איזה כיף לקרוא את דברייך. שתהיה שנה טובה טובה ל כ ו ל כ ם !!!

קראתי עכשיו את כל הדף שוב
ורציתי שוב להגיד תודה לעל הכותבות, על ההקשבה, ההכלה, העצות, השיתוף
מדהים איך אינטרנט יכול לתת תחושה של כמה אני לא לבד, ומפתיע כמה זה מרגיע...
(האמת, התגובה של פעורת הפה אי שם למעלה, די ביאסה והחלישה אותי בזמנו. נגעה בכל הקצוות החשופים של הביקורת והחשש שמא אני עושה עוול נוראי. אך נניח לה , שתשאר בפה פעור. ותודה לכל מי שהגנה עליי- ממש כך זה הרגיש, כמו הגנה)
הדברים היום הרבה יותר טובים. ולא, לא התחלנו גן.
פשוט כנראה כל אחד מצא את מקומו, התינוק כבר ילדון ויש להם רגעי משחק משותף, והכל הרבה יותר רגוע
תודה לכולן על שליוויתן אותנו במסע הזה

מחפשת..
לא קראתי את כל התגובות אז סליחה אם אני חוזרת על משהו.

אולי להתחיל בקטן יעזור?
מעבר ללדאוג ליותר מגע פיסי עם הגדול המלצה שאני מצטרפת אליה בכל פה.
למצוא זמן פעמיים- שלוש- ארבע - כמה שיוצא בשבוע לפעילות אחת כיפית איתו.
אולי כשהקטן ישן? אולי כשהקטן עם אבא שלו? אולי כשהקטן מרוצה ושמח ואפשר לשחק לידו?
לא להחליט על זה מראש ואז להתאכזב רם לא יצא אלא כשאת רואה שיש זמן פנוי לקרוא לו ולהציע לעשות משהו ביחד.
להקריא סיפור - משחק שלשניכם נחמד לשחק ביחד - לראות סרט ביחד - כל דבר שלא יהווה עינוי בשבילך ויהיה נחמד גם לו.

בעיני המעבר מילד אחד לשניים הוא לא פשוט.
והתקופה שאתם נמצאים בה היא הכי קשה מהבחינה הזו...
יש לו אח שכבר זז בבית ומגיע לחפצים וצריך להשגיח עליו והגדול כבר לא יכול לשחק בחפציו בכל רחבי הבית
אלא צריך ללמוד להיות אחראי יותר ולשמור ולהרחיק וגם לשתף לא רק בזמן ותשומת לב של הוריו אלא גם בחפצים שעד עכשיו היו רק שלו.
זה לא פשוט.
לאף אחד.
לא לקטן, לא לבכור ולא להורים שבמובן מסויים הם באמצע.

אצלנו עזר מאד למצוא משחקים משותפים - משחקי השחלה למשל.
בניית מגדל - הגדולים בונים והקטנה הורסת.
הם משחקים בבובות ונותנים לה בובה משלה שתשחק לידם.
כל שהיא גדלה האינטרקציה שלה איתם כמובן גדלה וגם השותפות במשחקים.
אבל מגיל די צעיר ניסינו למצוא דרכים שהם ישחקו לידה או איתה לפי בחירתם ובחירתה ולא תמיד יראו בה גורם מפריע.
ואותו דבר עכשיו עם הקטנטונת החדשה.
ככל שמתרבים הרגעים והמגעים החיוביים בינהם אני מרגישה שזה משפיע על כל האווירה בבית.

וגם למצוא זמן לעצמי בתוך הבלגן.
גם אם זה 10 דקות ביום שלי עם עצמי לבד בלי שום ילד כדי לאגור קצת כוחות.
ובימים שאני לא מוצאת את הזמן הזה בהחלט הרבה יותר קשה למחרת וזה בהחלט משפיע על הסבלנות של כולם.

מה שאצלנו עוד עזר היה חוגים לגדולים.
פעילות מיוחדת להם שגם עזרה להם להדגיש את היותם גדולים וגם מהווה פעילות קבועה מחוץ ךבית שהם מחכים לה.

ומפגשים - גם לי מפגשים הם קשים.
וגם לילדים לא תמיד קל במקומות זרים כשאמא לא ממש פנויה לעזור להם.
אז אניה ולכת רק למקומות שטוב ונעים לי בהם ואני יודעת שאסתדר לבד עם 4 או פשוט מזמינה אלינו.
ואיכשהו זה עובד.
מגיעים אלינו לא מעט חברים וזה עוזר.
זה עוזר לגדולים למצוא את מקומם ולהיות עסוקים.
זה עוזר לי לצבור כוחות ולדבר ולשמוע ולהקשיב ולא להתעסק רק עם הילדים כל היום.
וזה עוזר בעיקר לשנות את האווירה בבית. וזה נהדר ומועיל בעיקר בימים שמתחילים בקשיים, חוסר סבלנות ועצבים.

מקווה שמשהו מכל זה עוזר ונוגע...

פעורת פה? יקרה, ודאי ירגיע אותך לשמוע שהתופעה הנ"ל מתרחשת גם אצל משפחות ששולחות את הילד לגן (נגיד, אנחנו)

שיש כאן מקרה מאוד לא פשוט אני לא מתייחסת לזה כאל מקרה. אלא כאל אמהות שמבקשות לשתף ולקבל תמיכה כאן.
ואין כאן שום מכירה של מישהי אלא עיצה מעשית לא מוכרים אנשים, ממליצים על אנשי/נשות מקצוע מתאימים. הכי לגיטימי בעולם.

אני גם חושבת שהאקלמות לגן עכשיו זה ממש יכול להוות מכשול.
בייביסיטרית חמודה, אבא, סבים סבתות, שכנות... הרבה יותר מתאים, ומאפשר ראש שקט.

לגבי קבלת עזרה. בטח שכן. אני בטוחה שהדף הזה כבר עוזר, מחפשת ואאוץ' כתבו בעילום שם ותראו כמו ענינו להן בכינוי "האמיתי" שלנו.
כדי להראות שבאמת באמת הן לא שם לבד, ושבטח ובטח אפשר לצאת ולשקם את ההרגשה הנוראה הזו.
תמיד כדאי ללכת לעזרה מקצועית וזה לא תמיד פשוט להיות שם.
אפשר להתחיל גם להיעזר בשיחות כנות עם חברה. לכתוב 10 דקות ביום מה שרוצים- זה עוזר להבין דברים שצריכים להיעשות ולקדמם, וכו'.
בטח שיש פה עיצות גם חוזרות על עצמן כמו למשל, זמן איכות עם הגדול...

מקווה שכבר התחלתן ומצליחות לנשום קצת.
ועוד דבר, אצל ילדים רואים שינויים לטובה ממש בצ'יק.
אני מזכירה לעצמי את זה כשהבן שלי דורש ברע את התשומת לב שלי. אז לוקח לי זמן להתעורר ולהרעיף עליו מחמאות על כל דברצ'יק, ותוך יומיים הילד מותק!
וכולנו נושמים יותר טוב ומחבקים יותר הדוק.

שוב מתנצלת אם נשמעתי תוקפנית, זה בא מתוך כך שגם כאדם וגם כמי שתומכת לא מעט בנשים אחרי לידה, התרעמתי על כך שלא שמתן לב לעניין המרכזי וזה תחושותיה הקשים של מחפשת. מה נתתן לה כפתרונות?
אני מסכימה שכרגע להכניס למסגרת חדשה לא יתרום אם לאם אין בטחון במסגרת שנבחרה...לא אכנס לעניין החינוך הביתי ואני לא נגדו כלל. פשוט כאב ועדיין כואב לי שרק לי עשה רושם שיש כאן מקרה מאוד לא פשוט, הרבה מעבר לעייפות טבעית שלאחר לידה! יש כאן עומס גדול מאוד והתוצאות הן התחושות שלה כלפי הגדול. זה לא מצב שאני היתי נשארת אדישה אליו. נדמה לי שדולה פוסטפארטום עם ותק תעשה עבודה נפלאה עם כל המשפחה ואין כאן שום מכירה של מישהי אלא עיצה מעשית. אשת מקצוע כזו תוכל לאושש אותה פלאות. שבת שלום

ממה שאני רואה, בדרך כלל גן יכול רק להעצים את הנזקים בהקשר הזה. ואני שולחת לגן.
יותר מזה, אני זוכרת מהילדות שלי (הייתי בת 5 כשאחותי נולדה, בגיל 5.4 התחלתי גן חובה) איך גן רק העצים תחושת נטישה שהיתה גם ככה.
לדעתי כניסה לגן במצב כזה תקשה על המשפחה. לא רק להקל על האם רגעית אולי (מה מקל בלקום כל בוקר בשעה קבועה ולצאת עם תינוק וילד החוצה? או אפילו רק עם ילד) אלא גם על הילד ולעזור למשפחה כולה לחבר את הפאזל מחדש.

