באופן טבעי

על ידי **יולי_קו** » 18 דצמבר 2023, 15:41

וואוו לי לה,
התחברתי מאוד למה שכתבת.

על ידי לי_לה* » 18 דצמבר 2023, 08:27

נושא קרוב לליבי:)
לא ידעתי בכלל שאני אדם רגיש מאוד עד שנכנסתי לזוגיות ולא הבנתי למה לפעמים אני כל כך בעומס ומחנק.
כשהייתי לבד היה מאוד נוח לארגן את היום שלי לפי הצרכים שלי וזה באמת היה שקוף לי. שיש לי צרכים שונים מאחרים.
בתוך זוגיות יש הרבה למידה הדדית ולמידה עצמית ש הנושא הזה. מה באמת מציק לי? מה אני לא יכולה לסבול? מה יכול להיות פחות מפריע בלי לבטל הכל? נגיד מוזיקה במקום חדשות.
יש מנהגים שנוצרו לא כי ביקשתי מפורשות, אלא כי הגבתי באופן חריף יחסית כל פעם/ ברחתי לחדר אחר- למשל ברור שלא מדליקים רדיו וטלוויזיה בבוקר.
בשבילי זה היה שיעור בחיבור לעצמי, ובבירור של הצרכים שלי, וביכולת לצאת מה"קבוצה" - בין אם זה הביחד עם הבן זוג, המשפחה הקרובה או המורחבת, מפגש של חברים- כשלא נוח, לקחת הפסקה, בכלל לעזוב מוקדם יותר לפעילות שמתאימה לי, גם אם זה אני מדמיינת שזה נראה חריג בעיני אחרים.
אני פחות הולכת למפגשים גדולים שהוא מאוד אוהב, לפעמים אומרת שלום וקצר והולכת לענייני.
עם השנים ועם האימהות נהייתי יותר ממוקדת (בלית ברירה) במענה טוב וזריז לצרכים שלי כי פשוט אין זמן. כשפעוט בן שנתיים מתעורר לפנייך ומתחיל בבקשות ובחגיגות שלו (והוא בכלל לא רגיש מאוד, לגמרי דומה לבן זוגי) אז אין לי זמן לעשות לי שקט עם עצמי של שעתיים כמו שהיה קורה כשהייתי לבד.
גיליתי שכמה דקות של מדיטציה בבוקר (לחוות בנחת את התחושות והעולם הפנימי שלי) ממש עוזר לי להתחיל את היום הרבה פחות קיפודה, ולא להרגיש שהכל מכאיב לי, אלא להיפך, תחושה חיובית של זרימה והיטענות.
אתגר אחר שהיה לי זה מול הנטייה שלי להסכים ולרצות ולענות לציפיות שאני מדיימנת שמצפים ממני. היום עם פחות ריצוי אני עוצרת מוקדם ואז לא נכנסת לעומס.
מה שעבורי עדיין מורכב זה דווקא לא בבית- אלא חופשות ונסיעות. שם יש איזורים פחות מוכרים, אני גם ככה נוטה להיות מוצפת ולוקח לי זמן למצוא את התחושה והמקום הבטוח שלי, אז גם חוזרת בקלות לדפוסים של ריצוי (מה שמגביר עומס) וגם לא מצליחה לנוח ולהיטען.
נראה לי שגם פה נדרש לנו יותר אימון, ככה שאני אדע מה מתאים לי ומה לא ואיזה סוג של עצירות, הפסקות והיטענות אני צריכה.

על ידי **יולי_קו** » 18 דצמבר 2023, 07:49

אני הרבה יותר רגישה מיקירי לנושאי סדר וניקיון, ומוזיקה/רדיו נונסטופ.
הוא מתחשב לפי יכולתו, אני סופגת ככל יכולתי, וגם מנמיכה רף וציפיות.
פה שם יש חיכוכים.
מבחינתי האהבה שלנו והביחד שלנו שווים בהחלט את המחיר הזה (אולי הייתי שמחה תיאורטית לחיות עם מישהי כמוני, אבל מעשית…). גם מצידו המשוב זהה.
מה שלא הכנסתי למשוואה אלו הצאצאים שגם להם העדפות, רגישויות, סף עצבן נמוך… וגם על זה לא הייתי מוותרת, אם כי לפעמים מתחשק לי לקפוץ מהחלון או לזרוק דרכו מישהו (לא בוצע עד כה, גם לא בהקשר לחתולים שלנו).

היי לאורה @}
גם אני רגישה מאד, הרבה יותר מבן זוגי. זה לא פשוט... הרגישות שלי בעיקר שמיעתית ואני גם לא אוהבת אורות חזקים
וגם נמנעת מהחדשות כמה שאפשר.
לגבי צפצופי הודעות - הוא הרשה לי לבחור את צליל ההודעות שלו אז בחרתי משהו שנחמד לי ולא מפריע...
גם אם יש לו איזה התכתבות ממש ארוכה או משהו אז אני יכולה לבקש לשים על שקט אבל ספציפית ההודעות פחות מפריעות לי.
זה יותר בא לביטוי למשל במוזיקה - אם יש מוזיקה שאני לא מתחברת אליה אני פשוט לא מסוגלת להבליג ולתת לזה להיות ברקע... אז כן יוצאים מצבים שאני מבקשת ממנו להנמיך או להעביר וזה לא ממש יוצא הוגן כי את המוזיקה שלי אני שמה מתי שאני רוצה (שוב בהתחשבות כי הטעמים שלנו שונים... אבל לו פחות קשה "לסבול" את המוזיקה שלי)
אז בנהיגה החוק הוא שמי שנוהג בוחר את המוזיקה - אבל אני בקושי נוהגת. אז הוא בוחר את המוזיקה אבל בהתחשבות במשהו שאני יותר מחבבת מתוך הרפרטואר שלו.

בערב אני אוהבת שהאורות כמה שיותר כבויים ויש מעט אור בבית, זה די מפריע לו לפעמים ה"עלטה" אז לפעמים אני מוותרת ולפעמים הוא...
בקיצור, לשנינו זה קשה, וצריך הרבה התחשבות משני הצדדים.

