על ידי בלוגית* » 16 נובמבר 2005, 10:38
יוסף עצבן אותי.
העולם עצבן אותי.
בקיצור קמתי עצבנית.
צועקת ורוגזת.
פתאום התבוננתי בעצמי ושמעתי אשה צועקת בקולי קולות וגוערת וילדים מפחדים מהמצברוח הפתאומי שלה.
היו שני לילות איומים עם ילדים חולים ושיעולים והקאות . יוסף אתמול הלך למשרד לעבוד ואני נשארתי לנוח עם הילדים החולים. בלילה, יוסף אמר שנעשה משמרות. הוא נכנס למיטה וביקש שאעיר אותו שאתעיייף.
אתעייף? אני? ממתי אני מתעייפת, אני רעננה כפרפר שזה עתה יצא מן הגולם. כמו ציפור בבוקר יום שמש.
בלילה יוסף אמר שלא ילך לעבוד אלא ישאר איתי בבית. שלא כל הנטל יפול עלי.
הוא השכים אותי הרוסה לגמרי מהנקות בלתי פוסקות ועייפות, הזכיר שזה יום שהוא הולך מוקדם והסתלק.
אני נשארתי המומה ועצבנית. עצבנית על כך שארוחת הבוקר של הילדים לוקחת שעה וחצי שבה כל רגע צריך להביא להם משהו כאילו זו סעודת שבע מנות ולא פאקינג ארוחת בוקר. עצבנית על זה שהם לא מוכנים להתלבש ומשתעלים. עצבנית על זה שיוסף אמר שהוא נשאר והוא פשוט הסתלק. עצבנית על זה שאני עייפה ומרגישה חרא וקר לי בכל הגוף מרב עייפות והחזה שלי דואב והגב שלי כפוף. ומי אמור לטפל בי? אני עז?
אז הבאתי הערה עצבנית לשד הקטן . אמרתי לו:"תחכה כאן קצת בשקט, יש לי עוד ילדים להלביש!". והנמר שלי שאל אם אני כועסת על השד הקטן? הוא התפלא, הרי השד הקטן הוא משוש נפשי שאסור להרביץ לו או לבעוט בו או לזרוק עליו חפצים. .
הבנתי מה עבר לו בראש החכם והקטן שלו. הוא מבין שאם אני מדברת אל השד הקטן בנימה אחרת מאהבה מלאה, הרי שיש כאן משהו. ישר נשכתי את עצמי בשפתיים כדי לעמוד על הארץ שוב.
התנצלתי. אמרתי שהגזמתי ואני עצבנית כי אני כל כך עייפה .וכשעייפים לפעמים צועקים. לא שזה מוצדק.
כל כך קשה לי להתחיל את היום בלי כוס קפה בשקט, בלי להתלבש בלי הפרעות. אשה שעובדת מחוץ לבית צריכה להלביש את כל הילדים ואת עצמה מההתחלה ועד הסוף ואז לפזר אותם במוסדות השונים. המחשבה על כך זעזעה אותי.כל פתרון הוא קש מנשוא.
הלבשתי את כולם והעמסתי אותם כי הבית היה דחוס מדי ומלא זעם. בדרך נשבעתי שבהזדמנות הקרובה אני אצרח על יוסף אחת מאלפי הצרחות שההורים שלו חסכו ממנו. לישר אותו, כך היו אומרים בצבא.
נסענו לדואר ומהר מאד גילית, אחרי שנכנסתי לחניון שאין לי ארנק. שאתמול ,יצאתי עם הילדים החוצה כדי לקנות חיתולים שנגמרו , כדי לחסוך בחבילות כשהילדיים מלאות בילדים וחיתולים, שמתי את הארנק בכיס מכנסי האתמול.
החלטתי שאלך לפאקינג דואר הזה עד שהגעתי אליו ושאחר כך מצידי אקבץ נדבות כדי לשלם לחניה.יצאנו מהאוטו .מראה הילדים היה נורא ואיום. כולם חולים, הפנים שלהם אדומות, מלאות נזלת, משתעלים. השד הקטן מקיא ומשלשל. לא ממש דומה למראה האשה עם התספורת העשויה באתר של ביבי ביורן .
אבל באויר הצח כולם השתפרו יחסית. גם אני. הצצתי גם בחנות ליד שיש בה חיתולים אבל אי אפשר היה לראות את המחירים. מליון חבילות חיתולים בלי מחיר, צדיך לשאול את הקרפדה המחומצנת ששם מחיר של כל חבילה.
ביציאה מהחנות הנסיך שלי הצביע על חבילות תמ"ל ושאל מה זה? לא ידעתי מה להגיד, בסוף אמרתי לו "שיש תינוקות שאוכלים רק אבקה מעורבבת במיים" הקרפדה הביטה בי במבט משונה ואיכשהו הרגשתי שניצחתי את הקרפדות במערכה הזו.
בדרך לאוטו עלו במוחי מחשבות מדכדכות. האם אלו הם חיי? האם לשם כך באתי לעולם הזה? האם אני עם הילדים כמגן מהעולם?נזכרתי מה תמיד הייתי לובשת לחורף: מגפיים שחורים, מכנסיים שחורים, חולצה צמודה שחורה ומעיל בצבע....... כך הייתי מרגישה קלת תנועה ועם זאת מגובה במעיל הכבד. אולי אני צריכה לחזור לזה. למצוא בגדים שאחוש בהם בבית. בגדים רחבים וזרוקים לא נותנים לךל להרגיש בבית אלא שמצאת פתרון זמני לשים על הגוף.
בסוף חיטטתי בתיק גב הבלוי שלי ומצאתי שם כמה שקלים שהספיקו לחניה
יוסף עצבן אותי.