מדגישה שממש לא חובה לשלוח ילד למסגרת כדי להשיג שקט נפשי, לפעמים אף להפך אבל יש חשיבות עליונה לכך שיהיה לאם זמן שינה, זמן לעצמה ותמיכה ממישהו בגלל שעכשיו קשה לה.
כאמור, גן זה לא מה שיפתור את הבעיות שמנית.

למעשה אחד הדברים שאני לא שלמה איתם, היה העובדה שאילצתי אותו ללכת לגן לאחר לידת אחיו. גם אם חשבתי שבאופן כללי, הגן ייטיב איתו באותה תקופה, וגם אם הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם שניהם בבית כל היום. היום כנראה הייתי פועלת אחרת (אפילו מביאה עזרה בתשלום לחלק גדול מהיום, כל יום, יחד איתי ועם שניהם).

פעורת פה,

כשקוראים את דברייך אפשר למצוא בהם תוכן שמסייע. את בוודאי יודעת מנסיונך האישי והמקצועי, שהדרך בה נאמרים דברים די קריטית לאופן בו הם מתקבלים. זה תקף עוד יותר כשמנסים להיות לצידו של אדם החושף מצוקה. במצב כזה במיוחד לא נעים לקבל ביקורת, ממי שנמצא בעמדה שיפוטית ונראה שלא כ"כ מצליח להכיל את רגשותיו לנוכח מה שהוא קורא/ שומע . במצב כזה, דברים נכונים ואפילו חכמים, לא נשמעים (במקרה הטוב...). חבל, אני בטוחה שיש לך מה לתרום.

אני חושבת שממש תעזור לך ביביסיטר שלוש פעמים בשבוע לשעתיים (נשמע כמו מרשם), להכניס עכשיו ילד לגן (מעבר לכך שלא זו דרכך) יגזול יותר זמן ומאמץ מלהיות איתו בבית וההתנהגות שלו בשעות שיהיה בבית רק תקצין. אפשר למצוא מישהי חמודה שתבלה איתו קצת מחוץ לבית, תשחק איתו בחוץ, אם לך עכשיו אין כח לזה, או אפילו תהיה איתו בבית ביחד איתך. זה פיתרון זול, זמני, ניתן לשינוי אם לא מסתדר ולא גורם לשום זעזועים.

(ותפסיקו להתלהם פה, תודה)

אהמ. גברתי זקוקה למראה בסמוך למיטתה?

מעניין, כולכן איבדתן את האהבה והרגש כלפי הבכור/ה???????? כפי שמתארת מחפשת? אני קצת מתקשה להאמין שכולכן חשות רגשות כה עזים של חוסר אהבה, דחחיה ממשית ושום רצון או סבלנות להיות איתם? הקולות שהוא עושה מוציאים אותה מדעתה, היא לקראת משבר כללי. שימו לב מה היא מתארת בפתיחת הדף!!! זה מצב קיצוני ללא ספק ואם היא לא תקבל עזרה/תמיכה כלשהי זה יחריף למצב של דכאון ממשי! וכן, אני אשת מקצוע מתחום החינוך ולכן מבינה דבר או שנים בתגובות ילדים לאח חדש.
מתנצלת אם דבריי נשמעו קשים אך לי קפצו אורות אדומים וכאשת מקצוע אני חשה שליחות לשלוח אותה דחוף לקבלת עזרה. מדגישה שממש לא חובה לשלוח ילד למסגרת כדי להשיג שקט נפשי, לפעמים אף להפך אבל יש חשיבות עליונה לכך שיהיה לאם זמן שינה, זמן לעצמה ותמיכה ממישהו בגלל שעכשיו קשה לה. זה זמני, הם יסתגלו למצב החדש אבל השאלה איך ובכמה קשיים. סליחה ובהצלחה
(ותפסיקו להתלהם פה, תודה)

גם אצלנו הוא בגן והפלא ופלא - אותן תופעות בדיוק נמרץ.....................!
הגן לדעתי, רק החמיר והקצין את הקשיים שהיו וישנם..

אני לעומת זאת בחוסר שינה מאז שהבוציק החל ללכת לגן.
לא מצליחה עדיין להתארגן לשינה בשעות נורמאליות, אבל כן קמה מוקדם בבוקר כדי "להכין" אותנו אל הגן.

חחח גם אצלי הוא בגן (טוב, סוג של)
ביקור קצרצר בכל פורום הורות "מיינסטרימי" יעלה שתופעות קשות סביב הולדת אח הן מממש לא מנת חלקן של משפחות חנ"ב...

מה שכן, חוסר שינה אכן לא ממש תורם לשיפור המצב, אין שום ויכוח שאמא טריה צריכה לישון והרבה
לצערי לא הבנתי איך גן אמור לפתור חוסר שינה...

אופס גם שלנו בגן. אז איך קרה שהרגשתי ככה?

גם אין לו שום יכולת חברתית להתמודדות עם אח קטן!
סליחה, איך את יודעת את זה?
את מכירה את הילד?
את מכירה ילדים אחרים בחינוך ביתי?

ולידיעת כל דוגלי החינוך הביתי - אם לא נותנים לילד קווים ברורים וסדר יום, אל תתפלאו שיש מהומה, מה חשבת שהוא פשוט יקבל את אחיו ככה?
לא ידעתי שילדים שיש להם סדר יום ומסגרת מקבלים את האחים החדשים שלהם בלי שום בעיה...
חשבתי שזה דבר טבעי להתרעם על תשומת הלב שנגזלת מאח בכור,
אבל עכשיו כשחידשת לי שבעצם הבעיה היא בהיעדר מסגרת, אני מהר רצה לרשום את הבכורה שלי, בשאיפה שכל הצרות שלנו יעלמו תיכף ומיד!

>כמה זמן זה לוקח התיקון הזה, מרגע שמכניסים לגן?<

פעורת פה יקרה, ודאי ירגיע אותך לשמוע שהתופעה הנ"ל מתרחשת גם אצל משפחות ששולחות את הילד לגן (נגיד, אנחנו) וגם כאשר היולדת ישנה לא רע בלילה, וגם כאשר יש לה "אוויר" ודמויות נוספות מטפלות בילד.

בוקר טוב, התרעת סימני קריאה אדומים ומהבהבים!
המצב שאת מתארת בו את מאבדת רגש כליו הוא תופעה מוכרת כאשר...יש חוסר קיצוני בשעות שינה! לא יכולתי לקרוא הכל אך דבר אחד ברור מדבריה של מחפשת - את מחפשת שינה - כי את עייפה מאוד ולמעשה לא היה לך אויר מאז שהגדול נולד.
ואיזה חסד עשיתם איתו שמעולם לא שלחתם למסגרת? ממש לא בטוחה שאכן חסד נעשה כאן, אולי במקרה זה אפילו עוול. גם אין לו שום יכולת חברתית להתמודדות עם אח קטן! וגם את מעולם לא נחת באמת מאז שהוא נולד - לא פלא שאת בכזה מרמור כלפיו. אקצר ואומר שאת ח י י ב ת ל ת ת ל ע צ מ ך ל י ש ו ן אבל כמו שצריך! והילד הגדול לא יהפוך למפלצת גדולה יותר אם ילד כבר לגן, להפך, את תקבלי את הנסיך שלך בחזרה! ולידיעת כל דוגלי החינוך הביתי - אם לא נותנים לילד קווים ברורים וסדר יום, אל תתפלאו שיש מהומה, מה חשבת שהוא פשוט יקבל את אחיו ככה? למה התמימות הזו שלכם הורים צערים, למה אתם בטוחים כל כך שחינוך ביתי זה כל כך טוב ובריא? יש מסגרות אחרות מגנים הרגילים, טובת הילד הבכור שלך עומדת ראשונה ואני כמעט יכולה להבטיח לך שהוא יגיד לך תודה, יביא לך ציורים ויספר לך בגאווה שהיום קרה ככה וככה...לא רוצה לשלוח לגן- סבבה אבל תביאי מטפלת שתהווה דמות נוספת בחייו ויש לה יכולת להתמודד עם התפרצויות! חייך יראו אחרת.

