על ידי שחף_אהובי* » 14 אפריל 2011, 05:17
אלפשה,
יש לי שאלה אמיתית, אני לא מנסה להקניט:
הדף הזה נפתח בסיפור אינטימי של אישה תחת הכנוי "חיפאית". זה סיפור על זיכרון של ילדה חסרת ביטחון בת 17, ועל נער שראה אותה. קראו לו ג'ול.
למה אתה לא מוכן להכיר בסיפור הזה? אתה לא רואה בכלל את הכאב האישי בסיפור? או שאתה כן רואה, אבל לא מוכן להכיר בזכות לכאב אישי ? כי... ? כי לסיפור הלאומי חייבת להיות קדימות על הסיפור האישי? כי ג'וליאן מר באופן אישי איבד את הזכות לסיפור אישי, ולכן גם כל מי שהכיר אותו?
באמת אני שואלת, אני רוצה להבין איפה נהיה הסוויץ' הזה בין "פעם ראשונה שהרגשתי נחשקת" לבין התגובה " 'פעיל השלום' הנחשק, ג'ול: 'מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי'."
נורא סמלי הדף הזה:
יש ילדה בת 17. היא שקופה, לא רואים אותה, לא שמים אליה לב. ואז בא הילד הקול, זה שהוא במרכז הענינים, ורואה אותה.
30 שנה אחר כך, מגיע גבר אחר, ומחזיר אותה להיות בלתי נראית, בלתי נחשבת, ולא ראויה לסיפור משל עצמה.
לפני חצי שנה בזמן השרפה הגדולה בכרמל, בדיוק הייתי בסווט לודג' באמריקה, בהשתתפות בינלאומית.
לילה, יושבים בחושך במעגל בתוך הכיפה של הסווט לודג', האוויר החם שורף את הריאות. אומרים ברכות ותפילות.
היו שם כמה ישראלים והם דיברו על השרפה, על דאגה למכרים שלהם, על כל הזכרונות מהמרכז בבית אורן שהיה להם כמו בית שני.
המנחה סיכם, שלח תפילה לסיום השרפה ולשלום במזרח התיכון (באותה הזדמנות)
אחר כך, ממש בסוף, כששאלו אם משהו רוצה להוסיף משהו, דבר בחור גרמני, מאלה שיש להם מקל בתחת, ואמר: "שמעתי שקודם דיברו על ישראל, אז אני רוצה לברך את הפלסטינים".
אז חשבתי לעצמי, כוסאמכ, אתה לא שמעת מילה ממה שהם אמרו, אה? כל מה ששמעת זה "ישראל".
הוא פשוט לא היה מסוגל להפריד בין הסיפורים האישיים מאוד של האנשים החצי ערומים שהזיעו לידו ובין הקונספט של "ישראל-פלסטיין". כל זמן הטקס ההוא מה שהציק לו היה שדיברו על בעיה של ישראלים ולא אמרו באותה נשימה שלפלשטינים יש בעיוות יותר גדולות.
זו כמובן היתה בעיה שלו, אבל על הדרך הוא שלל את הזכות של אותם אנשים מזיעים וחצי ערומים לסיפור משלהם ולכאב אישי שאין לו קשר לפוליטיקה ולא צריך "לאזן" אותו.
אותו דבר.
אלפשה,
יש לי שאלה אמיתית, אני לא מנסה להקניט:
הדף הזה נפתח בסיפור אינטימי של אישה תחת הכנוי "חיפאית". זה סיפור על זיכרון של ילדה חסרת ביטחון בת 17, ועל נער שראה אותה. קראו לו ג'ול.
למה אתה לא מוכן להכיר בסיפור הזה? אתה לא רואה בכלל את הכאב האישי בסיפור? או שאתה כן רואה, אבל לא מוכן להכיר בזכות לכאב אישי ? כי... ? כי לסיפור הלאומי חייבת להיות קדימות על הסיפור האישי? כי ג'וליאן מר באופן אישי איבד את הזכות לסיפור אישי, ולכן גם כל מי שהכיר אותו?
באמת אני שואלת, אני רוצה להבין איפה נהיה הסוויץ' הזה בין "פעם ראשונה שהרגשתי נחשקת" לבין התגובה " 'פעיל השלום' הנחשק, ג'ול: 'מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי'."
נורא סמלי הדף הזה:
יש ילדה בת 17. היא שקופה, לא רואים אותה, לא שמים אליה לב. ואז בא הילד הקול, זה שהוא במרכז הענינים, ורואה אותה.
30 שנה אחר כך, מגיע גבר אחר, ומחזיר אותה להיות בלתי נראית, בלתי נחשבת, ולא ראויה לסיפור משל עצמה.
לפני חצי שנה בזמן השרפה הגדולה בכרמל, בדיוק הייתי בסווט לודג' באמריקה, בהשתתפות בינלאומית.
לילה, יושבים בחושך במעגל בתוך הכיפה של הסווט לודג', האוויר החם שורף את הריאות. אומרים ברכות ותפילות.
היו שם כמה ישראלים והם דיברו על השרפה, על דאגה למכרים שלהם, על כל הזכרונות מהמרכז בבית אורן שהיה להם כמו בית שני.
המנחה סיכם, שלח תפילה לסיום השרפה ולשלום במזרח התיכון (באותה הזדמנות)
אחר כך, ממש בסוף, כששאלו אם משהו רוצה להוסיף משהו, דבר בחור גרמני, מאלה שיש להם מקל בתחת, ואמר: "שמעתי שקודם דיברו על ישראל, אז אני רוצה לברך את הפלסטינים".
אז חשבתי לעצמי, כוסאמכ, אתה לא שמעת מילה ממה שהם אמרו, אה? כל מה ששמעת זה "ישראל".
הוא פשוט לא היה מסוגל להפריד בין הסיפורים האישיים מאוד של האנשים החצי ערומים שהזיעו לידו ובין הקונספט של "ישראל-פלסטיין". כל זמן הטקס ההוא מה שהציק לו היה שדיברו על בעיה של ישראלים ולא אמרו באותה נשימה שלפלשטינים יש בעיוות יותר גדולות.
זו כמובן היתה בעיה שלו, אבל על הדרך הוא שלל את הזכות של אותם אנשים מזיעים וחצי ערומים לסיפור משלהם ולכאב אישי שאין לו קשר לפוליטיקה ולא צריך "לאזן" אותו.
אותו דבר.