סיפור מקסים!
כל הכבוד לך {@
גמני מאד אוהבת את השיר הזה.
מזל טוב לכם ובהצלחה |תמר|

רק עכשיו קראתי שילדת. כל כך שמחה איתך!!! {@ {@ {@ {@ {@
הרבה שמחה ואהבה,
רק טוב! (())

מתרגשת מהסיפור המדהים שלך. את מדהימה ממש ממש ! ומתחברת מאד למילות השיר שהן כל-כך מרגשות ותמיד מביאות דמעות לעיניים (אפילו כששרים אותו לבן קטנצ'יק ;-) )
שתהנו זו מזו כל יום רק יותר ויותר (())

שיר נהדר!
בדיוק השבוע שרתי אותו לילדי.
_דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך._ מקסים...

ושיר לסיום, כדי שלא יגמר כאן בצורה כל כך כל כך חסרת בושה...
שיר שמתנגן לי בראש מאז שהיא נולדה, ואני שרה לה אותו, ברוך, באהבה שלאט לאט נולדתשיר לשירה

ביצוע: יעל לוי
מילים: יהונתן גפן
לחן: משה לוי



דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד יקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.

תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.

דברו שפתיים יחפות דברו עיניים...

. הביצוע הכי יפה בעיני של השיר שייך למיקה קרני.

עוד פרט אחד חשוב ששכחתי (מתקשה להפרד מהבלוג שלי?). לקראת הסוף הרגשתי, וזה כבר דומה ללידה הקודמת, שיוצא לי קקי. לא היה אכפת לי. בלידה של הקטן (האמצעי...) הרגשתי, ואמרתי לאחות- יוצא לי קקי. ואז היא ענתה- לא מתוקה, זה התינוק. ואני החזרתי- לא מתוקה, זה קקי, אני יודעת מאיפה יוצא תינוק, ומאיפה קקי. וצדקתי, יצא המון המון קקי, ורק אח"כ התינוק. שאלתי את האיש אח"כ- זה היה מביך? והוא בהומור האופייני לו (כל דבר מצחיק אותו, בגלל זה אני אוהבת אותו כל כך, כעין "קונטרה"לפסימיות שלי): "לא, זה בעיקר היה מסריח". אבל הפעם- ביחד הם יצאו, הקקי והתינוקת, ולא היה איכפת לי, ולא התביישתי מכלום, והרגשתי רק כיף גדול שכל הכאב נגמר.

ממשיכה: הצירים, מוזרים, כואבים בצורה לוחצת כזו, המיים לא פקעו. לפני שהאחיות הלכו, הן הציעו לי לפקוע את מי השפיר, כדי לקדם את הלידה. באומץ רב אמרתי להן, שאני לא רוצה שום דבר שיזרז שלא כדרך הטבע. (עד היום שואלת את עצמי האם טעיתי בשיקול הזה). אבל מרגישה שזה לוחץ, לוחץ. עוד שכחתי לספר שלפני שהן עזבו אותנו גם עשיתי מקלחת ארוכה ארוכה. בכל ציר, כיוונתי את המיים לכיוון הגב, איפה שכאב נורא. די עזר, אבל הרגשתי בודדה, ויצאתי אחרי 30 דק' בערך לאיש, שיעזור לי.
הצירים מתחילים להיות תכופים, וכואבים. בציר אחד, אני זורקת בכאב את המשקפיים שלי על המיטה. ומנסה לצבוט את בעלי, מעוצמת הכאב. לא נעים לי, אבל הוא אומר לי, ברוב טובו (ועד היום יש המון בדיחות על זה אצלנו בבית- שנשארו לו כתמים כחולים בכל הגוף וכו'): תצבטי, תצבטי אותי אם זה עוזר לך. ממשיכים הצירים, אני כבר קבוע די צורחת את כאבי, לא יכולה לשאת אותו, צובטת בכל הכוח את האיש בזמן הציר. אנחנו לבד, לבד. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את הכאב. ההחלטה הבטוחה על אי לקיחת האפידורל נחלשת יותר ויותר. אני מבקשת אפידורל מרופא שמציץ לשניה לראות מה קורה. הולכים לקרוא למרדים, אני מרגישה שאני קורסת מכאב בכל פעם. לחץ חזק למטה, כאבים בלתי נסבלים בגב. וכל הזמן ההרגשה הזו- זה כואב יותר מהפעמיים הקודמות, זה כואב, אני מרגישה שזה יותר [b]כואב[/b]. עוד שעה עוברת (אני חושבת, אין לי מושג ממש בזמנים שעברו). אני בוכה, אני כואבת, אני מרגישה ילדה ותינוקת בעצמי. שואלת את האיש מה עם המרדים. הוא עונה לי בסבלנות, הלכו לקרוא לו, עוד מעט הוא יגיע... אני כועסת שלוקח לו זמן רב כל כך להגיע. אני יודעת (וגם צדקתי, בררתי את זה) שהאיש שמח מאוד שהוא לא מגיע, מתפלל שלא אקח אפידורל, מפחד שיקרה לי מה שקרה עם הגדולה (כאבי ראש חצי שנה, צליעה קלה, והזיות בלילות).
אני צורחת כמו חיה פצועה צרחות חזקות בכל ציר, אני מרגישה שהגבולות נפרצו, אני מרגישה כמו חיה, כואבת, כואבת, כואבת. שום דבר לא מעניין אותי. אני בוכה בדמעות- זה כל כך כואב לי....
נכנסת אחות מהחדר הסמוך: "מה קרה חמודה?" "מה קרה? אני בלידה!". "ומה עם אפידורל?" "גם אני שואלת מה איתו". בדיוק נכנס המרדים, אני שמחה, האיש נראה ממש עצוב ומוטרד, אבל לא איכפת לי כלום, זו אני שיולדת פה. האחות- חמודה, עליזה, מבוגרת, נראית לי כמו אלוהים בכבודו ובעצמו באותו הרגע (יש לי קטע כזה עם אנשי מקצוע רפואיים, וברגעי מצוקה כמו לידה הוא מתעצם עד אין סוף). מציעה לי לבדוק פתיחה, לפני האפידורל. אני מסכימה (לא מתווכחים עם אלוהים). ואז היא אומרת- "מתוקה, את בפתיחה של 10, עוד שניה את יולדת, אולי תסכימי לפקוע את המיים, ואז תלדי?". אני מסכימה. ואז- מרגישה קצת כמו כבשה כזו, או שה לעולה. משכיבים אותי על המיטה (אין לי כוח להתווכח, ולהזכיר את ההבטחה "ללדת בעמידה"). מחברים אותי למוניטור. פותחים את הרגליים של המיטה, פותחים את הרגליים שלי... לפתע מופיעות שתי האחיות שהיו איתי בהתחלה, חזרו מהקיסרי שלהן. לפתע עוד שתי אחיות, צעירות, מתלמדות כנראה. ועוד רופא...
האחות פוקעת את המיים. מגיע ציר חזק, כמו נחשול, אני צורחת חזק חזק חזק. מרגישה שהיא יוצאת, פתאום אומרים לי שהיא יצאה וחזרה. אבל למה? למה חזרה. (האחיות- כי לא הקשבת לנו, נו באמת, מה אתן שייכות לפה, עם כל הכבוד שיש לי אליכן, עדיין בשיא כאבי אני יודעת שאני פה יולדת ולא הן...)
עוד לחיצה אחת, ואז היא יוצאת בבת אחת, הקטנה שלי, מונחת עלי. הבעל- מאושר, בוכה מנשק אותה ואותי. אני מאושרת- לא מהסיבות הנכונות (ואולי כן?). בעיקר בגלל שבבת אחת הכאב נגמר, היה כלא היה. הקטנה- קטנה מאוד. מי את? אני חושבת לעצמי? איך הופעת פתאום?. קטנה קטנה. אני מניקה אותה. קצת קשה לה בהתחלה, אבל מיד היא יונקת יפה, במרץ רב (עד היום זה מאפיין אותה). האיש מצלם אותנו, אני אותו ואותה. הוא מאושר עד הגג. אני באופריה שנגמר הכאב, עדיין לא קשורה ממש לתינוקת, לוקח לי זמן (אני חושבת שעד היום אני בתהליך מולה, אבל זה כבר סיפור אחר).
אחרי 5 דקות, טלפון מהגדולה, באמצע השיעור המורה הסכימה לה להתקשר (אתם רואים אנשי חינוך ביתי, יש גם דברים טובים בבתי הספר...). היא הראשונה לדעת שילדתי. כל הכיתה והמורה צועקים ביחד דרך הטלפון: "מזל טוב!" (אח"כ היא מספרת לנו שבהפסקה כל כיתה ד' 3 הלכה לכיתה של הקטן לבשר לו על הולדת אחותו). אח"כ מעט טלפונים להורים ולאחים. ובחדר ההתאוששות מליון אס.אם אסים לכל העולם ואישתו.
תם פרק הלידה, והתחיל פרק חדש- מרגש, מלמד ומעצים: התינוקת שכל כך חיכינו לה הגיע למשפחתנו. אושר גדול עם שינוי והסתגלות לי ולכל המשפחה.

[u]מקשיבה ומחכה בסבלנות[/u]
גם אני...

מקשיבה ומחכה בסבלנות |תמר|

סיפור הלידה שלי: מרגישה שצריכה לכתוב אותה, את הלידה הזו, שהיתה כואבת מאוד וקשה לי, יותר קשה משתי הקודמות, כדי לסיים את הפרק הזה, את הדף הזה (ואולי להתחיל דף חדש- אמא לשניים גדולים ותינוקת?). מחפשת כל הזמן את המקום, והזמן והרגע, אבל מבינה שהוא לא יגיע, ואצטרך לכתוב את הסיפור הזה בהמשכים. לאט לאט מתרחקת ממני החוויה, ואני כבר במקום אחר. מין דכדוך קל ומוכר משהו של אחרי הלידה, של אחרי האופוריה הגדולה, של ההסתגלות שלי למצב החדש, של הגדולים, של האיש. יש המון אושר ושימחה (האיש מאושר עד הגג, אצלו תמיד הכל יותר פשוט), אבל יש גם קשיים, אני נותנת להם זמן ומקום, אבל הם יכתבו כבר במקום אחר.
אז הלידה....
כל התשיעי ליוו אותי צירים. "צירונים" כינה אותם הרופא שלי, אבל הם די כאבו. אז אחר צהריים אחד הם הופיעו שוב, ואני נאנחתי. האיש שאל אם זה מתחיל, ואני עניתי לו בבטחון רב שלא, זה עוד לא התחיל, זה רק הצירונים. הדשא שלנו היה עמוס בילדים. השניים שלנו, שתי חברות של הגדולה, ואחד של הקטן. לא היה נעים לי (לא היה נעים לי...) לשלוח את כל השלושה הביתה, ואת שלי לחברה הטובה, כמו שסיכמנו, מין שעה לא נוחה כזו. הלכתי לי לגלוש במחשב. כאן באתר, ובעוד מקומות, כשה"צירונים" האלו מלווים אותי. כל כך לא מזכירים את הצירים של שתי הלידות הקודמות, עד שממש לא התייחסתי אליהם, אבל האנחות יצאו ממני כנגד רצוני. האיש היה מודאג, כל שניה הוא הגיע ושאל: "זה מתחיל?" ועניתי לו בבטחון שלא, זה לא מתחיל. ובנתיים, החברים עזבו לאט לאט את הבית. אכלנו ארוחת ערב. אני אכלתי בתאבון רב, בין "צירון" ל"צירון". הגדולה הסתכלה עלי כשנאנחתי, דאגה לי, ואולי גם חשבה על עצמה בעתיד. חייכתי אליה, חיבקתי אותה, הקטן פחות התעניין. מקלחות, סיפור לפני השינה, הכל תחת פיקודו של האיש, כשאני נחה לי בסלון וצופה בחוסר עניין בטלווזיה. ככה עברו להן שעתיים. ואחרי עוד שעה, כשהילדים כבר ישנו, ואני נכנסתי להתקלח ויצאתי ,והמצב המשיך כמו שהוא. האיש, חסר מנוחה, לקח פיקוד: "זהו, זה התחיל, אני אומר לך, יוצאים לביה"ח". עוד ניסיתי להתווכח איתו, טענתי שזה לא זה, לא [b]מרגיש[/b] כמו שתי הלידות, ולא נעים להטריח את החברה, ובטח יגרשו אותנו מביה"ח...
אבל האיש לא הקשיב וקראנו לחברה, מיד הגיעה, מתרגשת, מחבקת, מסתכלת עלי- את בלידה, זה בדוק (האיש, זורח, מרוצה מעצמו- "אמרתי לך?"). ואני- "לא מה פתאום, אני לא בטוחה, בטח יגידו לי לחזור".
וככה נסענו לביה"ח. נכנסנו, מוניטור, בדקו- והאחות אומרת- כן, פתיחה של 5 אצבעות, את בלידה. אני, נדהמת, כמו צעירה בת 20 שבחיים לא ילדה- "באמת?, את בטוחה?". האחות צוחקת: "מותק, רואים פה צירים, את לא מרגישה?". מיד לחדר הלידה. אני מפוחדת, מבוהלת. כל ציר אני רוקדת את ריקוד הכאב שלי, האיש מאחורי, עם עיסוי חזק ביותר בגב. מבקשת מהאחות לא להתחבר עדיין למכשירים, כמה שיותר לעמוד, ככה אני מתמודדת טוב יותר עם הכאב. האחות, נעימה, מנומסת, מסכימה טוענת בתוקף (מה שאח"כ לא עמד במבחן המציאות) "מצידי תלדי גם בעמידה". מציעה לי כדור לנוח עליו בצירים. אני מנסה, לא ממש עוזר. רק ריקוד הכאב שלי, והאיש מאחורי מעסה אותי בגב. חזק. לאט לאט הצירים מתחזקים, אחרי שעתיים, של אוירה טובה וצחוקים ביני ובין האיש. הצוות רואה שאנחנו נינוחים, שמחים (בעיקר האיש, תמיד הוא משרה אווירה כזו על סביבתו). טוענים, מספרים לנו שיש להם ניתוח קיסרי דחוף, שואלים אותנו בעדינות אם יכולים לעזוב אותנו לכמה דקות, ואם יהיה לנו בעיה אז נקרא להם. אנחנו מסכימים, ילדים טובים. אחר כך זה יסתבר כטעות עבורי, אני, מה לעשות, זקוקה לאנשי מקצוע על ידי כדי להרגיש בטוחה. הכאב הולך וגובר, אבל אנחנו לא קוראים לאיש, כי שום דבר לא קורה, רק הלידה מתקדמת, וכואבת, כל כך כואבת לי. אני בוכה אני מבקשת עזרה, האיש כבר מוכן לקרוא למישהו, אני צועקת עליו שלא יעז לעזוב אותי אפילו לשניה... המשך יבוא, הקטנה בוכה...

