה,
גם הלידה הראשונה שלי היתה כזו. ירידת מים. צירים חלשים שהתחילו רק לאחר מספר שעות. פתיחה של 3 ס'מ רק לאחר 24 שעות עם מחיקה וצוואר לא לגמרי מוכן ללידה. יש נשים שלוקח להן יותר זמן "להריץ" את הגוף לתוך תהליך הלידה. ואם זה קורה בבי'ח אז בכלל מקבלים את התחושה שאנחנו לא יולדות מהר מספיק לפי איזה קריטריון לא ברור של המערכת(מרגע ירידת המים כאילו יש לצוות הרפואי סטופר ביד). אני יודעת על כמה נשים שילדו באותה צורה(פרק זמן ארוך מאד ולאחר ירידת מים) אבל בלידת בית ולכן הלחץ הזה לא היה קיים.
בגלל שהלידה הראשונה שלי הסתיימה בניתוח קיסרי(בפתיחה של 3 ס'מ),למעשה גם הלידה השנייה נחשבה כראשונה מבחינת הגוף. והיה ארוך,מאד. רק לאחר 24 שעות של צירי תופת הגעתי לפתיחה של 4 ס'מ ומשם התהליך תפס תאוצה מדהימה.
בכל אופן...
דיקור סיני לאורך ההריון כולו(מחודש רביעי ועד לסוף) יכול מאד לעזור לגוף להגיע ללידה עם אנרגיות חזקות וחיוניות.ואז הרחם מפתח צירים אפקטיביים יותר.
אפשר לקחת חיזוק ללידה ארוכה בטינקטורה. כמו שיש למשל לשרון קוצר של "ברא צמחי מרפא"
אם את יודעת שלוקח לגוף שלך זמן להכנס ל"מוד" של לידה את יכולה לדאוג בפעם הבאה לתמיכה לשלב הזה. מישהי שתהיה איתך,תעסה אותך בצירים,תעזור לך. דמיון מודרך. תנוחות יוגה שיכולות להקל.
ולא להגיע לבי'ח מהר כל כך.
מאחלת לך אימהות מאושרת וחוץ מזה-אל תחשבי עכשיו על עוד לידה.
חג שמח.

שלום,

לפני כ-10 חודשים ילדתי בן והתאהבתי בו מיד. לפני כן היה לי הריון קל, קראתי כמויות של חומר וככל שקראתי יותר הבנתי שאני לא באמת אוכל להכין את עצמי באופן מלא כי אי אפשר באמת לדעת מה יקרה והשלמתי עם זה בציפיה ללידה.
למרות ,ההכנה שלי' ללהיות מופתעת עדיין הייתי המומה ממה שעברתי.
לפנות בוקר ירדו לי המים אבל הצירים היו מאוד חלשים. בצהריים עדיין היתה לי פתיחה של 1 ס"מ אבל עם צירים כל 3 דקות. בערב עם צירים כל פחות משתי דקות התעקשתי להתאשפז למרות שהפתיחה נשארה זהה. רק 24 שעות לאחר ירידת המים הגעתי ל-3 ס"מ(!) בשעות הבוקר המאוחרות עם פתיחה של פחות מ-4 ס"מ הוחלט לזרז אותי וילדתי בערב אחרי כמעט 39 שעות מירידת המים.
כל מחשבה על עוד לידה מפחידה אותי מאוד (אחרי הקודמת לא הייתי מסוגלת להתמודד אפילו עם הכאב הכי קטן). אני יודעת שתמיד אומרים שלידה שניה היא יותר קצרה אבל האם יש סיכוי שהיא תהייה קצרה משמעותית וקצת יותר קרובה לזמן הממוצע ללידה שניה (אני חושבת שזה 10 שעות).

