על ידי שרי_דקיני* » 24 ספטמבר 2002, 09:56
התבוננות מהצד.
דברים כל כך נכונים אמרת ורד. להיות מתבונן מהצד, ולא תמיד, ובכל מחיר, להכנס לתוך הדרמה של החיים. לפעמים נדמה לי שכמעט כל התנסות שאני עוברת היא כמו "מבחן". עד כמה באמת להכנס פנימה לתוך הסיטואציה ועד כמה לקחת כמה נשימות ופשוט לנוח לרגע מהצד ולהסתכל. מה קורה לי כרגע? איך מרגיש לי בגוף? איך ואיפה הנשימה שלי עכשיו?
המון פעמים, אולי יותר מדי, אני מוצאת את עצמי בקונפליקט עם בן זוגי שיחיה. כל כך הרבה שונות, כל כך הרבה כאב נושא כל אחד מאיתנו, מהילדות, מקשרים קודמים, וגם מההווה, ולפעמים הכל מתפרץ אל הדלת הפתוחה של הזוגיות. ואז אני כמו נסחפת לתוך מערבולת של ויכוח וכאב ודרמה טוטאלית. בחיי שלפעמים אני מרגישה כמו בסרט של וודי אלן. המילים נשפכות ללא מעצורים, ויש כאלה שגם חותכות כמו סכינים.
ולמה? האם אפשר לעצור? האם אפשר לקחת פסק זמן, ולהתבונן במה שקורה? עם ההתבוננות וההתרחקות לעמדת הצופה, אני מוצאת שמשהו אחר נבנה בתוכי. מין הבנה פשוטה כזו, אפילו בלי תחכומים פרוידיאניים וכדומיהם. פשוט הבנה וקבלה שלו, שלי, של המצב. נוצר מין מרחב חדש שאפשר למלא אותו בתכנים חדשים. המעורבות הבלתי פוסקת באינטנסיביות של הדברים לא משאירה מקום לשינוי לפעמים. והשינוי יכול להיות משהו קטנטן כל-כך, עד שלפעמים הוא נראה סתמי, כמו לעצור באמצע ויכוח ולשאול, רגע, מה אנחנו עושים עכשיו? אולי ננשום לרגע? אולי קפה?
ההתבוננות מהצד, מאפשרת להתחבר חזרה לרגע הזה, הזה שבו אני יכולה לחזור ולקחת שליטה על מה שקורה לי, לחזור ולהיות הגורם של חיי ולא תוצאה של מה שקורה לי. והיא מתאימה לכל רגע בחיינו. כשהילד צועק וצורח "עכשיו" לקחת נשימה ולבדוק מה איתי, לפני שאני מתנפלת "ומחזירה לו" בתגובת הילדה המתמרדת שבתוכי. ההתבוננות מאפשרת לי לעשות הפרדה בין החלקים שבתוכי, שיכולים לפעול כאילו הם מחוברים הרמטית, ולשלוט על פעולותי בחוסר מודעות מצידי. ברגע הזה, אני מחליטה אני מי מדבר מתוכי, ולפעמים אפילו מפתיעה את עצמי, ומגלה שאפשר גם אחרת. שיש לי מגוון תגובות באמתחתי אוני יכולה לבחור, ולאו דוקא באופן אוטומטי.
בעוד מספר ימים אלד. סיימתי כבר את שבוע 40. אני תוהה ביני לבין עצמי איך להתבונן בכאב. עד כמה אצליח לחיות כל רגע ורגע כשהוא בא, ולא להסחף למרוץ עם הזמן בו הזמן כמובן איטי מדי. מהן הן האפשרויות העומדות בפני לבחירה ברגעי אמת שכאלה? אני לא יודעת. אני מפחדת, אך גם בטוחה שאפשר. אבל... תחושת הבלתי נודע היא הבסיסית כאן.
בלתי נודע ופחד, שני אויבים ותיקים של היכולת לנשום, להסתכל, לעצור, לבחון, ולבחור לפני מספר ימים חוויתי את עוצמתם בהתקף חרדה קל, מהמתח והציפיה ללידה. מחשבות, נשימות שטוחות ומהירות, רעד בידיים, עצבנות בלתי נשלטת, ואני בתוך דרמה פנימית, חבל על הזמן. עזבתי את העכשיו ונכנסתי לממלכת העתיד הקרוב, הבלתי ידוע והמאיים. ואני לא שם. איבדתי את העצמי הנוכח. כתוצאה מההבנה הזו החלטתי לחזור לעצמי ומאז אני פועלת כל יום ביומו. היום ישנם דברים לסדר, אולי לצאת לקניות, לנוח, לשמוע את המוזיקה שאני אוהבת, לעשות מסז' לבטן הענקית שלי, לאכול טוב, כאלה מין. כי אחרת מה? אז אני מעבירה לי כך יום אחרי יום. אני מחכה, אבל עכשיו. אז הנשימה הסתדרה, סבלנות ורגיעה חזרו אלי, הלחץ פחת.
ההתבוננות והנוכחות הם כלים רבי עוצמה כל כך, ופשוטים כל כך, שלעיתים נדמים לי כמו גילוי מלא עוצמה בתוכי. כן, כל העולם כבר מכיר, מדיטציות שונות, טכניקות נשימה, כל כך הרבה סדנאות ודרכים רוחניות שלמות. אבל האני הקטן הפרטי שלי, כשאני מצליחה ופועלת משם, סתם כך ביום יום, זה נפלא לי מעשיר אותי ומחזק אותי, את הקטנה שבפנים.