תודה, תודה לכל המברכות. ובהזדמנות זו- המון תודה לכולכן, הייתן לי מקור תמיכה אמיתי בהריון הזה, השקטות והכותבות כאחד. דבריכן הדהדו בתוכי...
רוצה כבר לכתוב את "סיפור הלידה" שלי, אבל רוב הזמן המצב שלי הוא: |יד1|, ואני זקוקה לזמן על מנת לכתוב את הלידה הקשה והכואבת הזו, שסופה היה מרגש כל כך עבורינו.
רצה לקטנה, שוב היא רוצה לינוק...

מזל טוב |תינוק| |בלונים| |עוגה|
ובעיקר

(()) לאמא ולתינוקת.

מזל טוב! |בלונים|

מזל טוב !@}
מזל טוב !!@}
מזל טוב !!!@}

היא גדולה,היא גדולה,היא גדולה!
נשיקות למתוקה ולאמא.

@} |בלונים| |תינוק| |L| @} |L| |תינוק| |בלונים| @}
מזל טוב!

_מזל טוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שמחה על העדכון המשמח_
@} :-) @} :-) @} :-) @} :-) @} :-)

מזל טוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עקבתי אחריכן בשקט בשקט וכל-כך שמחה על העדכון המשמח {@ {@ {@

היא כאן, פיצקית נולדה לנו!
ב-4.5.06, איזה תאריך יפה, בלידה טבעית וכואבת, נולדה הקטנה !!!
המון רגשות מתערבבים זה בזה. עוד אפרט בהמשך, קשה להקליד עם יד אחת כשהקטנה עלי (כמה חיכיתי לרגע הזה).
אבל בעיקר- "איזה אושר" וגם: "עשיתי את זה"
גורה קטנה, מתוקה ורכה שיונקת במרץ רב...
|תינוק|

ממש קינון ,אני זוכרת את הצורך הזה להתבית,לסדר ולהכין את הקן לגוזל שבדרך,
והשם בד"כ מגיע עם הנשמה שיורדת,ע"פ היהדות ההורים מקבלים מין נבואה לשם של הילד,שם שיתאים לשורש נשמתו(או נשמתה) אז תראי אחרי הלידה איך הכל יהיה ברור יותר,לכן יש לפעמים תחושה ששם שרצינו לפני הלידה לא נכון לאותו תינוק\ת.
וואו,עוד מעט תהיה לכם נשמה חדשה!-כמה היא כבר רוצה לפגוש אותך...
<אותי זה מרגש>

(())
שבת שלום

_שרק אזכור ואדע באיזה שלב ליסוע לביה"ס בי"ס??? ללדת? חינוך ביתי????
תגידי, את חושבת שהטעות הזאת אומרת משהו?_
אוי, אוי, אוי- בטח שהיא אומרת משהו הטעות הזו, המון....
שכמה שאני מתנגדת לכך, משהו בי כמה לחינוך ביתי (לא סתם בחרתי לכתוב כאן, באתר הזה). שאני מרגישה שאני צריכה להיות "ילדה טובה" ולהגיע בזמן לביה"ח, כמו שהייתי ילדה טובה בביה"ס, וגם עוד משהו, שקשור לעבודה שלי, אבל אני לא רוצה לפרט. וחוץ מזה- אני בהריון, המוח שלי לא לגמרי עובד (חברות ביקרו אצלי לפני כשבוע, תכננתי לאפות עוגה, שלוש פעמים הלכתי לסופר, ובכל פעם שכחתי מצרך חיוני אחר, עד שבסוף הרמתי ידיים, וחברה קנתה עוגה נהדרת בדרך...)
הלילה היה קשה, כאבים עזים למטה, בבטן התחתונה. חשדנו כבר, האיש ואני, שזה בא, אבל לא- עוד לא. כמעט ולא ישנתי, רק לפנות בוקר נרדמתי. חולמת חלומות טובים, רוצה להחזיק אותה כבר, להרגיש אותה, לערסל אותה בין ידי, ילדה שלי...

[u]שרק אזכור ואדע באיזה שלב ליסוע לביה"ס[/u] בי"ס??? ללדת? חינוך ביתי????
תגידי, את חושבת שהטעות הזאת אומרת משהו? D-:
אני בטוחה שתמצאו שם שמתאים לאיך שהיא נראית ואיך שהיא נולדה, ואיך שתרגישו כשתפגשו אותה.... (()) {@
[u]איתך. בציפיה והתרגשות[/u]

[u]דבר ראשון תספרי לי בטלפון איזה צבע שיער יש לה[/u]
מעולה :-D

[u]מחכה ומצפה.[/u]
(())(())
איתך. בציפיה והתרגשות @}
בהצלחה.

עוד לא, עוד לא, מחכה ומצפה וזה לא מגיע. אבל כמה כיף לי בחופשה ה"טרום לידתית" הזו. אני בבית, רגועה (עד כמה שניתן להיות רגועה, ימים ספורים לפני לידה). מכבסת בנחת, מבשלת בנחת לילדים. כשהם חוזרים מביה"ס, אני ממש ממש איתם בארוחה. תמיד אני איתם כמובן, אבל איכשהו, כשאני חוזרת מהעבודה- זה יותר בלחץ ובאי שקט. ועכשיו: הארוחה מחכה להם על השולחן (זיכרון ילדות: אני שהייתי בת לאמא עובדת, והתרגלתי לחזור לבית ריק, ולחכות לאמא שלי כשעה לארוחת הצהריים חוויתי שבועיים סיוט שסבתא שלי שמרה עלינו כשהורי נסעו לחו"ל, איך שחזרתי מביה"ס, מיד- לשולחן, לחץ לאכול, זיכרון לא טוב...). הם חוזרים רעבים, עייפים, ומספרים לי את הסיפורים הקטנים שלהם על ביה"ס. אותם סיפורים שאני אוהבת לשמוע תמיד, אבל עכשיו אני שומעת אותם [b]בנחת[/b] וברוגע גדול יותר. אני קוראת לאט (בכלל, אני שחיה תמיד מהר, חיה עכשיו ל א ט ונהנית מכל רגע). עושה את אותם דברים שאני עושה תמיד בבית- אבל בלי התוספת הגדולה, העמוסה והכבדה של העבודה. גיליתי משהו חדש? באתר הזה? לעבור לחינוך ביתי???. לא, לא אני, אבל בשנה הקרובה לפחות- כן, ואח"כ אחזור לסגנון החיים הרגיל (נימוקים: אני [b]אוהבת[/b] את העבודה שלי מאוד, פרט ללחץ ולעומס- היא מעניינת, מרתקת , מביאה אותי למקומות טובים ומשמעותיים כאדם, כאמא. מאפשרת לי לעזור לאנשים בצמתים קשים בחייהם, להיות לרגע דמות משמעותית עבורם, אני אוהבת כסף, לא ככסף, אלא כמשהו שיכול לעזור לי לקנות דברים- לבית, ספרים לי ולילדים, בגדים, כלים, אני אוהבת להתלבש ולצאת קצת מהבית, להתאורר במקום אחר ואח"כ לחזור לילדים ולאיש ולהרגיש שזה המקום הכי נכון, בקיצור- אני לא טיפוס של חינוך ביתי). למרות שחושבת שוב ושוב מחשבות שונות איך "לפצח" את השיטה, ואיך להיות יותר בבית ממה שאני עכשיו (שזה המון יחסית למיינסטרימית- כל יום באחת בצהריים, אבל מסתבר שזה מעט מדי יחסית לעצמי, ובטח ובטח יחסית לאנשים אחרים פה).
ונעבור לתינוקת- החלפנו לה שוב שם, סיפרנו לילדים, אני עדיין לא ממש ממש שלמה איתו, למרות שזה השם הראשון הראשון שרציתי, פתאום לא מרגיש לי נכון השם הזה, אבל כבר מותשת מהדיונים האינסופיים בנושא. אולי אחרי הלידה יבוא משהו אחר, או שאתחבר יותר לשם הזה.
מרגישה שמדברת על הכל מסביב, אבל לא על הדבר עצמו, בעצם שניים: הלידה= מפחיד, מפחיד, מפחיד. בעיקר בלילות. בימים אני זוכרת שזה אפשרי, ושכבר "עשיתי" את זה פעמיים, ומה כבר יכול להיות. בלילות מתגנבת לה החרדה, מתגנב לו הפחד, שרק לא יקרה לי ולה משהו לא טוב, שרק לא יכאב יותר מדי, שרק אזכור ואדע באיזה שלב ליסוע לביה"ס.
התינוקת= שתגיע כבר, שנכיר אותה (הבן שלי אומר- "מתי היא תצא?, אני כבר מת לדעת איך היא נראית, דבר ראשון תספרי לי בטלפון איזה צבע שיער יש לה"), שנראה איך היא ומי היא, שנאהב אותה, שנראה איך אנחנו, ואיך זה בכלל.
מחשבות מבולבלות, לא מסודרות... מחכה ומצפה.

[u]מחכה איתך[/u] {@

[u]אני יודעת שזה לא מרשים כאן באתר הזה אף אחת כמעט[/u]
אותי זה מרשים ;-)

את יודעת, אני חושבת עלייך הרבה. אנחנו דוחים בינתיים את התוכניות להריון נוסף, ומאוד מעודד אותי לשמוע שזה אפשרי להתחיל הכל מחדש גם כשהילדים גדולים כל כך. נשמע לי נהדר!!
שיהיה בשמחה, בבריאות ובאהבה. {@

תנצלי את הזמן להכנה רוחנית ללידה,
יש חוברת נהדרת של דפנה חיסדאי עם מספרי טלפון של תומכות לידה.
זה מאוד עוזר להתכונן ללידה-מניסיון.

מחכה איתך {@
מכירה את המחשבות הזוחלות הללו. אני אוהבת להתבונן בהן ולומר להן- נכון, אתן פה, יש לכן מקום, אבל אני לא [b]באמת[/b] דואגת! מה שצריך לקרות יקרה ויש בי את הכוחות להתמודד עם זה.

[u]החיים הרגועים, השלווים שלנו עומדים להתהפך[/u]
זה באמת יקרה, כי יש התעוררויות פתאום ובכי והחלפות והחלמה מהלידה וכו' וכו' אבל אלו שינויים טובים, כיפיים, שנועדו לסדר מחדש את הארגון המשפחתי.
אני מאמינה גם שכל תינוק מביא איתו את ההזדמנות לגדול ולהתפתח עוד ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית |עץ|

שיהיה בהצלחה |בלונים|

מתקרב, מתקרב, רגשות מעורבים, חזקים. פחדים מהלידה, שלא אעמוד בכאב הזה (אני יולדת ללא אפידורל, בגלל סיבוך שהיה לי, אני יודעת שזה לא מרשים כאן באתר הזה אף אחת כמעט, אבל אותי ואת הסביבה שלי- מאוד). שתהיה לידה קשה יותר משתי הקודמות, שהיו די מהירות. שלא אזכור מה זה צירים, ומתי צריך להגיע לביה"ח. הלילות קשים, כאבים בבטן התחתונה, כאבים נמתחים כאלו, די חזקים, אבל זה לא צירים ממש (לפחות עדיין לא ילדתי).
כבר כיבסתי כמעט הכל, והבן החמוד שלי עזר לי לקפל (את החיתולים והמגבות) ולסדר בשידה. מחכה לה, הם מחכים לה מאוד. שמחים לכל חולצה קטנטונת שהם רואים או משחק לתינוקות. ופתאום, באמצע כל זה, הבליחה בי לרגע, כמו סכין, מחשבה לא טובה, שזו טעות, שיקרה משהו רע, שהחיים הרגועים, השלווים שלנו עומדים להתהפך, ועשינו החלטה לא נכונה שהחלטנו להביא אותה לעולם. מהר מהר גירשתי את המחשבה הזו, אבל שרידים כואבים ממנה נשארו עד עכשיו. אי אפשר להתחרט, אני אומרת לעצמי, בטח שלא עכשיו, וחוץ מזה, תראי שיהיה בסדר, והיא תהיה חמודה, אבל עדיין הפחד ההוא מלווה אותי. גם האיש, האופטימי בדרך כלל, נדבק ממני (במקום שזה יהיה להפך), וחושש לשלומה. רק שתהיה בריאה, שהכל יהיה בסדר איתה.
רוצה כבר לכתוב פה את ה"אחרי", לספר לכם ולעצמי מה היה, ואיך קרה ואיך קורה.