תודה רחל ומאנתי על מה שכתבתן. לגבי בקי שאיבדה את תינוקה, זה היה בגלל הוראות שגויות מהצוות האמבולנס ללחוץ כאשר החבל הטבור נלחץ בחוץ, וגם בגלל שבקי לא סמכה על גופה כמו silverlight שלחצה ברגע שהרגישה, ואז זה היה מדי מאוחר.
אתן צודקות אני צריכה לעבוד על הפחדים שלי. לא קל. המשפחה כל הזמן מפחדים וכל הזמן מדברים על לידות כדבר מסוכן. מצד אחד מרגיע אותי לראות את חמותי שילדה 12 ילדים כולל תאומים בלי סיבוכים, ואת גיסתי שילדה 10 ילדים לנל"ק אחרי תאומים שהיה קיסרי, ואת הדודה שלי שילדה 13 ילדים בלי סיבוכים אבל הילד ה14 היה קיסרי, והילד ה15 היה נפל. אבל מצד שני התימניות שילדו בבית עם אמא שלהן והסבתא ובממוצע אשה 1 ל3 נשים ילדה תינוק מת. וכאשר ביררתי למה, הוסבר לי שזה היה בגלל שהתימניות עבדו יותר מדי והרימו משאות כבדים. אשה תימניה אחת ילדה 10 ילדים מצג עכוז עם האמא שלה. כאשר היא הגיעה לארה"ב הרופא היה מודאג בגלל המצג העכוז של הילד ה11. רק כאשר האמא אמרה לו שהיא ילדה את כל ה10 הקודמים ככה, הרופא 'הרשה' לידה רגילה.
[u]As Laura Shanely says: 'we create outr own reality'. Make sure to create a good one for yourself[/u] חשבתי על רעיון שלא עלה בדעתי מקודם. אולי כל הסיבוכים בלידות שקורים מסביבינו וכל הנשים שהרופאים מצילים אותן, זה היה ממה שהן מאמינות, וכך הן יוצרות את המציאות שלידה זה דבר מסוכן שמסתבך?
ולגבי אנדריאה שהיתה בצירים 4 ימים עם התאומים שלה ואז קיסרי, האם זה יכול להיות בגלל מציאות שהיא יצרה לעצמה? מה היא היתה עושה באי בודד בלי רופאים?

בסך הכל אני כל הזמן חושבת, הרי הכל אצלי יהיה בסדר, לא יכול להיות שזה לא יהיה בסדר! ואז מחשבה נוספת: מה עם כל אלו שאמרו: 'לי זה לא יקרה' ובסוף זה קורה? כאילו שיש לי 2 אנשים וכל אחד חושב אחרת. ואחד מהם מפחד מהלידה מאד מאד מאד, ומאמין ברופאים!
תודה אם קראת עד הסוף .. סתם כתבתי את ים המחשבות שעוברות ככה מעורבב בראש שלי

תודה על התגובה.
אשתף אותך בפחדים שלי לגבי לידה: יש לי עדיין פחדים שהתינוק מת ברחם, או סיבוך כמו חבל טבור שצנח, ועוד לידות שנגמרו ברע. אפילו שזה נדיר שזה קורה, מסתובבים הרבה סיפורים על לידות שנגמרו ברע והרופאים היו שם כדי להציל. המשפחה שלי מלאים בפחדים על לידות והם דואגים לספר לי על לידות שהשתבשו. שמעתי על מישהי שילדה תאומים לבד, אבל בתינוק הבא אחרי 4 ימי צירים שהיא ראתה שהיא לא יכולה ללדת לבד, היה תקוע ואז היא הלכה לבית חולים ועשו לה קיסרי כדי להוציא לה את התינוק. ניסיתי לשאול את האשה הזאת כמה פעמים מה היא חושבת למה זה קרה לה, אבל היא לא הגיבה. סיפורים מהסוג הזה מפחידים אותי. מה אני יכולה לעשות שזה לא יקרה לי? אמירות מהסוג של ששום דבר לא 100% בטוח אפילו בבית חולים מפחידות אותי. גם כן אני מפחדת שאם חס וחלילה משהו כן יקרה וישתבש, אפילו שזה יכול חס וחלילה לקרות בבית חולים, כל המשפחה יחגגו את הכישלון. וגם אני לא אסלח לעצמי בחיים שלי כי הרי זה 'אשמתי' כי הרי הרופא היה מציל. אם זה קורה בבית חולים אז יוכלו להאשים שזה קרה בגלל הרופא ואז יהיו המחשבות שאילו הלידה היתה בבית אולי זה לא היה קורה.
אפילו שילדתי לבד עם היריון כמו שלי ואני שלימה עם זה, עדיין לא גמרתי את המסע. עדיין יש לי פחדים שנמצאים אי שם בצד האפל של ההכרה. בדרך כלל הם לא יוצאים אבל לפעמים הם יוצאים. אם זה קורה באמצע הלילה, זה מסלק כל שינה מעיני. אבל זה עובר אחרי כמה דקות, ולא מעסיק אותי כל הזמן.

