אני יודעת שהרבה פעמים הילד שלי שואל אותי דברים לא בשביל שאני אתן לו תשובה.
אני 'מכונת תשובות ועצות ' וזה מאוד פשוט מבחינתי.לדעתי, מהעצות האלה הילד לא ממש לומד משהו.(לא קל לי להגמל ממהרגל וגם לגמול אותו בו -זמנית)

לדעתי , ישנו תהליך-איך אני מסתדרים עם אנשים,איך אני לומדים לחוש אותם,איך אני יודעת מי מתאים לי ומתי,איך אני מזהה אנשים שאני צריכה להתרחק מהם ואיך לעשות זאת.
התינוק מתקשר למטפלים העיקריים שלו,אחר כך שם לב שיש עוד דמיות..וכן הלאה עד 120.
אני מאמינה שיש לרובנו יכולת לדעת בדיוק מה לעשות. לחוש את זה.לסמוך על האינטואיציה שלנו ,לעשות את הדברים שיתרמו לנו אנרגיה .העינין הוא להתחבר לדבר הזה בתוך עצמנו.

ככלל, מה שאני מציעה לך הוא לא לספק לה תשובה ,אלא להיות איתה.
אם את יכולה להיות איתה כשהיא בגן, או בסיטואציות אחרות- מה טוב.
אם את לא יכולה וההזדמנות שלך במשך היום היא לשבת איתה בשעות אחר הצהרים ולשוחח-זה מצויין.
לשאול אותה מה היה ואיך היא הרגישה ומה היא חושבת שאפשר לעשות .
כשיש מצב משברי ,אנחנו נוהגים לנתח אותו,לפרוס לפרוסות .לפעמים הילדים מעלים אלטרנטיבות- ככל שדימיונם מאפשר.
לפעמים הם רואים עצמם לכודים בפיתרון אחד ,שלו דווקא מעלה חיוך על שפתותיהם-ואז יש להציע בעדינות לבחון את העינין מזוית אחרת(היית מעלה בדעתך מה יוסילה מרגיש?,מה היית עושה במקום דנהלה?)

תיקשורת מקרבת,יעוץ הדדי, יש גם את הספר ' גם הילד יודע' החביב למדי,'לייף סנטר' , וכ' אני חושבת שמעבר לכך שההורים יפנו אל הלמידה בספרים ובסדנאות ובכך יעזרו לילדים,ישנו גם רווח להורים,ממש עולם חדש שנפתח.

תודה רבה על התשובות,
היא דווקא התחילה בתחילת השנה, אני מתייחסת לזה כ"לאחרונה" כי לפני כן אף פעם לא הייתה בגן
כלומר היא לא מורגלת מגיל שנה להיות בגן אלא רק מגיל שלוש וחצי בערך
אחר הצהרים היא הרבה פעמים מזמינה חברה מהגן אבל כמעט אף פעם לא מזמינים אותה בחזרה
נוצר מצב מאוד לא מאוזן שבו היא מזמינה חברה פעם, פעמיים, שלוש אבל לא מוזמנת.
מתחילת השנה הזמינו אותה אולי שלוש פעמים עד עכשיו
כשהיא אחד-על-אחד היא ממש חברותית ואפילו אפשר להגיד יותר מידי חברותית לפעמים. פעם אחת הגיעה אליה חברה והיא לא הפסיקה לחבק את החברה ולשאול אותה: נכון את חברה שלי? נכון אנחנו חברות? ובשלב כלשהו לחברה נמאס כבר מהחיבוקים והבת שלי אמרה לה, אבל למה את לא רוצה לחבק אותי? אנחנו חברות לא?
אז בסיטואציה הספציפית הזו ניסיתי לתווך קצת ולהסביר שצריך לתת לחברה קצת מרחב ולהתחבק רק כששתיכן רוצות וכולי
אני חושבת שהיא מאוד ביישנית בחברה של יותר מאחד או שניים(כמו אמא שלה...) ואין לי בעיה עם זה רק שהיא כן מביעה קושי ועצב בעניין
אם היא הייתה משחקת לבד בגן ומבסוטית להיות לבד אז סבבה - לא כולם חייבים להיות מובילים חברתיים. אבל ברור שהיא לא מבסוטית מזה וכאן אני נתקעת

היום היא שאלה אותי מה לעשות כשהיא רוצה לשחק עם חבר בגן והוא לא רוצה לשחק איתה
לא כל כך ידעתי מה לענות אז אמרתי שפשוט תלך לשחק עם מישהו אחר או עם עצמה

הילדים שלי אף פעם לא היו בגן, אז אולי אני לא יודעת.
לי נראה שהדרך היחידה לדעת מה בדיוק היא עושה עם הילדים ואיפה עומד כל הנושא של מיומניות חברתיות ע"י כך שפשוט תהיי איתה בחברת עוד ילדים.פשוט לתצפת.חשוב להיות בעמדה ניאטרלית- כדי שהילדים לא יהיו חברים שלה בגלל שפע האטרקציות שבאות מכיוון אמא שלה.