כיף לשמוע!! איזה יופי שאתן גדלות ;-)
שולחת חיבוקים ומתרגשת ביחד איתך. {@

אגב, גם קונבנציונליות נוטלות [po]אומגה 3[/po] זה לא רק למשוגעות. אפילו רופאים ממליצים על זה היום, היית מאמינה?
[b]לא לאנשי מחתרת בלבד[/b] :-D

תודה לכל התומכות, וגם למנערות, אפילו שאני ממש ממש לא בכיוון של אומגה 3 ודומיהן (להזכירך [po]ורד לב[/po] אני מיינסטרימית גאה). חוץ מזה, אני חושבת שבענייני תזונה אני די בסדר. מקפידה על כל אבות המזון ואפילו אוכלת דג פעם עד פעמיים בשבוע. אני מרגישה שאני גם אמא ואישה די בסדר, ומלאת חיוניות בסה"כ, פשוט לא עולה כ"כ במשקל, קורה... ועכשיו, כדי לעדכן: חזרתי היום מבדיקה. התינוקת עלתה 200 גרם, והרופא מרוצה! הוא אמר לי שאם היא לא היתה עולה בכלל זה היה מדאיג ומחייב לידה מוקדמת, אבל כל עוד היא עולה יחסית לעצמה, אפילו שהיא קטנה יחסית לעקומות, אז הוא לא מודאג. אני גם עליתי, כחצי קילו. לדעתי זה גם יפה, וגם אני עולה יחסית לעצמי, אבל לגבי זה הרופא אמר בחצי צחוק חצי רצינות "עלוב ביותר". לא יודעת, אני כל הזמן אוכלת, רק אוכל מאוד מאוד מאוזן. קניתי לי חלבה, כדי להשמין קצת. גם חילוף החומרים שלי מהיר ביותר (יציאות פעם עד פעמיים ביום ), ואני די "פעילה" כמו שהרופא קורא לזה (אבל איזו אמא לא פעילה?). מה שממש ממש כיף, יצאתי לחופש היום!!! :-) אני מרגישה שממש ממש יצאתי מעבדות לחירות. נחתי היום עד הצהריים, ואז הילדים חזרו. ואחה"צ הגדולה הלכה לחוג שלה, והקטן לחבר, ושוב נחתי. נשארו לי עוד כמה "כתיבות" וסגירות ממש אחרונות, בשבוע הבא, אבל כבר נפרדתי מכולם, ולא קבעתי יותר אף פגישה, איזה כיף!!!
עכשיו רק נשאר לחכות בסבלנות ללידה, ובלי פחד, בלי פחד (התחילו קצת הפחדים, אבל זה לפעם אחרת, הפעם נשאר באופוריה, התינוקת גדלה יחסית לעצמה, אני מרגישה טוב, הכל בסדר, הכל בסדר...)

קראתי אותך עכשיו בשלוק אחד והתרגשתי איתך. את כל-כך אמיתית וישירה וגלויה עם עצמך שזה נהדר.
מחכה איתך להולדת הקטנה השובבה.

זה נכון (ומקסים ומרגש) שיש את הסיפורים על ילדים שנולדו במשקל נמוך והיום- אחרי כך וכך זמן- הם מתפתחים סבבה [b]אבל[/b] את יכולה גם לקחת את פיסות המידע הללו כהזדמנות לשינוי והתפתחות [b]עבורך[/b] שהרי הצורך להזין אותה לא ייגמר עם הלידה, הוא ימשיך גם אח"כ...
ובכלל איזו אמא את מעדיפה להיות לילדייך? איזו בת זוג לבעלך? איזו אשה עבורך? עם חוסרים/ מחלות/קשיים/ בעיות שיניים, עצמות וכו'? או בריאה וחיונית?
שהרי זה דיי ברור כבר כיום שמי שתצא מופסדת זה רק את (מחוסר העלייה במשקל השווה למחסור ברכיבי תזונה החיוניים להתפתחות העוברית/תינוקת ואמה...).
אגב, אם את עוד לא לוקחת, זה עדיין לא מאוחר ל [po]אומגה 3[/po]
>ורד מנצלת הזדמנות לנער קצת, ברוח טובה (מקווה)<

_כל הסטטיסטיקות של האולטראסאונד הפסיקו לרגש אותי.
מי שישנו בבטן שלי מוזמן לחיי באהבה ._
|Y|
אני ילדתי בשבוע 32 בת מדהימה (תכף בת שלוש) במשקל 1500 גר'.
את לא נשמעת במקום כ"כ רע...
האם קטנטונת פעילה?

(())

[u]זה היה כנראה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. בדיקה שהיתה לי אצל הרופא העלתה שהעוברית קטנה מדי, לא מתאימה לשבוע (מתאימה לשבוע 31, ואני כבר בשבוע 34).[/u]
אני ילדתי את הגדולה שלי בשבוע 34, מישקל 1380. הלידה המוקדמת ביגלל שלא עלתה במישקל.
היום היא נסיכה אמיתית בת שנתיים ותשעה חודשים מתפתחת יפה גם גופנית וגם שיכלית.
גם לא תמיד הערכות המישקל שלהם נכונות. אז תמשיכי לעקוב, תשתדלי להסיר דאגה מילבך (תעתקי מבן זוגך, הוא אכן צודק יהיה בסדר. ) ובעיקר המשך הריון מהנה וב ה צ ל ח ה ! ניפגש בע"ה בסיפור לידה .

[u]אני מתכוונת להגיע ללידה מלאת עוצמה,בטוחה , חזקה ריגשית ובריאה[/u]

נהדר! בהצלחה לכל המעוברות.

אור ירח יקרה
אחרי 4 הפלות בעצמי , ילד בן 3 מדהים והריון בן 38 שבועות ברגע זה,
היו לי מלא חרדות . הנטורופטית שלי נתנה לי פרחי באך בשלב מוקדם יותר.
לפני 3 שבועות גמרה בליבי החלטה.
אני סומכת!
אני מתכוונת להגיע ללידה מלאת עוצמה,בטוחה , חזקה ריגשית ובריאה.
כל הסטטיסטיקות של האולטראסאונד הפסיקו לרגש אותי.
מי שישנו בבטן שלי מוזמן לחיי באהבה .
אני הולכת לטיפולי מיים שעושים נפלאות לגופי ונפשי.
אני רוקדת ושרה המון ,עושה יוגה ומתכרבלת הרבה עם משפחתי.
נשיקות ואור

(()) {@

אה ועוד משהו-
ברפואה הסינית הרחם אדמה מקבל ממתכת ריאות, לי היה בהריון של הבת מצב של היחנקויות מתוך שינה ותחושת אין לי אויר
טיפול שיפר את מצב האיזון פלאים (דיקור סיני ותפילה במקרה שלי)

יש אנרגיה טובה
אהבה, תקוה,שמחה
דאגה היא אנרגיה לא טובה, היא מכווצת אותנו,
בריפוי הרוחני הבטן היא המקום שלבליעת התחושות, וגם של הפחד
אם הייתי במקום הזה של הריון נוסף אחרי הפלות,
הייתי מזכירה לעצמי שכל הריון הוא נשמה חדשה וגם אני כל יום נשמה חדשה לגמרי
כמו עוף החול אנחנו נפרדים לפני השינה ומתעוררים חדשים
הייתי מזכירה לעצמי לחיות את הרגע עכשיו, לנתק את החיבור המדכא לעבר, לא לחשוב כלום על העתיד
פעם הייתי ברעידת אדמה מפחידה זועה
אז אח"כ פחדתי הרבה
ואח"כ אימצתי את הגישה הזאת שאומרת - עכשיו טוב
למה לי לפחוד ולדאוג? אם יקרה כבר נתמודד, יהיה לנו כח להתמודד
אבל עכשיו טוב, וגם הרגע הבא יהיה טוב
וזה מתקדם לעתיד טוב
(אנשים שהתמודדו עם הקשיים הכי בלתי נסבלים פשוט התמודדו, מי שצפה בהם לא הבין מהיכן הכוחות ודאג, למה לנו לסבול פעמיים - פעם כמתרחש ופעם כצופה?)

מקווה לטוב ומאחלת שיהיה טוב

דאגה לא מביאה אותנו לשום מקום טוב,
תתפללי לטוב ובע"ה יהיה טוב.זה לא שאת מרעיבה את עצמך,את אוכלת והיא תהיה בסדר!
גם אם היא קטנה זה לא מעיד על עיכוב בהתפתחות.

זה היה כנראה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. בדיקה שהיתה לי אצל הרופא העלתה שהעוברית קטנה מדי, לא מתאימה לשבוע (מתאימה לשבוע 31, ואני כבר בשבוע 34). עד עכשיו לא הפריע לי שאני לא משמינה כ"כ, כל עוד זה משפיע עלי, אבל כשזה קשור בה, זה קצת מדאיג אותי. ברגע שהרופא אמר, שזה עדיין לא מדאיג, ונראה מה יהיה בבדיקה עוד שבועיים, ואם היא תעלה, בקצב שלה, אז זה בסדר-ישר נהייתי מודאגת. הוא אמר לי גם לאכול הרבה, ואני מנסה, אבל לא ממש הולך לי. אני אוכלת, אבל הנטיה הטבעית שלי היא תמיד לכיוונים בריאים ודלי שומן: ירקות, פירות, חזה עוף, מעט פחמימות. עניין של הרגל מאז שעליתי ולא ירדתי בהריון של הקטן. מנסה להרגיע את עצמי, לומר לעצמי שזה הפיניש האחרון בדאגות, וסה"כ שמעתי על תינוקות שנולדו קטנים ממנה (בהערכת משקל יצא שהיא 2 ק"ג) והם בסדר גמור. אבל משהו בכ"ז מדאיג, לא המשקל כ"כ, כמו ההתפתחות שלה, המוח שלה. ולמה אני באמת לא עולה במשקל. בהריונות הקודמים הייתי כבר ממש פילה בזמן הזה (עם הגדולה עליתי 17 קילו, עם הקטן 11, ועכשיו רק 6 קילו!). אני מתנחמת בזה שאני מרגישה טוב, פעילה. אתמול סידרתי את הארונות לקראת הקטנה, פיניתי לה מקום. גם כולם אומרים שאני נראית טוב, זה לא מספיק? צריך לדאוג? בדאגה הזו אני כמעט לבד, האיש בכלל לא דואג, הוא בטוח שהכל יהיה בסדר. בכלל, הוא מסתובב בהרגשה של אושר, ומחכה ומצפה לה באותה שימחה שאיפיינה אותו עם ההריון של הגדולה. שימחה נטולת דאגות. מעורר קינאה מצד אחד, ומצד שני, קטן ומעצבן, מעורר עצבים, למה הוא לא דואג איתי? למה הוא אומר לי כל הזמן שהוא בטוח שיהיה בסדר? מאיפה הוא כ"כ בטוח בעצמו תמיד? ואיך הוא תמיד תמיד אופטימי? (וגם צודק?).