[u]מה את מציעה לי לעשות? האם את מתכוונת שאני בסיכון לסיבוכים בלידה בגלל פחדים שלי שהבעתי בסיפור הלידה שלי?[/u]
(שרה, סליחה על התגובה המאוחרת. לא בקרתי כאן מספר שבועות.) אין לי בעיה עם פחדים. הם גורמים לנו ללמוד ולברר מה שנחוץ לנו ובסופו של דבר עוזרים לנו. צריך רק להזהר מלעסוק בהם כל הזמן כך שהם ממלאים אותנו ואין להם פתרון שכן אז יש להם סיכוי גדול יותר להתממש. במילים אחרות, כדאי למצוא את הפתרון לפחד ולהתרכז בו במקום להתרכז בהתממשות הפחד (מקווה שזה מבהיר את הנקודה.)

רחלי יקרה, הקבוצה נמצאת בhttp://www.groups.yahoo.com/group/cbirth
תוכלי להקליד על הצטרפות. ואז יפתח לפניך עמוד שיציע לך אפשרויות איך להשתתף בדף. תבחרי באפשרות שתאשפר לך לצפות בקבוצה מהאינטרנט. (כדי לבטל את האפשרות לקבל אימילים, כי זה עלול להציף את האימיל שלך) משם פגשתי המון בנות נהדרות. יש שם המון סיפורי לידה כמו שלך. אנו קבוצת תמיכה בנלאומית ללידה בבית ללא עזרה.
אני הולכת לפתוח פורום חדש בתפוז שיקרא 'ללדת לבד' משהו כזה, עוד לא החלטתי, ואת כמובן מוזמנת. מי יודע את מי עוד נפגוש שם... ואודיע לך כאן כאשר זה יפתח.
אני מאד שמחה שפגשת את מיכל.

[u]בהמשך לשיחתנו על מצג עכוז, רציתי רק להעיר שמה שאני הייתי צריכה ללמוד בחיים שלי היה איך להתגבר על הפחד שלי מהפחדים של ה"שלטונות" וממה שהם מונעים לעשות כתוצאה מהפחדים הללו. נראה לי שגם אצלך זה הסיפור ועל כן כדאי לך לטפל בפחד הזה שעל מנת שלא יגשים את עצמו.[/u]
מה את מציעה לי לעשות? האם את מתכוונת שאני בסיכון לסיבוכים בלידה בגלל פחדים שלי שהבעתי בסיפור הלידה שלי?

הי, שרה. אני לא משתתפת בקבוצה של yahoo (איך מגיעים לזה?), ולכן אין לי מושג על מה מדובר. אגב, יצרתי קשר עם מיכל. היא מאד נחמדה. תודה על החיבור.
בהמשך לשיחתנו על מצג עכוז, רציתי רק להעיר שמה שאני הייתי צריכה ללמוד בחיים שלי היה איך להתגבר על הפחד שלי מהפחדים של ה"שלטונות" וממה שהם מונעים לעשות כתוצאה מהפחדים הללו. נראה לי שגם אצלך זה הסיפור ועל כן כדאי לך לטפל בפחד הזה שעל מנת שלא יגשים את עצמו. נורא ממכר לבנות תסריטים על הכוח ועל הטפשות של הארגונים השונים שאנחנו ממענים להשתייך אליהם, אבל התסריטים הללו הם חלק ממה שמזרים אליהם אנרגיה, ומעצים אותם. עדיף לבוא במגע עם כך שיש לנו תפקיד בעולם הזה. תפקידנו הוא לחשוף אנשים לאפשרויות אחרות, הגיוניות ופשוטות יותר. ואם זה תפקידנו, אז מטבע הדברים גם נזכה באפשרות לבטא זאת.