דווקא יותר קשה לי עם הבן שלי שאוהב לשיר ולדבר בג'יבריש הרבה או סתם לדבר שטויות, לחזור על אותו משפט מיליון פעם בכל מיני ניגונים, לשבש שירים, לעשות כל מיני צפצופים, קולות עם הפה וכו'
אני ממש משתגעת מזה ומעירה לו ומרגישה לא טוב עם זה, מנסה לפעמים להתאפק, להתרחק כדי לא לשמוע או לשים לעצמי רעש לבן שיטשטש את זה...
אבל זה באמת פיזית משגע אותי ממש

לא יודעת אם יש לי עצות טובות אבל איכשהו אנחנו חיים ביחד ורב הזמן זה בסדר... וגם כשחיים ביחד כדאי למצוא מרחב אישי כדי שתוכלי להתרחק ולהיות בשקט שלך. בגלל (בזכות ...) הילדים אין לי יותר מדי זמן שקט אבל מבחינה זוגית עם הבן זוג יותר קל לדבר ולמצוא פשרות

על ידי לאורה* » 17 דצמבר 2023, 14:41

גם אני שייכת לאלה שמרגישים ושומעים הכל והכל יותר מדי.
מעניין אותי לשמוע איך זה מסתדר עבורכם בחיי זוגיות ומשפחה.
אני רואה שכשאני נמצאת וגרה עם עוד אנשים, ממש קשה לי להכיל הרבה ממה שעבורם הוא מובן מאליו - טלוויזיה (במיוחד בימים אלו), התראות בטלפון (הטינגים המעצבנים האלה כל שניה שנכנסת הודעה - בא לי לשרוף את העולם), ובכלל נוכחות המסכים שמתרוצצים ומנגנים ושרים ומראים מה שבא להם איפה שבא להם, בזמן ארוחה משותפת, ישיבה עם חברות ועוד. ויש עוד מיליון דוגמאות. כל דבר קטן בשבילי הוא ממש לא מובן מאליו והכל מעצבן ומציק.
ממש קשה לי להרגיש בנוח, מרגישה שהכל פולש אליי ושהתוצאה של זה היא להיות פחות בחברה או לבקש שאחרים יבואו לקראתי.
אף פעם לא גרתי עם בן זוג ויש לי פחד גדול שזה לא יסתדר כי אני צריכה את הדברים בדרך מסויימת ושכל הזמן נריב. לא מרגישה שזה עניין של להתפשר ולוותר עבור האחר אלא פשוט חוסר יכולת שלי להכיל את הדברים שלאחרים הם ממש עוברים מתחת לרדאר. והייתי שמחה להתפשר עליהם...
גם עכשיו אני גרה עם עוד אנשים אבל המצב שונה כי יש מרחב גדול ולכל אחד יש את החדר שלו והחיים שלו, וכן יש מאמצים להתחשב, וגם עם זה יש לי כמה פעמים ביום רגעים של הצפה.
בקיצור, מי שזה פוגש אותה בחיי הזוגיות (חיה עם בן זוג שלא רגיש מאד, או שהוא רגיש והיא לא, או ששניכם רגישים) אשמח לשמוע איך זה מתנהל.

על ידי בלבוסטה* » 23 מרץ 2021, 12:16

הכל יותר מדי
ממש
אני לא מסוגלת לשמוע כלום מנקודה מסויימת
כלום כלום

על ידי אמא_של_נגה* » 22 מרץ 2021, 22:50

תודה לכל העונות. מקשיבה לכם. ההזדהות עוזרת לדעת שלא לבד.

על ידי דו_כיפת* » 21 מרץ 2021, 21:51

יקרה, שולחת לך חיבוק ענק
זה נשמע ממש קשה מה שאת עוברת

ואני כל כך מזדהה עם חלקים בסיפור...

מניחה פה חיבוק ענק

וכמה טיפים קטנים שעזרו לי, ואולי יעזרו לך
חשוב לי להגיד 2 דברים קטנטנים קודם לכן:

ברור לי שאת עושה את הכי טוב שאת יכולה. זה לא עצות כדי להגיד חלילה שלא ניסית מספיק או משהו מהמשפחה הזו, כן? פשוט דברים קטנים שהקלו עלי.
אני משתדלת לשים דגש עלי . מה אני יכולה לעשות כדי להקל עלי. באהבה. כמו שהייתי משתדלת בשביל חברה טובה.

אז הנה כמה רעיונות קצרצרים

לשמוע את לואיז היי (או כל מדיטציה אחרת שעושה לך טוב). אני ממש גיליתי שהירדמות מתוך הקשבה למחשבות חיוביות מפיקה שינה טובה הרבה יותר
אטמי אזניים. עולה ~ 2 שקל בכל בית מרקחת ולי מציל חיים, בפרט במצבים אקוטיים (כמובן שזה רק במצב שיש מי שאחראי לשלומם של הילדים ויכול להעיר אותי אם היונקת קוראת לי)

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה:

מנוחת אחריות. חובה. אם אפשרי כל יום אפילו חצי שעה - מה טוב

ואז את יכולה לשמוע משהו/ לשים אטמים ולהיכנס לדימיון משלך.

אישית, אני ממש משתדלת אחרי 22:00 לא להיות עם הטלפון, ואף פעם לא מביאה אותו למיטה כשהולכת לישון שנת לילה. זה פוגע בה קשות.

אם יש לך מחשבות / זמני עירות, ממליצה על חוברת מנדלו עם עפרונות צבעוניים, בצק רך, או כל דבר שיעשה לך טוב

(אם זה לא היה ברור, אני הייתי מקשיבה ללואיז היי בנגן ייעודי, כמו אלו מפעם, ולא בטלפון. כי בסוף אנחנו מכורים לדבר הזה, וממש קשה להחזיק אותו ביד ולא לרפרף על שטויות, שמעמיסות על המוח בלי הפסקה)

חיבוק יקרה,
מזמינה אותך להמשיך לשתף
@}

מקווה שלא אצטער על מה שכתבתי. לוחצת הוסף לדף. על החיים ועל המוות

זה בטח לא עוזר, אבל את לא לבד. אני גם פה!
כבר 7 שנים ללא שינה. יאוש, חירפון, אבדון.
בדיוק מה שתיארת.
ואני גם לא מאמינה שאי פעם אוכל לישון שוב.
התחילו לי כל מיני בעיות מוזרות בעינים, בנוסף לעיגולים השחורים האימתניים שמקיפים אותן. אני די בטוחה שהן קשורות לחוסר השינה, וכן, גם לקריאה בטלפון בלילה...
אני ממש משתדלת להניח לטלפון, ולרוב גם מצליחה, אבל כשהשינה לא באה והמחשבות הרעות משתלטות... אני צריכה מנוחה.
יש לי תור לרופאה בשבוע הבא. אבל שעות שינה היא בטח לא תוכל לספק לי...