כלכך מוכר את ממז לא לבד. אני מנסה לצעוק אליו (השם) ולא עליו (הבכור)
מבינה שהוא מראה לי את האכזריות שלי וחוסר האהבה ובושה ועוד חברים נוספים לא חסר
ואני מבקשת ממנו לרחם עלי ולפתוח לי את הלב
כי הוא נתן לי את תפקיד האמא ולפני ההוא בן שלי הוא בן שלו...
שיעזור...

כל כך נכון. מסכימה עם כל הסעיפים בחום רב

א. אהבה שהולכת לאיבוד יכולה להימצא... כמו הרבה דברים שאנחנו מאבדים פתאום ואחרי זמן מה מוצאים אותם .
ב. לא חייבים לאהוב כל הזמן. בטח שלא חייבים לאהוב בעוצמה קבועה. הרגשות שלנו נעים ונדים ולכן יש להם ערך - אנחנו לא מכונת רגשות.
ג. ייתכן שהאהבה הלכה קצת לאיבוד כי איבדת כוחות פיזיים מאז הלידה . אולי כדאי לך לבדוק את המקום שבו את נמצאת מבחינת תזונה , כושר , מנוחה. ולהעניק לעצמך יותר.
ד. האמיני בקיומה של האהבה . גם כשהיא איננה נראית על פני השטח . הקשר שהיה ביניכם עדיין חי ופועם. יבוא הרגע בו הוא ייתגלה מחדש.

ועוד שני דברים:
אחד ששמעתי מאמא האוד חכמה.
כל פעם שנולד תינוק ,כל אחד במשפחה צריך לנוע ולחפש את המקום החדש שלו בה. עד שמחבר הפאזל החדש.

והשני הוא כפי שכתבה תזמורת הים. נזכרתי שהגדול שלי שהיה בן 3.8 כשהקטנה נולדה פתאום נורא רצה לחזור להיות תינוק.
והיה לו הכי כיף לשבת עלי בציבור, למצוץ אצבע ולהתפנק. ושאני אומרת לכולם שהוא התינוק שלי... הוא היה מת על זה.

לפני 4-5 חודשים יכולתי לכתוב חלקים גדולים מההודעה הפותחת בעצמי. ממש מילה במילה. ככה בדיוק הרגשתי.
והיום כשאני קוראת את זה אני אומרת לעצמי- וואלה, אני כבר לא שם. זה עבר.
אז זה הדבר הראשון שאני רוצה להגיד- שזה עובר וזה הפיך.
מה גרם לזה לעבור? אני אפילו לא יכולהלשים את האצבע על משהו שעשיתי. זה פשוט קרה. היתה לנו תקופת הסתגלות מטלטלת והצלחנו למצוא מחדש את האיזון שלנו.

רוצה לחזק כמה נקודות שעלו פה.

קודם כל נושא הרעפת האהבה על הקטן- מסכימה לגמרי שלהמנע באופן מלאכותי מלהרעיף עליו אהבה או להרגיש אשמה בקשר לזה לא תורם לכלום ויכול רק להחמיר את המצב. אצלנו הנשיקות והמזמוזים של הקטן ממש לא היו הטריגר לקנאה ולקשיים של הבכור ואין לי ספק שההפך הוא הנכון, גילויי האהבה שלי כלפי הקטן עזרו לו ללמוד איך להתיחס אליו, ראיתי מגיל צעיר איך כשהקטן בוכה למשל הגדול ממש מחקה אותי כשאני מרגיעה אותו, מחקה את נימת הקול שלי או חוזר על מלים שאני אומרת. הוא כל הזמן רוצה לנשק ולחבק אותו בעצמו. אצלנו מפלס ההצקות נמוך מאד ואני בטוחה שזה קשור גם לזה שבשום שלב לא נרתעתי להביע את האהבה שלי לקטן.

דבר שני- זמן איכות עם הבכור- אכן מאד חשוב בעיני. אצלנו זמן ההשכבה של הבכור הוא קודש- אני ורק אני משכיבה אותו. בזמן הזה הקטן ישן כבר או אבא מרדים אותו במנשא ואני מארגנת את הגדול לשינה, נכנסת איתו למיטה, הוא יונק ואחר כך אני שוכבת לידו עד שנרדם. ככה כל לילה מאז הלידה למעט אולי לילה או שנים קשים שבהם התינוק היה זקוק לי. הזמן הזה, לפעמים אלה כמה דקות, מפצה בעיני על הרבה מאד. הגדול שלי יודע שלא משנה כמה אני עשויה להיות חסרת סבלנות במשך היום, וכמה יהיה לי קשה להתפנות לקרוא איתו סיפור או משהו (וזה אכן קשה), תמיד יש לו את הזמן הזה ביום שבו הוא התינוק שלי ואני רק שלו. גם במהלך היום אני משתדלת למצוא זמן להתחבק ולהתכרבל איתו כשאפשר, מגע פיסי מאד מאד חשוב בעיני, גם לי ולא רק לו.

לגבי שנת הלילה- אחרי הלידה הגדול התחיל להתעורר בלילה (לרוב הרחשים של הקטן היו מעירים אותו) ולדרוש לינוק (אחרי שכבר התרגל שלא יונקים בלילה) וזה יצר הרבה תסכול אצל שנינו. מה שמאד עזר ולא ממש ברור לי איך ולמה היה שקנינו לו מיטה משלו שהוצמדה למיטה המשפחתית. המיטה שלו נמוכה יותר וכך יש לו ספייס אישי משלו במיטה המשפחתית. מאז הוא ישן הרבה יותר טוב. הוא נרדם במיטה שלו ולפנות בוקר הוא מזדחל מדי לילה למיטה שלנו וממשיך לישון שם בלי שאני מרגישה בכלל, לרוב אני פשוט מתעוררת בשלב כלשהו ומוצאת אותו שם.

כתבו לך כל כך יפה, אפשר לעשות מזה ספר...

אגב, אני לא חושבת שאיבדת את האהבה. היא התכסתה בדברים אחרים, כמו שמשה שמתכסה באדים.

אני זוכרת שעמדתי במקום דומה. אני חושבת שזה ביולוגי. כתבתי על זה בדף שלי, בקטע הראשון (על "יעוץ הדדי")- לא מצליחה לשים לינק. כל הטיפים שנתנו לך מעולים. אני זוכרת שמישהי כתבה באיזה פורום, לקרוא סיפורים לבכור בזמן שמניקים, ובאמת עשיתי גם את זה.

מה שעוד היה מצוין היה הרבה עזרה לעצמי. המון. לא רק בייביסיטר שבהחלט הגיעה לתינוק (גם בגיל צעיר הרבה יותר) ופינתה אותי לגדולה, וגם עשתה את העבודות של סידור, כביסה, כלים, אלא גם הרבה עזרה ותמיכה רגשית לעצמי. ראיתי את זה כעזרה ראשונה לי, שעלי הרי נתלית כל המשפחה.

יש משבר. אני חושבת שהוא קורה בכל משפחה, וכשהאמא היא ילדה בכורה (כמוני גם), אז כנראה שזה יותר גרוע, כי היא משחזרת את הפגיעה שהיא נפגעה. החדשות הרעות הן שזה בהחלט עלול להסחב לשנים רבות, המשבר הזה לבכור, המשבר בקשר. והחדשות הטובות הן שבהחלט ניתן לתקן את הנזקים. לא מאמינה במילה נזק בלתי הפיך. נזק הוא נזק, נכון, ותמיד ניתן לתקן. בגיל שמונה חודשים של התינוק היתי במקום הנמוך ביותר. של כעסים גדולים על הבכורה. נתתי לה שלוש פעמים פליק. משם התנערתי והתחלתי לעבוד באינטנסיביות על עצמי, על רגשותיי והקשר שלי עם הורי ועם ביתי. משם התחלנו לצמוח. מיותר לציין שמעולם לא היכיתי יותר, היום אני גם לא צועקת. שנים של עבודה נושאים פירות.אני זוכרת שאמרתי לעצמי בגיל שלוש של הצעיר - זהו. הגעתי לשם. יצאתי מזה ב - 100%. שמחת החיים של הילדה הבכורה שלי חזרה לעצמה לגמרי. הקשר שלנו מעולה. אותה אהבה חזקה שהיתה לנו. עכשיו זה עם שניהם. התמרדתי נגד הצו הביולוגי וצמחתי מתוך הפגיעה שנפגעתי אני.

