על ידי תמרוש_רוש » 29 ספטמבר 2005, 06:19
איך אפשר להשאיר ככה את הדף הזה בלי לספר סיפור?
שמעתי אותו משייח' סוּפִי נחמד ומדהים, האיש הכי מתוק שפגשתי מימי. הוא סיפר לנו את זה במסגרת הדגמה של העקרונות הסוּפיים, שזה בעיקר אהבה ויופי. וגם משמעת עצמית.
בשלב מסוים בחייו הוא גר בארצות הברית, באחד מבנייני הדירות הענקיים האלה, שאף אחד לא מכיר את אף אחד, כולל אלה שגרים באותה קומה. אוירה מאוד מנוכרת ו"אינדיווידואליסטית" (ואני בכוונה שמה את המילה במרכאות).
טוב, לא שייח' סופי יניח לקטנות כאלה לעצור אותו. הוא היה יושב בדירה עם הדלת פתוחה (הפרה של עקרון הפרטיות המקודשת) וחייך לכל מי שעבר במסדרון.
הוא היה מחייך לכל מי שפגש בכניסה או במדרגות ואומר שלום.
אנשים היו נרתעים, מתקדרים, חושבים שהוא משוגע, חושבים שהוא רוצה מהם משהו.
הוא המשיך. מחייך, אומר שלום. שואל "מה שלומך".
לאט לאט ענו לו. "טוב, תודה". והולכים. משוגע - אבל בלתי מזיק, היו חושבים לעצמם.
יום אחד הוא שמע שני אנשים מדברים, אחד קיטר על זה שהוא רוצה לראות את משחק הפוטבול הקרוב בטלוויזיה, ואשתו לא מרשה לו בגלל אחת מאופרות הסבון שלה. הוא פנה אליהם: "אתם אוהבים פוטבול? בואו אלי לדירה. נעשה פופקרן, נעשה תה, נראה את המשחק ביחד. אני לא מבין כלום בפוטבול, (אני שונא פוטבול), אבל זה לא חשוב. בואו אלי, יהיה כיף".
באו. שיבו קצת מכווצים. הוא כמובן השאיר את הדלת פתוחה.
לאט לאט הצטרפו עוד אנשים. ועוד. ועוד. והתחילו לדבר אחד עם השני ולהכיר זה את זה - אנשים שלפעמים גרו באותו בניין כבר עשר שנים - התחילו לדבר אחד עם השני.
נוצרה קהילה. בדיוק כמו שכתבו פה. אנשים חייכו זה לזה, אמרו שלום, עזרו, התרועעו ביחד.
כעבור שנה או שנתיים הוא היה צריך לעזוב. אנשים הצטערו נורא. הוא אמר להם: יש לכם את עצמכם, את הקהילה שלכם. אותם דברים יפים שקרו פה יכולים להמשיך לקרות. ואנחנו נשמור על קשר. והם באמת שומרים על קשר אתו, עד היום.
נכון, צריך תעצומות נפש בשביל דבר כזה. כשהגעתי לפה (לאוסטרליה) ניסיתי ולא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוחות. אני גרה בבנין ענק, קומפלקס של סטודנטים. די דומה למה שהוא תיאר, רק הרבה יותר ידידותי.
לא היה לי כוח לזה. כל כך הרבה אנרגיה הוצאתי על הסתגלות, על חיפוש עבודה, על להבין בכלל מה אנשים אומרים. דווקא פעם אחת דפקתי על הדלת של דירה אחרת, לשאול אותם איזה מוסיקה מגניבה הם שמו. (אחד הסטודנטים - אמריקאי כמובן - היה בשוק מזה שעשיתי את זה. סתם ככה לדפוק על דלת ולשאול מה זאת המוסיקה המגניבה?? חייכתי לעצמי בשקט)
נשארתי שם חצי שעה, רשמתי את שם הלהקה. פיטפטנו, קשקשנו, היה כיף. אחר כך גם החלפנו כמה מילים במסדרון. אבל לא לקחתי את זה הלאה.
אבל אני יודעת שזה אפשרי. הסיפור הזה מנחה אותי תמיד, מזכיר לי למה אני יכולה לשאוף. זה לא בשמיים. אפשר להתחיל בקטן, ולהגיע גם למקום שהשייח' ההוא הגיע אליו. ויותר.
