_נטלתי אותו בידי (לא בחוזקה ) והזזתי אותו מהמקום
הכל בעדינות ונעימות_
אני מאוד מכבדת את הכותבת ובדכ מסכימה איתה -
אבל בנקודה הזו השאיפה לדעתי היא להתייחס לילדים קודם כל כאל בני אדם. אני מציעה לדמיין שאותו הילד הוא אדם מבוגר - האם משהי הייתה מעלה בדעתה לקחת אותו בידה? מה קורה כאשר נדחפים לפנינו בסופר או כל מקום אחר? לא נראה לי שהיחס שנראה סביר לילדים היה משמש גם במצבים אלו.

אני גם חולקת על עניין התור - לא תמיד יש תור ולא תמיד יש חוקים מי קבע שהילד צריך לפנות את המתקן? (כמובן שלהרביץ לא הייתי מאפשרת)

המנעות מהתערבות לדעתי רצויה מאוד. לילדים יש פתרונות מאוד יצירתיים והילד שלנו יכול לבחור את מקומו והתנהגותו וללמוד את שיעורו.

וגם פתרונות הייתי מציעה לילד האחר וגם לשלי בצורת שאלות [po]חינוך ללא כפייה[/po] ...

יש אצלנו גן שעשועים חדש. בחירות עירוניות בפתח. החיפושית עקבה בדריכות אחרי הבניה שלו ואתמול ביקשה ללכת לבדוק אם כבר התקינו את הקרוסלה. הלכנו. כן שעשועים הומה עד אפס מקום. מליונים של ילדים. פחד אלוהים לתת לחיפושית הפצפונה לטפס על המתקן. שלוש פעמים כמעט והעיפו אותה ילדים בני עשר ומעלה מהסולם. בשלב מסויים חטפתי בחילה איומה. והיא הפצפונה, פתאום החליטה להיות אמיצה ולהסתובב בין ילדים ענקיים כאלה...
אבל לא לשם כך נכנסתי לדף הזה. נכנסתי לספר חוויה אחרת, לא יודעת אם לכתוב את זה בדף של הילדים והממתקים או איפה בדיוק. בכל אופן, אחרי החוויה המפוקפקת והבחילה שלי עברנו למתקן של הקטנים (מתאים יותר למידותיה הזערוריות של הקטנה שגרדה את הכתפיים של בני השנתיים במתקן), הו, שם פתאום אותם הורים שלא מעירים לבן הגדול שתולש ילדה בת שלוש מהסולם ומעיף אותה (מזל שעמדתי לידה לתפוס!) מלמדים את הפעוטות שלהם דרך ארץ "אל תדחוף חמודי! הוא היה כאן קודם! זה לא התור שלך!" והכל בשפה מתקתקה שכזו, גם מזה בא לי להקיא...
ישבה על המתקן תינוקת בת שנה בערך והואבסה על ידי אביה ב"דובונים" בשלב מסויים קצה בחטיף ולא הסכימה לאכול יותר, כל אותו הזמן החיפושית שלי מביטה בה בסקרנות, בה ובשקית המרשרשת וביד המאכילה... קצת כמו כלבלב רעב... ואז האבא פונה לאמא בקול רם מאוד "למה את דוחפת לי את הזבל הזה! תראי איך אני אוכל במקומה!" ומחזיר לאמא את השקית. החיפושית מתנערת מהבהייה שלה ובאה אלי, "אמא, למה הוא נותן לתינוקת לאכול זבל?" ובאמת למה? לא יכולתי להמחיש לה את זה יותר טוב בעצמי... מדהים איך שהוא עצמו נגעל מהמאכל הזה אבל נלהב למדי לתת את זה לתינוקת שלו... עשר דקות מאוחר יותר, הקטנה זוחלת בחול לעבר חתיכת פלסטיק גדולה יחסית, מגיעה ומכניסה לפה האבא מיד עט לכיוונה וצועק עליה "לא! זה זבל!".
עניין של השקפה? כמה חבל שאני לא איזה סופר ג'יני כזה שיכול רגע לעצור הכל ולהראות לאבא הזה מה שקרה ומה שהוא אמר, אולי זה היה עוזר קצת לילדה שלו... נראתה דווקא תינוקת נחמדה... חבל על הגוף שלה...