אז זהו, כמה הגיגים נושא, תודה ורד על הטריגר.
התבוננות מהצד.
דברים כל כך נכונים אמרת ורד. להיות מתבונן מהצד, ולא תמיד, ובכל מחיר, להכנס לתוך הדרמה של החיים. לפעמים נדמה לי שכמעט כל התנסות שאני עוברת היא כמו "מבחן". עד כמה באמת להכנס פנימה לתוך הסיטואציה ועד כמה לקחת כמה נשימות ופשוט לנוח לרגע מהצד ולהסתכל. מה קורה לי כרגע? איך מרגיש לי בגוף? איך ואיפה הנשימה שלי עכשיו?
המון פעמים, אולי יותר מדי, אני מוצאת את עצמי בקונפליקט עם בן זוגי שיחיה. כל כך הרבה שונות, כל כך הרבה כאב נושא כל אחד מאיתנו, מהילדות, מקשרים קודמים, וגם מההווה, ולפעמים הכל מתפרץ אל הדלת הפתוחה של הזוגיות. ואז אני כמו נסחפת לתוך מערבולת של ויכוח וכאב ודרמה טוטאלית. בחיי שלפעמים אני מרגישה כמו בסרט של וודי אלן. המילים נשפכות ללא מעצורים, ויש כאלה שגם חותכות כמו סכינים.
ולמה? האם אפשר לעצור? האם אפשר לקחת פסק זמן, ולהתבונן במה שקורה? עם ההתבוננות וההתרחקות לעמדת הצופה, אני מוצאת שמשהו אחר נבנה בתוכי. מין הבנה פשוטה כזו, אפילו בלי תחכומים פרוידיאניים וכדומיהם. פשוט הבנה וקבלה שלו, שלי, של המצב. נוצר מין מרחב חדש שאפשר למלא אותו בתכנים חדשים. המעורבות הבלתי פוסקת באינטנסיביות של הדברים לא משאירה מקום לשינוי לפעמים. והשינוי יכול להיות משהו קטנטן כל-כך, עד שלפעמים הוא נראה סתמי, כמו לעצור באמצע ויכוח ולשאול, רגע, מה אנחנו עושים עכשיו? אולי ננשום לרגע? אולי קפה?
ההתבוננות מהצד, מאפשרת להתחבר חזרה לרגע הזה, הזה שבו אני יכולה לחזור ולקחת שליטה על מה שקורה לי, לחזור ולהיות הגורם של חיי ולא תוצאה של מה שקורה לי. והיא מתאימה לכל רגע בחיינו. כשהילד צועק וצורח "עכשיו" לקחת נשימה ולבדוק מה איתי, לפני שאני מתנפלת "ומחזירה לו" בתגובת הילדה המתמרדת שבתוכי. ההתבוננות מאפשרת לי לעשות הפרדה בין החלקים שבתוכי, שיכולים לפעול כאילו הם מחוברים הרמטית, ולשלוט על פעולותי בחוסר מודעות מצידי. ברגע הזה, אני מחליטה אני מי מדבר מתוכי, ולפעמים אפילו מפתיעה את עצמי, ומגלה שאפשר גם אחרת. שיש לי מגוון תגובות באמתחתי אוני יכולה לבחור, ולאו דוקא באופן אוטומטי.
בעוד מספר ימים אלד. סיימתי כבר את שבוע 40. אני תוהה ביני לבין עצמי איך להתבונן בכאב. עד כמה אצליח לחיות כל רגע ורגע כשהוא בא, ולא להסחף למרוץ עם הזמן בו הזמן כמובן איטי מדי. מהן הן האפשרויות העומדות בפני לבחירה ברגעי אמת שכאלה? אני לא יודעת. אני מפחדת, אך גם בטוחה שאפשר. אבל... תחושת הבלתי נודע היא הבסיסית כאן.
בלתי נודע ופחד, שני אויבים ותיקים של היכולת לנשום, להסתכל, לעצור, לבחון, ולבחור לפני מספר ימים חוויתי את עוצמתם בהתקף חרדה קל, מהמתח והציפיה ללידה. מחשבות, נשימות שטוחות ומהירות, רעד בידיים, עצבנות בלתי נשלטת, ואני בתוך דרמה פנימית, חבל על הזמן. עזבתי את העכשיו ונכנסתי לממלכת העתיד הקרוב, הבלתי ידוע והמאיים. ואני לא שם. איבדתי את העצמי הנוכח. כתוצאה מההבנה הזו החלטתי לחזור לעצמי ומאז אני פועלת כל יום ביומו. היום ישנם דברים לסדר, אולי לצאת לקניות, לנוח, לשמוע את המוזיקה שאני אוהבת, לעשות מסז' לבטן הענקית שלי, לאכול טוב, כאלה מין. כי אחרת מה? אז אני מעבירה לי כך יום אחרי יום. אני מחכה, אבל עכשיו. אז הנשימה הסתדרה, סבלנות ורגיעה חזרו אלי, הלחץ פחת.
ההתבוננות והנוכחות הם כלים רבי עוצמה כל כך, ופשוטים כל כך, שלעיתים נדמים לי כמו גילוי מלא עוצמה בתוכי. כן, כל העולם כבר מכיר, מדיטציות שונות, טכניקות נשימה, כל כך הרבה סדנאות ודרכים רוחניות שלמות. אבל האני הקטן הפרטי שלי, כשאני מצליחה ופועלת משם, סתם כך ביום יום, זה נפלא לי מעשיר אותי ומחזק אותי, את הקטנה שבפנים.
אז זהו, כמה הגיגים נושא, תודה ורד על הטריגר.