הסלון הפך לחדר שיש בו פינת מחשב, לא כל כך משוכללת. בינתיים בלי אינטרנט ובלי מדפסת, בגלל שיש גם מחשב יותר רציני בבית. עדיף לעשות רשת, ובשביל רשת צריך לגבות טוב יותר את המחשב שלי. אבל כשנחה עליי הרוח אני יכולה לכתוב שם בכיף, וזה בעצם מה שחשוב.
חוץ מזה הטלוויזיה פינתה החוצה הרגל של רביצה חסרת מעש, לצד הגעתם של חפצים שונים אל השטיח, סתם ככה כדי לארח לנו לחברה.
חדר השינה שלנו, הוא בעצם פינה קטנה וחמודה שגודלה כגודל מיטה זוגית + תוספת של קיר גבס באלכסון, שמוסיף לפני המיטה מעין טרפז כניסה.כך אנחנו לא ישנים על הפתח ממש.
הפעילות היחידה שנעשית בחדר יכולה להיות או שינה או מה שעושה ילדים, או קריאה. עכשיו, מאז שהכנסתי טלויזיה לשם, אני טורחת לסדר את השמיכות בתור כריות ענק ומכסה את הסדין בכיסוי ויש לכל דיירי הבית פינה נוספת לשהות בה, ולא מה שהיה קודם - רק שמיכות וריח של לילה.
בינתיים הוספתי, עוד במהלך החופש הגדול, דלפק יצירה לילדים. הדלפק בגובה שנוח לשבת עם שרפרפים (במקום פינת אוכל) במקום לאכול על השולחן, עברנו לאכול בדלפק גבוה קרוב למטבח. הילדים, גם הגדולה, נהגו לאכול עם השרפרפים בפינת יצירה.
הרבה יותר ציירנו ועשינו הרבה יותר דאס והדבקות.
זה לא שכל הזמן יצרנו, אלא- יותר יצרנו.
אחרי שעשיתי סוכה, שיצאה מדהים, הרחתי, בסוף סוכות, את הגשם המתקרב והורדתי את הבדים, וגם את הבדים שבחלק אחר של הגינה. הבדים ההם קבועים, אז הזדקר מול עיניי שולחן האוכל.
לרגע הכנסתי אותו הביתה, במקום הדלפק יצירה, וכ ו ל ם שמחו כל כך לקראתו שוויתרתי.
הוצאתי את הדלפק יצירה מהבית.
יומיים הייתי אבודה.
הרגשתי שהילדים לא יכולים לעשות בבית כלום, חוץ מ- לראות טלוויזיה.
יש לכם עוד כוח לקרא?
הסתובבתי בבית, מחפשת מקמות חדשים להשראה. שמתי לי בראש את הפינה של הפסנתר. פסנתר פשוט, לא ממש אמיתי, על רגלי ברזל, שיכולות גם להיפרד ממנו.
הפינה הזו נמצאת בחדר הילדים.
חשבתי לי שאפשר להוריד את הפסנתר מהרגליים שלו, ולשים אותו מחובר לחשמל מתחת לארונית הטלוויזיה (זו עם הדגים וההרים, שכבר סיפרתי לכם שסחבתי).
בינתיים עוד לא עשיתי כלום.
יומיים הסתובבתי עם הרגשה שאני צריכה למצוא רהיט מקסים הביתה, שהוא מחכה לי ושאני רק צריכה למצוא אותו.
ידיד אמר לי שהוא מחפש שולחן קטן לטלפון. אמרתי שאין בעיה ואני אחפש לו. בינתיים שכחתי מכל העניין של הרהיט שאני מחכה למצוא.
הלכתי בשליחות בפעם השניה, עבור בתי, לחנות לדברי דפוס. כשחזרתי בבוקר הביתה, במקום ברבע לתשע (אחרי פיזור הילדים לגן ולבית הספר) השעה כבר היתה תשע ורבע.
המשכתי דווקא ברחוב שיש בו תנועה, ולא בזה השקט והפסטוראלי, שפעם גרתי בו.
ואז, אחרי כמה צעדים מהירים בדרך הביתה, ראיתי ערימת זבל. ערימה של רהיטים עזובים. אולי אני אמצא כאן רהיט לידיד שלי.
ומה מצאתי- בפעם הבאה.
רעבים פה.
{
א ל א ן (05.11.2005 06:57):
דלפק יצירה.
בפעם הראשונה שפתחתי את הדלפק יצירה היתה כשבתי האמצעית היתה בת שמונה חודשים ובעצם כדי שהגדולה תוכל להכין שיעורים, סידרתי את החדר בצורה יצירתית.
כמו שאי אפשר לצלם את החיים, גם אי אפשר לצלם חדרים. אפשר לצייר/לשרטט חדרים, אפשר לכתוב על החיים אבל לצלם אי אפשר.
לכן אין לי צילום של החדר אז.
הבת הגדולה נהגה לטפס אל תוך הדלפק שהיה חסום עם מעקה מעץ. היא הכינה שם שיעורים, והקטנה נהנתה לתפוס את המעקה מבחוץ, להתאמן בעמידה ולהציץ.