(())

מצד אחד: כבד לי, קשה לי לנשום, בעיקר בלילות. (למרות שעליתי כ"כ מעט בהריון הזה, 5 קילו בלבד עד עכשיו, חודש וחצי לפני התאריך המשוער, ואפילו הרופא נזף בי, אבל אני שמה עליו קצוץ, כי העוברית במשקל תקין). מצד שני: יותר ויותר מרגישה בטוח. היום אפילו שמעתי מקרובה איזה סיפור קשה על מישהי בהריון, והצלחתי לרחם עליה, ולכאוב את כאבה, אבל בלי שזה יכנס אלי ממש. מצד שלישי: החלומות שלי, החלומות, הלא מודע הזה שגולש ומציף אותי, מראה בכ"ז שהפחדים לא נעלמו כולם. חלום מציף ומוצף היה הלילה. שהרופא שלי אומר לי, בשבוע ה-32 להריוני, שצריך לעשות עוד בדיקה אחרונה, ובעצם מין פרוצדורה כזו מיוחדת בביה"ח, כדי שיצא לי תינוק. ואני אומרת לו: אבל נדמה לי שכבר יש לי, וזו בכלל תינוקות, בדקו, ואם אני לא טועה זה מתחיל מהתחלה להתפתח לעובר ותינוק. והרופא עונה לי: לא! פעם זה היה ככה, היום זה ממש ממש שונה, דברים השתנו מאז ההריונות האחרונים שלך, מה שיש לך בבטן זה כלום, וכדי שזה יהיה תינוק את צריכה להתאשפז וננתח אותך. ואני, מבולבלת מאוד, מפוחדת, מגיעה לביה"ח ומפספסת את התור, ולא מוצאת את החדר. ואז מזמינים אותי פעם נוספת, ואני מפחדת לא להגיע או לא למצוא, ואז מתעוררת, בבהלה, ולוקח לי קצת זמן עד שאני קולטת שדוקא אני [b]צודקת[/b], ושום דבר (לפחות בדברים האלו, תודה לאל) לא השתנה מאז ההריונות הקודמים שלי, וכן יש לי תינוקת: חמודה, ובועטת נורא, בתוך הבטן, ולא צריך שום פרוצדורה, רק ללדת אותה כבר...
עכשיו קראתי את החלום, ופתאום זה נראה לי נורא מצחיק, ודוקא לא מבהיל. ונזכרתי בחברה טובה שלי שחלמה גם היא המון חלומות "הריוניים" כאילו, ושקופים לפענוח במהלך ההריון. פעם אמא שלה אמרה לה שהיא לא תצליח לגדל תינוק, כי היא מעופפת כזו. אז בלילה אחד היא חלמה שנולד לה חתול, ובאמת קשה לה לגדל אותו, ובלילה אחר היא חלמה שנולדת לה צנצנת במקום תינוקת...

[u]אני מרגישה טוב. אני שמחה .[/u]
|Y| @}

אור ירח, יקרה!
קראתי עכשיו את כל הבלוג שלך בנשימה עצורה. את כותבת בצורה מרגשת, כנה וישירה כל כך! ממש נוגע ללב. אמיתית, פתוחה, לא מתיפיפת לרגע.
מאחלת לך המשך הריון נעים ויפה, בריא ובועט(ת), והמון המון אושר!!

<ובבקשה בבקשה תמשיכי לכתוב ולעדכן....{@ >

חיזקי ואימצי ! מאחלת לך המשך הריון מוצלח לידה קלה ובטוחה. והמון אושר לך לעוברית ולמשפחתך.
כותבת לך ומניקה את הילדה (חודש וחצי ). כן את אותה עוברית פשושית שההריון שלה היה מלא חששות ופחדים כמו שהיו לך והיום היא תינוקת בריאה וחמודה. בקרוב אצלך !

הרבה זמן אין לי צורך לכתוב כאן, כי פשוט אני מרגישה [b]טוב[/b]. אני [b]שמחה[/b] . (קצת מפחדת שכותבת את זה, אבל חייבים להודות באמת...). אני נראית טוב, אפילו פורחת. ההריון הזה יפה, אפילו האיש אמר שמכל ההריונות שלי, זה ההריון הכי יפה. הבטן שלי עגולה, חמודה, ואני מקבלת המון המון מחמאות מקרובים וזרים. העוברית החמודה משתוללת אצלי בבטן, בועטת (עכשיו אני מבינה שמה שהכרתי מהריונות קודמים בכלל לא היה בעיטות, רק מין נקישות קטנות ועדינות), וכמה שאני מקטרת על זה, זה נחמד וכיף. אני מחכה שהיא תצא, אבל ברור שבסוף היא תצא לא? ועוד ברור לי פתאום, שכמה שהולך להיות גם קשה, זה יהיה גם כיף, וחידוש, ואהבה כלפיה, כלפי הילדים והאיש. וגם אהבה שלי ושלהם כלפיה. גם בעבודה, הלחץ הנוראי שהיה- הולך ופוחת. הלחץ היה בעיקר בגללי, בגלל שיש לי תוכניות לצאת לחודש חופש לפני תאריך הלידה המשוער. נשאר לי עוד חודש לעבוד, ורשימת המטלות שהעמדתי בפני עצמי הולכת ופוחתת. כל פגישה שאני עושה, אני עושה לעצמי וי קטן בראש- הינה, גם זה עבר, והרשימה הארוכה של המטלות הולכת וקטנה. אולי נצא לטיול לצפון כל המשפחה. כמה אני מחכה לזה, רק ארבעתינו, הכי הכי כיף (יש גם טיולים שאנחנו עורכים עם חברים, ועם משפחה, וגם הם נחמדים, אבל לטיולים שאנחנו עורכים לבד יש כיף יותר גדול בעיני, מין זמן כזה רק שלנו. תמיד חלמתי על חבורה כזו, חבר'ה כמו שקוראים לזה, עד שהבנתי שזה שאין לנו דבר כזה זה בגלל שזה לא ממש מתאים לנו, ודי כיף לנו בבועה המשפחתית הקטנה).
אז בזמן האחרון אני אופטימית. אופטימיות זהירה, אבל אופטימית.

@}

תודה על ההתייחסות, מחמם את הלב. עוד קצת חוויות מביה"ח, כדי שאוכל לשים אותן מאחורי. בעצם חוויה אחת, קשה לי ביותר. אישה שבחודש התשיעי, דקה לפני שילדה בניתוח קיסרי מתוכנן, לא שמעו פתאום דפיקות לב של העובר, והיא איבדה אותו... כל הלילה היא בכתה. דיברתי איתה קצת (היא לא היתה כ"כ דברנית, ואולי גם אני פחדתי לפתוח את הנושא). כל כך כאב לי, כל כך הפחיד אותי. מה שהיא כן אמרה, במעט שאמרה, היה: "אבל הכל היה כל כך בסדר". שוב התחושה הזו של חוסר האונים. שאין לנו, לי, שליטה על מה שיכול לקרות. ביני לבין עצמי ערכתי חוזים עם אלוהים (שביומיום אין לי כל כך דיבור ישיר או עקיף איתו). "עשה שלי זה לא יקרה, הרי אני את שלי כבר שילמתי, את הסבל שלי סבלתי, ועכשיו מגיע לי קצת טוב". ותיכף ומיד הרגשתי רגשות אשם כלפי אותה אישה. על איזה סבל אני מדברת? מה שהיא עוברת נראה היה לי באמת כמו יסורי גיהנום. לעבור תשעה חודשים, ופתאום לאבד בהפתעה גמורה את התינוק.
זהו, עד כאן, עוד מחשבות רבות היו לי, אבל אני לא רוצה לפתח אותם. אני אחרי, ואני חזקה, ואני בהריון. התינוקת שלי מזכירה לי מאוד שאני בהריון והיא כאן, חיה ובועטת. כבר אמרתי שבעיטות כאלו לא היו לי עם שני הגדולים. במשך היום, כשאני מתרוצצת ופעילה, אני מרגישה אותה, אבל במיוחד כאשר אני מתיישבת לרגע, או ממש שוכבת לנוח. כאילו היא מזכירה לי: "הי אמא, אל תדאגי, יש לי אופי חזק, אני מהשורדים, את יכולה מהיום עד מחר לחשוב לך מחשבות כאלו, מדאיגות, שבלוליות, לי יש תוכניות אחרות לחיים, לחיות אותם למשל,בעוז ובכח". ככה אני מרגישה את התינוקת שלי, וזה משמח ומוזר לי בעת ובעונה אחת. כי אני לא כזו, וגם האיש שלי, וגם שני הגדולים. מה נעשה עם שובבה כזו? (ובאותה נשימה אני חושבת- איזה כיף יהיה, לשם שינוי, לגדל תינוקת ופעוטה שובבה, שרצה לה בבית ובגנים- הילדים שלי היו תמיד איטיים כאלו, הססניים). אוי תינוקת אני רוצה [b]ללדת[/b] אותך כבר, שתהיי פה באמת...

[u]ווהאו, איזו חוויה.[/u] (()) העיקר שעכשיו הכל בסדר.
היית כנראה זקוקה למנוחה...

[u]אז זהו, שבהתחלה קצת שיתק אותי כל מה שכתבתי בסוף, על הכתיבה הזו בבלוג, ואיך אני נתפסת בעיני אחרים (תמיד הצורך הזה להיות נאהבת, נחשבת).[/u]
בעיני את מאוד אנושית ואין מה להתבייש.

ווהאו, איזו חוויה.
(())

אוי, אוי, אוי...... כל-כך הרבה זמן לא כתבתי, ואפילו לא הצצתי בבלוג שלי, ובכלל באתר, עוד מעט אני אסביר למה, ובדיוק כשאני מתכוונת לכתוב ולבדוק, אני רואה שגם שאלתן עלי, כמה מחמם את הלב.
אז זהו, שבהתחלה קצת שיתק אותי כל מה שכתבתי בסוף, על הכתיבה הזו בבלוג, ואיך אני נתפסת בעיני אחרים (תמיד הצורך הזה להיות נאהבת, נחשבת). אחרי זה היו המון עיניינים אחרים, הכי קשה מבינהם היה "בילוי" בן שבוע בביה"ח. כאבי הבטן הלכו וגברו, תוצאות הבדיקות (דקלת בדרכי השתן, אבנים בכיס המרה) לא העלו קודם, אבל אני התפתלתי מכאבים. הרופא שלי החליט שאני צריכה איזו ראיה כוללת, וגם בביה"ח חשבו כמוהו. 6 ימים בילית שם, ובסוף השתחררתי בלי שום תוצאות, אבל- למרבה הפלא הכאבים חלפו כלא היו ברגע שיצאתי מביה"ח. אני יודעת שיש פה הרבה כאלו שהמילה בית-חולים עושה להן רע, אבל לי באופן אישי ומטופש יש הרגשה נורא בטוחה כשאני מגיעה למוסד הזה, כאילו- פה באמת יודעים מה לעשות, ויטפלו בי כמו שצריך, כן- אני יודעת שזה נורא טפשי, והמון טעויות קורות במוסד הזה, אבל עם הרגש שלי אי אפשר להתווכח. וברגע שראיתי איש עם חלוק (ויותר מזה- אישה עם חלוק) ישר נרגעתי. הכאבים היו כאבי תופת, שברגע נתון (שחשבו שזה בכ"ז אבנים בכיס המרה שלא נראות כ"כ) ואמרו שלא ינתחו אותי עד אחרי הלידה, חשבתי לעצמי- תנתחו, תעשו מה שאתם רוצים, רק תשחררו אותי מהכאב הבלתי נסבל הזה. נמנעתי ככל שיכלתי מלקחת תרופות, אבל פעם אחת כן הסכמתי לאופטלגין (מקוה תינוקת שזה לא יפגע בך...) אחרי שלא ישנתי, בגלל הכאבים, 22 שעות רצופות. ובאמת, מיד נרדמתי, ואח"כ הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, ועוד יותר טוב, עד שהחליטו לשחרר אותי בלי שום ממצאים נראים לעין. הרופא אמר לי: "אין לנו מושג מה זה היה, אבל אם זה מרגיע אותך- את והעובר לא בסכנת חיים". אמרתי לו שזה מאוד מרגיע אותי, וחזרתי הביתה, לנוח עוד כמה ימים. לבהות ולקרוא כמו שאני אוהבת, ולחשוב על הכאבים הללו, ומה בהם פסיכוסומטי.... זהו עד כאן בנתיים, אין לי כוחות לספר יותר... המשך יבוא....

יו, נועה, נשבעת שאתמול בלילה עלה לי הדף הזה בראש וחשבתי 'מעניין מה קורה איתה? מה שלומה?'
כנראה שיש איזשהו build up באוויר :-D

אז מה שלומך באמת?