קשה.
מה שכן, הבן זוג לגמרי תומך, מקדש כל דקת שינה שלי ולגמרי מבין את המצוקה. בלי ההבנה שלו הייתי מתה.

על ידי **יולי_קו** » 21 מרץ 2021, 00:01

אמא של נגה יקרה,
זה בדיוק הדף הנכון. מוזמנת חופשי לשפוך את הלב על הדף. אני כל כך מזדהה איתך. אין לך מושג כמה. זה כל כך נצחי ואין סופי האין שינה הזה. מזל מזל מזל שזה משתנה. אני כל כך מזדהה שחוזרת לי ההרגשה האפורה והטעם המתכתי בפה מחוסר שינה, והתחושה של שריטות במודעות עם כל רעש זעיר, והילדים שבאים לבדוק כל כמה דקות אם אני עדיין ישנה. כל פעם שאני כבר כמעט נרדמת, ומצד שני השקט של הלילה כל כך נעים. אני עם עצמי. תענוג. והעייפות הזאת שמקצרת את הפתיל לאפס.
בואי תכתבי פה.
לילה טוב!

על ידי אמא_של_נגה* » 20 מרץ 2021, 23:07

ואולי זה כבר לא הדף הנכון? כתבתי בעיקר על העייפות אבל התוצאה היא כן הרבה 'רגישות חושית' שמחרפנת לי ולסובבים את החיים

על ידי אמא_של_נגה* » 20 מרץ 2021, 23:06

תודה יוליקו לב שומע ותמרורשרוש
אז ככה
_אני לא יכולה לענות לך מבחינת הגדרה רפואית, אבל יכולה לשאול אותך האם הרגישות שהתפתחה אחרי הלידות קשורה לכמות המשאבים שאת משקיעה בגידול הילדים. ההשקעה בגידול ילדים היא גדולה (עצומה!) גם כשהכל תקין, ועוד יותר כשיש ילד עם צרכים מיוחדים, חוסר תמיכה מהסביבה, בעיות בזוגיות, בעיות בעבודה או בעיות כלכליות, רגשות שלא עיבדו אותם, ובטח יש עוד.
כשנכנסים לאוברדראפט של כוחות נוצר מצב של סטרס (עקה) ושל גירוי יתר_

ברור שזה קשור לכמות המשאבים, יכולה לסמן וי כמעט על כל מה שהזכרת חוץ מזה שילדי ב"ה בריאים.

המפתח הראשון להכל הוא השינה אבל זה גם הכי קשה לפתור, זה נהייה גלגל והכל קשור ביחד בפקעת

התחיל אחרי הלידה הראשונה שלא נרדמת ביום, השינה בלילה עם כל ההתעוררויות לתינוק מוגבלת ואין מתי להשלים... והאוברגראפט ה'שנתי' הולך ומתעצם במשך שנים...

חוסר שינה הופך אותי לעצבנית חסרת סבלנות ואז מתחילות עוד בעיות

הזוגיות היא בעיה קשה עוד לפני הילדים אבל מאז הלידות בשילוב חוסר שינה זה בכלל

מרגישה שיש מצב ש99.99 מבעיות חיי (ויש מ ל א בעיקר החיים שגורמת למשפחתי ועצמי) היו נפתרות אם הייתי יישנה כמו בן אדם.
אבל אני לא

מתישהו במהלך השנים חוסר השינה הפך לא רק לנתון טכני כי התינוק מעיר להנקה אלא מציאות עצמאית. אינזומיה.

בעקבות משברים בזוגיות, שהובילו לדיכאון עמוק, ואז ל'התאבדות רגשית' ערך עצמי שלילי ברמות על, בתוספת דימוי גוף אלרי לידות, חולשה פיזית גדולה (אני 'לפלפית ') בתוספת כאבי גב צואר כתפיים מהנקות /נשיאת תינוקות/מתח נפשי. עצלנות. חוסר עשויה כי לא מגיעה לשום דבר או אין לי כח)

כבר שנים הרבה לילות לא נרדמת שעות או מתעוררת באמצע הלילה אפילו אם אפאחד לא מעיר וערה שעות, ובנוסף מתעוררת ב/או לפני הזריחה

מתח פיזי אדרנלין בגוף חוסר מנוחה
המוח לא מפסיק לחפור ומתיש ברמות וכשהמוח משתתק הגוף 'ער'

בקיצור. .. ואז אני הופכת למפלצת ביום, תלוי כמה חמורהיה הלילות הקודם. לפעמים פשוט מדוכאת וחסרת כוחות ולפעמים עולה לי (הבלאגן, הילדים, המריבות, המטלות, הבעל וכו וכו תמיד יש משהו

) ואז אני מתפרצת, צועקת, או בוכה, או הכל ביחד.

בעלי מתייחס אל זה כמשוגעת, ואנינדי מסכימה למרותנשנקודת המבט שלא לא הכי (הוא טיפוס קר ויותר אדיש, לא ממש מפגין רגשות שליליים ובטח ובטח שלא צועק, או מרים את הקול או בוכה וכו וגם ככה היה אצלו בבית, אז בשבילו להרים קול, לצעוק אפילו בקטנה זה... לא יודעת מה המילה... בל יעשה? חוסר שליטה גובל בהפרעה נפשית? לא גובל אפעלו?)

ואז רגשות האשמה (הפירוט פה בקטנה, יש עוד הרבה סיבות לו) בתוספת התוכחת השקטה (לרוב, עד שיוצא לו מדי פעם כמה משפטים שגומרים אותי לשנה הקרובה) אבל ההורגת ומחוררת שלו
ואז השינה עוד יותר מופרעת ואני אמא עוד יותר גרועה ואז הכל גלגל בלתי ניתן לעצירה

ניסיתי כח מה שיכולה. לקחתי מלטונין, רסקיו, אפילו בתקופה קצרה שלא הנקתי לקחתי פעם פעמיים כדורי שינה. ל א ע ב ד עלי... חסרת תקנה
ניסיתי יוגה נידרה וכד רק 'עצבן' אותי
עשיתי יוגה תקופה, ספורט, יעוץ דיאטטי
הסרתטרס הפיזי פלוס הנפשי פשוט לא נותן. להירגע, לישון. לשמוח:(