יש משהו נורמטיבי - אצל כל אחת יש שלב במהלך הלידה חוששת שהיא הולכת למות (אצלי זה היה בתחושה ש"אין סיכוי שהדבר הזה יוצא ממני ואני נשארת בחיים").
בהריון כל התחושות שלנו מועצמות - ובכלל זה גם הפחד.
אני אחרי לידה שלישית ובכל הריון היו לי פחדים - וביניהם גם הפחד ממות.

[u]ועכשיו אני סומכת לחלוטין על גופי ואין בי פחד[/u]
אפשר לפחד ועדיין לסמוך על הגוף. אני לא רואה סתירה.

מה שאני מנסה לומר הוא שאת ממש לא מתחרפנת - את נשמעת כמו אשה שמאד מחוברת לעצמה ולתחושותיה. תרשי לעצמך לפחד ולהיות במקום של הפחד - אני למדתי על עצמי שזו הדרך הכי טובה להתמודד איתו (כשלא נתתי לו מקום הוא פשוט התעצם).

אני לא יודעת אם זה קשור ל [po]פחדים מהלידה[/po]. אבל זה הדף היחיד שקראתי שמתייחס למוות ולידה.
זה הריוני השני, גם בהריון הראשון לא פחדתי מהלידה (לא ידעתי לפני מה אני עומדת) , ועכשיו אני סומכת לחלוטין על גופי ואין בי פחד. העניין הוא המחשבה על מוות (שלי לא של העובר) שמלווה אותי בהריונות.
ניסיתי לחשוב מאיפה זה בא (חוץ מההשערה שהתחרפנתי לגמרי) , אולי הקרבה הגדולה בין לידה למוות, התחלה סוף. אולי זה מה שאמור להפחיד זה שאני מקבלת את זה בשיוויון נפש.
למישהי יש רעיון? או אולי חוותה חוויה דומה?

<אולי באמת התחרפנתי כי קשה לי לישון ואני מסתובבת כמו לביאה בבית.>

הפחד שלך מזכיר לי את הפחד שהיה לי לקראת לידתו של בני, זו היתה לידה שניה אחרי שהראשונה היתה טראומטית וקשה ולכן פיתחתי דרך נפלאה לסנכרן בין המחשבה לגוף, זו שיטת גאיה, ללא מילים מיותרות, חיבור ישיר אל האינטואיציה, אל העוצמה הפנימית , הלידה של בני היתה חוויה מעצימה ונפלאה .
תוכלי לקרוא באתר leida במדור לידות בית, בכתבה על קורס הכנה ללידת בית פרטים נוספים ואם תרצי אשמח לדבר איתך 7747292 09 219503 064

ויויאן- תודה!

(-: הלואי.

[u]האמת היא שחווית הלידה בשבילי הייתה הפעם הראשונה שהייתי רק גוף בלי ראש[/u]
אצלי, בלידה הראשונה, הגוף דיבר אל הראש, וזה - הניח לו להחליט, וניסה לעזור. זה היה סידור נוח.
מענין, ה(צורך שלי ב)שימוש בראש גם כשהוא לאו דווקא שולט.

האמת היא שחווית הלידה בשבילי הייתה הפעם הראשונה שהייתי רק גוף בלי ראש. לא שבחרתי בזה, זה פשוט קרה. תחושות הגוף הן כל כך עצמתיות שהראש שלי פשוט לא התערב - כאילו שזה לא היה עניינו בכלל.
תהיה לך לידה מדהימה ועצמתית, בחרת בלידה בבית, זה נראה לי כבר אמירה מאוד חזקה וברורה.
בהצלחה.