אני לא יכולה להמליץ באופן גורף על אמירות כגון:'מקסימה ומדהימה'.למרות שכולנו אוהבים לשמוע את זה .זה לא נותן לילד מושג כיצד לנהוג.
ובכל זאת,כדי לעודד התנהגות חברתית אפשר לציין מעשים כגון: 'החיוך שחייכת אלי בבוקר עשה לי חמימות בלב'
'הצעת לאורי לשבת לידך ולהשתתף איתך במשחק-זו הבחירה שלו להצטרף או לא, היה לי נראה שאת עשית את זה מכל הלב.'
'את רואה איזו הרגשה טובה זה נותן לכולנו אם אוספים ומסדרים ביחד'
וכ'

מה זה לאחרונה? כמה זמן היא בגן? משתמע מדבריך שהיא נכנסה באמצע השנה? לא קל להשתלב בגן קיים עם חברויות וחבורות קיימות..
כדאי לחבר אותה עם ילדים אחד על אחד במפגשים אחר הצהריים. זה יחזק אותה בגן. שאלי אותה עם מי היא מעונינת ושאלי גם את הגננות עם מי נראה להן שטוב לה להתחבר.
כדאי גם לבקש מהגננות לשים לב, אם הן רואות שהיא לא מוצאת את עצמה אולי הן יכולות לעזור בתיווך, וגם להזמין אותה לעזור להן בעבודה בגן..

אשמח לשמוע דעות מבעלות ניסיון בעניין הקשיין החברתיים...

אני אמא לידה בת ארבע וקצת, ילדה מקסימה ובוגרת לגילה לדעתי
לאחרונה התחילה ללכת לגן קונבנציונלי עם 30 ילדים ושתי גננות, לפני כן הייתה במשפחתון קטן
גם כשהיא הייתה במשפחתון היא לא ממש יצרה קשרים עם הילדים, אבל חשבנו שזה בגלל שהיא קטנה עדיין ואין לה ממש צורך
אבל עכשיו בגן החדש, ברור לנו שהיא ממש מעוניינת בחברתם של הילדים ושהם דוחים אותה.
היא מספרת לי כל יום ש"גילי לא רוצה להיות חברה שלי" ו"איתי לא רוצה להיות חבר שלי" וכל יום יש עוד ועוד סיפורים כאלה
והיום זה הגיע לשיא בכך שהיא שאלה אותי: אמא, למה כל הילדים בגן אני רוצה להיות חברה שלהם והם לא רוצים להיות חברים שלי?
למה אין לי הרבה חברים? אני רוצה הרבה חברים!
והיא ממש הייתה עצובה ולא כל כך ידעתי מה להגיד לה

בסוף גם עזרתי לה לראות שכן יש לה כמה חברים (ספרנו 5 ילדים שכן מוכנים לדבר איתה) ואמרתי לה שיותר חשוב מעט חברים טובים מאשר הרבה חברים לא-טובים
ואמרתי לה שהיא ילדה מדהימה ומקסימה וחברה טובה ומי שלא רוצה להיות חבר שלה מפספס אותה
אז היא שאלה: "אבל למה הם מפספסים חברה טובה?" אז לא התאפקתי ואמרתי שכנראה הם לא מספיק חכמים בשביל להבין כמה היא מקסימה
אני יודעת שזאת תשובה גרועה אבל זה דווקא סיפק אותה

בקיצור אשמח לתובנות בעניין - מה אומרים לילדה כזו? היא כל כך חמה ופתוחה ותמימה והילדים שם פשוט רומסים את הבטחון העצמי שלה
כרגע להוציא אותה מהגן זה לא ממש אופציה אם כי אולי בעתיד הלא רחוק זה יתאפשר

מנסיוני גם חשוב מאד לעזור לילד בגיל הזה.

כדאי מאד להפגיש בינו לבין חברים מהכיתה בשעות אחר הצהרים, וכבר למחרת היום מרגישים שהאינטימיות שנוצרה מסייעת.

וכמובן לאהוב אותו ללא תנאי, למות עליו, לתת לו את כל הכוחות והבטחון לקראת ההתמודדות עם היום הבא.

וכל מה שדיצה אמרה

אמא אלמונית,

לדעתי יש טעם לשוחח עם המורה - בכיתה א' עדיין יש לה השפעה על הילדים. תפרטי לה על ההצקות, תסבירי לה עד כמה העניין משפיע קשה על בנך, שאינו רוצה להגיע לבית הספר. על הנזק הבלתי הפיך שעשוי להגרם לבטחונו העצמי. מורה טובה יכולה לשוחח עם הילד ולהיות עם יד על הדופק בנושא זה.
כדאי לדבר גם עם האמא של הילד השני - שיחה מאמא לאמא. להסביר לה על התחושות של ילדך. לא מתוך כעס אלא שיחה מלב אל לב. שוב, אם מדובר באמא סבירה היא תנסה לדבר עם בנה.
ואפשרות נוספת - לערב את יועצת בית הספר.

הצלחת הצעדים הנ"ל תלויה מאד בנפשות הפועלות, אבל זה יכול לעזור.