[u]מצד שני, הם עומדים בתור! ילדים בני חמש מתחשבים בילדים בני שנתיים.[/u]
אנחנו לא מרבים בגני שעשועים או אתרים מרובי ילדים. ביתי לא ממש מחבבת קהל ילדים ומעדיפה להיות במקומות האלו בזמנים נטושים כך היא יכולה להיות איפה שהיא רוצה בלי ענייני כוח והשרדות ובכל זאת היום מצאנו את עצמנו במשחקיה עם ילדים אחרים.
הקטנה קיבלה ליום הולדתה הזמנה לפעילות חד פעמית בדיאדה על חשבון הבית. הגענו למרכז בגן שמואל ואחרי ההצגה היא ביקשה להשאר ולשחק במתקני הג'ימבורי במקום. בהתחלה היתה לבד וקיפצה לה בנחת על הטרמפולינה כשילד כבן חמש יצא בדיוק מהחוג ג'ודו וניגש אליה בלי היסוס, בעודה קופצת תפס את ידה ועצר אותה ובקול פוקד אמר "את יכולה לרדת בבקשה, עכשיו אני קופץ פה!" מאוד מנומס, כן, הקטנה היתה בשוק. הוא אמר "בבקשה" ולכן אפילו לא ניסתה לעמוד על שלה והסתכלה עלי מבולבלת, מיד אמרתי לו "חמוד, עכשיו התור שלה, כשהיא תסיים יהיה תורך" ואליה פניתי "תמשיכי לקפוץ זה עדיין התור שלך, יקירתי" אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה שלה עד קיסריה.
מאוחר יותר הקטנה רצתה להתנדנד על ערסל ובדיוק כשבאתי להרים אותה אליו נדחפה ילדה קטנה יותר הדפה את ביתי והתחילה לצעוק "נדנדנדנדנדנד!" אמא שלה עמדה לידי והיתה מאוד מנומסת עד אז ואז פתאום היא, שראתה שבדיוק הייתי עם שני ילדים על הידיים כדי להושיב את הבת על הערסל (לא, אני לא מסתובבת סתם עם תינוק ופעוטה בכל יד להנאתי) אומרת לי "תני לה קצת קודם, היא קטנה יותר" איכשהו המשפט "אבל אף פעם לא מוקדם מידי ללמוד לכבד אחרים ולחכות יפה בתור" נפלט אך היא העדיפה לעשות עצמה לא שומעת. נו, במקרה הזה היה לי די ברור מכל ההתנהלות של אותה אמא שהיא ממש בבעיה עם ההתמודדות שלה מול הבת שלה בלי קשר ושהיא ממש מפחדת מהתגובות של הבת לאי שביעות רצון. אחרי שראיתי את שאר ההתנהלות שלהן הבנתי שאני צריכה לרחם על אותה אם ולא לכעוס עליה. מה שהילדה שלה עושה לה... היא כמובן אוכל דיסה שהיא בישלה לעצמה והבת שלה עדיין לא בת שנתיים בכלל.... את העונש שלה היא כבר מקבלת, במילים אחרות.
מנגד, באותו זמן משחק ביתי היתה עסוקה בקפיצות מהמגלשה ואז עזבה את המגלשה והלכה לפינה אחרת וילדה אחרת ניגשה למגלשה, ביתי זינקה מהפינה ורצה לאותה הילדה "זה לא התור שלך! זה התור שלי!" דיווה לה והילדה התכוונה להניח לה וללכת מיד התיצבתי דווקא לצד הילדה "פיצי, זה לא נכון, את לא צודקת, זה התור של הילדה, כשהיא תסיים תוכלי לחזור שוב למגלשה."

[u]אבל מה לעשות וזה מרגיש דפוק להיות אמא בת 30 ולריב על תור בפארק שעשועים עם איזו אמא אחרת...[/u]
בחיי, אמא צריכה להיות קצת סדרן לפעמים.

הילדים שלי אומרים "תו-תו!" מגיל שנה בהקשר הנכון.
לאחרונה היינו בפארק נחשונית, ואיזה [b]אמא[/b] "רדפה" אחרי הקטן שלה שהשתחל בין התורות, ואז פשוט נשארה איתו בראש התור ונכנסה בתור הבא! :-0 הייתי ב-ה-ל-ם!!! הפרחולה הזו פשוט עקפה איזה 15 ילדים שעמדו בתור יפה במשך קרוב ל-10 דקות!
וזה עוד לא הכל - זה היה תור למכוניות מתנגשות, והפעוט שפינה לאמא שלו את הדרך היה בן פחות משנתיים :-D מה לו ולמכוניות מתנגשות?!
כמובן היו עוד הורים בתור, והם לא וויתרו ודרשו שהיא תצא, וכך היה. אבל מה לעשות וזה מרגיש דפוק להיות אמא בת 30 ולריב על תור בפארק שעשועים עם איזו אמא אחרת...

[u]ובאמת אני תמהה, מאיפה זה בא ילדים ששמים קצוץ על כולם, שזה כולל מבוגרים ??[/u]
באמת את תמהה? זה בא ממבוגרים [u]ששמים קצוץ על כולם, שזה כולל[/u] ילדים, ומבוגרים.

ונתת דוגמאות טובות בעצמך.