ואני...
לפני יומיים פתאום נזכרתי שזה עלול לכאוב /-:

נועה, הפחדים שאת מתארת מזכירים לי גם תחושות שלי עוד מלפני הכניסה להריון...

אני בחרתי להשתמש בהומור, גם בזמן ההריון (הייתי שרה שירים מצחיקים לבחילות האינסופיות שלי, לבדיקות הדם שרעדתי מהן) וגם בזמן הלידה. יש בהומור משהו שמאד משאיר אותך בשליטה כי מצד אחד את מחייבת את עצמך לראות את ההומור שבסיטואציה, ומצד שני - מאפשר לשחרר. את מוזמנת לקרוא קצת על שימוש שהערות הומוריסטיות בלידה ב [po]סיפור הלידה של אמא נמרה[/po] . בכל אופן, אני מקווה שתמצאי את הדרך שלך להתגבר.

תודה על ההפניות- כבר קראתי, הדפסתי...עוד בהריון הראשון (מה שלא מנע את הקיסרי אבל בעצם לא קשור...). דווקא אני סומכת על הגוף שלי, על המיילדת, זה יהיה בבית...הכל מושלם! אולי זה מה שמפחיד אותי- שהכל מושלם? אני מפחדת שאני לא אוכל להרפות מספיק ולהיות גוף בלי ראש!

גילה, יש שניים.
יש המאמר של רותי, ב"באופן" , 29, יוני-יולי 2000: "איך ללחוץ מבלי לקרוע את ריצפת האגן", עמ' 9-10.
המאמר של רותי מופיע גם באתר "אמנות הלידה".
אני מאוד שמחה אם גם ההרצאה של יהודית שריג, "איך לשמור על רצפת האגן", כבר מופיעה שם. אני קניתי את החוברת עם תקציר ההרצאה שנמכרה (תמורת תרומה) בכנסים של "נשים קוראות ללדת", אז אם את רוצה העתק אני יכולה לסדר משהו ;-) .

[u]החוברת של יהודית שריג שהיתה לי בראש[/u]
מה מה? גם אני רוצה!

[u]המאמר של רותי קרני-הורוביץ על "איך ללחוץ נכון בלידה"[/u]
הוא של יהודית שריג. נדמה לי שזה אכן היה שמו.
אאל"ט, הוא מופיע גם באתר "אמנות הלידה", וגם בספר של רותי קרני-הורוביץ.

שאלה גדולה שאלת, נועה.
אין לי תשובה. ניסיתי לחשוב מה עשיתי בלידה שלי (אני קצת דומה לך ;-) ). אני חושבת שהכאב הוביל.
אכן הייתי בשליטה. אבל עכשיו אני נזכרת שהמיילדת שלי אמרה שממש הצלחתי להיות "עם" התהליך, להרגיש את הגוף שלי ולזרום כמו שצריך.
אני יודעת מה עזר לי: המון קריאה ב"אמנות הלידה" על לידות, החוברת של יהודית שריג שהיתה לי בראש, המאמר של רותי קרני-הורוביץ על "איך ללחוץ נכון בלידה" (שכחתי את השם המדויק, פורסם ב"באופן"), כל מה שלמדתי מכל מקום, הכל התחבר יחד לעזור לי להקשיב לגוף שלי ופשוט לעשות את מה שהוא היה צריך, בלי "לשלוט" ו"לכוון" אותו.
עזר מאוד שהייתי בבית, ושעזרה לי מיילדת שסמכתי עליה.