בהצלחה @}

לא קל מה שאת עוברת.
יש לכל הרגשות והתחושות שלך כמה הבטים:

• הרבה פעמים אנחנו משחזרים עם הילדים את המקומות הקשים שלנו מהילדות. מה מקומך במשפחה (כלומר האם יש לך אחים/אחיות גדולים או קטנים ממך)? נסי לשחזר תחושות מהילדות שקשורות בלידת תינוק נוסף במשפחה. סביר להניח שגם ההתנהגות שלך כלפי בנך וגם התחשות שלך כלפיו הם מעין שחזור של תחושות והתנהגויות שחוית בילדות. ההבנה והזיהוי עצמם עוזרים וגם מאפשרים עבודה על המקומות האלו.
• לגבי ההתנהגויות שמרגיזות אותך. מה המסר שהוא רוצה להעביר? תשקפי לו במלים את התחושות שאת מזהה. הרבה פעמים התחושה שמבינים אותו מרגיעה ומחזקת.

וגם בדקי מה מרגיז אותך כל כך בהן? נסי לראות מה מהציפיות שלך ממנו מציאותי ומה לא.

• כמו שכבר כתבו לך, הקירבה והאהבה לתינוק הן טבעיות וחשוב לא לנסות להסתיר אותן אלא להתנהג בטבעיות.
• גם את זה כבר כתבו אבל אני רוצה להדגיש- זמן לעצמך! כדי שתוכלי לתת את צריכה לקבל. אם את מרוקנת אין לך אפשרות לתת. מצאי דברים שממלאים אותך וזמן, קצר ככל שיהיה, לעסוק בהם. אצלי למשל, קריאה זה כמו חמצן. אז תמיד יש לי ספר שאני קוראת , משתדלת לקרוא כמה עמודים כל יום, אבל גם אם לא מגיעה לזה, האנרגיה אתי.

והאמיני בעצמך. שאת אוהבת אותו, שאת אוהבת אותך ושתתגברו על המשבר.

בהצלחה

עוד טריק: דוקא כשאת מניקה ומוצפת בהורמונים של אהבה, להסתכל על הגדול ולנסות לראות כמה הוא מתוק

בכל אופן אני רואה שעניין ההצקות מאוד מאוד רווח
טוב, זה לא שחסרים לנו קשיים אחרים.
אז לפחות אין כמעט הצקות.
אולי זה עניין של אופי. אולי לא. זה לא כזה משנה.

הרבה הזדהות יש לי עם כל מה שכתוב בדף הזה...
הגדולה שלי לפני כמה ימים אמרה,
"אני רוצה שיהיה לנו עוד ילד ואז אני אהיה הילדה האמצעית"
כשהסברתי שזה כבר לא יקרה ושהיא תמיד תהיה הבכורה היא הודיעה לי-
"אז תאמצו ילד גדול".
היא בת 6 (ואין לה כמובן מושג כמה קשה להיות בסנדוויץ'..מצד שני יש לה כנראה מושג
מה זה "לאבד" קצת את אמא כשנולד תינוק)

קבלי חיבוק דובי

אולי להתרחק קצת -יותר זמן עם אבא ,סבא, סבתא ,דוד ,דודה,בת דודה...,וגם חברים טובים(שלו ! )
זמן מצויין לבקש קצת עזרה שבטח מישו/מישויים אצלך ישמח לתת {בילוי עם הילד המקסים המדהים הזה שלך
שתתאווררו קצת זה מזה , כדי שתתגעגעו מחדש *ואם מתאפשר בזמנים קבועים מה טוב

באהבה בריג'י

עוד על זמן איכות וזמן איכותי: כל אחת וסגנון החיים שלה. אני שמתי לב, למשל, שכאשר הייתי הולכת להביא את הגדול מהגן והיתה לי בבית איזו סבתא שתשמור על הקטנה, הייתי פוגשת שם ילד אחר לגמרי. נעים, רגוע, פשוט תענוג. אפילו הנסיעה הביתה באוטובוס היתה הופכת להרפתקה כיפית. וגם אני לא הייתי לחוצה, לא היתה לי ילדה במנשא עלי, ברור שגם זה עזר. הצטערתי שלא היה לי שכל לדאוג לפסקי זמן כאלה קודם. יש לי למשל חברה אמנית שהיתה לוקחת את הבן הגדול שלה איתה בשבתות כשהיתה הולכת לזמן איכות שלה עם עצמה, לראות איזו תערוכה או משהו, ואחר כך היו יושבים באיזה בית קפה ושותים יחד (שומו שמים) שוקו.
במילים אחרות, לא צריך בהכרח בייביסיטר. אפשר גם אבא או סבתא. הזמן יעשה את שלו, אבל פרקי זמן קצרים של "לבד-ביחד" יכולים להיות מרעננים מאוד לשניכם. לא משהו מלאכותי, אבל יציאה לקניות למשל זה עולם ומלואו בשביל ילד. סתם הליכה ברחוב, יד ביד, כשהקשב שלך לא מחולק.
(עיקר שכחתי: את לא לבד. רבות מאיתנו היינו שם. האהבה תחזור. וגם הילד יחזור)

להרעיף אהבה בלי אשמה על הקטן
מסכימה. מאוד לא מובן מאליו. בהתחלה הייתי עוצרת את עצמי הרבה פעמים, שלא במודע. ברגע ששמתי לב והפסקתי הרגשתי גם כמה הבכורה מקבלת את זה בטבעיות ובשמחה.

לגבי "זמן איכות" אני לא מתכוונת לזה כמו במיינסטרים, אני מתכוונת לזה שאם יש הזדמנויות שאת יוצאת לרגע לאנשהו, אז קחי את הגדול איתך
אני הרבה פעמים מנצלת את זמן השנ"צ של הקטנה כדי להתכרבל קצת עם הגדולה, להקריא לה סיפור וכו'. אבל חוץ מזה מאוד מנסה לקחת שעתיים שלוש מדי פעם וללכת ביחד רק אני והיא - למכולת, לבילוי, סתם לטיול. אני מרגישה שמגיעה לה מדי פעם תשומת לב מלאה שלי, כשאני משוחררת לחלוטין מהצורך להשגיח על הקטנה/לקטוע אותה באמצע משפט כי לקטנה יש קקי/להגיד "רק רגע" כי הקטנה בוכה וכו'. חוץ מזה כיף לנו להיות רק שתינו מדי פעם (-:

מגיל אפס שלו אני מבקשת ממנה עזרה בטיפול בו ונותנת לה להחזיק אותו ולהאכיל אותו ולהשגיח עליו ועוד. היא מטפלת בו כמו תינוק שלה... <אולי זה יתרון של בת בכורה?>
גם אצלנו. וגם אצלנו משום מה זה לא סותר בכלל את ההצקות
אולי זה פשוט עניין של אופי?
בכל אופן אני רואה שעניין ההצקות מאוד מאוד רווח,
ומניסיוני עם אחי - לא תמיד עובר עם ההתבגרות...

גם אני מקפידה לנשק ולחבק ולהגיד משהו אוהב לילדתי הישנה. כי זה נעים לי ואני מרגישה שזה לא סתם.

כמו שדניאלה ואינדיאנית כתבו - הזמן עושה הרבה. רק אחרי שנה ורבע נרגע קצת אצלנו, ואני מקווה שהכיוון הוא למעלה.

אצלנו אין כמעט שום הצקות בין הילדים. מגיל אפס שלו אני מבקשת ממנה עזרה בטיפול בו ונותנת לה להחזיק אותו ולהאכיל אותו ולהשגיח עליו ועוד. היא מטפלת בו כמו תינוק שלה...
הגדול שלי טיפוס מאוד אחראי, הוא עושה פלאות בעזרה ובהשגחה על התינוק, מתריע מייד כשהתינוק עומד ליפול מאיפשהו ואני לא שמתי לב בכלל, שם לו אוכל על הצלחת, בזמנו היה מבקש לסגור את החיתול שלו בלילה, כל מיני כאלה. משום מה זה לא סותר בכלל את ההצקות...

הוא מסוגל לראות אותו אחרי חצי יום בגן ופשוט ליפול על צווארו בנשיקות וחיבוקים ותרועות שמחה (הדדיות). עשר דקות אחר כך הוא כבר ייתן לו צ'אפחות ונגחות. בקיצור, או שככה זה אחים, או שככה זה בנים, או שככה זה.