האחיינית שלי אומרת "תור בתור" ואנחנו בהחלט אוהבים ללמד ילדים אחרים את המושג החדש.. ובאמת אני תמהה, מאיפה זה בא [u]ילדים ששמים קצוץ על כולם, שזה כולל מבוגרים[/u] ?? זה פשוט לא מובן.
בעצם, כשאני חושבת על זה, זה כן מובן: לפני כמה זמן היינו בעיר במין רחבה כזו שילדים שיחקו בה וילד אחד (נגיד בן 9) גם נסע על אופניים. הוא לא נסע ממש בזהירות או במיומנות ובמקום [b]להתרחק[/b] מהאזורים שהיו בהם ילדים הוא דווקא [b]התקרב[/b] אליהם ופגע בפעוטה שהיתה עם אמה שם. האמא נזפה בילד (בכעס) - "שים לב לאן אתה נוסע, זו לא פעם ראשונה שאתה נתקע בה, תתרחק מהילדים" ואז קפצו ההורים שלו מהפינה (אלו שהסתכלו בשלוות נפש איך הילד שלהם כמעט דורס את ילדי השכונה) והתחילו לצעוק על האמא: תיזהרי ושלא תעיזי ובוא חמודי, מסכן שלי מה האמא הXXX הזאת מעיזה בכלל להעיר לך. זה היה נורא. היתה שם אלימות מילולית בוטה מול האמא הזו.
בקיצור - לישראלי המכוער מותר לצעוק/ לקלל/ להרביץ לילד שלו אבל שמישהו רק יגיד משהו לילד, את כל האלימות שלו ההורה יפנה אליו ופתאום הילד יהיה מתוק ומסכן. זה כמובן קורה גם בבתי הספר (אלימות מול מורים), בבתי חולים ובכל מקום שיש בעל סמכות שאינו ארס גדול יותר.
<ובגלל זה אני מתעבת ארסים>

פה אני אמנם מתחרפנת מזה שהאמהות טוחנות לילדים במוח את עניין הTURN TURN TURN מגיל אפס, מצד שני, הם עומדים בתור! ילדים בני חמש מתחשבים בילדים בני שנתיים.
היינו בטיול באיזה אי על איזה אגם, וחיכינו למעבורת בתור ענקי רגוע ומסודר (עלינו על השביעית, שיהיה ברור הגודל... והיו עוד המונים אחרינו) ההמתנה היתה על שביל הליכה שיורד מן ההר.
פתאום אנחנו רואים מישהו מגיע ממסלול אחר, יותר אתגרי, שיורד ישר למעגן!

האמת היא שסימן הקריאה לא צריך להגיע פה. זה סימן קריאה ישראלי. עוד רגע דופקים אותנו פה! לא נצא פראיירים!
ועכשיו אני אשים את סימן הקריאה במקום הנכון... :-)

הוא אפילו לא מצמץ, לא התלבט, כלום. לא עצר, לא האט. שום דבר.
הוא הלך ישר לסוף התור! (הנה. פה סימן הקריאה צריך להיות...:-))

אני לא חושבת שזו התנהגות שצריכה לנבוע מכללים ומפחד אלא מהתחשבות בזולת, מדוגמה אישית, ומבטחון אישי. שההנאה שלנו לא תלויה בדבר.

במקרה כמו שתיארת, [po]מונו לוגית[/po], הייתי מתווכת אם היה לי חשוב להשאר: "סליחה, יש פה ילדה קטנה שמחכה יפה בתור, אתה לא נדחף לפניה." (למרות שרק בישראל נתקלתי בילדים ששמים קצוץ על כולם, שזה כולל מבוגרים. כל ד'אלים גבר. :-()
ואם לא היה חשוב לי, או שהייתי מרגישה שהתועלת לא עולה על הנזק הייתי אומרת "האוירה פה לא נעימה, בוא נלך למקום אחר." ואם יש קושי או בכי, הייתי מעירה את תשומת הלב להתנהגות הבעייתית - "לילדים פה קשה, הם תוקפניים אחד כלפי השני, לא נעים לי להיות פה ושתצטרך לקחת חלק בזה. נלך למקום אחר (לתת אופציה: פיקניק, ים, לשתות מים בכוס קטנה בבית הקפה... משהו מוכר ונעים ואהוב שהילד יכול לדמיין לעצמו.)"

[u]יש בך משהו שמתעצבן על זה שדווקא בהתנהגותם הדורסנית הם משיגים את מבוקשם[/u]
מיצי, זה לגמרי מה שעובר לי בראש, ואז אני מנחמת את עצמי שהם יצטרכו לחיות עם עצמם (בתכלס, זה סתם עוד חשבונאות ויש סיכוי שהם חיים יופי עם עצמם, זה לא עניני..)

אילה - כן. לזה אני קוראת לא לפחד מעימותים.. יש לי קושי שם.

[po]אדמה טובה[/po], הארת לי פה צד שבאמת ניסיתי להדחיק או "לביית". זה נורא מתוק ומלא תמימות לראות את הילד שלך אומר "אתה יכול לתת לי גם, בבקשה" לילד חזק ומפחיד אבל באמת משהו בתחושה שלי היה לא טוב, זה לא היה "טבעי". כאילו שהוא לא דיבר בשפה של המקום, וגם אני לא ממש שולטת בה.
אני חושבת שאת צודקת. שזה התפקיד שלי כהורה למצוא [u]דרכים יצירתיות, לא כוחניות, אבל שמציבות את הגבול ומלמדות סדר, במקום שיש רק כאוס וכוחניות[/u]
תודה, זו תוספת חשובה ומעוררת מחשבה בשבילי.