יש לי פחד! עליתי עליו השבוע... אם לנסות להגדיר את הפחד הזה(כמה קשה לתאר תחושה כזו במילים אבל ננסה) "פחד שאני אשאר יותר מידיי בשליטה ולא אצליח לשחרר..."
הקדמה: ככל שאני אדם רוחני/ריגשי/אינטואיטיבי שגם פועלת מתוך המקומות האילו. אני גם אדם מאד לוגי. בעברי הלא מאד רחוק הייתי תקליטנית(גם ב- live וגם לתקופה בתכניות רדיו אלטרנטיביות/מחתרתיות). מה זה אומר להיות תקליטנית (של מוסיקה אלקטרונית בעיקר אם זה מעניין מישהו)? זה אומר להאזין להמון מוסיקה, לעשות הכנה מדוקדקת, להשאר עם היד על הדופק, להכין "סט" עם גיבוי, בזמן אמת להיות מה-זה ממוקדת -- גם לתפעל את הציוד עצמו (אוי ואבוי אם אני לוחצת על כפתור לא נכון- פאדיחת החיים), גם להכין את החומר שאני מנגנת תוך כדי, להיות עם אוזן אחת על המוסיקה ועם אוזן שנייה עם מה שמתנגן בחוץ (איך זה נשמע), להסתכל על הקהל, להסתכל על השעון...
הצלחתי להעביר את האווירה הכללית?
נורררררררררררררררררררא אהבתי לתקלט.
אבל פתאום הבנתי השבוע שאני באיזשהו מקום מתכוננת ללידה מאותו מקום! זאת אומרת שמצד אחד אני גם מתרגלת יוגה כבר שנים, ומחוברת לגוף ולתהליכים השונים... אבל מצד שני כל הדיוק והדקדוק הזה, שהכל יהיה מתוקתק...
אז נכון שאומרים ש...אישה צריכה לקחת מאה אחוז שליטה על תהליך הלידה שלה אבל אני לא משלה את עצמי שגם צריכים לדעת לשחרר לא? להרפות!
אולי אני סתם נלחצת ומחפשת אבל מה אם התקליטנית שבי לא תשחרר קצת בלידה? אחרי הכל זה לא "סט".
אני "עובדת על עצמי" ומסבירה לעצמי שגם ב"סט" צריכים לפעמים להחליף, ללכת על משהו שלא תכננו, להיות ספונטנים. אני מפחדת שהקונטרול פריק שבי תשתלט!
איך לגרש אותה?

דורין,
הדרכתי את בעלי שבמהלך הלידה יגיד לי כל הזמן כמה אני נפלאה, איך אני מתקדמת יפה ואיך עוד מעט הכל מאחורי.
אחרי שקראתי את הדברים שלך הבנתי שאם הוא יעשה את זה טיפה מזוייף הוא כבר יחטוף ממני.
בכלל, אני מצפה לכל דבר שבין קטורת, נרות, שירת דולפינים לבין קללות נמרצות לכל מי שמלפני, מאחורי ומצדדי.

איכשהו זה מאד יכאב ולא נראה לי שתחשבי אז על כל הנשים האלה שסבלו כמוך ויסבלו סעתיד. נראה לי יותר שתתמקדי אולי בקצת רחמים עצמיים והכי חשוב.. שוכחים את הכאב עד הפעם הבאה ובוא ממש מצליח להפתיע. אז לפעם הבאה הסיכוי הוא ששוב תפחדי, אבל משהו בך יכיר את זה ויעמעם .

אביה יקרה,
הפחד מהכאב הוא הדבר הראשון שעולה כל פעם. אל תדאגי,יש עוד הרבה פחדים אחרים. האם הרחם המצולק שלי יעמוד בנטל, האם התינוק יהיה במצג טוב, האם זה יקח הרבה זמן, אבל הכל מתגמד מול הפחד מהכאב. אני שפוחדת מזריקות, דקירות, בדיקות חודרניות. פתאום יעבור לי תפוז גדול בין הרגליים...

ראיתי כמה סרטי לידה, דיברתי עם הרבה יולדות, אבל שום דבר לא יכול להמחיש לך מה זה עד שעברת את זה. מי כמוך יודע. אז זה פשוט פחד מהלא ידוע.

מה עוזר לי? כמו שאמרת, לחשוב על אלפי שנות האבולוציה שהביאוני עד הלום. לחשוב על החוכמה של הטבע, ששום רופא לא יכול להתחכם לו. לחשוב שבאותו רגע שאני אכאב ואלחץ ואבכה ואתרגש יהיו איתי עוד הרבה נשים מכל הצבעים, המדינות, הגדלים והצורות שיכאבו איתי ותהיה איתי גם היסטוריה ארוכה ומפוארת של אמהותי שעשו בדיוק כמוני. בקיצור, המחשבה שאני לא לבד, שאני לא ממציאה את הגלגל, ובכל זאת שזה משהו שלי שקושר אותי לטבע, לחיים ולעולם.