הסלון הפך לחדר שיש בו פינת מחשב, לא כל כך משוכללת. בינתיים בלי אינטרנט ובלי מדפסת, בגלל שיש גם מחשב יותר רציני בבית. עדיף לעשות רשת, ובשביל רשת צריך לגבות טוב יותר את המחשב שלי. אבל כשנחה עליי הרוח אני יכולה לכתוב שם בכיף, וזה בעצם מה שחשוב.
חוץ מזה הטלוויזיה פינתה החוצה הרגל של רביצה חסרת מעש, לצד הגעתם של חפצים שונים אל השטיח, סתם ככה כדי לארח לנו לחברה.
חדר השינה שלנו, הוא בעצם פינה קטנה וחמודה שגודלה כגודל מיטה זוגית + תוספת של קיר גבס באלכסון, שמוסיף לפני המיטה מעין טרפז כניסה.כך אנחנו לא ישנים על הפתח ממש.
הפעילות היחידה שנעשית בחדר יכולה להיות או שינה או מה שעושה ילדים, או קריאה. עכשיו, מאז שהכנסתי טלויזיה לשם, אני טורחת לסדר את השמיכות בתור כריות ענק ומכסה את הסדין בכיסוי ויש לכל דיירי הבית פינה נוספת לשהות בה, ולא מה שהיה קודם - רק שמיכות וריח של לילה.
בינתיים הוספתי, עוד במהלך החופש הגדול, דלפק יצירה לילדים. הדלפק בגובה שנוח לשבת עם שרפרפים (במקום פינת אוכל) במקום לאכול על השולחן, עברנו לאכול בדלפק גבוה קרוב למטבח. הילדים, גם הגדולה, נהגו לאכול עם השרפרפים בפינת יצירה.
הרבה יותר ציירנו ועשינו הרבה יותר דאס והדבקות.
זה לא שכל הזמן יצרנו, אלא- יותר יצרנו.
אחרי שעשיתי סוכה, שיצאה מדהים, הרחתי, בסוף סוכות, את הגשם המתקרב והורדתי את הבדים, וגם את הבדים שבחלק אחר של הגינה. הבדים ההם קבועים, אז הזדקר מול עיניי שולחן האוכל.
לרגע הכנסתי אותו הביתה, במקום הדלפק יצירה, וכ ו ל ם שמחו כל כך לקראתו שוויתרתי.
הוצאתי את הדלפק יצירה מהבית.
יומיים הייתי אבודה.
הרגשתי שהילדים לא יכולים לעשות בבית כלום, חוץ מ- לראות טלוויזיה.
יש לכם עוד כוח לקרא?
הסתובבתי בבית, מחפשת מקמות חדשים להשראה. שמתי לי בראש את הפינה של הפסנתר. פסנתר פשוט, לא ממש אמיתי, על רגלי ברזל, שיכולות גם להיפרד ממנו.
הפינה הזו נמצאת בחדר הילדים.
חשבתי לי שאפשר להוריד את הפסנתר מהרגליים שלו, ולשים אותו מחובר לחשמל מתחת לארונית הטלוויזיה (זו עם הדגים וההרים, שכבר סיפרתי לכם שסחבתי).
בינתיים עוד לא עשיתי כלום.
יומיים הסתובבתי עם הרגשה שאני צריכה למצוא רהיט מקסים הביתה, שהוא מחכה לי ושאני רק צריכה למצוא אותו.
ידיד אמר לי שהוא מחפש שולחן קטן לטלפון. אמרתי שאין בעיה ואני אחפש לו. בינתיים שכחתי מכל העניין של הרהיט שאני מחכה למצוא.
הלכתי בשליחות בפעם השניה, עבור בתי, לחנות לדברי דפוס. כשחזרתי בבוקר הביתה, במקום ברבע לתשע (אחרי פיזור הילדים לגן ולבית הספר) השעה כבר היתה תשע ורבע.
המשכתי דווקא ברחוב שיש בו תנועה, ולא בזה השקט והפסטוראלי, שפעם גרתי בו.
ואז, אחרי כמה צעדים מהירים בדרך הביתה, ראיתי ערימת זבל. ערימה של רהיטים עזובים. אולי אני אמצא כאן רהיט לידיד שלי.
ומה מצאתי- בפעם הבאה.
רעבים פה.
{[b][po]א ל א ן[/po][/b] (05.11.2005 06:57):
דלפק יצירה.
בפעם הראשונה שפתחתי את הדלפק יצירה היתה כשבתי האמצעית היתה בת שמונה חודשים ובעצם כדי שהגדולה תוכל להכין שיעורים, סידרתי את החדר בצורה יצירתית.
כמו שאי אפשר לצלם את החיים, גם אי אפשר לצלם חדרים. אפשר לצייר/לשרטט חדרים, אפשר לכתוב על החיים אבל לצלם אי אפשר.
לכן אין לי צילום של החדר אז.
הבת הגדולה נהגה לטפס אל תוך הדלפק שהיה חסום עם מעקה מעץ. היא הכינה שם שיעורים, והקטנה נהנתה לתפוס את המעקה מבחוץ, להתאמן בעמידה ולהציץ.