אני כבר הגעתי לשלב חצי-מואר שבו אני מכירה בזה שזכותם לריב וליצור חיכוכים ולהיקלע אליהם, וזה בסדר, ורק מבקשת מהגדול לחוס קצת, למשל לא לתת צביטות וסטירות כואבות אלא רק "חלש". ולקטן אני מייעצת: אם זה מציק לך, תתרחק. כי שמתי לב שהוא פשוט ממשיך לשבת שם, הוא לא בורח. מתאים לו להתנסות בזה.

בכל אופן נסחפתי כי זה לא נושא הדף. לעניין רגשות האמא: הגדול אף פעם לא יחזור להיות התינוקי הקטן. לא כמו שהוא עצמו היה ולא כמו שאחיו כרגע. עכשיו צריך ללמוד להיות אמא של בן 4 , בן 5 , בן 8 וכולי. זה חלק מההתפתחות האמהית בכל מקרה, וכנראה שלו היה לך רק ילד אחד זה היה זורם קצת יותר. התינוק שהגיע מקצין את הקפיצה הזו מאוד.

ניצן, מה ההפרש בין הילדים שלך?

אצלי זה שנה ושמונה וכל ניסיון לגרום לגדול לטפל בקטן היה נורא מגוחך, לפחות בהתחלה.
עכשיו הוא משתף יותר פעולה עם זה....

טוב, עוד הצעות.
להרעיף אהבה בלי אשמה על הקטן. הגדול מצפה לזה, וכל ניסיון להסתיר את האהבה מהקטן נתפס ברדארים שלו כמרחק מן האמת ומכניס אותו ליותר מתח. זה כל כך ישחרר אותך, שיהיה לך ממש קל להרעיף את האהבה שיש לך כלפי הגדול. זו ההצעה הכי דרמטית שיש לי בשבילך.
לגבי "זמן איכות" אני לא מתכוונת לזה כמו במיינסטרים, אני מתכוונת לזה שאם יש הזדמנויות שאת יוצאת לרגע לאנשהו, אז קחי את הגדול איתך. לארגן לאבא זמן עם הקטן (טיול ערב במנשא?) פשוט כדי שיהיה לך זמן שבו רק את והוא יחד. זה לא אומר למרכז ולהיות לו בפנים, פשוט להיות רק את והוא כמה דקות ביום, זה ליד זה. ולגעת. לא לשכוח לגעת. לגעת ולהקשיב היטב היטב למילים שלו. הם בד"כ מאד מדייקים.

אצלנו אין כמעט שום הצקות בין הילדים. מגיל אפס שלו אני מבקשת ממנה עזרה בטיפול בו ונותנת לה להחזיק אותו ולהאכיל אותו ולהשגיח עליו ועוד. היא מטפלת בו כמו תינוק שלה... <אולי זה יתרון של בת בכורה?>
ואם יש חיכוכים ביניהם, אז אנחנו מיד מיד ניגשים לטפל בו, ומשתדלים ככל האפשר להתייחס אל זה כאל קריאה לעזרה שלה ולהתייחס גם אליה. להשאר הכי נקיים ולא לנזוף בה. להתמקד במי שקורא לעזרה.
אחד הכלים שהכי הכי עוזרים לי בחיים זה להתייחס לכל התנהגות קשה כאל ביטוי מצוקה, על פי רוב גופני. זה כולל מבוגרים וילדים. זה כולל אותי.

הגיע הזמן להפרד לשעתיים פעמיים שלוש בשבוע בשביל הגדול. מגיע לו!
אני ממש לא מסכימה. אנחנו יחידה, כולנו. אנחנו נאלצים להפרד מאבא לשעות העבודה. במהלך היום לכל אחד יש את הזמנים היחודיים שהוא עושה דברים, והגדולים יכולים להיות חלק מזה ולהנות מהתקשורת עם ההורים באיכות אחרת מאשר תינוק. ממש בשניה הזאת התינוק שלנו יושב ומשחק פה על הרצפה, אני יושבת מול המחשב והבת שלי מכורבלת על אבא שלה ומדברת איתו על מספרים. זה בלי ספק זמן איכותי מבלי שזה יהיה "זמן איכות". למה צריך לפרק את החבילה הנעימה הזאת? בעיני זה יותר יוצר בעיות מאשר פותר אותן. זה הופך את הזמנים "בלי" התינוק לאיזה פינוק, זה ממרכז, ולטעמי זה יותר מרחיק בין האחים כי הם צריכים לזכות בזמן אמא/אבא אחד על חשבון השני. אם יש זמנים שנניח הולכים לסופר ממילא לבד, או למשרד הפנים, אז יכול להיות נחמד לקחת את הגדול למרות שאולי זה פחות נוח ופחות יעיל. אבל לא כמגמה ולא כצ'ופר. הם מרגישים הכל אלה.

גם אני מקפידה לנשק ולחבק ולהגיד משהו אוהב לילדתי הישנה. כי זה נעים לי ואני מרגישה שזה לא סתם.

בקיצור, נראה לי שאמרתי הרבה ולא אמרתי את הדבר הכי חשוב -
הפסיקי להרגיש אשמה על זה שאת אוהבת את הקטן. זה יתיר הכל.

קראתי את דברי הפתיחה ולא יותר. אקרא בהמשך.
מקווה שלא אשמע מטיפה, כי לא זו כוונתי.
רוצה לאמר לך שטוב מאוד שאת מתחבטת בעניין ולא שקטה.
יש לי אחות שטוענת שזה מה שקרה לה עם אמא שלי כשאני נולדתי.[
היום היא בת 50, אמא שלנו בת 75 ושתיהן עדיין סובלות מאוד מהעניין הזה. (גם אמא שלי הייתה ילדה דחויה)
אל תתני לזה לקרות. זה בטוח ניתן לפתרון ולטיפול. מזל שאת מודעת לזה, כי לאמא שלי לקח המון המון זמן להודות בזה.
@}

ואם זה בייביסיטר, פחות מרגיש לי נוח לתת לה את התינוק....(שנה וחודשיים)...
אם להגיד בפה מלא, כן, לגמרי! שנה וחודשיים, הגיע הזמן להפרד לשעתיים פעמיים שלוש בשבוע בשביל הגדול. מגיע לו!

ואכתוב גם שזה מזכיר לי שעם הקטנה עשיתי "בלי חיתולים". וזה ממש בא על חשבון הגדול. אז לא הסכלתי לשים חיתול כהגדול חוזר הביתה.
ותשמת הלב שלי הייתה לפישפוש. אני ממש מצטערת על זה!

דעתי האישית כמובן. ותרי על זמן עם הקטן לטובת זמן עם הגדול.

ובכל זאת רוצה לכתוב גם את מה שכתבו כאן הרבה, כי זה כל כך נכון.
לשים לב מגע, חיבוקוצ'ים נישבוקים וכו'. ממש הרבה. וגם מחמאות. בהתחלה מאולץ אבל נוצר משהו שהופך את כל אלה לטבעיים.

ובאמת הזמן עושה שינוי מאוד גדול...
אצלנו בגיל שנה של הקטן הם כבר שיחקו ביחד ובגיל שנה וחצי כבר היה שינוי ממש משמעותי ביחס של הגדולה אל הקטנה. (כמובן שעם רוב השאר אני מאוד מזדהה).
גם גיליתי שהמון פעמים ההצקות שלה הפריעו לי הרבה יותר מאשר לקטן. אז לנסות עד כמה שאפשר לשחרר את המקום הזה.
בדיוק קראתי פה באחד הבלוגים שמישהי כתבה (לא זוכרת איזה) שלקח לילדה שלה שלוש שנים עד שחזרה לה שמחת החיים שהיתה לה לפני שהקטן נולד.. מאוד התחברתי לזה וזה גם ניחם אותי- שזה חוזר הכוונה, לא שזה לקח כל כך הרבה זמן..
והכי בולט שאת צריכה זמן לעצמך..