[u]ללכת ולא להישאר במקומות שבהם לא נעים לי להיות.[/u]
גם אני נהגתי כך זמן ארוך. עד שהסתבר שהילד שלי, שהיום הוא בן שבע, הוחלש מזה מאוד. הוא קיבל מסר סמוי שאין דרך להתמודד ולהתעקש ולעמוד על שלו ואולי אפילו - שומו שמיים - להתחרות ולתפוס את מקומו. שהדרך היחידה הפתוחה בפניו היא לוותר. זה הביא לחווית חוסר-אונים קיצונית, עד כדי כך שבעימותים עם חברים בני גילו הוא כל כך התייאש (כי הם יודעים לקחת את מקומם) ששקל לפגוע בעצמו. הוא הרגיש תוקפנות עצומה, אבל הפנים היטב את האיסור שאין להוציא את התוקפנות הזו על הזולת. אז הוא הוציא את זה על עצמו.
פתרון גרוע מאוד, בדיעבד.

נראה לי היום
[u]שזה לא צודק לכפות עליו את הוויתור הזה[/u]
ושיותר אפקטיבי להתאמן על אסרטיביות, כולל לקיחת מקום, כשהצדק והנורמה לצידי. אם אין תור - מארגנים תור. אם הילד עוד לא יודע לעשות זאת בעצמו או שהוא צעיר מדי, מתווכים את זה עבורו. מודיעים לילדים שעל המתקן שעכשיו יש תור, אפשר אולי במקרה הטוב להחליט על משך התור ביחד עם הילדים - ואם לא - להודיע להם מה משך התור. וכשהתור של הראשון נגמר - בעדינות לקחת אותו ולהעביר אותו לסוף התור. תורו יבוא שוב. הייתי כמובן מנסה קודם לגייס את ההורים לתיווך כזה, אבל לפעמים זה בלתי אפשרי. אבל בהחלט כן אפשרי ללמד את הילד שלי שיש עוד דרכים להשיג את מקומו בעולם חוץ מלסגת, לוותר ולהמתין.
ויש בטח עוד דרכים יצירתיות, לא כוחניות, אבל שמציבות את הגבול ומלמדות סדר, במקום שיש רק כאוס וכוחניות.

וגם לקבל שתוקפנות במידה מתונה, היא חלק מהחיים, וילדים שחל עליהם איסור מוחלט לגלות תוקפנות, יפנו אותה כלפי עצמם. זה שיעור מאוד חשוב ועצוב שלמדתי. אז היום, אם הבן שלי דוחף חבר שניסה להכות אותו - זה בסדר גמור מבחינתי, ואני בהחלט מעודדת אותו להתגונן ולהרגיש שיש לו דרכים להגיב על אלימות וכוחנות חוץ מלהתרחק ולקרוא למבוגר. יש לו משאבים, וטוב שיכיר אותם.

היה לי מקרה דומה
למזלי הילד החוסם דיבר עיברית אבל העדיף להתעלם ממני
נטלתי אותו בידי (לא בחוזקה ) והזזתי אותו מהמקום
הכל בעדינות ונעימות
הרי זכותם של כל הילדים לשחק ואם ילד שאני איתו היה נוהג באופן דומה ולא משתכנע לעזוב הייתי מרימה אותו ומזיזה משם
(כמובן מתוך הנחה שמדובר במקום שאין סכנה שיבואו ההורים שלו ויפרקו אותך או משהו )

[u]תבוסתנות[/u] אני חושבת שתמיד יש דילמה פנימית כשאת צריכה להתעמת עם אנשים מסוג כזה. מצד אחד, את יודעת שתתעצבני ושאולי כדי להשיג את מבוקשך תצטרכי לרדת לרמה שלהם, ולא בא לך, ולכן את נוטה לוותר. מצד שני, יש בך משהו שמתעצבן על זה שדווקא בהתנהגותם הדורסנית הם משיגים את מבוקשם, אולי גם על חשבונך, ונראה לך שאולי לוותר להם יהיה תבוסתני (וזה לא!).

תודה לכן.
כן, אני מניחה שתבוסתנות זו הגדרה קיצונית. חוסר האונים מול ילד בן 4-5 שלי ושל הבן שלי מציק לי. הפתרון שלי בשטח הוא לדבר אל הילד המרביצן ולעצור אותו מלהמשיך ובמקביל להסביר לבני שההנהגות שלו 'לא לעניין'. הפעם זה לווה גם בהסבר ש'לפעמים אין מה לעשות' (לא לגבי האלימות כמובן, אלא לגבי חוסר ההתחשבות של הילדים בו). [b]מאוד[/b] רציתי ללכת, אבל הוא ממש סירב והרגשתי שזה לא צודק לכפות עליו את הוויתור הזה. בסוף, כמובן, הילדים האחרים איבדו עניין וכך הגיע תורו..

[u]מה אני בדיוק אמורה ללמד את הילד שלי?[/u]

[u]תבוסתנות[/u]
ללכת ולא להישאר במקומות שבהם לא נעים לי להיות.
כל עוד זה תלוי בי, אני נמצא רק איפה שנעים לי.
איפה שכיף לי.
בחברת אנשים נחמדים.
מה תבוסתני בזה ?
נהפוך הוא, זה מלא בכבוד עצמי, במובן הטוב של המילה.

[u]אמא חסרת אונים מול ילד בן 4[/u]
כן, אמא בהחלט יכולה להיות חסרת אונים מול כל מיני מצבים בעולם.
זה מותר לה.
היא בן אדם.
זה שמישהי היא אמא - לא עושה אותה כל יכולה.
אגב, יש גם עוולות בעולם שאמא [b]יכולה אבל לא מעוניינת[/b] לפתור, פשוט כי יש לה דברים חשובים יותר להתעסק בהם.