איך אפשר להשאיר ככה את הדף הזה בלי לספר סיפור?
שמעתי אותו משייח' סוּפִי נחמד ומדהים, האיש הכי מתוק שפגשתי מימי. הוא סיפר לנו את זה במסגרת הדגמה של העקרונות הסוּפיים, שזה בעיקר אהבה ויופי. וגם משמעת עצמית.
בשלב מסוים בחייו הוא גר בארצות הברית, באחד מבנייני הדירות הענקיים האלה, שאף אחד לא מכיר את אף אחד, כולל אלה שגרים באותה קומה. אוירה מאוד מנוכרת ו"אינדיווידואליסטית" (ואני בכוונה שמה את המילה במרכאות).
טוב, לא שייח' סופי יניח לקטנות כאלה לעצור אותו. הוא היה יושב בדירה עם הדלת פתוחה (הפרה של עקרון הפרטיות המקודשת) וחייך לכל מי שעבר במסדרון.
הוא היה מחייך לכל מי שפגש בכניסה או במדרגות ואומר שלום.
אנשים היו נרתעים, מתקדרים, חושבים שהוא משוגע, חושבים שהוא רוצה מהם משהו.
הוא המשיך. מחייך, אומר שלום. שואל "מה שלומך".
לאט לאט ענו לו. "טוב, תודה". והולכים. משוגע - אבל בלתי מזיק, היו חושבים לעצמם.
יום אחד הוא שמע שני אנשים מדברים, אחד קיטר על זה שהוא רוצה לראות את משחק הפוטבול הקרוב בטלוויזיה, ואשתו לא מרשה לו בגלל אחת מאופרות הסבון שלה. הוא פנה אליהם: "אתם אוהבים פוטבול? בואו אלי לדירה. נעשה פופקרן, נעשה תה, נראה את המשחק ביחד. אני לא מבין כלום בפוטבול, (אני שונא פוטבול), אבל זה לא חשוב. בואו אלי, יהיה כיף".
באו. שיבו קצת מכווצים. הוא כמובן השאיר את הדלת פתוחה.
לאט לאט הצטרפו עוד אנשים. ועוד. ועוד. והתחילו לדבר אחד עם השני ולהכיר זה את זה - אנשים שלפעמים גרו באותו בניין כבר עשר שנים - התחילו לדבר אחד עם השני.
נוצרה קהילה. בדיוק כמו שכתבו פה. אנשים חייכו זה לזה, אמרו שלום, עזרו, התרועעו ביחד.
כעבור שנה או שנתיים הוא היה צריך לעזוב. אנשים הצטערו נורא. הוא אמר להם: יש לכם את עצמכם, את הקהילה שלכם. אותם דברים יפים שקרו פה יכולים להמשיך לקרות. ואנחנו נשמור על קשר. והם באמת שומרים על קשר אתו, עד היום.
נכון, צריך תעצומות נפש בשביל דבר כזה. כשהגעתי לפה (לאוסטרליה) ניסיתי ולא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוחות. אני גרה בבנין ענק, קומפלקס של סטודנטים. די דומה למה שהוא תיאר, רק הרבה יותר ידידותי.
לא היה לי כוח לזה. כל כך הרבה אנרגיה הוצאתי על הסתגלות, על חיפוש עבודה, על להבין בכלל מה אנשים אומרים. דווקא פעם אחת דפקתי על הדלת של דירה אחרת, לשאול אותם איזה מוסיקה מגניבה הם שמו. (אחד הסטודנטים - אמריקאי כמובן - היה בשוק מזה שעשיתי את זה. סתם ככה לדפוק על דלת ולשאול מה זאת המוסיקה המגניבה?? חייכתי לעצמי בשקט)
נשארתי שם חצי שעה, רשמתי את שם הלהקה. פיטפטנו, קשקשנו, היה כיף. אחר כך גם החלפנו כמה מילים במסדרון. אבל לא לקחתי את זה הלאה.
אבל אני יודעת שזה אפשרי. הסיפור הזה מנחה אותי תמיד, מזכיר לי למה אני יכולה לשאוף. זה לא בשמיים. אפשר להתחיל בקטן, ולהגיע גם למקום שהשייח' ההוא הגיע אליו. ויותר.