אני הרגשתי בזעיר ענפין את מה שאת מתארת אחרי שהשניה נולדה. פשוט ישבתי והתבוננתי על התחושה בגוף איך כל מה שהיה לי כלפי הגדולה בורח ומייתשב במקום של הקטנה. והיו לי על זה שתי מחשבות:
א. שזה הורמונאלי לחלוטין ואולי אפילו מתחייב כמנגנון ששומר על תינוק שצריך כל כך הרבה תשומת לב. וכמו שאמרו כאן יש כאן משהו לגמרי טכני כי התינוק דורש המון מגע והשקעה ואז גם כל תשומת הלב עוברת אליו ורגילים יותר למגע שלו והמגע עם הבכור הולך ונשכח. חשוב לא לשכוח את המגע בו! בשבילך, בשביל להחיות את זה בך. אני הרבה פעמים משתמשת בעצה שקראתי כאן באתר. כשהגדולה ישנה בלילה אני מחבקת אותה ומנשקת אותה ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה. אפילו שהיא ישנה אני רואה כמה השפעה יש לזה עליה!
ב. שכנראה אני משחזרת דפוס שהיה ביני לבין אימי )-: (גם אני בכורה). כנראה כך אמי התרחקה ממני כשנולדה אחותי ואני חוזרת על הדפוס. אין לי שום זיכרון של אמא שלי נוגעת בי, בטח לא אומרת מילות אהבה. ולכן שוב אני אומרת, ברוך השם אנחנו אנשים מודעים, יכולים להסתכל לבעיות בעיניים ולא לברוח מהם. שוב, אקט טכני כמו לחבק לנשק לומר מילות אהבה. כל כך חשוב. מאוד עזר שהגדולה אמרה בדיוק את מה שהיא זקוקה לו, אם זה להיות על הידיים, אם זה לקבל יחס של תינוקת (למשל שאאכיל אותה) או כל דבר ואני השתדלתי לתת לה ככל שיכולתי
במהלך השנה הראשונה של התינוקת היינו שלושתינו בבית והיא התחילה לבקש ללכת לגן. בסוף אכן התחילה ללכת לגן לחצי יום ומרגישה שם טוב, אבל אני חייבת לציין שזה הרחיק בינינו. יום שהיא נשארת בבית עושה פלאים לקשר.
אגב, חייבת לומר בנוגע לזה:
אין לי כוח לדיבורים הבלתי פוסקים שלו. אין לי כוח שהוא מטפס עליי ונשען עליי ומזנק עליי. בטח לא כשאני מניקה
נראה לי שאפשר לציין את זה כאחת הבעיות הכלל עולמיות בנוגע לילדים. לפעמים זה פשוט טו מאץ'. אין טעם לכעוס על עצמך.

אצלינו הנוכחות של אבא מאוד משמעותית ואני חושבת שהיא מעדיפה להיות איתו, וגם זה כמו שאני מבינה תופעה מאוד נפוצה: כשנולד הילד השני הראשון מתחיל להעדיף את נוכחותו של אבא. איזו ברירה יש לו? זה די מתבקש במיוחד כל עוד התינוק יונק.
הקושי שליווה את כניסת הקטנה למשפחה מאחורינו. אני עובדת הרבה על לתת לגדולה תחושה של אהובה. הייתי רוצה להאמין שגם מצליחה.

חלקים גדולים מוכרים לי,
בעיקר כעס וחוסר סבלנות כלפי הגדולה, לאחר לידת הקטנה.
מעבר לכל מה שאמרו פה, מה שעזר אצלנו זה פשוט הזמן.
הקטנה גדלה, הגדולה נרגעה, גם אני מוצאת שיש לי בדרך כלל הרבה יותר סבלנות ואז דבר גורר דבר ומגיעים לתקופה של שקט יחסי ואיזון.
מאוד משתדלת גם לעבור על כל "המערכת": לנסות לאכול טוב ובריא, לישון כמה שיותר טוב, לקמצ'ץ' ולנשק את שתיהן, לנסות להתארגן על זמן איכות עם כל אחת (אי אפשר הרבה אבל גם פעם בכמה ימים או אפילו שבוע זה טוב) וגם חשוב מאוד: זמן איכות בשבילי. ברגע שהתחלתי יוגה ואני מקפידה ללכת, הבנתי שזה הספייס שלי וזה עושה נפלאות.
בעניין ההצקות אין לי חדשות מי יודע מה טובות (-:
ההצקות נמשכות (אצלנו כמעט הכול באמת מכוונה טובה, היא פשוט מתייחסת לאחותה כמו בובה לפעמים, אבל הכול מאהבה) אבל הסבלנות שלי גדולה יותר, והקטנה מפתחת חסינות מיום ליום. לפעמים אני ממש מנסה לא להתערב ורואה שזה יותר נכון - לא בכל מקרה כמובן.
זה קשה. עדכני

ממליצה על עזרה חיצונית
לנו גם היו קשיים ובשנה האחרונה המצב עם הבכור היה ממש קטסטרופאלי.
הוא נימצא בגן חצי יום- עד 13:30 אבל היה גם זוועה בגן, השתולל , התפרע, היה אלים (כלפי וכלפי ילדים בגן)
ומצד שני היה גם מקסים ורגיש ובעל תובנות..
אנחנו כרגע בטיפול אצל פסיכולוגית (אנחנו זה אני והבנזוג) והפסיכולוגית היא דרך השירותים של העירייה.
הוא אמור להתחיל גם כן. המצב ממש השתפר.
אגב אני עומדת לפני לידה שלישית.. נקווה שלא נשחזר את הבעיות והסיטואציה עם הבכור והאמצעי.

וגם אצלנו הגדול בגן עד 12 וחצי.
וככה נראות שעות הביחד שלנו.

גם אני שותפה לרגשות האלה. כל הזמן כמעט.... וגם אני חשבתי על ייעוץ הורי.
אצלי מה שלפעמים עוזר זה מה שניצן כתבה למעלה: המון מגע פיזי עם הגדול. חיבוקים יזומים, נשיקות, לתת לו להרגיש שלא רק את התינוק אני מלטפת ומחבקת.

אבל יש לי שאלה לכל הכותבות:
זמן איכות עם הגדול, איך?
שמי יבוא לשמור על הקטן?
אצלנו, אם זה אבא, אז זה כבר מאוחר ובשעות שבהן הגדול שלי כבר צריך לאכול ארוחת ערב (הוא בן שנתיים ועשר).
ואם זה בייביסיטר, פחות מרגיש לי נוח לתת לה את התינוק....(שנה וחודשיים)...

לפני כמה ימים פתחתי את הדף הזה
ima, את יכולה בבקשה להזכיר את שם הדף ההוא?
(שכחתי, ונראה לי שזה יכול לעזור....)

אני מאוד מאוד כן אוהבת אותו, אבל מופתעת כל פעם מחדש מההתנהגות הזו שלו.
אתמול הוא דווקא התנהג נפלא- כמו פעם. איזה כיף

_יש לי בעיה.
יש לי ארבעה ילדים.
הבכורה מתקרבת ל18 אחריה בת 11 אחריו בן 7 ועכשיו תינוק מחמד בן 8 חודשים.
הקשר שלי עם בני השלישי עושה קולות של שטיח.
ברור לי, למרות שכל פעם מחדש- לא ברגע האמת, שההתנהגות החדשה שלו קשורה ללידה, אבל זה חזק ממני, והוא בהחלט מטריף אותי.
הוא לא תינוק, ואני מצפה ממנו להבין, שזו הזדמנות שלו/ שלנו להינות מתינוק בבית, ושצ'יק צ'אק הוא יגדל... דברים שאני רואה משם, אבל הוא לא רואה מכאן.
אני מאוד מופתעת שזה בכלל הגיע.
לא ציפיתי להתנהגות כזו מצידו._
לפני כמה ימים פתחתי את הדף הזה, ואני מצרפת את דבריי הנה, בהזדהות.

לא ממש יצאו לו קשרים משמעותיים מהמפגשים האלה. מצד שני, הוא כן אוהב ללכת , אז אנחנו ממשיכים. אך לא מכאן תבוא הישועה.

גם לי ילד (קצת יותר קטן) בחינוך ביתי. אצלנו השיפור המשמעותי היה כשהתחלנו ללכת למפגשים של אחד על אחד. בלי זה מאד קשה למצוא את עצמך במפגשים ההמוניים. אז אני ממליצה לך לנסות ליזום כאלו, אפילו אם זה מרגיש מאולץ בהתחלה. בטוח יש עוד אמהות שמעוניינות במפגשים של אחד על אחד, ובגיל הזה הם כבר לרוב מוכנים ללכת לבקר חברים לבד, ואז יוכלו לבוא אליכם וגם הוא יוכל ללכת להתארח.
באחד על אחד הוא אפילו משחק עם ילדים שבמפגשים ההמוניים הוא לא שם לב אליהם, והוא נהנה. זה לפעמים דורש הרבה תיווך שלי, אבל לדעתי זה שווה את זה כי שם מתרחשת אינטראקציה חברתית משמעותית.