[u]אמא מפחדת מעימותים[/u]
אם אמא מפחדת מעימותים זאת בעיה שיש להתמודד איתה.
במקרה הנ"ל אני אישית לא הייתי מחפשת את ההורה של הילד המעצבן (שלא רוצה לפנות את המתקן) לא כי אני מפחדת מעימותים, אלא כי אני מאמינה שיש עניינים אותם יש לפתור (או שלא) מול הגורם (הילד המעצבן). ואני רוצה להקנות את זה לילד שלי.
נכון, לפעמים יש מצבים לא פתירים.
גם בתור מבוגרים לפעמים אנחנו מוצאים את עצמינו במצבים של "אין עם מי לדבר".
ובתור מבוגרים אנחנו לא הולכים לחפש את האבא של... (המג"ד שדפק לי את השבת, המרצה מהאוניברסיטה שנתן לי ציון גרוע, הבוס בעבודה) אלא מתמודדים עם הגורמים עצמם. לא תמיד זה כמובן מצליח. במקרים ש"אין עם מי לדבר" זה אף פעם לא מצליח. נו, אז ? ככה זה בחיים.
< תמיד אמרתי שגן משחקים זה מיקרוקוסמוס של החיים :-) >

[u]מה אני בדיוק אמורה ללמד את הילד שלי?[/u]
להקשיב לתחושת הבטן שלך.
ללכת זו לא תבוסתנות, אם מה שהכי בא לך זה ללכת.
מה אני הייתי עושה? מנסה. לא הולך? מסבירה לילד שלי שיש כאן בעיה ונחזור בזמן אחר (למשל בבוקר כשכל הילדים בגן חוץ מהם) או מאפשרת לילדים לנסות לפתור בעצמם. הצליח- יופי. לא הצליח- לא תודה, הולכת הביתה.
למה להישאר שם? למה?

בעקבות ביקור בפינת שעשועים הומת אדם, אני רוצה להעלות את ההתלבטות שלי (טיפה ארוך, זו גם הוצאת קיטור): הגענו (במקרה) לפינת משחקים. לא האזור שלנו ולא מכירים. המון ילדים. ההורים/ מטפלים/ אחראים לא ממש משגיחים. המון אלימות (ילדים בני 3-4-5): דחיפות, צביטות, משיכות בשיער.
נשארתי צמודה אליו. לילדים אין בעיה, גם על יד מבוגר, להתנהג באלימות או סתם 'לא יפה'. הילד שלי היה אבוד ומתוסכל, אבל המתקנים היו כל כך מפתים, הוא לא רצה ללכת. ילדים מרביצים, ילדים בוכים, רעש והמולה, אף אחד לא ניגש אליהם.
אין "תורות" כי ילד מס. 1 החליט שהוא לא מפנה את המתקן. כל פעם שהילד שלי מתקרב, ילד מס. 1 מעיף לו מכה ביד. אני עוצרת אותו ומדברת אליו והוא לא מגיב. הילד שלי רוצה גם ומתחיל לילל. אני מסבירה לו שצריך לחכות בסבלנות. שאפשר לבקש, אבל ממנו - לא ממני. ילד מס. 1 לא מגיב, מנסה שוב להכות. מסתבר שהמרביצן מדבר רק צרפתית. אני מזכירה לעצמי שהוא רק ילד ושהפרצופים המרושעים שהוא עושה לנו הם חיקוי של מישהו מרושע באמת. אני מגייסת עוד טיפת סבלנות, מחייכת ומדברת אליו (בעברית) . הילד מתחיל לדבר איתי (בצרפתית) ואפילו מחייך. יש סיכוי שהוא יפנה לנו את המקום אבל בינתיים ילד מס. 2 נדחף ומעיף את הצרפתי. הילד שלי אבוד אך מתעקש ואני אומרת לו לבקש מהילד, הוא מבקש "בבקשה" גם לעלות. התעלמות מצד מס.2.
אני שונאת אלימות. שונאת ארסים (= אנשים שמשדרים, כולם על הX שלי, אנשים שמתנהגים בגסות, באלימות). מפחדת מארסים. מפחדת מהורים של ילדים ארסים.
[b]מה אני בדיוק אמורה ללמד את הילד שלי?[/b]
[list]
[*] בוא נלך מפה (הוא ממש לא רוצה) = תבוסתנות
[*] הילד לא רוצה לפנות, אין מה לעשות (תמצא מתקן אחר, הוא גם לא רוצה) = שוב, תבוסתנות, או מקסימום וותרנות/ פשרנות
[*] חכה עד שימאס לו. ננסה שוב (ושוב) לדבר עם הילד (לא עוזר) = גם אמא חסרת אונים מול ילד בן 4
[*] נחפש את ההורה שלו ונדבר איתו (אין סיכוי) = אמא מפחדת מעימותים
[/list]
עד כאן.