קרן
משונה, כשדיברנו על הפחד מלידה לא עלה בדעתי שמדובר בפחד [b]מהכאב לכשעצמו[/b]. עכשיו אני נזכרת שהמחשבות לקראת הלידה הראשונה באמת סבבו הרבה סביב "הכאב המצפה לי" (ושכמובן היו הרבה ששמחו לומר לי במין הנאה שזה כאב שאני לא מעלה בדעתי בכלל מה הוא, ושלא אתיימר לעבור את הענין בלי שיכוך כאבים).
כנראה שאיכשהוא זה שעברתי כבר לידה – על אף שרמת הכאב היתה מעומעמת, כי הייתי עם walking epidural – הבהירה לי במה דברים אמורים, והפסקתי לפחד מהכאב.
אין כוונתי שחשבתי שמצפה לי חוויה [b]מענגת[/b]. פשוט לקראת הלידה השניה, מתברר שהפחדים שלי היו אך ורק סביב "דברים שעלולים להסתבך". לגבי הכאב היה לי ברור שאין מה לדאוג – או קיי, הבנו נגד מי יש לנו להתמודד פה, זה יהיה מבאס, זה יהיה כרוך בעבודה קשה, אבל זה אפשרי.
להפתעתי, באחת מהפגישות עם המיילדת, התברר לי שאחד מהחששות של בעלי הוא דווקא כן סביב הענין הזה: "הרי גם בפעם הקודמת רצית לעבור את הענין בלי אפידורל, ועובדה שנשברת, למה את חושבת שהפעם זה יהיה אחרת?".

ככה. כי ככה החלטתי וככה זה יהיה. פשוט היה לי ברור שהפעם אני מסתדרת איתו. וזהו. ענין של התכוונות.
ו
זו גם היתה אחת הסיבות שרציתי ללדת בבית – כדי להיות בטוחה שאוכל לכאב בלי אפידורל: לא סמכתי על עצמי שבבי"ח ארגיש מספיק ביטחון להתרכז פנימה ולהגיב כפי שירגיש לי מתאים באותו זמן. (אגב, ה"בלי אפידורל" היה חשוב לי פחות בשביל הגאווה של "עברתי בלי" ויותר כי רציתי להבטיח שהתהליך יהיה נכון פיזיולוגית).
בבית תוכלי לזוז, לרקוד, לכרוע, לזחול, להתפתל, להתפלש, לטלטל את עצמך, לחבוט את הראש בקיר (רק לדאוג לשים כרית ביניהם קודם), לנהום, לשאוג, ללמלם, לקלל (אם כי אני ממליצה דווקא לברך ב"בוא" במקום). ואת כל אלה את יודעת. הגוף שלך, שלנו, בנוי לעבור את זה ולשרוד, יש לנו את הגנים של מיליארדי הנשים שילדו לפנינו. את פשוט נחושה בדעתך ובזכות זה תצליחי.

בלידה, התחושה של חרדה כללית ובלתי ממוקדת הפכה להיות פחד אמיתי רק בעת הלחיצות, אבל לא בגלל איזו מחשבה מנוסחת שעברה לי בראש (לא חשבתי שאני הולכת למות או משהו כזה), אלא פשוט זו הכימיה שהיתה לי בגוף באותו זמן – זה לא היה top down (הכרה שמשהו מפחיד קורה, ובעקבותיה תחושת פחד) אלא bottom up – החומרה היתה במצב של פחד והמוח זיהה ונתן שם לתחושה.