מה שלומך? @}

נירי, תודה על התגובה. אני חייבת לכתוב כאן משהו בסוגריים גדולים, על כל תהליך כתיבת הבלוג הזה, שהוא לא פרטי באמת, ופתוח לעיני כל. זה תהליך מרגש, מלהיב ומוזר בשבילי. כשהייתי ילדה, פתחתי כמעט כל שנה בכתיבת יומן. היומנים האלו היו מאוד סודיים, ואף אחד לא קרא אותם (ככה אני מקוה, בתור אחת שקראה פעם בסתר יומן של חברה טובה שלה, בזמן שהייתי צריכה להאכיל את הכלב שלהם, ועד היום יש לי יסורי מצפון על זה, למרות שלא היו כתובים שם דברים הרי גורל, לא כמו מה שאני כתבתי, או כך חשבתי אז- בעינים של ילדה). הכתיבה בבלוג הזה מתעתעת. מצד אחד, יש את האנונימיות (ותודה על האפשרות הזו)- הרי אני כותבת בעילום שם. מצד שני אני חושפת כאן את נימי הנימים הפרטיים ביותר שלי, אלו שמתבהרים לי לעיתים תוך כדי כתיבה. רוב הזמן אני כותבת אותם לעצמי, אבל לפעמים מתגנבת לה הידיעה שהיומן הזה קריא, קוראים אותו כל מיני אנשים, ואני אפילו לא מכירה אותם. התגובות עושות לי מאוד טוב. קודם כל התחושה הזו שקוראים אותי, שרואים אותי. אבל יש משהו נוסף, אחר. אני מרגישה לעיתים שאני חוטאת בחטא ההיבריס- הגאוה. כשיש איזו תגובה מפרגנת, אני מאוד גאה. ומיד נבהלת מעצמי- מה יש לך להיות כל כך גאה? זה לא ספרות טובה מה שאת כותבת, זה יומן. במיוחד אני נבהלת מעצמי כשאני מסתכלת על [b]מי[/b] שכותבת לי את התגובה. ביום שבשמת הגיבה בעידוד הרגשתי ממש גאוה. הינה אושיה מאושיות האתר מגיבה לבלוג! לבלוג שלי! אבל שוב אחר כך גיחכתי על עצמי נורא, ואפילו בזתי לעצמי. אז מה אם היא הגיבה, ומי אמר שהתגובה שלה יותר טובה משל האחרות (בשמת, אם את קוראת- זה הסיפור עלי, ואני מקוה שזה בסדר שאני מכניסה אותך לרגע לתוכו). הרגשתי כמו הילדה בכיתה ג', שרוצה להיות הכי הכי. התלמידה הכי טובה, זו שהמורה מקריאה את החיבור שלה לפני כל הכיתה. בעצם תמיד רציתי להיות התלמידה הזאת, ולא ממש הייתי. דוקא בתקופת הבגרות שלי, עכשיו למשל, יש מקומות שאני "התלמידה הכי טובה". למשל בעבודה שלי, אני נחשבת לאחת הטובות והמובילות שיש. אבל כנראה משהו בי לא מסופק בנושא זה, ותמיד רוצה להיות נורא במרכז. אני מנסה בכל פעם לכתוב את עצמי לעצמי, הכי אמיתי שיש. אבל מודה שיום אחרי זה בודקת אם יש תגובות. במקרים בהם אין תגובות, אני חשה נבוכה. אולי אני כבר משעממת את הציבור? (לא אתן לא חייבות להגיב עכשיו, עוד פעם- זה הסיפור שלי עם עצמי). כל התגובות האלו גורמות לי להסתכל על עצמי מהצד קצת בבוז, קצת בחיוך. נו, באמת, יש לך פה סיפור אמיתי (באמת באמת), ותוך כדי את בודקת אם הוא "מוכר", אם הוא "מעניין", אז איפה פה האמת???

נהנית לקרוא אותך. הלוואי והייתי יכולה להתבטא כך.
תמשיכי לכתוב. מקבלת הרבה מהכתיבה שלך.

רוצה מאוד להוריד הילוך, אבל עדיין לא יכולה, לא ממש. אבל כן מתכננת חודש לפני לצאת כבר לחופש, חופשת מחלה כזאתי...בנתיים אצלי, ההורמונים משתוללים ומשפיעים על העוצמות הרגשיות שלי, בצורה קשה ביותר. ריב רגיל, יומיומי עם האיש, הפך ל"ברוגז" רציני ביותר. נורא נורא נעלבתי ממנו, לא משהו שאני רוצה לפרט (בעיקר בגלל שהוא חרד לפרטיותו). אבל- משהו שפעם הייתי עוברת איכשהו, מסבירה לו מה כ"כ פגע בי, והוא יסביר ואח"כ נשלים ונמשיך הלאה, הפך לבכי גדול מאוד וחוסר יכולת שלי לדבר,ולהסביר, והסתגרות שלו (בד"כ אני שוברת את ההסתגרות שלו, אבל הפעם כל כך נפגעתי, עד כדי חוסר יכולת לדבר). והרגשה של: לבד , לבד, לבד, אף אחד לא מבין אותי באמת באמת. ואח"כ הבכי ליווה אותי בכל צעד. כששטפתי כלים, נשברה לי כוס, והתחלתי לבכות נורא. אף אחד לא שם לב, וכולם היו בבית, ושוב הרגשתי כ"כ לבד. (כשהייתי קטנה הייתי עדה המון לבכי של אמא שלי על כלים יפים שלה שנשברו, נשבעתי שאני אף פעם לא אתן מקום כל כך חשוב לכלים יפים, ובאמת- רוב הזמן אני עומדת בזה, חוץ מאשר כשאני בהריון...). היום קצת יותר טוב. "השלמנו" בלי לדבר דוקא. לא אופייני לי, בדרך שלו. היינו צריכים ללכת לאיזה מקום שההליכה קשה בו, וכמעט נפלתי, והוא החזיק לי את היד וליטף אותה והרגשתי גם קצת פחות לבד, וגם קצת מין בת 16 כזו, מחזיקה ידיים. כל הדברים האלו, למרות שאני מבינה בראש שלי שהם קשורים להורמונים, די מזעזעים את עולמי, השליו יותר בדרך כלל (לא לגמרי שליו, אבל קצת). ובתוך זה, מתנגנת לה האהבה לתינוקת הזאת. אתמול הגדולים שאלו אותי אם אני אוהבת רק אותם או גם אותה, ואת מי יותר. הם הסבירו אחד לשני בידענות שעכשיו אני אוהבת רק את שניהם, כי אני לא מכירה אותה עדיין. מאוד מאוד הם התפלאו לגלות שגם את אחותם אני אוהבת, ואפילו מאוד (כן, האהבה הזו אליה רק הולכת וגדלה). סיפרתי להם שגם אותם מאוד אהבתי עוד שהיו בבטן, וחייכתי לעצמי חיוך קטן של אהבה, אליה, לתינוקת. גם יש איזה שם שמתחיל "להסתובב" בבית, עדיין לא לפרסום (גם עם הגדולים חיכינו עד ללידה, ואף אחד לא ידע איזה שם אנחנו מתכננים). השם מוסכם עלי ועל האיש, ואפילו גיששנו אצל הילדים והם אוהבים אותו (אם כי עדיין לא יודעים שהוא יהיה כנראה השם שלה). על השם שממש ממש רציתי-ויתרתי, כי האיש לא אהב. השם הזה לא מפעים אותי כמו האחר, אבל לאט לאט אני מתרגלת אליו. ודוקא מתאים לי לתינוקת הזו שיהיה משהו כזה, לאט לאט של התרגלות. הרי עוד בבטן, אצלי, התהליכים מולה הם לאט לאט, ולא אהבה מתפרצת כמו עם הגדולים...

[u]הכאבים כבר עברו,[/u]
|Y|
אולי לא תחזרי לשגרה? אולי עדיף לך להוריד הילוך, לא בא לך?

"תגידי, בדקת אולי יש לך דלקת בדרכי השתן? לפעמים כאבים בבטן התחתונה הם הסימן היחיד (בעיקר בהריון)".

גם הרופא שלי אמר את אותו הדבר, ושלח אותי לבדיקה, ולא מצאו כלום...
אז הוא חזר להסבר הפסיכולוגי של החרדות, ואני מוסיפה את הצורך הפסיכולוגי של להיות בבית. כך או כך, הכאבים כבר עברו, ובשבוע הבא אחזור לשיגרה.

[u]שוב כאבי בטן מוזרים בבטן התחתונה[/u]
תגידי, בדקת אולי יש לך דלקת בדרכי השתן? לפעמים כאבים בבטן התחתונה הם הסימן היחיד (בעיקר בהריון).
נורא קפץ לי לעין, ותהיתי אם זה עלה...

[u]כל כך קשה להיות אמא![/u]

וואו !!

קודם כל, אני קוראת אותך ורוצה להזכיר לך, שנוסף לכל הקשיים האובייקטיביים את גם בתקופה מאד מאד לא פשוטה, של הרבה לחץ ומתח קובעים שכבר הפכו לחלק משגרת חייך בשל ההריון שהולך וצומח בך. ושולחת לך הרבה כח ובריאות.

חוצמזה, לגבי הקטע מול הילדים. אני מאד מזדהה ומכירה את המקום הזה. את תחושת הכשלון כשאני שוב ושוב מועדת / כועסת / מפעילה סמכות לא מבוקרת וכו' וכו'. אבל אני חושבת, שהמתנה הגדולה שילדינו מעניקים לנו, זה את האפשרות לתקן, להשתנות, לעשות עבודה. וזה נותן הרבה תקווה. אני בטוחה שאת היום אמא אחרת ממה שהיית לפני מספר שנים ואפילו לפני מספר ימים. אפשר לעבוד על הדברים האלה, וזה מאד מאד משתלם.

תני לעצמך אויר, וזכרי שאף אחת מאתנו לא מושלמת, ממש ממש לא !!! וחוצמזה, שוב, אל תשכחי שאת במקום מאד מאד לא פשוט שמעורר יותר עצבנות וחוסר סבלנות... (())

אוי איזה חמודה, כל-כך כעסה עד שישבה במיטה רק עם המגבת, ורצתה להעניש אותי ולא ללבוש פיג'מה. נישקתי וחיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה הכי בעולם, ורק רציתי שתתקלח... מיד שאלה אותי את השאלה הקבועה, אם אני אוהבת אותה יותר מאחיה. כלומר, העיניינים חזרו למסלולם. יש לי בראש את הרשימה שאני עוד [b]חייבת[/b] לכתוב, והיא מה אני לא אוהבת בלגדל תינוק. היא מתנגנת לי בראש. אבל נראה לי שזה זה, בעיקר. מה שקורה לי מול הילדים שלי. אני לא אוהבת להיות עצבנית, ולריב איתם על כל הדברים היומיומיים האלו, סערות גדולות מאוד על כלום. להרגיש את חוסר השליטה הזה (תלכי להתקלח, עכשיו!) נכון שעם תינוק זה שונה, אבל גם שם יש לי לפעמים הרגשה של חוסר שליטה. השעה מאוחרת עבורי, המשך והסבר יבואו בהמשך, בימים הבאים, כרגע אני נשארת עם תחושת האיכסה, אפילו שהשלמתי עם הגדולה, ואמרתי את אהבתי, מין תחושה לא טובה כזו שנשארה לי בפה, טעם מר שמזכיר לי שהאימהות היא לא רק כיף ועננים ורודים. יש רגעים של כעס, ותחושת חוסר שליטה, ורצון שהדברים יתנהלו בדיוק בדרך שלי, וחוסר סבלנות שלי, וכעס על עצמי ועל אותה חוסר סבלנות וחוזר חלילה. תינוקת שלי שגדלה לה בפנים, את מבינה? לא מבטיחים לנו, לך ולי, גן של שושנים, גם לנו יהיו בטח מריבות כאלו. אמא שלך אישה סוערת, ואת? עדיין לא ידוע. פעם, אחרי שרבתי עם הגדולה את הריב הראשון האמיתי שלנו (היא היתה בת שנתיים, ולא רצתה לצאת מהמקלחת, שוב המקלחת הארורה הזו). האיש לקח אותה לחדר ברכות. ואני התמוטטתי בבכי באמבטיה. הרגשתי שאני ממחזרת אחד לאחד את היחסים הסוערים שהיו לי עם אמא שלי. מאז עברו הרבה מיים בנהר, ואני והגדולה כבר הספקנו לריב ולהשלים אין ספור פעמים. וגדלנו יחד, היא ואני. אני כאמא, והיא כילדה. ואפשר לומר שהיחסים הלכו והשתפרו מיום ליום. אבל עדיין, שתינו עקשניות וסוערות כל כך, ויש מדי פעם הדים לאותה תקופה קשה (היא ארכה כשנתיים תמימות). ובכל פעם כזו אני מתמוטטת לי בשקט, לפעמים אפילו בלי בכי. כל כך קשה להיות אמא! יצא לי כל כך מבולבל, יש לי הרגשה שרק אני מבינה לעצמי את מה שכתבתי. מזל שזה בעילום שם כל הבלוג הזה, במקום אחר מיד הייתי משנה, ומתקנת ומסבירה את עצמי יותר טוב. אבל דוקא אני אשאיר את הבלבול, ואת הסערה שלי, פה על הדף...

שוב כאבי בטן מוזרים בבטן התחתונה, ושוב הרופא מורה לי לנוח, ושוב הדאגות והחרדות. אני מפחדת להתיש את הסביבה בדאגות שלי, מפחדת אפילו לחזור על עצמי פה בבלוג הזה. מה שעוזר לי- שאני מרגישה אותה מאוד, בועטת מין בעיטות מוזרות כאלו שמקפיצות אותי מכאב ממש, משהו שלא הכרתי משני הגדולים...
וכמו תמיד אצלי כשאני בבית, אני קודם נהנית נורא, ואח"כ נהיית עצבנית. והעצבים תמיד יוצאים על הגדולה, שהיא דעתנית ועקשנית כמו אמא שלה. ויכוח טפשי ביותר על מקלחת. אני כמו ילדה קטנה מכריחה אותה להתקלח, והיא מנסה להסביר לי שהיא תתקלח מחר, ואני לא מסכימה, ומתנצחת איתה במאבקי כוח. מה איכפת היה לי שתדלג על אמבטיה. הרי שלי לא היה כוח לעזור לה להתקלח כשהיתה קטנה, עשיתי "דילוגים" כאלו בקלי קלות. אני יודעת מה באמת מעצבן אותי. הנטיה שלה לנהל אותי, אני מרגישה לפעמים כמו ילדה קטנה על ידה, כשהיא אומרת לי מה צריך לעשות. וזה מטריף אותי, היפוך התפקידים הזה. וחשוב לי נורא להראות לה מי פה שולט. עכשיו היא שוכבת לה על ידי במיטה, עצובה, וליבי יוצא אליה, עוד מעט אני אלך לדבר איתה... חמודה כזאת.