אני מציעה לא רק זמן איכות, אלא ממש להקדיש תשומת לב יתרה ליצירת מגע גופני עם הגדול.
לא רק לו חסר המגע האימהי והמנחם שלך, גם לך חסר המגע שלו, של הבן שלך שאת מכירה כל כך כל כך טוב.


עוד משהו שעוזר זה לפתח אליו קשב מיוחד.
אני ממש ביקשתי מהבת שלי לגעת לי ביד כשהיא רוצה שאני אקשיב ולא רק אשמע. זה אמנם מטיל עליה אחריות שלא ברור שהיא צריכה לשאת אבל זה חלק מהמציאות שלנו עכשיו, וזה מאד מאד עוזר.
<גם לי, כי כשאני מבקשת ממנה לגעת בי כדי ליצור מרחב קשוב, אני בעצם מייצרת את הקשב בעצמי.>

יש עוד חומר, מהסוג הפחות קשה, ב קרוטונית בלוג אמהות 2
הלכתי לרננה צימבליסטה (מקבלת בת"א). אם תרצי עוד פרטים כתבי לי בדף הבית.

תודה תודה על כל המילים...מכל אחת קיבלתי משהו
אני כותבת ודומעת
קראתי את הדף על קשיי הבכור, וזה אכן מעודד שאני לא לבד...
אפשר לשאול איזה ייעוץ הורי קיבלת?

מחפשת שלום.
אני רוצה להציע לך כיוון מחשבה.
יכול להיות שהרגש אותו איבדת הוא הרגש לעצמך. הוא אבד לך יחד עם הזמן והפניות שהלכו והתמעטו מאז הלידה השנייה. התמעטו רגעי השקט וההקשבה לעצמך ולצורכייך.
התינוק ,באופן טבעי, וכפועל יצוא מגילו הצעיר וצרכיו ההישרדותיים מקבל ממך את מירב תשומת הלב, ואת יתרת הזמן את צריכה לחלק בין כל היתר.
ייתכן ובתוך העומס שאת חווה את צריכה זמן שקט לעצמך. והגדול לא מאפשר זאת.
ייתכן שסיפוק מענה לצרכיו של הגדול , בשלב זה ובנוסף לכל היתר , זה קצת יותר מדי בשבילך.
האם את מצפה ממנו להתנהג בצורה בוגרת ועצמאית יותר? האם את מצפה ממנו שיקל על התנהלותך ועל הטיפול בתינוק?
אם כן, אז אולי הוא כתגובה חש שהוא פחות רצוי. אולי הוא במאבק על תשומת לב ופיתח מנגנונן קריאה לעזרה. (צעקות ובכי)
במקרה כזה יש שני דברים שיכולים לעזור, אחד זה כפי שהציעו לך להקדיש לו זמן איכות על מנת להחזיר לו את הבטחון בכך שהוא רצוי וראוי לאהבה, והדבר השני זה זמן איכות לעצמך. על מנת להזכיר לעצמך שאת נפלאה וראויה לאהבה.
ייתכן שנכון יהיה בתקופה זו לקבל עזרה עם הילד הגדול לשעתיים או שלוש ביום, על מנת שיהיה מישהו נגיש באופן קבוע ורצוף למלא את מגוון צרכיו.

המחכימון שכתוב כאן: "קושי אינו בהכרח סבל".
את חווה קושי. מכיוון שאת מפרשת אותו באופן רגשי ולא טכני את סובלת.
למעשה הגוף והלב שלך מכווצים כתוצאה מהקושי היומיומי. אין זה אומר שמתחת לכיווץ אין אהבה גדולה לבנך.
זה רק אומר שאת זקוקה לתמיכה, לשקט ולהרפייה על מנת להשוב ולהרגיש את עצמך ואת אהבתך.
הפרידי בין הקושי שהוא פתיר מבחינה טכנית לסבל הרגשי.
התחברי לחמלה (השתתפות ללא הזדהות) במקום לרחמים. (החלשה וקורבנות)

הו הו כמה שזה מוכר.
הציצי בדף שפתחתי להכיל את קשיי הבכור
אצלנו היה יותר קיצוני, אבל סוג הרגשות היה דומה - הרבה כעס ומיאוס.
זה מאוד קשור להורמונים של אחרי לידה, לרצון להגן על התינוק בלעדית ועוד.
השתפר קצת אצלנו, אחרי ייעוץ הורי שהלכתי אליו. אפרט אח"כ (אולי בעצם הגיע הזמן לעדכן קצת בדף ההוא גם כן).

מה שעשיתי כשהרגשתי כך הוא לכפות על עצמי זמן איכות ארוך עם הגדול.
מינימום שעתיים כל יום! רק אז אפשר בזמן הזה לריב, ולהינות ו לגלות אחת את השני מחדש.
רחמים על הגדול לא יעזרו לנו ולו.
תעשו מעשה! אל תגידו מחר! אם זה לא מתאים לכן עשו משהו אחר.
אפשר בנוסף לעצום את העיניים בזמן רגוע ולהזכר בימים לפני שהקטן נולד. לעורר זיכרונות ורגשות. באופן יומיומי.
לא לוותר. לבדוק אם צריך לקחת תוספי מזון שעוזרים אם יש דיכאון (לא האמנתי אבל באמת ברזל ומולטי ויטמין שלקחתי עזר לי לצאת מהבועה שהרגשתי שאני נמצאת טוב טוב בתוכה)
או טיפול אחר בדיכאון/מצב רוח. לדבר עם חברה קרובה על הנושא לעומק, פעם פעמיים בשבוע.

כיתבו תוכנית פעולה שמתאימה לכן, איך אתן יוצאות מהמצב הנורא הזה, שיכול להעמיק. ותיישמו אותה.
העיקר העשייה בנושא!
אנחנו אמהות לשניים ומגיע לנו להינות משניהם, כמו שמגיע לשניהם להיות אחד איתנו.
נשיקות וחיבוק גדול. @}

בוכה ועצובה ככ ממה שאת כותבת
כועסת ככ על החברה שבה אנחנו חיים (ללא מערכת תמיכה אמיתית)
שמחה שאת כותבת ומבקשת עזרה וממתינה לשמוע מהכותבים
מלאת רגשות ותמיכה שאני לא יודעת איך למסור לך
ובעיקר בטוחה במיליון אחוז שיש פה משהו פשוט וקטן שאת ואני לא רואות שיכול לעשות עבורך את כל השינוי ומלאת תיקווה שלא תפסיקי לחפש (אפילו לכתוב ישירות למישהו שאת רוצה לשתף- לידלוף אולי) או יועצ/ת עד שתמצאי את הדרך חזרה לאהבת בנך שבטוח מרגיש, ובטוח רק מחפש להרגיש שוב את אהבתך לא משנה איך הוא מתנהג וללא תנאי. תסמכי עליו... הוא מתקשר איתך ואומר לך כל מה שאת צריכה לדעת כדי לצאת מזה ולאהוב שוב... רק צריך לוותר על התסכול והביקורת העצמי ולהבין את השפה שלו.

שולחת אין סוף תמיכה

תודה. בלעדייך לא הייתי מעזה לכתוב את זה.

גם אצלי. גם אצלי. בדיוק אותו כאב. ובדיוק בימים האחרונים הוא התעורר בעוצמה.
אין לי סבלנות אליו. אין לי כוח יותר להצקות שלו לאח (ויש, והרבה), אין לי כוח גם לנסיונות שלו לעזור, אין לי כוח לדיבורים הבלתי פוסקים שלו. אין לי כוח שהוא מטפס עליי ונשען עליי ומזנק עליי. בטח לא כשאני מניקה. אין לי כוח לתסכולים שלו, וגם לא כשהוא שמח ומלהג וצווח ועושה המוןןןןן רעש. אין לי כוח אליו, באופן כללי.
ומרגישה שאני לא אוהבת אותו, ואשמה על זה, ושהוא קולט את האשמה שלי, וזה מקטין אותו...
אצלי הוא כן בגן, אבל ככה נראות שעות הביחד שלנו.