אתמול אחר הצהריים הלכתי עם שניים מן הילדים שלי (ועוד ילדה של השכנים) למגרש משחקים ליד הבית.
הייתה שם אישה צעירה עם תינוק לידה ועוד שני ילדים גדולים. ישבתי לידה על הספסל.
פתאום היא שאלה אותי : "את המטפלת?" תיקנתי כמובן את טעותה (היא, אגב, הייתה המטפלת).
בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל אחר כך חשבתי שזה בעצם עצוב, שברירת המחדל מבחינתה הייתה שמישהי שנמצאת עם ילדים היא המטפלת.

אני התחלתי לעשן סיגריות בגיל 12 והיום ממרומי אימהותי אני רואה קשר ברור בין חסכי ינקותי לבין הצורך הנפשי והפיסי בעישון מגיל צעיר.

עוגיה, החבר'ה שם גם עישונו סיגריות...ובאמת, כשכבר אזרתי אומץ להעיר להם (רק חסר לי שאיזה ילד יכניס לפה את מה שהם פיזרו שם), כל הזמן חשבתי לעצמי, איך אני בטח נראית להם כמו המורה מביה"ס או הדודה הנודניקית. חשבתי 20 פעם איך להתנסח כדי להשיג שיתוף פעולה שלהם ולא לעורר אנטגוניזם ורצון להתמרד מול 'דמות סמכות' שכמוני...אז בעיקיר התמקדתי בלהביר להם את הסכנה הצפויה לבן שלי ולא להכנס להטפות בענין כמה העישון פוגע בהם. בזה, כמו שאמרת, שאמא שלהם תטפל...

הכתבה על הנרגילות עסקה בדיוק בבעיה שאת מדברת עליה - סכנות עישון הנרגילה. הבעיה היתה, שמתוך רצון עיתונאי מטופש, להציג תמונה מאוזנת, מול כל שוט של רופא שהסביר מהן הסכנות הטמונות בעישון נרגילה (שווה ערך ל 20 סיגריות בבת אחת!), הראו תגובות מזלזלות של בני נוער, לרבות פרסום אינטנסיבי לערוץ רדיו ואתר אינטרנט, העוסקים בקידום עישון הנרגילות.
מה בן/בת נוער, שרוצים להראות קוּלים, צריכים יותר?!?

שמיכת, את יודעת, הבן שלי רק בן 3.5 ולמרות זאת הטרידה את מחשבתי השאלה מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח שהוא לא ינהג כך. עד כמה החינוך שלנו, הדוגמא האישית שלנו, באמת יכולים להשפיע. כמובן שהתנחמתי בכך שעד גיל 14 יש עוד זמן, אבל תהיתי מה אני יכולה לעשות [b]היום[/b] כדי שלא אופתע אז...

אני לא יודעת על איזה כתבה אתן מדברות אבל מהסתכלות שלי בסביבה המאוד קרובה שלי אני מבינה שנרגילה לא נתפסת כ"סיגריה גדולה שכולם מעשנים ביחד" אלא כאיזה "שבץ נא שמעלה עשן".
יש ילדה אחת בתיכון שיש לה נרגילה והיא מעשנת מדי פעם. אמא שלה (המודעת [b]היטב[/b] לסכנות העישון) לא מתנגדת לזה שהיא תעשן, ואפילו שמעתי פעם שהיא הציעה לילדה ללכת לעשן קצת כשהיא היתה מאוד מתוחה בגלל לימודים לבגרות.


ואז יוצא שאני הדודה המיושנת שלא מבינה כלום שבאה ועושה לה נו נו נו
,
בשביל מה יש לה אמא?

שמיכתי, על בתך אני סומכת יותר מעל עצמי שלא תעשן את הזוועות האלה.

אמאל'ה!!!!
<לשמיכת יש בת בת 14 וזה בדיוק מה שמככב אצלה בסיוטים>

שוק גן שעשועים אך לא בנושא אוכל -
הגענו די מוקדם לגן השעשועים השכונתי, שברגיל עמוס בילדי האיזור והוריהם. הפעם היינו ראשונים. ראשונים מבחינת ילדים, זאת אומרת, שכן מתחת למתקן המרכזי שבגן, שכבו להם פרקדן 3 נערים ונערה. לא הנוף הרגיל של המקום, אבל - מה 'כפת, נכון? או, אז שכאן נכונה לי הפתעה "קטנה"...
בני, שהיה עסוק בלהקיף את הגן כשהוא רכוב על אופניו, גרר אותי פתע בשרוולי תוך שהוא קורא בשמחה: "אמא, יש להם בקבוק עם קש! בקבוק עם קש!". בחיי שלא הבנתי מה מרגש ב"בקבוק עם קש", אבל הבן אומר אז באתי. ומה רואות עיני? החבר'ה מעשנים נרגילה!!! לאור יום, באמצע גן שעשועים ציבורי! וסביבם שרידי אפר וחתיכות נייר כסף. בהן צדק, לא היה להם יום מעבר לגיל 14.
הצילו!!!

ולמה יש לי החשד שלכתבה המטופשת בענין הנרגילות (ערוץ 2 או 10?) היה קשר הדוק לענין?!?