יש תקופות יותר טובות או פחות גרועות. בשנה האחרונה הסטרס הפיזי קצת פחות עצום, לפעמים נעלם והיו לי כן לילות עם כמה דעות שינה 'טובות'
אבל עדיין השינה גרועה, והאוברדרפט עדיין עצום אפילו עם השיפור (הזמני, כן? עכשיו יש תינוק שמעיר....
לפעמים סופסוף נופלת לזרועות השינה בבוקר אבל אז הילדים קמים ומתחיל הגלגל של
אני מבקשת שקט
והם עושים רעש. אפילו קטן. פסיעות, לחישות, דיבורים, פתיחת מגירות
והקטנה מידי חמש דקות פותחת את דלת חדר השינה בתנופה עם תלונה שהגדולה לא משחקת איתה או אמרה לה א ב ג
ואני צועקת שקט ולסגור את הדלת
ואז שוב ואז אני צועקת על הגדולה שתעזוב את הספר שלה בפעם המאה ותשחק עם אחותה. בשקט. בחוץ. (כשמזגא נעים)ולא להיכנס.
וחוזר חלילה
ובעלי מתעב את האמא המתעללת בילדיהם על שקט קיצוני סתם כי בא לי וכי אני אכפת לי רק מעצמי ולא מהם וכו במשך כל הבוקר והם עזובים וצעוקים עד,שאני מתייאשת מהמיטה וקמה עצבנית פחות או יותר

ויותר מכולם, ע
אם כי בעזרתם המאוד מאוד מאוד אדיבה
אני מתעבת את עצמי, את האמא שאני) מאישה בזוגיות התייאשתי מזמן, כן?! הבנתי שלא נולדתי להיות בסוגיות שאפפעם לא הייתי ולא אהיה טובה בזה. סבבה. כבר לא מפריע לי. השלמתי מזמן)

ואיך אמא כל כך רעה יכולה לישון? ולחבק את הילדה שחופרת שיחבק אותה כשהיא רבה כל הזמן עם אחותה ומיללת לא עוד לפני שאני פותחת את הפה
ולהיות סבלנית ומכילה ואדיבה ושמחה
ולא עצלנית שלא עושה כלום
ולאהוב לאהוב לאהוב
איך?????
אני עייפהההההההה והכל מחרפן אותי

מקווה שלא אצטער על מה שכתבתי. לוחצת הוסף לדף. על החיים ועל המוות

על ידי **תמרוש_רוש** » 18 מרץ 2021, 08:58

האם רגישות חושית זה אותו דבר כמו high sensitivity person או אלו שני דברים שונים?!
"תגובתיות-יתר חושית" או "הגנתיות חושית" (שזה המונח המדויק) זוהתה וזכתה להכרה אצל מרפאות בעיסוק. "אדם רגיש במיוחד" זו הגדרה של פסיכולוגים, והמיקוד שלהם שונה.
אז יש חפיפה בין שני המושגים, אבל הם לא זהים.

האם רגישות חושית זה משהו שיכול להתפתח כמבוגרים?
הגנתיות חושית אותרה לראשונה אצל ילדים עם קשיים מסוימים בהתפתחות. בהקשר הזה, נאמר לנו חדמשמעית שנולדים עם זה. מערכת העצבים נולדה לא-בשלה או מתקשה לעבד ביעילות ולווסת ביעילות קלט חושי, וככה זה נראה. ומערכת עצבים שעובדת היטב, לא תידרדר פתאום לתת-תפקוד.

אבל,
יש מצבים אחרים שיכולים לגרום לתמונה של רגישות חושית, או משהו דומה מאוד.
למשל, הרבה מאפיינים של חרדה דומים בדיוק למאפיינים של רגישות חושית.
כנ"ל גם hyper-vigilance, תגובתיות-יתר, שזה סימפטום של פוסט-טראומה.
כנ"ל, לפעמים, דמנציה.
יש מצבים אורגניים שיכולים לגרום להיפר-רגישות. קולגה שלי סיפרה לי שתמיד יש לה רגישות קיצונית תוך כדי מחלות ויראליות.
קראתי פעם שגם מחסור בוויטמינים מסוימים יכול ליצור תמונה דומה, רק שאני לא זוכרת אם זו היתה בשמת שאמרה או מקור מוסמך

אז אם אני פוגשת בנאדם מבוגר שאומר "פעם לא היה לי את זה ועכשיו כן", ההנחה הראשונית שלי היא שמשהו קרה שגרם לזה, ועדיף לברר ולאתר את הגורם.
אם אני אברר ואברר ולא אמצא כלום, אז אני אקבל את המציאות על פני התיאוריה

אבל עדיין אפקח עין למקרה שסיבה כלשהי תתגלה בעתיד.
ואם את אומרת "תמיד היה לי את זה ברמה נמוכה ועכשיו זה מתעצם" - זה נשמע הגיוני וסביר. יש תקופות שמרגישים את זה יותר ויש פחות, תלוי בנסיבות החיים.
עדיין, הייתי ממפה את הסיבות שבגללן זה התעצם, כי הן מאוד ישפיעו על הטיפול. למשל, בכיוון שיוליקו הציעה.

על ידי לב_שומע* » 15 מרץ 2021, 11:43

האם רגישות חושית זה משהו שיכול להתפתח כמבוגרים?
לדעתי כן. לגמרי. כמו שפיברומיאלגיה יכולה להתפתח במבוגרים.
החלק הקשה הוא בעיני להפריד בין אלמנטים שניתן לרכך אותם (כמו בכיוון שיוליקו הציעה) ובין אלמנטים שכרגע לא נמצאה דרך סבירה לרכך אותם ודורשים הכרה, שם, תגית. הרבה פעמים אחרי ההכרה והתיוג מגיעה גם ההתרככות.. וגם לפעמים להיפך, השם והתיוג תוקע אפשרות לשינוי. בקיצור, הכל אפשרי..

על ידי **יולי_קו** » 15 מרץ 2021, 09:01

וכמה חיבוקים שאת רוצה.

טוב להבין שכל ה׳שינה ריקוד לדבר ושיקשיבו לי׳ הם חיוניים. בכלל לא פינוק. הם אלו שמאפשרים תפקוד שלי כאדם וכאמא (ועוזרת בית, מורה פרטית, מפרנסת, פסיכולוגית, ביביסיטר, ו... כל עשרת אלפי המקצועות שאשה ממוצעת ממלאת ב-24 שעות, שבעה ימים בשבוע). לכן להעלות אותם למקום הראשון ברשימת העדיפויות משרת את כל המשפחה.