העולם עצבן אותי.
בקיצור קמתי עצבנית.
צועקת ורוגזת.
פתאום התבוננתי בעצמי ושמעתי אשה צועקת בקולי קולות וגוערת וילדים מפחדים מהמצברוח הפתאומי שלה.
היו שני לילות איומים עם ילדים חולים ושיעולים והקאות . יוסף אתמול הלך למשרד לעבוד ואני נשארתי לנוח עם הילדים החולים. בלילה, יוסף אמר שנעשה משמרות. הוא נכנס למיטה וביקש שאעיר אותו שאתעיייף.
אתעייף? אני? ממתי אני מתעייפת, אני רעננה כפרפר שזה עתה יצא מן הגולם. כמו ציפור בבוקר יום שמש.
בלילה יוסף אמר שלא ילך לעבוד אלא ישאר איתי בבית. שלא כל הנטל יפול עלי.
הוא השכים אותי הרוסה לגמרי מהנקות בלתי פוסקות ועייפות, הזכיר שזה יום שהוא הולך מוקדם והסתלק.
אני נשארתי המומה ועצבנית. עצבנית על כך שארוחת הבוקר של הילדים לוקחת שעה וחצי שבה כל רגע צריך להביא להם משהו כאילו זו סעודת שבע מנות ולא פאקינג ארוחת בוקר. עצבנית על זה שהם לא מוכנים להתלבש ומשתעלים. עצבנית על זה שיוסף אמר שהוא נשאר והוא פשוט הסתלק. עצבנית על זה שאני עייפה ומרגישה חרא וקר לי בכל הגוף מרב עייפות והחזה שלי דואב והגב שלי כפוף. ומי אמור לטפל בי? אני עז?
אז הבאתי הערה עצבנית לשד הקטן . אמרתי לו:"תחכה כאן קצת בשקט, יש לי עוד ילדים להלביש!". והנמר שלי שאל אם אני כועסת על השד הקטן? הוא התפלא, הרי השד הקטן הוא משוש נפשי שאסור להרביץ לו או לבעוט בו או לזרוק עליו חפצים. .
הבנתי מה עבר לו בראש החכם והקטן שלו. הוא מבין שאם אני מדברת אל השד הקטן בנימה אחרת מאהבה מלאה, הרי שיש כאן משהו. ישר נשכתי את עצמי בשפתיים כדי לעמוד על הארץ שוב.
התנצלתי. אמרתי שהגזמתי ואני עצבנית כי אני כל כך עייפה .וכשעייפים לפעמים צועקים. לא שזה מוצדק.
כל כך קשה לי להתחיל את היום בלי כוס קפה בשקט, בלי להתלבש בלי הפרעות. אשה שעובדת מחוץ לבית צריכה להלביש את כל הילדים ואת עצמה מההתחלה ועד הסוף ואז לפזר אותם במוסדות השונים. המחשבה על כך זעזעה אותי.כל פתרון הוא קש מנשוא.
הלבשתי את כולם והעמסתי אותם כי הבית היה דחוס מדי ומלא זעם. בדרך נשבעתי שבהזדמנות הקרובה אני אצרח על יוסף אחת מאלפי הצרחות שההורים שלו חסכו ממנו. לישר אותו, כך היו אומרים בצבא.
נסענו לדואר ומהר מאד גילית, אחרי שנכנסתי לחניון שאין לי ארנק. שאתמול ,יצאתי עם הילדים החוצה כדי לקנות חיתולים שנגמרו , כדי לחסוך בחבילות כשהילדיים מלאות בילדים וחיתולים, שמתי את הארנק בכיס מכנסי האתמול.
החלטתי שאלך לפאקינג דואר הזה עד שהגעתי אליו ושאחר כך מצידי אקבץ נדבות כדי לשלם לחניה.יצאנו מהאוטו .מראה הילדים היה נורא ואיום. כולם חולים, הפנים שלהם אדומות, מלאות נזלת, משתעלים. השד הקטן מקיא ומשלשל. לא ממש דומה למראה האשה עם התספורת העשויה באתר של ביבי ביורן .
אבל באויר הצח כולם השתפרו יחסית. גם אני. הצצתי גם בחנות ליד שיש בה חיתולים אבל אי אפשר היה לראות את המחירים. מליון חבילות חיתולים בלי מחיר, צדיך לשאול את הקרפדה המחומצנת ששם מחיר של כל חבילה.
ביציאה מהחנות הנסיך שלי הצביע על חבילות תמ"ל ושאל מה זה? לא ידעתי מה להגיד, בסוף אמרתי לו "שיש תינוקות שאוכלים רק אבקה מעורבבת במיים" הקרפדה הביטה בי במבט משונה ואיכשהו הרגשתי שניצחתי את הקרפדות במערכה הזו.
בדרך לאוטו עלו במוחי מחשבות מדכדכות. האם אלו הם חיי? האם לשם כך באתי לעולם הזה? האם אני עם הילדים כמגן מהעולם?נזכרתי מה תמיד הייתי לובשת לחורף: מגפיים שחורים, מכנסיים שחורים, חולצה צמודה שחורה ומעיל בצבע....... כך הייתי מרגישה קלת תנועה ועם זאת מגובה במעיל הכבד. אולי אני צריכה לחזור לזה. למצוא בגדים שאחוש בהם בבית. בגדים רחבים וזרוקים לא נותנים לךל להרגיש בבית אלא שמצאת פתרון זמני לשים על הגוף.
בסוף חיטטתי בתיק גב הבלוי שלי ומצאתי שם כמה שקלים שהספיקו לחניה