תודה לכולכן.
אני מנסה להשמע לקולו של ההגיון. אני מוכנה נפשית לקבל כאב, אבל מאמינה שאני לא ממש יכולה להיות מוכנה למשהו שאין לי מושג מהו. אולי עם הכנה נפשית נכונה זה יכול להיות "כאב אחר". קראתי את כל הדפים באתר שקשורים ללידה טבעית והתמודדות עם כאב.
ההגיון לא יכול להרגיע את הפחדים, כי אני מתעסקת בתיאוריה. אני יודעת שכשאני אגיע לגשר אני אצטרך לחצות אותו, כשיזרקו אותי למים אני אצטרך לשחות, בקיצור, אני יודעת שאין אפידורל בבית. אם היה בטח הייתי נכנעת לכאב. ככה המצב מובנה מראש ואין מה לעשות.

מה שעזר לי זה הרבה אמירות חיוביות לעצמי, כל מיני יוגה ותרגילים שחיזקו את אמוני בגופי וביכולתו, חיזוקים מהמיילדת ש"את תהיי נהדרת..."
ובמהלך הלידה, קריאות ההתפעלות של בנזוגי והארותיו ה"קוסמיות"... ("כל ציר הוא אהבה" וכו'.... אני יודעת שיש כאלו ששונאים\ות את זה)

קרן, אני מאחלת לך לידה נפלאה, האמיני בעצמך, בגופך, בתינוקך..... הרבה אהבה!

אני רק זוכרת שאחרי, חשבתי שבפעם הבאה זה יהיה מפחיד יותר, כי יש משהו מאוד מוחשי לפחד ממנו. (כמו תגובה אלרגית שמתגברת מחשיפה לחשיפה.)

אחת מה"הנחיות" שקיבלנו בקורס הכנה ללידה, זה שכשהיולדת מתחילה לדבר שטויות (כמו - שהיא הולכת למות, קללות, שהיא רוצה להחזיר את התינוק וכל מיני כאלו לא ממש רציונליים) אז בן הזוג מזכיר לה שזה סימן שהיא קרובה לסוף....
לא יצא לנו ליישם, אבל זה נשמע לי רעיון טוב.

פשוט את זה: רוב הנשים מרגישות ככה, זה אופייני לסוף הלידה. אה, וגם: "חשבת ככה גם בפעם הקודמת". רק משהו שיזכיר לי שזו תחושה לגיטימית, אבל לא רציונלית, ואפשר לפרש אותה לחיוב - אוטוטו התינוק מגיע.

עדי - לי היה פחד בלתי מוסבר ממוות כתוצאה מתסחיף מי שפיר (סיבוך נדיר ביותר, שגם בבית חולים אין מה לעשות פרט לנסיונות החייאה, שנכשלים תמיד), אבל לא פחדתי שאני הולכת למות מהכאבים.
מה אמרת לבן זוגך להגיד לך כדי להשכיח ממך את הפחד?

אני מאוד פחדתי מהכאב בשתי הפעמים. אחרי הפעם הראשונה קראתי איפשהו שרוב הנשים חושבות במהלך הלידה שהן הולכות למות (באמת חשבתי כך בפעם הראשונה) ושבדרך כלל זה קורה ממש לקראת סוף הלידה (-: אז הוספתי את זה להנחיות שקיבל בן זוגי, להזכיר לי במקרה הצורך. יש משהו שאנחנו עוד יכולות לומר או לספר לך כדי לעזור? בהצלחה רבה!

אני מתקרבת בצעדי ענק למועד הלידה שלי. ככל שהרגע קרב אני צריכה להתמודד עם הפחד. פחד ממה? בעיקר מהכאב.
שאלתי הרבה נשים על הפחד שלהן, אם היה, לפני הלידה. לכל אחת היו הפחדים שלה.
כל הנשים שעברו לידה טבעית ללא משככי כאבים מתארות את הכאב באופן דומה, דבר שעוזר לי לנסות לדמיין איך זה יהיה אצלי ואיך לנסות להתמודד עם העוצמות של הכאב.
בכל זאת, הפחד מהלידה קיים. זה הפחד מהלא ידוע. כמו איזה סוד או כת שרק אחרי שעברת את שלבי החניכה ההכרחיים את הופכת לחלק מאיזה משהו גדול יותר.

[po]איך היתה הלידה[/po]
[po]האם לעסוק בכאב הלידה[/po]