אולי יש אפשרות להעביר אותו לכיתה אחרת/ בית ספר אחר? לעתים זה מה שעושה את ההבדל.

במקביל כמובן לחזק את בנך, להעניק לו חום ואהבה, (אני בטוחה שאת זה את עושה) לשוחח איתו על מה שעובר עליו.
בכל אופן אל תוותרי - לאף ילד לא מגיע יחס כזה!

פעם אחרונה שעלה פה העניין היה לפני שנתיים, וניסיתי למצוא קצת תשובות אולי מישהו יכול לתרום מנסינו.
בני סובל תקופה מ"הצקות" של ילדים בכיתה (א') וגם אחה"צ (במסגרת הצהרון), לרוב זה ילד אחד שמלווה אותו מאז הילדות ומתמיד בהצקות אליו וגורר ילדים נוספים בייחוד כאלה שמתחברים עם בני.
הגענו למצב שהוא לא רוצה ולא אוהב ללכת לביה"ס או לצהרון בגללם.
למישהו יש ניסיון בעניין איך צריך להגיב, גם כלפי הילד או כלפי הילדים האחרים.

בועז אני דווקא חושבת אחרת . נכון שהכל עובר ומה שעכשיו סוף העולם לילד בקרוב יהיה זכרון , אבל הזכרון הזה מעצב אותנו ,והזכרון הזה נטמע בתוך מי שאנחנו .
אני מציעה להתייחס לענין ברצינות מירבית , לעשות הכל כדי לחזק אותה ולתמוך בה .
מה הדרך לפתרון זה כבר מאוד אישי , לפעמים אפילו החלפת כתה או בית ספר בעיני יכולים להתאים , הכל בהתאם למצב .
רק לא להשאיר את המצב ולקוות שהוא יעבור .

אפשר להתחיל עם חברה אחת (או חבר) ומשם זה כבר יתקדם בעצמו.
חברה אחת טובה שווה יותר מכמה חברויות שטחיות.

אפשר לתת המלצה שאני לא מצליח לעמוד בה?
לא לקחת את זה קשה מדי. ילדים חווים דברים בצורה קשה, ומשנים התנהגות בגלל חוויות כאלה. הם מתפתחים מתוך האכזבות והכאבים האלה ולא כל מצב כזה הוא אות לחיים רצופי דחיה. כהורים אנחנו נוטים לדרמטיזציה של העניין, וזה כשלעצמו עלול להפוך את המצב לחמור שבעתיים.
תתני לה את מה שהיא מבקשת (חום / עצה ...) אבל לא יותר מזה.
קל להגיד, אני יודע.

הבת שלי היא כל כך נהדרת (בעייני הקצת משוחדות) שאני יכולה לקרוא לה "ניפלאות" והיא תענה "מה?".
היא דומה לי אבל יפה פי כמה.
היא נותנת לי המון חום ואהבה ואני מטורפת עליה.
ופתאום יש לה בעיה קשה.
קשה לה חברתית בבית הספר.
כמו שהיא תיארה את זה, היא מציעה לילדות לשחק איתה והן לא רוצות.
היא כנראה ספגה כמה דחיות בזמן האחרון והפכה לעצובה ואיבדה הרבה ביטחון.
למזלי הענק, היא הוציאה את זה וסיפרה לי, זה היה הערב, היא בכתה וריחמה על עצמה וזה היה קשה לי נורא.
אבל לפחות ככה התאפשר לי לעודד אותה, לתת לה פרספקטיבה, להבטיח לה שיחד נתגבר על זה.
ובאמת אני מתכוונת לתת לזה עדיפות בעולמי חסר הזמן ולפנות זמן, ולחשוב איך לעזור, ולדבר עם הצוות בבית הספר.
זאת השנה הראשונה שלה בבית הספר. זה התחיל ממש אחרת. בהתחלת השנה היה ילד מקסים שהתאהב בה. היא הייתה אהבתו הראשונה. הוא הביא לה לכיתה דברים (פרחים, משחקים), וזה לבד חיזק אותה מאוד. אבל איך שהוא, לא הצלחנו לקבוע כמעט בכלל מפגשי אחה"צ עם ילדים מבית הספר. ונשארנו רק בחברה של הצהרון ששם יש ילדים שאיתם היא הייתה ביומיום גם בימי הגן, עד לפני שנה. וזה שלא נפגשים אחר הצהריים בטח לא עוזר.
אני כל כך מקווה לקבל פידבקים שאולי יאירו את עייני ואולי קצת יעודדו אותי.
אני בכלל לא בטוחה שאכן אפשר לעזור לה הרבה מבחוץ, היא תצטרך לעשות את רוב העבודה. ואולי יש בה משהו שמקשה עליה ביצירת קשרים או שמירה עליהם. אני יודעת שהיא נעלבת נורא בקלות. וכשהיא נעלבת, אין לה אלוהים. היא יכולה להגיד לחברה (מהצהרון) שחשודה בעיניה בהעלבה שהיא לא רוצה אותה יותר בבית שלה.