לא פשוט בכלל ,ודרוש אומץ כדי להעלות את זה על הכתב ,אפילו אם זה בעילום שם,אבל טוב שאת עושה את זה,כי יהיה קשה לך להמשיך ככה וכתיבה על זה תעזור לך להגיע לשינוי.
אני מזהה חלקים מזה בחיים שלי, אצלי זה בדיעבד היה סוג של דיכאון אחרי לידה במינונים נמוכים,עזרה לי קבוצת תמיכה של אימהות צעירות וזמן עם אימהות אחרות שמוכנות להגיד בקול רם שאימהות זה לא תמיד קל ומושלם.ובעיקר-הרבה מאוד זמן לעצמי
ולדעתי, גן יכול להיות אחלה דרך להשיג איוורור מסיבי וזמן לעצמך, אלא אם יש לך אפשרות להגדיל משמעותית את הזמן שלך בלעדיו בדרך אחת (אופר,סבתות).
האהבה שלך עדיין שם,היא רק קבורה חתחת מטלות האימהות וכבדות האחראיות,האהבה שלך אליו נמצאת בתוכך רק שאת קצת מכוסה מידיי באחרים, זמן עם עצמך יכול לעזור לךלגלות את עצמך.

עצוב לי גם על התינוק שלי - שגדל בתוך המציאות הזו- של אמא שכועסת (אמנם לא עליו, אבל הוא בתוך האנרגיה הזאת), שאין לה כוח.
הנה, עכשיו הגדול התעורר, צווח, העיר את התינוק. כעסתי עליו על הגדול, וכשהגעתי להניק את הקטן- הלב שלי עוד דפק מהר, היה בי עוד כ"כ הרבה כעס ומיאוס. והקטן- אפילו שזה לא מופנה אליו בכלל, סופג את כל זה. אין לי ספק. ואני לא רוצה שזה יהיה ככה!
הוא קטן וחשוף.
עוד דבר שהוא חשוף אליו- הצקות בלתי פוססקות. זה לא כל הזמן ברמה של מכות (לפעמים גם, אבל מעט), אבל המון הצקות. חלק במזיד וחלק גם מתוך כוונה טובה ורצון של הגדול לשחק איתו. פשוט הכל חזק ולוח ולא רגיש. זה לא כל הזמן ככה, ברור שיש בינהם גם רגעים יפים והקטן מאד אוהב אותו, אבל אין יום שהקטן לא נמעך/נחבל וכו'. לא משנה כמה הסברתי שצריך עם הקטן בעדינות. לפעמים "משפריץ" לגדול- לפעמים זו הקינאה והרצון להציק, ולפעמים אני מרגישה שהוא ממש משתדל אבל יוצא לו בכל זאת חזק. זה לא איזה משהו תחושתי- כי יש פעמים אחרות שהוא מאד עדין. זה ללא ספק ריגשי וקשור לקינאה, ושוב- לאיזה סוג של שיעמום וחיפוש אקשן- נראה מה יקרה אם אמעך אותו קצת- יבכה? אמא תגיב? בוא ננסה...
זהו.
הרבה מילים כתבתי. אבל בעיקר נשארתי עם התחושה הקשה שאיתה התחלתי.
מרגישה שאיבדתי את האהבה אליו.
היתה כל כך הרבה, ואיננה עוד
אשמח לקרוא תגובות

זרמנו איתו בבית כי היה משהו רגוע ונינוח, לכולנו. הייתי יכולה למשל לפגוש חברות שלי ולנהל שיחות שלמות בעוד הוא משתלב במרחב- מצייר , משחק, משתלב פה ושם בשיחה... ולאחרונה- אין מצב שהוא נותן לי לנהל שיחה עם מישהו שהוא לא הוא למשך יותר מ-2 דקות. מספיק שאני מדברת בטלפון- והא מתחיל לנשוך אותי כדי למשוך תשומת לב. זה מחרפן אותי. אז עוד פעם- אפשר להגיד שזו הקינאה והאח. אבל נראה לי שזה גם כי הוא גדל. אני יודעת מחברות, שמגיע גיל שקשה מאד לנהל שיחת מבוגרים כשהילדים באיזור (אלא עם המבוגרים מביאים איתם ילדים משל עצמם ואז הם משחקים יחד...)
אנחנו הולכים למפגשים. אבל זה לא תמיד פשוט להסתובב עם שניהם ימים שלמים בחוץ. והאמת היא שעם כל הרעש והבלגן שהוא עושה בבית- בחוץ הוא די ביישן ושבלולי. די דבוק אליי ומעט מאד משחק עם ילדים אחרים. לא ממש יצאו לו קשרים משמעותיים מהמפגשים האלה. מצד שני, הוא כן אוהב ללכת , אז אנחנו ממשיכים. אך לא מכאן תבוא הישועה.
ועזרה? עזרה יש לי- בייביסיטר פה ושם , וסבתא (מעט). היה אולי עוזר עוד קצת, אבל לא תהייה יותר עזרה בקרוב.
אני מרגישה שהיחסים ביננו מתקלקלים.
אני כועסת עליו הרבה.
וגם כשאני לא כועסת, המון עולה בי תחושת המיאוס והרצון שיתרחק ממני קצת. אני לא נהנית להיות איתו. אני בטוחה שהוא חש בזה, וזה עצוב לי.
עצוב לי כי איפשהו בפנים יש בי קצת אהבה אליו, ובעיקר רחמים- על מה זה עושה לילד להרגיש שאמא לא אוהבת יותר. בטח לא כמו פעם.
וכל כך אהבתי אותו פעם!
בתוך כל זה אני מתחילה להתלבט- אולי זה הזמן לגן? יפתור לו את בעיית השיעמום, יתן לי אוויר.
ומתלבטת- כי לא באמת נראה לי שיהנה שם, הוא כל כך צמוד אליי. נרתע מרעש והמולה מחוץ לבית (בבית כאמור-מייצר בעצמו רעש והמולה כמו 30 ילדים...)
בתכל'ס, זה רק בשביל אוויר בשבילי.
אבל גם מפחדת שחווה זאת כדחיה, כרצון שלי להפטר ממנו. וזה גם נכן במידה מסויימת.
אבל ככה - אי אפשר להמשיך. אני באמת מרגישה שהיחסים ביננו נהרסים , אולי ללא תקנה.

זאת האמת.
הוא בן 4.5. הוא לא במסגרת, מעולם לא היה. לא החלטנו כך מתוך עקרון- פשוט זרמנו והיה לנו טוב ומתאים.
אהבתי אותו מאד פעם. הוא היה בבת עיני.
נהניתי לבלות איתו , לגדל אותו.
אז מה קרה?
אולי זה הגיל. אולי זה קשור לכך שנולד לו אח לפני 10 חודשים.
אני מניחה ששני הדברים.
מאז הלידה אין לי סבלנות אליו. אין לי כוח יותר להצקות שלו לאח (ויש, והרבה), אין לי כוח גם לנסיונות שלו לעזור, אין לי כוח לדיבורים הבלתי פוסקים שלו. אין לי כוח שהוא מטפס עליי ונשען עליי ומזנק עליי. בטח לא כשאני מניקה. אין לי כוח לתסכולים שלו, וגם לא כשהוא שמח ומלהג וצווח ועושה המוןןןןן רעש. אין לי כוח אליו, באופן כללי.
ברור שזה לא המצב כל הזמן, ויש לנו גם רגעים של קירבה, אני מקפידה גם לבלות איתו לבד ואז אני מצליחה לשחזר במעט את הרגשות החמים, הטובים, מפעם, ולראות כמה הוא מקסים ומיוחד ומתוק. יש גם עזרה (קצת) ובן זוג תומך. זה לא שאני כל היום איתו לבד. אבל גם כשכבר יש מראית עיין של נורמליות, ואני חשה כלפיו שוב חום , מספיק שהוא מתעורר בלילה בצרחות כי משהו לא בדיוק בדיוק כמו שהוא רוצה - זה יכול להיות השמיכה שנפלה, או הכרית שבזווית הלא נכונה, משהו קטן כזה, אנחנו במיטה משפחתית. במקרים כאלו, שהוא מתחיל לצווח בגלל כלום, ולא מפסיק, ומעיר את התינוק, בא לי פשוט להרוג אותו. הוא נראה לי ילד מפונק ומעצבן.
וזה מוביל אותי לעניין הגיל. אני מרגישה שהתשומת לב הבלתי פוסקת שהוא תובע ממני, קשורה גם לשיעמום
הלהג הבלתי פוסק בבית, ההצקות לאחיו הקטן...
הוא פשוט גדל ומחפש וזקוק ליותר אקשן.