על ידי פעילה_עכשיו* » 15 מרץ 2021, 03:20

אויי, יולי קו, דרכת לי על כל היבלות האפשריות בערך.
סובלת מרגישות חושית שהולכת ומתחדדת אחרי הלידה האחרונה, כי יש לי גם ילדים עם צרכים מיוחדים, גם חוסר תמיכה מהזוגיות וקשיים איתה, גם הרבה ילדים בכללי.... מזל שכבר גיליתי לבד שהדרך למלא קצת את האוברדראפט היא להזין את עצמי בשעות שינה, ריקוד, לדבר וישיקשיבו לי...
מעניין שלא קישרתי בין התנאים האובייקטיביים לבין התעצמות הרגישות.
ואגב, הפתיח לא בא כדי להעליב, מה שכתבת פשוט טלטל אותי קצת. והאיר לי דבר שלא חשבתי עליו קודם.

על ידי **יולי_קו** » 14 מרץ 2021, 15:46

שלום אמא של נגה,

אני לא יכולה לענות לך מבחינת הגדרה רפואית, אבל יכולה לשאול אותך האם הרגישות שהתפתחה אחרי הלידות קשורה לכמות המשאבים שאת משקיעה בגידול הילדים. ההשקעה בגידול ילדים היא גדולה (עצומה!) גם כשהכל תקין, ועוד יותר כשיש ילד עם צרכים מיוחדים, חוסר תמיכה מהסביבה, בעיות בזוגיות, בעיות בעבודה או בעיות כלכליות, רגשות שלא עיבדו אותם, ובטח יש עוד.
כשנכנסים לאוברדראפט של כוחות נוצר מצב של סטרס (עקה) ושל גירוי יתר.

הדרך לצאת מזה היא להעביר את עצמי למקום ראשון ולהזין להזין להזין את עצמי בכל מה שקשור לצרכים הבסיסיים של גוף ונפש (שינה, מנוחה, רגיעה, שמחה, מזון טוב, זמן יצירה, פגישה עם מי שטוב לי, ריקוד, לדבר ושיקשיבו לי, לבכות כמה שטוב לי, ...).

בשלב הראשון כדאי לבדוק אם זה מדבר אליך.

בשלב שני אפשר לבדוק:

מה עושה לך טוב? מה מוריד ממך עומס? מה מזין אותך? מה מעניק לך ׳מנוחת אחריות׳?
האם ניקיון בתשלום יעזור? ביביסיטר? עיסוי? חופשה של שבוע עם עצמך? זמן ביום/בשבוע לעצמך?

אם הכיוון הזה מדבר אליך אפשר להמשיך מכאן, לפי התשובות שיעלו לך.

על ידי אמא_של_נגה* » 14 מרץ 2021, 10:35

לא קראתי את.כל הדף עדיין אבל שאלה
האם רגישות חושית זה משהו שיכול להתפתח כמבוגרים?
אצלי למשל מתישהו אחרי הלידה הראשונה אט השניה (והולך ומחמיר) אור (טבעי ומלאכותי ) משגע אותי כשמנסה ליון, גם חרך, גם נורה קטנטנה כחולה/אדומה של מכשיר on
רעש כשמנסה לישון, אפילו לחישות, פתיחת מגרות, דפדוף, התהפכות במיטה, צעדים. רעשים מונוטנים לא מפריעים בדכ, לפעמים אפילו ההפך.
ריחות בישול
לפעמים מגעים
אבל בעיקר אור ורעשים ואיך שכחתי, בלגן, קטן, גדול, משגע אותי

וגם עוד שאלה
האם רגישות חושית זה אותו דבר כמו high sensitivity person או אלו שני דברים שונים?!

תודה

הי
באתר
sipurimerapim.com
עולים בימים אלה סיפורים מרפאים עבור ילדים עם רגישות חושית
ועבור הוריהם
הן כהורים והן כהם עצמם
מוזמנים להיכנס ולצלול!
מציפורי דורון
פסיכולוגית ומרפאת בסיפורים
[email protected]
ווטסאפ 054-6776775

על ידי נינה* » 09 מאי 2018, 06:47

אני רק יודעת למה שווה לשאוף:
זכותך להיות מוגנת, להרגיש בטוחה, לקבל יחס מכבד ואוהד, שיתייחסו אלייך בעדינות.

ומכאן:
חובתך להגן על עצמך.
איך את יכולה להגן על עצמך?

תזכרי שיחס כזה הורג אותך לאט. לא היום, לא מחר, אבל במצטבר זה רעל.

על ידי נינה* » 09 מאי 2018, 06:44

ומה עושים עם התגובה הנצחית "את לחוצה, תירגעי"?!
הלחץ זה כל הבעיה שלך. כשתזרמי תראי שיהיה לך נעים.
כאן יש בנאדם שבהתנהגות הזאת בבירור לא מוכן להקשיב למה שאת אומרת.
מתעלם מהכאב שלך.
מכחיש אותו.
מסרב לעזור לך.
מסרב להקל עלייך.
מאשים אותך במצוקות שלך.

מה עושים? לא יודעת...
מה היית עושה, נניח, אם יש לך בת, נניח בת חמש, שבאה אלייך ואומרת: "אני רוצה להיות חברה של הילד הזה. אבל כששיחקנו אתמול הוא קפץ עלי, וכשאמרתי לו להפסיק הוא אמר לי שזה לא כואב בכלל, זה חלק מהמשחק.
והיום שיחקנו בבית והוא אמר לי שאני העוגה ודקר אותי עם מקל קטן ואמר שצריך לערבב את העוגה. וכשאמרתי לו שכואב לי הוא אמר שככה צריך לאפות עוגה. ואמרתי לו שיפסיק אז הוא אמר שאני סתם בכיינית. וגם אמר שאם אני לא אתן לו לערבב את העוגה אז הוא לא יסכים לשחק אתי יותר"
מה היית אומרת לה?

ומה עושים עם התגובה הנצחית "את לחוצה, תירגעי"?!
אולי - כן, זה נכון.. אני לא מצליחה להירגע ככה, אתה יכול לעזור לי לשחרר בכך שתעשה xyz

על ידי **יולי_קו** » 07 מאי 2018, 16:25

זה פשוט נורא.
אני מאמינה לך שזה נורא, ושאת לא מדמיינת או ממציאה.
זה נראה לי שאת מנסה לשנות את עצמך (לומדת להרגע, וכו׳), כשמה שמתבקש לעשות זה לצאת מהמצב הזה, של זוגיות עם מישהו אטום לצרכייך שמשתדל להשתמש בך.
דייי!

אוי, יקרה, תשמרי קודם כל על עצמך ועל הילדים שלך (לאיזו דוגמא לאהבה עצמית וליחסים זוגיים הם נחשפים?).