(())

תינוקת, אמא שלך כל-כך מסובכת לפעמים, וזה הולך ומסתבך מבפנים. ההורמונים כנראה... מצד אחד, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה איתך, עם ההריון הזה, מין תחושה פנימית כזו שיהיה בסדר, שאת תהיי בסדר. הגיעו תוצאות מי השפיר והן תקינות (את בסדר!). מצד שני, בזמן האחרון אני עצבנית נורא. רבה עם הילדים על כל שטות. והם באמת ילדים טובים, חמודים. דורשת מהם להיות "חיילים" כאלו. לתפקד מהר, כמוני. לעלות מהר למקלחות, להתקלח מהר, לסדר את החדר. הכל צ'יק צ'אק, בלי הנחות. בעבודה גם מגלה סמני עצבנות. אמנם, לא עם האנשים שחשובים לי שם, אלא עם כל מיני פקידים מטומטמים, אבל בכ"ז אנשים... גם עם האיש המצב קצת עדין. נעלבת בקלות, מפחדת שנגיע שוב למצב שהיה כשהקטן נולד. כשאני מרגישה מקופחת וממורמרת על כל דבר. חוששת נורא איך יהיה שתיוולדי. לא איך יהיה איתך. יותר ויותר נראה לי שאת תהיי נפלאה. אלא איך יהיה איתי, ועם דרגות החופש שלי, ועם כל הארגונים, סידורים, הסעות למיניהן שיש תמיד, ושלא אשקע למרה שחורה, ושאדע לבקש עזרה, ושלא ארגיש זיפת, ובביצה טובענית. שוב מתגנב לו החשש הההזוי הזה: עשיתי נכון שהחלטתי להביא אותך לעולם? זה לא יהיה קשה לי מדי? זה לא יקח אותי כמה שנים אחורה? ומה עם הכסף, על זה בכלל לא דיברתי. ולצד זה: " כן, כן, זה הדבר שאני כ"כ אוהבת, להיות אמא"
[b]רשימת הדברים שאני אוהבת בלהיות אמא[/b]: לדבר עם הילדים שלי, לשחק עם הילדים שלי, לשיר איתם, לצחוק איתם, לספר סיפור לפני השינה - סיפור טוב, קלאסי כזה, ולדבר עליו, לישון איתם במיטה, להתקלח איתם.
רשימת הדברים שאני אוהבת בלגדל תינוקות: להניק, להניק להניק, ל ה נ י ק!!! במיטה בשכיבה, בכורסא בישיבה, עם כרית הנקה, בלי כרית הנקה. לצחוק איתם, לדבר איתם (גם כשהם לא עונים), להגיד שאני הכי אוהבת בעולם.
להיות בחופשת לידה!!!!! להיות בחופשה אחרי לידה, להיות בחופשה מהחיים, מהעבודה, מהריצות האינסופיות.
לישון בבוקר עם התינוק/ת אחרי הנקת הבוקר במיטה.
לשכב במיטה: אמא, אבא, ותינוק.
רשימת הדברים שאני לא אוהבת, תבוא בהמשך....

נוגע ללב
איך אנחנו לא מושלמות, לא שלמות אבל עם כל כך הרבה אהבה ורצון. איך לעיתים, האמהות או תקופות ממנה, הופכים להיות כל כך טרואמתים וקשה להתגבר על הטראומות האלה, כי הן חוצבות בתוך הנפש ומשאירות צלקות וסימנים ולוקח זמן לרפא אותם.
כל מה שאני אומרת בא מתוך ההדהוד של הדברים שכתבת , בתוכי.
גם לי היו טראומות לא פשוטות בגידול שלוש ילדי הראשונים. והנה אני עכשיו בהריון רביעי, (לא מתוכנן)אחרי שמונה שנים וכולי נרגשת ומחכה ורוצה שזה יהיה אחרת. מאד מאד מקווה. מזדהה איתך, אמא!

תינוקת, עוד אין לך שם. לאחים שלך מצאנו כבר בשבוע ה-10 את השם שמתאים לשנינו ואיתך... טוב, כבר הבנתי שאיתך שום דבר לא דומה. מנסה לתת לזה זמן, להרהר, לחשוב, אבל זה כ"כ לא אני! אני- צריכה לדעת לאן פנינו מועדות, ומה יהיה, ואיך יקראו לך! יש לי שם שאני נורא אוהבת, אבל האיש לא! דבר כזה עוד לא היה, תמיד הוא הסכים איתי, ודוקא עכשיו השם לא נראה לו. "זקן" מדי, הוא אומר, של פעם.
תינוקת, אני מנסה לגעת בנושא הזה של "תינוקות", כי בסוף זה יגיע.
אז ככה- עד שהגדולה נולדה לא ידעתי בכלל מה זה "תינוק". בכלל לא הייתי מהילדות האלו שמתעניינות בנושא הזה, או אפילו אוהבות, לא ביביסיטרים ולא כלום. וכשהיא נולדה, לא ידעתי להחליף חיתול, או לעשות אמבטיה, הכל האיש לימד אותי. ונורא פחדתי להשאר איתה לבד, אחרי השבועיים הראשונים שטיפלו בי ובה. מה יהיה אם היא לא תנשום ואני לא אדע? שאלתי את האיש שלי. והוא אמר- "אבל את כן תדעי, את אמא נהדרת". ומאז, התהפכו היוצרות, והתחלתי להרגיש יותר ויותר שאני באמת אמא נהדרת, ויודעת, ואפילו אוהבת להיות אמא. וכל החלק הפיזי (חיתולים, אמבטיות וכו') הפך להיות כ"כ רגיל, נוח וקל, ולצידו התפתחו [b]יחסים[/b] עם הבת שלי, מופלאים, מלאי התפעלות ואהבה.
ואח"כ הקטן נולד, והיה לי משבר גדול (הינה תינוקת אנחנו מגיעים לאט לאט לדבר האמיתי, קחי נשימה ארוכה, זה לא יהיה קל). קודם כל, הוא היה בכיין וצרחן נוראי. כנראה משהו הציק לו. גאזים כולם אמרו, אבל עד היום זה נראה לי הרבה יותר מזה, אולי הסתגלות קשה לעולם. שום דבר לא הרגיע אותו. יום ולילה, על הידיים (למרות שגם זה לא עזר). בכי חזק, עד שאפילו השכנה שאלה אותי פעם: "מה יש לו?". ומדובר בשכנה אוהבת ילדים כזאת, שכל התינוקות מקסימים לדעתה. ופעם אחרת היא לקחה אותו על הידיים, טיילה איתו ושרה לו, והוא - צורח. והיא אמרה שאף פעם לא קרה לה ככה שהיא לא מצליחה להרגיע תינוק. ובתוך כל זה היתה גם ילדה בת 4 עם הצרכים שלה, שנדחקו לפינה. והיחסים שלנו הדרדרו פלאים. כי הייתי מתוחה, וכעסתי נורא. וגם האיש קיבל עבודה חדשה ותובענית, עם בוס משוגע שהשאיר אותו ימים ולילות.
שנאתי כל רגע. נשבעתי בכל היקר לי ששנית זה לא יקרה, היה לא תהיה, לא יהיה לי יותר תינוק!!! (את שומעת, תינוקת?).
הרגשתי כ"כ אומללה, ומרומה, עד שהתגברתי על הפחד הזה מלהיות אמא, ופתאום זה קורה לי.
אח"כ הוא גדל, והבכי נעלם, והפך להיות פעוט מקסים וחייכן (עד היום הוא ילד אופטימי מאוד, עם גישה חיובית ושמחה כלפי החיים, מפתיע לא?). אבל אני עדיין בסירובי לחשוב על השלישי. אבל אח"כ- כן, החלטנו בכ"ז "ללכת" על זה, ואז כל ההפלות האלו, את רואה תינוקת כמה זה נהיה מסובך?
הוי תינוקת, הייתי רוצה לומר לך שיש לך אמא כזו שרק חיכתה ומחכה לך, אבל צר לי שהכל הרבה יותר מסובך. בכל זאת אני שמחה שפרקתי את זה... ובכל זאת אוהבת אותך...

כמה פשוט, אמיתי ויפה {@

הוי תינוקת, תינוקת. אני מרגישה פתאום שיש לי הרבה מה לספר לך. כל מיני ניסוחים מתנסחים לי בראש, מבולבלים נורא. אולי אם אני אעלה אותם על הכתב זה יתבהר לי יותר? תינוקת, אני רוצה לספר לך שאני [b]אוהבת[/b] להיות אמא. לעניות דעתי (הלא כ"כ עניה) אני חושבת שזה אחד התפקידים שאני מבצעת די טוב בחיי. בעבודה שלי, אני נחשבת לטובה, אפילו טובה מאוד, אבל באופן אישי אני מלאת יסורים, והתלבטויות, ומחשבות. במקצוע שלי זו גישה די רווחת, אבל אני אישית די מותשת מזה. אמנם, זה הולך ופוחת, אבל בכ"ז. לפעמים אני מרגישה שמיציתי את כל העניין הזה שנקרא "עבודה". בחיי הזוגיות שלי- אני מכירה נשים יותר תומכות, ומבינות, ומשקיעות. אני מהצד שדוקא מחכה שישקיעו בו. כנ"ל לגבי יחסי עם המשפחה, החברות. א ב ל באימהות, תינוקת! קודם כל, אני אוהבת את התפקיד הזה, שנקרא [b]אמא[/b], אני חושבת שהוא מזמן כ"כ הרבה. נכון, לפעמים גם המון כעס, ועצבים ותסכולים. היום למשל, רבתי עם הגדולה על שיעורי הבית שלה (כן, כן, כל מחנכי הבית, אני שומעת אתכם מצקצקים בלשונכם- נו, אז תעברי לחינוך הביתי, ותחסכי מריבות). היא קיבלה איזו עבודה לעשות, והזמינה חברה אליה הביתה שיעשו אותה ביחד, אבל בסוף הן רק שיחקו וציחקקו. בערב, כשהיא הלכה, התחיל כעס ועצבים עלי (עלי!) שלא אמרתי להן להכין את העבודה. כעסתי נורא, ילדה בת 11 ואני צריכה לגלות אחריות. צרחתי עליה, את כל המשפטים ששמעתי אני כשהייתי ילדה, שאת כיתה ה' אני כבר עברתי, ואפילו אוניברסיטה, כולל תואר שני (כאילו זה מעניין אותה), וזאת אחריות שלה, וכו' וכו'. והיה כעס שלה (שתינו עם טמפמנט סוער מאוד ומוחצן, בעיקר בבית פנימה) וכעס שלי, וצעקות. אבל אח"כ היא נרגעה, וגם אני, ועזרתי לה קצת. ואז מקלחת, וסיפור (כשהיא מקריאה לי), ואז התפתחה בינינו שיחה על שמות משפחה (זה קשור למה שעלה בספר), והיא התוודתה בפני שהיא לא אוהבת את שם המשפחה שלנו, והיתה רוצה אחר. ומפה הגענו לשיחה על איך תמיד אנחנו רוצים את מה שאין לנו. והבת החכמה שלי אומרת לי: "לפעמים אני רוצה משהו שיש לאחרים, רק בגלל שיש להם אותו, אבל אם באמת היו נותנים לי לבחור, אז הייתי נשארת עם השם שלנו". ופתאום שוב נזכרתי כמה אני אוהבת אותה....
אז רק רציתי להגיד לך תינוקת, שאני לא מין אמא מושלמת כזאת, ושני האחים שלך יוכלו לספר לך שפעמים (פעמים קרובות מדי) אני עצבנית, וחסרת סבלנות, אבל אני כ"כ אוהבת להיות [b]אמא[/b]. יצא שתארתי פה כמה אני אוהבת להיות אמא בגלל שיחות כאלו, שאפשר לעשות בעיקר עם גדולים כמובן. ורציתי לכתוב דוקא על תינוקות, אבל זה לפעם אחרת, נראה לי שזה יותר מורכב עבורי.

[u]היא בסדר![/u]
איזה הקלה !
[u]נתנה לי מיד הפניה פתוחה, ואמרה לי שבכל פעם שארגיש לא בטוחה אני יכולה להגיע אליה לבדיקה[/u]
|Y|
[u]שמחה בשבילך[/u] @}@}@}

איזה יופי..
מאחלת שימשיך ככה..

עוקבת אחרייך כאן ולא כותבת אבל כל הזמן תומכת...