מתחדשת - את לא מפספסת כלום.
והרי משנתי :
הקטנצ'יק שלי בן שנתיים ומהרגע שהוא ישב בכוחות עצמו הנחתי לפניו מגוון מאכלים ונתתי לו לבחור מעצמו. לפעמים אכל מכל הסוגים, לפעמים התרכז במאכל מסוים וביקש עוד ממנו בלבד, לפעמים לא אכל דבר (תמיד אגב שיתף את הכלבה בטעימות :))... כיבדתי כל בחירה שלו, גם כשלא אכל דבר. אגב גם לפני כן ובמהלך המעבר למוצקים הוא החזיק בשליטה מלאה על זמני וכמויות הנקה (הוא בשלבי גמילה סופיים בימים אלו ממש).
אני מאמינה בכל מאודי בחשיבות העברת האחריות בנושא אליו - הוא יודע מה טוב בשבילו יותר טוב ממני - לא רק מה טעים אלא גם מה הגוף שלו דורש. הקשר בין הרגלי תזונה מעוותים בגילאי ינקות לבין תופעות של אנורקציה / בולמייה בגילאי בגרות נראה לי טרוויאלי (ונדמה לי שגם יש מחקרים שמגבים את זה, אלא שהקומוסנס שלי בעניין הזה כל כך חזק שמעולם לא התעניינתי בהם).
התוצאה של הניסוי שלי - ילד שאוהב לאכול ולא מקשר בין אוכל למאבקי שליטה. אני קוראת לזה ניסוי כי גם אני דור שלישי לניצולי שואה שדוגלים ב"לדחוף" כמה שיותר ורק לאחרונה כשראו שה"שיטה" שלי עובדת החליטו לרדת מהעניין. הדור השני לא רחוק מהם בהרבה.
ולגבי גן השעשועים - אני לוקחת תמיד פרי בתיק, ג'אנק שהוא משונרר - רווח שלו...

את לא מפספסת כלום. זה קשור
א. יש המון ניצולי שואה\דור שני\שלישי שאוכל אצלם זה אישיו רציני (אצל משפחת הורי כל דבר קשור באוכל)
ב. תחושת שליטה של ההורה- הילד לא מרוצה ממשהו?בוא נדחוף לו אוכל. אגב, הרבה מבוגרים נוהגים כך בעצמם. כשיש הם תחושת מצוקה הם חוטפים לאכול=\אוכלים שוקולד או מעשנים.
ג. אוכל זה מרגיע. כמו לתקוע בקבוק כל אמת שהילד מצייץ מבלי לבדוק מה הוא בעצם צריך. מונע בושות בציבור .הילדים כנראה כבר גדולים מדי למוצץ.......

שלא תבינו לא נכון, אין לי התנגדות לאוכל ככלל ולארוחות בחוץ בפרט, רוב ארוחות הערב של ימי הקייץ בילדותי היו בחוץ.
רק העומס הזה שהיה שם. המוני החטיפים וגם תחושה שהאמהות הביאו את הילדים לשם כדי לא לתת את תשומת הלב שהילדים רוצים. הפתרון אם ילד עזב מתקנים וחברים ובא לאמא הוא לדחוף לו משהו לפה.

לא בדיוק בהמשך ישיר לשם הדף, אבל אני בתקופה שאני תוהה עם עצמי על הצורך הזה של הרבה אמהות כל הזמן להאכיל. לא מדובר פה בילדים שצריכים לעלות במשקל, האם גם אז כדי להאכיל בכל מקום? ובזמן הארוחה? אני למשל משתדלת לא לדחוף לו אוכל, לא לעשות אוירון עם הכפית ודברים דומים. אני גם מבקשת מהאיש לא לעשות את זה. ואולי אני מפספסת פה משהו?

כן, כן. שניצלים ופסטה - ככה אני שולחת עם סבא/סבתא שמתכונים לקחת את הילדים החוצה בצהריים ככה שהם יפלו למיטה כשיחזרו.
והולכת בעצמי לישון עם התינוקת ZZZ
אח"כ אני קמה לילדים ישנים, שקמים במצברוח טוב כי הם נרדמו אכולים ושתויים.

אצלנו דווקא יש אמהות שמביאות בקופסא ממש ארוחה: עוף ואורז, למשל.
כי באמת גם אני גיליתי שהילדים אוכלים נהדר בחוץ, בזמן שבבית אין להם חשק ומשעמם להם לאכול.

אני מביאה טונות אוכל בדיוק משתי הסיבות שתוארו כאן! הבן שלי משנורר ויכול לאכול כמויות! ואז שחוזרים אני מכניסה ישר למקלחת את הפעוט המכוסה חול מכף רגל ועד ראש...........
פרט לכך זמני איתו קצר אחה"צ (אני עובדת) ואני מעדיפה לבלותת את הזמון במשחקים ולא בלהכין, לנקות וכולי.
משהו שאני שונאת: שאר האימהות מביאות חטיפים וכל אחה"צ עומד אוטו גלידה במקום בולט צמוד לגינה ומנגן בקולי קולות:-(