מה היית ממליצה לבתך לעשות לו היא היתה מתייעצת איתך מה לעשות במצב דומה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומה עושים עם התגובה הנצחית "את לחוצה, תירגעי"?! כשאני אומרת משהו כמו שרגיש לי, מפריע לי כאן, או שאני קופאת כדי לא להגיב בזמן שמאוד קשה לי עם המגע, וכל מה שיש לי לומר זה שאני לחוצה?
זה כמו להגיד למישהו שפוחד מג'וקים, תירגע זה רק ג'וק.

הוא קורא לי לחוצה גם כשאני לא.ותאמינו לי שאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהירגע ומצליחה בזה מצוין, אבל זה לא גורם לי להנות ממה שלא נעים לי.
ומתי שאני נדרכת או מגיבה ולא חשוב באיזו עוצמת תגובה ואיזה ניסוח, הוא: הלחץ זה כל הבעיה שלך. כשתזרמי תראי שיהיה לך נעים. תשתחררי!
(יש לציין שאני לעולם לא צועקת או מדברת כמו איזה קלפטע, והתגובה הכי קיצונית שלי היא לקום וללכת לישון בסלון, מה שנחשב בעיניו כתגובה הכי מוגזמת.)

על ידי לב_שומע* » 06 מאי 2018, 22:48

מכירה את מה שאת מתארת ממש ברמת החוויה הגופנית. אהדתי לך.

על ידי בשמת_א* » 06 מאי 2018, 19:54

"לא שם, כואב"
שימי לב שאני כתבתי "אייי, פה כואב".
אין "לא", אין "לא שם".
ההבדל משמעותי.

נורמלי שאת הופכת לנפיצה ונרתעת מכל קרבה פיזית. נורמלי וטבעי.

הרבה פעמים אני מבקשת חיבוק, בעיקר אחרי נתק מסוים ומקבלת משהו אחר. או שהוא רוצה חיבוק לדבריו, וישר דוחף ידיים למקומות אסטרטגיים כי נמשך אליהם, אבל אני רק רציתי חיבוק! או רציתי לפחות להתחיל מזה!

או שיש כעס בינינו כמה ימים והדרך שלו לנסות להתפייס איתי היא... איך לא, נגיעה במקומות אינטימיים בלי שום הכנה מקדימה ומציפיה עלומה שאני ישר אתמסר ואסלח. זה עניינים שברגש שלכאורה לא קשורים לדף, אבל הגוף שלי מגיב לכך ברגישות חושית מועצמת.
כשדברים כאלו קורים על בסיס יומי / שבועי זה הופך אותי לנפיצה ונרתעת מכל קירבה פיזית.

ככה הוא יודע להתחיל איתי. וברגע שהמגע הראשוני שלו נתקבל בהזזה, או אמירה "לא שם, כואב" וכדומה אז הוא קודם כל נפגע וחושב שאני לא רוצה שום מגע בכלל, והרבה פעמים מפסיק הכל כתגובה. הוא חווה ממני דחייה אינסופית. מבחינתו אני עסוקה תמידית בבריחה ממנו והדיפה של אהבתו, באופן כה כפוי טובה כי למרות הדחייה החוזרת ונשנית הוא ממשיך בגבורה להתקרב אלי!
זה מזכיר לי את המשפט, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. ואני אכן סופר רגישה ודרוכה בעקבות הנסיון הקשה מהעבר. (זו הרגישה בניק זמני)

על ידי נינה* » 06 מאי 2018, 00:36

המטרה האחת והיחידה היא להתחזק. שהיא בעצמה תלמד לפתוח את הפה ולשמור על עצמה. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. כל פעם "איי פה כואב". בלי לפספס, בלי לוותר, בלי לאפשר להכאיב לה אפילו פעם אחת.

|Y||Y|

יש פה הזדמנות לתרגל סבלנות, אורך רוח, התמדה, נחישות, אמונה בעצמך, ביטחון בערכך, ביטחון שאת ראויה שלא יכאיבו לך (דברים שהיו צריכים להיות הבסיס לכל קשר עם כל אדם אחר).
Y||Y||Y||Y||Y||Y|||

על ידי בשמת_א* » 04 מאי 2018, 13:10

שהוא פשוט לא רוצה לשמוע, ולא רוצה להשתנות
חשוב להדגיש שוב, שהמטרה בזה איננה לגרום לו לשמוע או להשתנות.
המטרה האחת והיחידה היא להתחזק. שהיא בעצמה תלמד לפתוח את הפה ולשמור על עצמה. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. כל פעם "איי פה כואב". בלי לפספס, בלי לוותר, בלי לאפשר להכאיב לה אפילו פעם אחת.
זה שינוי עצמי. לא שינוי שלו.
כי לפני כל שינוי זוגי, היא חייבת להגיע למקום שבו היא בעצמה מבינה שהיא ראויה לכבוד, שהגוף שלה ראוי לכבוד ולהתחשבות, שבשום פנים ואופן אסור להתעלם מהכאב שלה, שלא יכול להיות שמישהו ייגע בה בצורה כואבת והיא תאפשר את זה!

אני חושבת ש"ריקוד זוגי" שמתנהל כאשר צד אחד פשוט מאפשר לדרוך עליו ולרמוס אותו במצבים ממש הזויים (כשיש רגישות והרגיש שותק ולא אומר שהמקום רגיש או כואב), אי אפשר להסיק ממנו על מה שישתנה בו אחרי שהצד הרגיש ילמד להגן על עצמו. זה לא אותו אדם. גם השמירה העצמית לא תיראה אותו דבר בפעם הראשונה כמו בפעם המאה. יש פה הזדמנות לתרגל סבלנות, אורך רוח, התמדה, נחישות, אמונה בעצמך, ביטחון בערכך, ביטחון שאת ראויה שלא יכאיבו לך (דברים שהיו צריכים להיות הבסיס לכל קשר עם כל אדם אחר).

על ידי **יולי_קו** » 04 מאי 2018, 12:26

לא יודעת אם ייקח 10 פעמים או 100 פעם עד שיפנים שעדיף לשאול אותך בעדינות.
לדעתי יש מצב שהוא ינעל על ברוגז, כעס ודומיהם גם אחרי 100 פעמים. שהוא פשוט לא רוצה לשמוע, ולא רוצה להשתנות. בכל אופן שווה לתרגל מה שהמלצת.
אני חושבת שכדאי לשים לב עד כמה כדאי להשקיע כוחות בשינוי וכיוונון עצמי, ומאיזה שלב עדיף לא להשקיע יותר ולצאת מהקשר אם אין עם מי לדבר (ועם מי לקיים אהבה).