[u]היא בסדר! ראיתי אותה היום באולטראסאונד, יש דופק, והיא נראית כזאת חמודה.[/u]

וואו דמעות בעיניי !! שמחה בשבילך {@ {@ {@

היא בסדר! ראיתי אותה היום באולטראסאונד, יש דופק, והיא נראית כזאת חמודה. בד"כ אני לא מצליחה להבין מבין כל הקוים הללו מהי הדמות, אבל טכנאית האולטראסאונד המדהימה התעקשה איתי, והסבירה, ופתאום ראיתי אותה ממש בבירור (יש תמונה). הלכתי למרפאה בלב כבד, וקודם הייתי צריכה לעבור את האחיות, שיאשרו לי בדיקה ככה סתם. זה לא היה הכי נעים, הרגשתי שהן חושבות שאני סתם היסטרית. "באיזה שבוע את"?, "זה הריון ראשון שלך"? (לא, השביעי!) "את יודעת שבשבוע הזה לא חייבים להרגיש תנועות" (אבל אני חייבת!), "אנחנו לא נוהגים לתת אישור כזה בדרך כלל" (אבל זהו מצב יוצא מהכלל). בסוף קיבלתי את הפתק המיוחל. הטכנאית, לעומת זאת, היתה מדהימה. כשהסברתי לה היא אמרה ישר: "בואי, נבדוק אותך", ודיברה איתי תוך כדי ההכנה. הבנתי שהיא עושה את זה להרגיע אותי, אבל זה עבד, איכשהו הרגשתי כבר יותר רגועה. ואז היא אמרה לי מיד: "היא בסדר". אח"כ, כשסיפרתי לה עוד קצת עלי, היא בכלל הגדילה לעשות. נתנה לי מיד הפניה פתוחה, ואמרה לי שבכל פעם שארגיש לא בטוחה אני יכולה להגיע אליה לבדיקה, בלי לעבור את האחיות. יצאתי אסירת תודה, והיא עוד אומרת לי: "הי, כולנו יודעים מה זה, עכשיו את רגועה ושמחה, אבל מה יהיה בעוד שבועיים? אל תהססי להגיע אם תחששי שוב". איזו הרגשה טובה. ואח"כ כמובן כל היום הרגשתי אותה, כאילו יש אישור מבחוץ, אז גם מבפנים זה מגיע.
כל פעם אני נוכחת מחדש שיש "אנשים טובים באמצע הדרך". ואני, שמפחדת להחשב כחלשה, היסטרית, פחדנית או מגזימנית (ולפעמים באמת נתפסת ככזו, כמו אצל האחיות), שומרת על הפחדים לרוב בפנים. כשאני מצליחה לבטא את הפחד, או החשש, או ההיסטריה, יש מישהו ש"תופס" את זה בד"כ ומרגיע אותי.

(()) אני הייתי הולכת כל פעם שעלה הפחד והחשש לאולטראסאונד ( נכון, זה רע! ) אבל לחיות עם הפחד הנורא הזה היה עבורי בלתי נסבל.
אמרתי לרופא הנשים שהכיר את ההיסטוריה שלי שאני באה אליו במקום להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית ( בחצי חיוך וקריצה אבל זו היתה האמת ) ופשוט קבעתי תור ובאתי.
זה לגיטימי.
בטוחה שהכל יהיה בסדר, ומחכה שתספרי (כשתוכלי) מה שלומך.

אוי החששות החששות. כבר כשלושה ימים, אולי ארבעה, אני לא ממש מרגישה אותה. חשבתי כבר שהתקופה החרדתית מאחורי, אבל כניראה שזה לא פשוט. כבר היו ימים שהרגשתי אותה יותר, פתאום היא "נעלמת" לי, והמחשבות הטורדניות לא עוזבות אותי. רוצה לדעת שהכל בסדר, חושבת ללכת מחר לרופא, לאחות שלו, לבקש בבכי אולטרסאונד או בדיקת דופק או מה שלא יהיה, מתביישת להיות מזוהה כ"פציינטית ההיסטרית". כבר היו כמה ימים טובים, שבהם אמרתי לה שוב ושוב: "הוי תינוקת, תינוקת". אמרתי ולא המשכתי, אבל נורא חוויתי אותה, ואותי ואותה. ועכשיו הפחד הזה. עבדתי נורא קשה ביומיים האחרונים, ואני מרגישה שזה קשור. היה מקרה נורא קשה היום בעבודה, לא רוצה לפרט, אבל משהו שקרוב לאובדן. השפיע עלי נורא חזק. כשחזרתי החלטתי שזה ממש חיוני עבורי לנוח. אמרתי לילדים שהיום אין הסעות לחברים או ביקורים. במפתיע (הרגישו את הנחרצות שלי?) הם הסכימו ללא כל עוררין. הגענו הביתה, אכלתי משהו. הקטן היה רעב והגדולה אמרה לי בדאגה אימהית- שבי אמא, אני אכין לו, שפכה קורנפלקס לקערה ומזגה את החלב. והוא "איזה כיף שיש אחות גדולה, גם אני אכין לאחותי הקטנה ככה", ממש אידיליה, אבל אני במקום לרוות נחת, ישר מפחדת שמשהו קרה לה, לאחות הקטנה שלו, ואיך אני אספר לו, ומה יהיה, כבר בונה הרים וגבעות של תסריטי אימה לפני ואחרי, ועדיין שום דבר לא קרה.
אח"כ נשכבתי על הספה בסלון, מרשה להם לשם שינוי לראות טלווזיה (בדרך כלל יש טרור מצידי בנושא הזה), נרדמתי לשעה, ואח"כ השיגרה הרגילה של ארוחת ערב, מקלחות, סיפור ולישון. וכל הזמן עם היד על הבטן, מנסה להרגיש אותה וכלום...
מה יהיה? מה יהיה? הדאגה אוכלת אותי. ולצד זה אני במין הדחקה לא מובנת, לא מוכרת לי, הכי קל לפתוח את הספר (שאליו הייתי צמודה בהריון עם הגדולה) ולראות האם זה תקין בשבוע הזה, אבל משום מה אני לא עושה את זה. טוב, החלטתי הולכת לקרוא בספר...ואם צריך-גם מחר לרופא.

אני מרגישה שיש גם מסר חשוב ומשמעותי לקבל יחד עם ההריון הזה: ללמוד לחיות ולברך על הכאן והעכשיו. ואלוהים יודע כמה זה קשה ומורכב: לא להרים את הראש, לא לראות את הפחד בקצה העיניים, לשמוח על האושר הזה שנפל בחלקנו כרגע, בלי לחשוש שהנה הוא נעלם / נגמר / נפגם.

להגיד תודה עכשיו, לראות עכשיו את כל היופי, את כל המתנות הנהדרות שהאל / היקום נותן לנו ולנשום את העכשיו. ככה, צעד, צעד, לאט, בנחישות ובזהירות, נגיע, גם אל המחר {@

אני חוזרת חזרה לענין ההריון למרות ששאר החיים גם ממשיכים,מנסיוני כל הרגשות והמחשבות ובמיוחד הפחדים-הכל מתעצם יותר כשנימצאים בהריון(כנראה הורמונים את יודעת...)בכל מקרה,מה שלי עזר בהריונות ואחרי הפלה טיבעית היו המחשבה [b]שלכל נשמה יש את התיקון שלה וחלק מהנשמות התיקון שלהן מסתיים בכמה שבועות בבטן וזהו,ומי שגורלו הוא להגיע להיוולד בחיים האלה להורים אלה יגיע ויחיה [/b] האמונה בגורל מאוד עוזרת אני חושבת ברגעים כאלה שהכל גדול עלינו ואין לנו באמת הרבה לעשות חוץ מלחכות ולקוות...אז ישר כוחך וניראה לי שיש לך הרבה חיבוק ענק וספרי על ההמשך |L|

חויה לא פשוטה שעברתי היום, קשורה לא קשורה לנושא של הדף הזה. הלכתי עם הגדולה לבית של חבר לכיתה. הם התבקשו לעשות עבודה בקבוצה. היא בקבוצה עם עוד שני בנים. אחד מהם נחמד (זה שהלכנו אליו), השני- מאוד לא. כבר מכיתה א' יש לה עימותים איתו. פעם זרק לה מעיל על הריצפה, פעם ניסה לבעוט בה, לפני כשבוע זרק עליה בוץ בפעילות בגינה. עכשיו, הרבה פעמים אני חושבת איך להתייחס לזה. מנסה לדבר עם המורה, מרגישה שזה לא ממש עוזר. הכי מתחשק לי, פשוט לגשת ולומר לו בעצמי משהו (למרות שהוא ילד, אבל זה מה שבא לי, האמת- לא לומר לו, דוקא להרביץ לו, כמה שזה נשמע נורא). בקיצור- הילדה לא רצתה ללכת ולעשות איתם את העבודה. שכנעתי אותה שאני אעזור לה, והצעתי לה להשאר שם בבית (באיזה רגע חשבתי לותר לה, אבל אני מכירה אותה, היא לא רוצה, ואומרת שכואב לה הראש וכו', ובסוף היא מתגברת והיא מרגישה הרגשה טובה שהיא התגברה על הפחד/חוסר נעימות). הגענו לשם, האמא נורא נחמדה, הסברתי לה שאני אשאר (אני מזכירה, מדובר בילדה גדולה, בת 11, זה לא כ"כ מקובל, ובאמת האמא התפלאה, אבל זרמה איתי). ניסינו לתת להם לעשות את העבודה לבד, אבל שום דבר לא התרומם, אז קצת עזרנו להם. ופה התחילה החוויה המוזרה/מעצבנת/משחררת שהיתה לי. באינטראקציה שלי עם הילד (שאני מזכירה- מראש יש לי המון אנטגוניזם כלפיו) חויתי המון כעס. קודם כל, הוא באמת ילד [b]מעצבן[/b], על כל דבר שמציעים הוא אומר: "לא". התחלתי להגיב אליו כאילו אני ילדה, וחלק מהקבוצה ממש. הוא אמר "לא" אני אמרתי "כן", איזה 1,000 פעם. בהמשך, הוא דיבר בצורה מאוד לא נעימה ומעליבה כלפי הבת שלי. כמו למשל: "אוף למה יוצא לי לשבת לידה" וגם: "איזה כתב מגעיל יש לך". עכשיו, הבת שלי הגיבה בצורה בוגרת ושקולה: פשוט התעלמה ממנו. אני לעומת זאת, נקלעתי שוב ושוב לעימות חזותי איתו, מנסה להציל את כבודה האבוד של הבת (ואולי את כבודי שלי מלפני 2,000 שנה מול ילד אחר לגמרי?), הוכחתי אותו על דבריו, אמרתי שאני לא מרשה לדבר בצורה כזו, ופשוט "רבתי" איתו. תוך כדי האירוע, ראיתי את הבת שלי, ואת האמא המארחת מסתכלות בי. הבת בבושה מסוימת, האמא בתדהמה מסוימת. תוך כדי האירוע, הרגשתי גם אני רגשות תדהמה (על עצמי, מאוד לא אופיני לי התגובות האלו), וגם בושה. נכון, הוא ילד לא נעים, חוצפן ואף אלים. אבל בכ"ז הוא ילד, האם אני לא מנצלת את מעמדי כמבוגר ופוגעת בו. בנוסף, מה אני נלחמת את המלחמה של הבת שלי, אני לא אמורה לתת לה להתמודד לבד (ותוך כדי שאני כותבת את זה משהו מתקומם בי בחזרה, לא! אני חייבת דוקא להגן עליה). אבל גם נוסף רגש נוסף, של שחרור, איזה כיף זה להתעמת איתו פנים מול פנים, לא להיות מין אמא נחמדה כזאת, לריב ולכעוס עד הסוף. אני חושבת שזה איכשהו כן קשור להריון, כי כל הרגשות שלי הם בעוצמות יותר גבוהות מהרגיל, הכל מרגיש לי כזה. כשיצאתי, מיד אמרתי לבת (שוב, בצורה מאוד לא בוגרת) איזה מעצבן הע. הזה, והיא עונה לי: "כן, אבל לא היית צריכה להגיב ככה אמא, מה את מתייחסת אליו?...
אז מה אתם אומרים?