אצלינו בישוב גיליתי שזה התפתח לממדי פיקניק אמהות,
הן יושבות לפי הגנים של הילדים, מדברות/מרכלות ואוכלות.
האמת שאחרי השוק הראשוני זה נראה די נחמד. בפעם השניה שהגעתי היו יותר אמהות, שתיים מהן ידידות שלי, אז היה לי פחות טראומתי. היו גם הרבה יותר פירות באויר והרבה פחות ביסלי/במבה ושותפיהם....
אין ספק שחלק מהאמהות קליבריות אמיתיות בארגון. אחד הילדים שם את היד בתוך קקי של כלב. אמא שלו שאלה אם למשהו יש [b]סבון[/b], כולן צחקו ואמרו שבטח בפעם הבאה כבר תהיה מי שתביא.....אלא שאז אחת האמהות אמרה לי יש ושלפה סבון מהתיק. ----- לזה אני בחיים לא אצליח להגיע :-)

אני לפעמים לוקחת אוכל לגינה. ולפעמים שולחת עם סבתא.
[list]
[*] כשיש חלון הזדמנות של יציאה החוצה בזמן בו אני יודעת שאם יחזרו רעבים תהיה חגיגה של בלגן עצבני בבית, אני מעדיפה למנוע את זה.
[*] כשבא לי לאכול פירות, אבל זמן טוב לצאת.
[*] כשאני רוצה לצאת ליותר זמן, ואני מסודרת, ולוקחת תיק עם מים וחיתול וטישיו - מה, אני לא אדחוף כמה תפוחים?
[/list]

אבל הכי מצחיק זה ארוחות הערב אצל המדקר.
אנחנו יוצאים מהבית בזמן בו צריך לאכול. נוסעים שעה, נמצאים חצי שעה-שעה, וחוזרים שעה.
איןברירה. (ז"א, יש: שנהיה מספיק מאורגנים, כך שיאכלו לפני היציאה, ויאכלו גם את הארוחה שלפני כן בשעה מתאימה. כן, בטח.)

כך זה התחיל.
לפני הרבה שנים, אמא אחת דאגה שהילד לא אוכל. סבתא אמרה לה: אם תאכילי אותו בחוץ, באויר הצח, ייפתח לו התיאבון. היא ארזה את ארוחת הערב שלו בשקית והלכה איתו לגינה.
ראו הילדים האחרים, התחילו לשנורר.
ראו האמהות של הילדים האחרים ובפעם הבאה כבר הביאו מזון משלהן כי מה, אין לנו אוכל בבית שהילד הולך ללקט אוכל אצל אמהות אחרות? (בתי היתה נוקטת בגישה הישירה, דהיינו חיטוט בתיקים שתלויים על העגלות).
וכך זה השתכלל מפעם לפעם, אם אחת האמהות הביאה יוגורט והשניה הביאה במבה, כל ילד קיבץ נדבות כמובן מהאמא האחרת, ובפעם הבאה כל אחת הביאה גם יוגורט וגם במבה.
וכך זה נשאר.

שלא לדבר על הצגות הילדים שהופכות להיות אורגיה של כירסום בלתי פוסק.

<מצד שני, יכול להיות שהן מביאות את ארוחת הערב לגינה במטרה לזרוק את הילדים למקלחת ברגע שמגיעים הביתה ומשם למיטה?>

בימים החמים האחרונים הלכנו אחרי הצהרים לגן השעשועים. אומנם הצ'ופולון הקטן שלי עוד לא ממש מתרשם מהמתקנים (למרות שנהנה לגלוש במגלשה), אבל הוא מאוד אוהב לפגוש ילדים אחרים וזה נראה לי כמו מקום מפגש נחמד.

אני יצאתי מכל העיניין די בשוק תרבותי. היו המון דברים קטנים. שני דברים הכי אותי הדהימו אותי.
הראשון היה כמות האוכל שהאמהות מביאות איתן. טוב אולי זה בגלל שאני רגילה ללכת רק עם ציצי ועוד לא עיכלתי את העובדה שהוא אוכל גם דברים אחריםץ לא היה מדובר רק בפרי או משהו כזה. כל אמא היתה מצויידת בחטיפים, פירות יוגורטים ובטח עוד דברים שלא ראיתי. אה וכמובן התרמוסים עם הקפה. לא מדובר בישוב גדול, כולנו הגענו לשעה שעה וחצי , אני אצטרך להיות הרבה יותר מאורגנת כדי לנשתלב בזה :-)
[list]
[*] הצ'ופלול הקטן הלך לשנורר, טוב נו הוא ראה יוגורט ו[b]כפית[/b] וכפיות זה משהו שהוא [b]מאוד[/b] אוהב.
[/list]

הדבר השני הוא שיחה (יותר נכון מונולג) שאחד הילדים דיבר אל אמא שלו.
הילד: (עומד בראש המגדל קורא לאמא) אמא את יודעת שבראשון ושני אין גן?
אמא: (תוך כדי שיחה עם חברות) כן
הילד: כשאמרו לנו בגן כולנו קפצנו מהכסאות מרוב שמחה. (הפסקה, אין תגובה מהאם) קפצנו משמחה כי אנחנו לא אוהבים ללכת לגן. (שוב הפסקה, אין תגובה מהאם )
הילד (פונה ליד אחר, גדול יותר מגן אחר) גם אתם קפצתם משמחה כשאמרו לכם שאין גן? .......