על ידי לב_שומע* » 02 מאי 2018, 20:29

אני מבינה עד מאוד למה את מתכוונת.

והמלים מעבר בין יש מגע לאין מגע השליכו אותי היישר אל מאגר האסוציאציות הפרטי שלי, מהתהייה שלי בשעתו על חיי נישואין דתיים שמבוססים על מעבר מאפס מגע למגע מלא.
כך שאיבדתי אותך לרגע בתור אוצר האסוציאציות שלי, והייתי צריכה לקרוא שוב כדי להבין מה את אומרת, ולא אני (-:

וכמובן שמבינה את הדריכות . כרגיל זה לוקח אותי לעולם שלי.. (-:

על ידי פרח_בית* » 02 מאי 2018, 19:19

מנגנון ה"ההיסגרות" של הגוף מול מגע שלא נעים לו, כאשר הוא מופעל באופן מאוד אוטומטי ומיידי.
לא בטוחה שמה שאני אכתוב עכשיו מתאים לסיטואציה של רגישה, אבל כותבת בתגובה לדברים של לב.

בחוויה שלי, הרבה פעמים אני מרגישה שה"לא נעים" נובע מהמעבר בין יש מגע לאין מגע. כלומר גם אם המגע עצמו נעים, הנקודה בה הוא מתחיל לפעמים תהיה לא נעימה, ותידרש לי שנייה להסתגל אליו (אולי כי גם מגע עמוק מתחיל בזה שהיד מתקרבת, ובשנייה הראשונה יש מן מגע מרפרף כזה). אז לפעמים אני נושמת עמוק ונותנת לרגע הזה לעבור, ואחריו המגע יכול כן להיות נעים.
אני מרגישה את זה גם בעבודה שלי, עם ילדים עם רגישות חושית - הרבה פעמים הם נרתעים בשנייה הראשונה, אך כעבור רגע מתמסרים למגע ונהנים ממנו (חיבוק/עיסוי/דגדוג וכו'). ואכן בהתחלה, כאשר פחות הכירו אותי וסמכו עליי, הביעו רתיעה חזקה, ואני נמנעתי מלגעת בהם. ורק אחרי שנוצר קשר והם בטחו בי, התקרבתי בעדינות.

זה כמובן מתייחס רק למקרים שבהם ברגע שאחרי המגע הראשוני, המגע יהיה מותאם לי.
ובזה שאני אדע שהאדם מולי יהיה קשוב ומוכן לשנות את המגע (מיקום, עוצמה וכו') אם אבקש ממנו.
אחרת יהיה לי קשה לנשום ולעבור את הרגע הזה, ואשאר על המשמר לאורך זמן (למשל במקרה של בדיקות רפואיות, בהן אני יודעת שאני צריכה להחזיק כמה רגעים בתוך מגע לא נעים - אני נושמת עמוק כדי להרגיע את עצמי לכל האורך. לאחרונה אני עוברת הרבה בדיקות וגינליות וזה מאוד בולט לי בכל פעם - העמידה הזאת על המשמר מהתחלה ועד הסוף).

על ידי **תמרוש_רוש** » 02 מאי 2018, 18:47

להערכתי (איפה תמרוש?) עיקר הקושי של בעלי רגישות חושית באינטראקציה מינית הוא לא המנעד הצר של מקומות נעימים וסוגי מגע ותנועות נעימים, אלא חלון הזמן הצר - כלומר, מנגנון ה"ההיסגרות" של הגוף מול מגע שלא נעים לו, כאשר הוא מופעל באופן מאוד אוטומטי ומיידי.
תובנה מוצלחת

פיזיולוגית, יש פה גם וגם.
גם העובדה שהרבה סוגי מגע הם לא נעימים, וגם זה שהם גורמים לתגובתיות יתר שאחריה אי אפשר לדבר עם הגוף לאיזה זמן.
אבל איזה פקטור משפיע יותר?
אני אישית אאמין לכל אחד שאומר לי שאצלו זה יותר ככה או יותר אחרת. פתוחה לווריאנטים.

על ידי בשמת_א* » 29 אפריל 2018, 20:43

FCIIDmN]וממליצה לשמוע את טיך נהאת האן אודות האהבה הטהורה Po[/po]

על ידי בשמת_א* » 29 אפריל 2018, 20:40

העניין הוא שהרבה פעמים אני כבר לא רוצה כלום.
כן אבל זה לא סותר. הרעיון הוא שברגע שהוא נוגע במקום לא נעים את מייד אומרת "איי, פה כואב לי". או שהוא יירתע וגמרנו, או שהוא ינסה עוד מקום וגם עליו תגידי "איי, פה כואב לי". ואולי תגידי: "רגע, פוס, עכשיו הכל כואב לי כבר, לא יכולה שתיגע כרגע בכלל )-: אולי אחר כך/פעם אחרת".
אחרי שתשמרי על עצמך ככה באופן עקבי שוב ושוב, אולי - אולי? הוא יפסיק להתנפל ולגעת, וילמד לפני שהוא נוגע, לשאול אותך מה מתאים לך ואיפה מתאים לך? ואז אולי תגידי לו "אני אשמח לחיבוק עדין עדין עכשיו, כי כל הגוף שלי מרגיש כמו כוויה אחת גדולה ואני מפחדת מכל דבר אחר כרגע"?

את צריכה לעצור אותו מספיק פעמים עם "איי כואב פה". לא יודעת אם ייקח 10 פעמים או 100 פעם עד שיפנים שעדיף לשאול אותך בעדינות. אבל עד אז, את פשוט אומרת לו באופן עקבי שזה כואב. בלי להתבלבל, בלי להתנצל. אולי להצטער. זה מותר לך. מותר לך להגיד לו "אני מצטערת בשבילך, אני יודעת כמה שחשוב לך המגע, פשוט כרגע הכל כואב לי כל כך...".

על ידי לב_שומע* » 29 אפריל 2018, 20:13

אני אדייק את זה יותר:
להערכתי (איפה תמרוש?) עיקר הקושי של בעלי רגישות חושית באינטראקציה מינית הוא לא המנעד הצר של מקומות נעימים וסוגי מגע ותנועות נעימים, אלא חלון הזמן הצר - כלומר, מנגנון ה"ההיסגרות" של הגוף מול מגע שלא נעים לו, כאשר הוא מופעל באופן מאוד אוטומטי ומיידי.
רוצה לומר: מצב שבו גם כאשר האינטראקציה בכללי נעימה, והרוב הוא טוב, מספיקה תנועה או נגיעה אחת לא נעימה כדי שהגוף "יינעל" ויסרב להמשיך, עלול אכן מאוד להכביד על יחסי מין.

