על ידי מחפשת* » 19 אפריל 2010, 03:45
זאת האמת.
הוא בן 4.5. הוא לא במסגרת, מעולם לא היה. לא החלטנו כך מתוך עקרון- פשוט זרמנו והיה לנו טוב ומתאים.
אהבתי אותו מאד פעם. הוא היה בבת עיני.
נהניתי לבלות איתו , לגדל אותו.
אז מה קרה?
אולי זה הגיל. אולי זה קשור לכך שנולד לו אח לפני 10 חודשים.
אני מניחה ששני הדברים.
מאז הלידה אין לי סבלנות אליו. אין לי כוח יותר להצקות שלו לאח (ויש, והרבה), אין לי כוח גם לנסיונות שלו לעזור, אין לי כוח לדיבורים הבלתי פוסקים שלו. אין לי כוח שהוא מטפס עליי ונשען עליי ומזנק עליי. בטח לא כשאני מניקה. אין לי כוח לתסכולים שלו, וגם לא כשהוא שמח ומלהג וצווח ועושה המוןןןןן רעש. אין לי כוח אליו, באופן כללי.
ברור שזה לא המצב כל הזמן, ויש לנו גם רגעים של קירבה, אני מקפידה גם לבלות איתו לבד ואז אני מצליחה לשחזר במעט את הרגשות החמים, הטובים, מפעם, ולראות כמה הוא מקסים ומיוחד ומתוק. יש גם עזרה (קצת) ובן זוג תומך. זה לא שאני כל היום איתו לבד. אבל גם כשכבר יש מראית עיין של נורמליות, ואני חשה כלפיו שוב חום , מספיק שהוא מתעורר בלילה בצרחות כי משהו לא בדיוק בדיוק כמו שהוא רוצה - זה יכול להיות השמיכה שנפלה, או הכרית שבזווית הלא נכונה, משהו קטן כזה, אנחנו במיטה משפחתית. במקרים כאלו, שהוא מתחיל לצווח בגלל כלום, ולא מפסיק, ומעיר את התינוק, בא לי פשוט להרוג אותו. הוא נראה לי ילד מפונק ומעצבן.
וזה מוביל אותי לעניין הגיל. אני מרגישה שהתשומת לב הבלתי פוסקת שהוא תובע ממני, קשורה גם לשיעמום
הלהג הבלתי פוסק בבית, ההצקות לאחיו הקטן...
הוא פשוט גדל ומחפש וזקוק ליותר אקשן.
זאת האמת.
הוא בן 4.5. הוא לא במסגרת, מעולם לא היה. לא החלטנו כך מתוך עקרון- פשוט זרמנו והיה לנו טוב ומתאים.
אהבתי אותו מאד פעם. הוא היה בבת עיני.
נהניתי לבלות איתו , לגדל אותו.
אז מה קרה?
אולי זה הגיל. אולי זה קשור לכך שנולד לו אח לפני 10 חודשים.
אני מניחה ששני הדברים.
מאז הלידה אין לי סבלנות אליו. אין לי כוח יותר להצקות שלו לאח (ויש, והרבה), אין לי כוח גם לנסיונות שלו לעזור, אין לי כוח לדיבורים הבלתי פוסקים שלו. אין לי כוח שהוא מטפס עליי ונשען עליי ומזנק עליי. בטח לא כשאני מניקה. אין לי כוח לתסכולים שלו, וגם לא כשהוא שמח ומלהג וצווח ועושה המוןןןןן רעש. אין לי כוח אליו, באופן כללי.
ברור שזה לא המצב כל הזמן, ויש לנו גם רגעים של קירבה, אני מקפידה גם לבלות איתו לבד ואז אני מצליחה לשחזר במעט את הרגשות החמים, הטובים, מפעם, ולראות כמה הוא מקסים ומיוחד ומתוק. יש גם עזרה (קצת) ובן זוג תומך. זה לא שאני כל היום איתו לבד. אבל גם כשכבר יש מראית עיין של נורמליות, ואני חשה כלפיו שוב חום , מספיק שהוא מתעורר בלילה בצרחות כי משהו לא בדיוק בדיוק כמו שהוא רוצה - זה יכול להיות השמיכה שנפלה, או הכרית שבזווית הלא נכונה, משהו קטן כזה, אנחנו במיטה משפחתית. במקרים כאלו, שהוא מתחיל לצווח בגלל כלום, ולא מפסיק, ומעיר את התינוק, בא לי פשוט להרוג אותו. הוא נראה לי ילד מפונק ומעצבן.
וזה מוביל אותי לעניין הגיל. אני מרגישה שהתשומת לב הבלתי פוסקת שהוא תובע ממני, קשורה גם לשיעמום
הלהג הבלתי פוסק בבית, ההצקות לאחיו הקטן...
הוא פשוט גדל ומחפש וזקוק ליותר אקשן.