חזרתי למסלול. הכאבים פסקו, והרופא הורה לי לחזור לחיים הרגילים, "רק לא להתאמץ יותר מדי". עכשיו, ההוראה הזו נורא מטרידה אותי. הוא מצידו, חוזר ואומר שהכוונה היא למאמץ פיזי, מה שלא קורה אצלי במרבית שעות היום, גם במצב היומיומי, כשאני לא בהריון. מצד שני, אני מרגישה לפעמים שכל מאמץ קטן הוא פיזי בשבילי. בעבודה-מתרוצצת ממקום למקום, אמנם עם אוטו, אבל בכ"ז, מחנה את האוטו, ממהרת, מגיעה, יושבת. מדברת, חוזרת, ושוב למקום אחר עוד פגישה ועוד פגישה- מעייף. ואחר-כך, בצהריים, לקחת את הילדים, ולהכין (לא ממש להכין, יותר לחמם אוכל שבושל כבר ביום שישי) אוכל, ולפנות (למרות שפה הילדים עוזרים, ומפנים את הכלים שלהם, והגדולה אף מגדילה לעשות, ובד"כ מפנה את הכל), ולהכניס כלים למדיח. לנוח קצת, ואח"כ לעזור לגדולה בשיעורי הבית, שזה מאמץ גדול מאוד מצידי, לא להתעצבן, כי לפעמים נראה לי שהקצב שלה כ"כ איטי, וצריך המון סבלנות. ואח"כ ההמולה הזו של אחר צהריים, לקחת לחבר/ה, לחוג/לפארק. תודה תודה על ימים בהם אין בקשות או מטלות מסוג זה, ואז אנחנו סתם מתפנקים בבית. הכי אני אוהבת את הימים האלו, אבל אז אני ניזכרת בילדותי, ובהורי שדאגו נורא שיש לי בעיות חברתיות כי אני לא יוצאת מהבית מספיק, ומוצאת את עצמי כמו הורי שלי בזמנו, מעודדת את ילדי לצאת, לפגוש, לבלות. הגדולה אוהבת מאוד, הקטן (כבר מוזר לי לקרוא לו קטן, הוא לא קטן, ועוד מעט גם לא יהיה הכי קטן בבית...) פעם לא אהב, אבל עכשיו "נדבק" מהגדולה. (אבל אולי אני, בתור ילדה ש"הציקו" לה בעניין הזה צריכה פחות להציק להם, ויותר לקבל תקופות או ימים של התנתקות חברתית?). בקיצור- מגיעים לשעות הערב, ארוחה קלה, שיחה (אני מתה על השיחות בארוחות האלו, הדברים הכי משמעותיים יוצאים שם, בשעה הזו של סוף היום), ואז- מקלחות, סיפור לפני השינה לקטן, להאזין לסיפור שקוראת הגדולה, ולצנוח על הספה חצי מעולפת. עכשיו תגידו לי: זה לא נקרא מאמץ פיזי?
טוב, מבחינה נפשית אני כן יכולה להגיד שהחזרה עשתה לי טוב. משהו שבשיגרה מפחית אצלי חרדות. עוד ועוד אנשים (נשים בעיקר, עם גברים כמעט ואין לי אינטראקציות חוץ מהזוגי הפרטי שלי, וקרובי משפחה כמובן) רואים שאני בהריון, ומגיבים בצורה הכי טבעית שיש- בשימחה. מדובר באנשים שלא קרובים לי, ולא יודעים כלום על כל ההיסטוריה המילדותית שלי. התגובות האלו מאוד עוזרות לי, מכניסות לפרופורציה. סתם שימחה רגילה שקוראת להרבה נשים שהן "מגלות" מישהי בהריון. אני יודעת, כי זה קורה גם לי. משהו בשיחה הזו (את בהריון? באמת? איזה יופי? כמה יש בבית? בני כמה?) נורא מקרב, גם אם היחסים עצמם לא קרובים. חוץ מזה, אני מתחילה להרגיש גם ש[b]לזמן[/b] יש משמעות. ההריון הזה כבר די "בוגר", ומאוד רואים אותו (בניגוד לקודמים). יהיה טוב... ככה אני מרגישה בזמן האחרון (ומיד, ליתר בטחון, נבהלת מעצמי, אז שולחת מהר את הדף).

רוצה להגיד לך שמנסיוני, המצב הנפשי המעורער שלנו יכול לערער אותנו עד כדי כך שנכעס משומדבר.
ברגע שמקנן בתוכך הפחד הזה, ואין מה לעשות, יהיו תקופות שבו הוא יקנן יותר וכאלו שפחות, באותם רגעים, כל דבר מעורר את קצות העצבים שלנו.

לקח לי המון זמן להבין שמאחורי כל מריבה ענקית עם הבעל, במהלך ההריון המלחיץ הזה, מסתתר פחד עצום שלי ועייפות מכל המסע המפרך הזה ורצון שמהזמן כבר יעבור וכבר אהיה שם, עם תינוק בריא וחי בידיים שלי וזהו.

ובאמת, כל מפגש עם גורם רפואי או מישהו שעשוי להכניס טיפה חשש למערכת, ישר מועצם אצלנו פי מליון למימדים נוראיים...

תני לעצמך אויר לנשימה ולגיטימציה לרגשות הכל-כך מורכבים האלו, זה מסע קשה, מתיש אך גם מצמיח. הלוואי ויעבור מהר ובשלום{@

תודה לכל המגיבות והמעודדות. [po]מיכל צמות[/po], דוקא המילה האחרונה שלך: [u]תתענגי.[/u], הקפיצה אותי, אני כ"כ לא טובה ב"להתענג", הכל מלווה תמיד במחשבות, בחששות, גם כשהולך לי בכיוון יותר "חיובי" זה עדיין מחשבתי, הכרתי מאוד, לא משהו "מתענג": נסחף, מרגיש. צריכה ללמוד להתענג יותר.
ואני בימים קצת מדאיגים. כאבים בבטן התחתונה שלא עברו הובילו את הרופא שלי להמליץ על מס' ימי מנוחה בבית, כשהוא חוזר ומדגיש שזה רק ליתר בטחון, ואין פה שום חשש אוביקטיבי. כמובן שלא עזר: ישר נלחצתי. אבל יחד עם זאת, איזה כיף להיות בבית! לישון עד מאוחר, לרבוץ בחוסר מעש בסלון (הרי אסור לי לעשות שום דבר, בפקודת רופא), להרהר, לקרוא ספר (להתענג?). מקבלת המון טל' מחברים ומשפחה, וגם קצת ביקורים, שבהם גם מפנקים אותי (אל תזוזי, אני אכין לנו קפה). חברות מחזירות לי את הילדים, ואני מקבלת אותם כמו איזו מלכה, משחקת איתם, משוחחת, והופ- מישהי אחרת לוקחת אותם לחוג, וגם מחזירה. אבל ההנאה הזו לא נשארת לזמן רב, כנראה החשש מקנן איפשהו, ותוך יומיים עברתי ליחסים עכורים גם עם הבת, גם אם האיש. נגררת למריבות מעצבנות שבהן אני תמיד נופלת למקום הזה המחנך (את שניהם), ואפילו שפינקו אותי נורא שניהם, ועזרו בבית, כועסת על כביסה שלא קופלה, וחדר שלא סודר. עכשיו, בשעה הזאת, זה נראה כ"כ טפשי וקטנוני, אבל אז זה באמת עיצבן אותי ורבתי איתם נורא. כנראה בכ"ז טוב לי לחזור לשיגרה, והחופש הזה הוא לא במקום עכשיו, או ששוב חזרנו למה שכתבתי בהתחלה: אני לא יודעת באמת להתענג, תמיד מחפשת את הקושי, את הרע.

_אתמול, כשהרגשתי אותה, הרגשתי כאילו היא מדברת איתי: "אני כאן אמא, חיה ובועטת, אל תדאגי". וכאילו התהפכו היוצרות- והיא מדברת אלי, בניגוד לשני ילדי הגדולים שאליהם דיברתי אני...
<אני יודעת שגם הדיבור הזה הוא בעצם "שלי", הרי אני המצאתי אותו, אבל זה בכ"ז מרגיש לי אחרת>_
את אולי מתרגמת את זה למילים, אבל הדיבור הוא שלה - דרך התזוזות ודרך האדוות הלא מילוליות בהן היא מתקשרת איתך. היא כאן. היא מדברת אלייך והיא כל כך שלך. תענוג @}. תתענגי. (())

_מתפללת עבורך שההריון יעבור כשורה ושתצאי ממנו עם תינוקת בריאה ושלימה!
כמה טוב שאת מקשיבה לקולות הפנימיים שלך_
מצטרפת , אני עוקבת אחרי הבלוג שלך ומאחלת לך כל טוב שבעולם. בהצלחה.
המשיכי להתחבר לקולות הפנמיים שלך ולעוברית.
[u]?. אתמול, כשהרגשתי אותה, הרגשתי כאילו היא מדברת איתי: "אני כאן אמא, חיה ובועטת, אל תדאגי". וכאילו התהפכו היוצרות- והיא מדברת אלי, בניגוד לשני ילדי הגדולים שאליהם דיברתי אני...[/u]
גם אצלי זה התחיל כך . בכל פעם שעלו החרדות והחששות (ועדיין עולים). הפשושית הקטנה שלי בעטה והזכירה לי שהיא בריאה ושלמה. וכך לאט לאט גם אני הצלחתי ומצליחה להתחבר ולדבר איתה.

מתפללת עבורך שההריון יעבור כשורה ושתצאי ממנו עם תינוקת בריאה ושלימה!

כמה טוב שאת מקשיבה לקולות הפנימיים שלך,אם את רוצה בילד נוסף אף אחד לא יכול לבטל את הכמיהה הזאת,
גם אם יצאת מהקטע של תינוקות תתפלאי כמה קל להיות בתוך זה שוב.
רק מלהריח תינוק בן כמה שבועות מתכווצת לי הבטן...

תחשבי טוב ויהיה בע"ה טוב!
שולחת לך אור ואהבה.

[u]התמימות שלהם (גם אם היא תבכה, אז אנחנו נבין, כי היא תינוקת) איכשהו מחזקת אותי.[/u]
התגובות שלהם הם באמת הדבר האמיתי. הם גם מקרבות אותך לעצמך. בעזרת הילדים שלנו אנו מקבלים תזכורת לחלק הנקי הזה שבנו ששם אין חומות ואין פחדים.
אהבה
(())

@}

<קוראת>

תודה לכן כל התומכות והמגיבות, אני מרגישה שאתן כ"כ מעצימות ומחזקות אותי. החוויה של לכתוב יומן"פתוח לקהל", היא כ"כ שונה ומחזקת. בתור אחת שכתבה יומן פרטי בהחלט מגיל 8 ועד 14. פעם אני אפרט יותר, אבל בנתיים נחזור לנושא העיקרי: היום, כרגיל אצלי לגבי המון דברים, מחשבות סותרות מציפות אותי. יושבת בהרצאה חשובה, דוקא מעניינת, אבל פתאום ניתק לי חוט המחשבה. חולמת מה יהיה אח"כ (לא עזרה לי השיחה הזאת שתארתי כאן, אני תמיד חושבת כמה חודשים קדימה, חיה בפנטזיות). מדמיינת אותה, מדיימנת כמה כיף יהיה להניק (הדבר הממשי היחידי שאני מתגעגעת אליו באמת בכל הסיפור הזה שנקרא "תינוקות), כמה כיף יהיה להרגיש אותה, לראות אותה, ופתאום חודרת להכרה שלי התחושה הזאת הטובה, של האהבה, וההרגשה שאני אוהבת להיות אמא, ולהתאהב בילד/ילדה שלי. ונזכרת פתאום שזה אחד המקומות (האימהות אני מתכוונת) שאני מרגישה בו כ"כ בטוחה, ולמרות הקשיים, וחוסר הסבלנות שלי בימים מסויימים, אני מרגישה שאני עושה את זה די טוב, וגם נהנית בדרך. ולצד אלו, כמה שעות אח"כ מתגנבות להן המחשבות האחרות, הפסימיות, "רואת השחורות" נכנסת לתמונה. ואז אני חושבת: כמה קשה הולך להיות לי, ואיך שוב אני אאבד את החופש הזה שאני כ"כ אוהבת, ללכת לפה, ולשם, לקפוץ לשם וכאן (אפשר לחשוב לאיזה מקומות אני כבר קופצת, לסופר?). ובין שתי המחשבות האלו, שני סוגי מצבי הרוח, אני נעה שוב ושוב, כמו לופ אינסופי. אבל ישנה איזו תחושה שדוקא המחשבה הראשונה, האופטימית והחיובית חזקה קצת יותר (כי האמביוולנטיות היא השם השני שלי, וגם כי חייבת להיות איזו התקדמות פה, לא?)
אתמול, בארוחת הערב, שוחחתי עם הילדים שלי עליה, סתם ככה, שאלתי אותם איך הם חושבים שהיא תהיה. היתה שיחה נורא כיפית, הם כיוונו בהתחלה לחלק הפיזי (למי היא תהיה דומה?), אבל אח"כ גם דיברנו איזה אופי אנחנו חושבים/ רוצים שיהיה לה. הכי הם לא רוצים שהיא תהיה "שוויצרית", אמרתי להם שאין לה כ"כ ממי להיות (לא אבא שלה כזה, ולא אמא שלה, ולא האחים שלה). אז דיברנו המון איך נוצר אופי, וממי מקבלים אותו (זהו בעצם הויכוח הישן של תורשה-סביבה). השיחה הזאת עשתה לי כ"כ טוב. שוב ושוב אני חווה אותם, בניגוד אלי, כ"כ מלאי ציפיות חיוביות, כ"כ מקדמים בברכה את הצעד הזה. התמימות שלהם (גם אם היא תבכה, אז אנחנו נבין, כי היא תינוקת) איכשהו מחזקת אותי. למרות שאני יכולה לדמיין (אני הרי אלופה בזה) תמונה של תינוקת בוכה ושני ילדים, גדולים אמנם, אבל ילדים, רוצים שאמא תשים לב אליהם, ואמא עייפה, וגם קצת עצבנית, וכו' וכו'. בכל זאת, העמדה הבסיסית החיובית שלהם, נורא מחזקת אותי.