וגם אז ישנן דרכים איך כן.

זה לא המצב שאת מתארת. את מתארת אישה שעובדת על עצמה חזק לא להגיע להינעלות ממשהו קטן יחסית כאשר המכלול נעים. (עד כמה שניתן לעבוד על זה במציאות בה המכלול לא נעים.. ).

לעומת זאת, להבנתי, מצב בו אחד מבני הזוג מתעקש באופן קבוע, מתמיד, לאורך זמן ולאורך כל/רוב האינטראקציה לנהל את המגע הגופני רק בהתאם למה שמרגיש לו וזורם לו וספונטאני לו בגוף, כלומר מתעקש לנהל מין ללא יחסים, ומצפה להנאה ושותפות מהשני, זה מצב שמרבית בני האדם לא יהיו מסוגלים ליהנות בו ממין, ויתקשו מאוד שזה יהיה "נסבל" עבורם. גם כאלה בעלי מנעד תחושתי רחב.

בחברות מסויימות הציפיות התרבותיות שאינן בהכרח מבוטאות בקול רם, הן שנשים ישתפו פעולה ואולי אפילו יהיו מסוגלות להנות או להציג כלפי חוץ הנאה מיחסי מין כאלה.
בחברות כאלה, לרוב אישה, בייחוד רגישה, לא באמת יודעת מה מתנהל בחיים האינטימיים של חברתה, ועד כמה בעלה "סופר אותה" או שלא.
לכן קשה להסיק מסקנות רק מהסתכלות שטחית על השכנים.

כל הלב שלי איתך.

על ידי לב_שומע* » 29 אפריל 2018, 19:03

ואיך תוכלי?
זה הגוף שלך יקרה.
זה הכל עניין של איזה סיפור את מספרת לעצמך.
האם את מספרת לעצמך שכל אישה וכל איש זקוקים למגע שנעים להם בגוף. יש כאלה שהמנעד שלהם יותר צר ויש כאלה שמנעד התחושות שלהם יותר רחב. אבל גם אלה בעלי המנעד הרחב יותר, לא כל דבר נעים להם! וגם הם, נסגרים מול התעקשות לגעת באופן לא נעים.
נכון שלבעלי המנעד הצר יותר יש לעתים חלון זמן צר הרבה יותר, כלומר הגוף לעתים "מוריד מסך", ננעל ומסרב הרבה יותר מהר ובאופן יותר מוחלט אחרי מגע לא נעים. אבל גם בעלי המנעד הרחב יותר, אינם עמידים למגע חוזר על עצמו ומתעקש לחזור על עצמו באופן שאינו נעים להם.

או שאת מספרת לעצמך שהגוף שלך רגיש במיוחד, שהדרישות/ציפיות ממנו הן סבירות וסטנדרטיות, ושהוא לא עומד ב"תקן".

אני אפילו לא אומרת כלום עדיין על בעלך.
בחברה הדתית ממנה אני באה יש כאלה תהומות בין רגישות עדינות וכבוד לתהומות של חוסר ידע וחוסר דיבור, ציפיות תרבותיות יכולות להבנות צורת הסתכלות מסויימת.

את צודקת.
לגמרי צודקת.
בדרך הזו ליהנות ממין או אפילו "רק" להפוך אותו לנסבל זה בלתי אפשרי.
צודקת לגמרי שהתייאשת. )-:

על ידי רגישה* » 29 אפריל 2018, 18:16

חוזרת לדיון הזה עם שאלה. הבנתי את הגישה של בשמת והיא נראית חכמה מאוד, שכל פעם שהוא נוגע במקום איקס בעייתי להגיד שפה כואב. לדאוג לנהל את הרגישות שלי.

העניין הוא שהרבה פעמים אני כבר לא רוצה כלום. כי אם כל מגע מיני ואני מתכוונת כל מגע מתחיל בליטוף מקומות שאני לא יכולה לסבול או לפחות לא לסבול אותם ישר בהתחלה, אני פשוט לא רוצה וזהו! או שהזמן לא מתאים לי (נרדמתי, או שיש הפרעה ברקע) אז אני באמת כבר אומרת לעצמי אוף מי צריך את זה בכלל. זה מעצבן, זה לא מהנה. ואם אני מגיבה בריחוק תמיד יקרה פיצוץ במוקדם או במאוחר. אבל אני לא מסוגלת לשתף פעולה עם כזה דבר.

יאוש.

על ידי לב_שומע* » 12 אפריל 2018, 16:02

מוסיפה כאן את השם של סיגל בירן, מרפאה בעיסוק מקסימה, חכמה ומעצימה מירושלים. עוסקת גם בוויסות חושי במבוגרים.
טוב לדעת שיש כתובות גם בארץ.

על ידי **יולי_קו** » 17 מרץ 2018, 17:19

גם אני רציתי לשאול בדיוק את זה!
למה בחרת, אי אז, לחיות עם האיש הזה?
מה (והאם) אהבת אצלו?
איפה זה נמצא היום?
ומה השתנה מאז?

על ידי יונת_שרון* » 17 מרץ 2018, 06:28

רגישה, למה בחרת להיות איתו?

על ידי נינה* » 16 מרץ 2018, 21:24

במקום להיות קורבן של הרגישות שלה - להיות המנהלת של הרגישות שלה. היא אחראית לשמור על עצמה. היא לא תאפשר יותר לרמוס אותה.
100%

|Y||Y|

יופי, אבל איך חוזרים לתקשר? עכשיו הוא לא יוזם כלום. מכעס כנראה. אני לא רוצה ליזום מהסיבות שציינתי והאמת שאני גם לא מעוניינת בזה.
מהניסיון שלי: חוזרים לתקשר או עושים עוד ניסיון רק כשמרגישים נוח ונעים עם זה.
את זקוקה להפסקה? לא פלא! תפרגני לעצמך את ההפסקה הזאת, תשנני לעצמך את הא'ב' של להגן על עצמך והתנהגות מכבדת, ותעשי דברים שעושים לך טוב.
אולי גם הוא זקוק להפסקה. אולי ה"ברוגז" שלו זו לא (רק) "התנהגות ילדותית" ומענישה, אלא משהו פונקציונלי שהוא זקוק לו, ושיעשה לו טוב אם הוא ימצה את זה עד תום, בלי לחץ לתקשר שוב, לנסות לגעת בך שוב - ולהיכשל שוב.
את - תדאגי לעצמך, תטפלי בעצמך, תתייחסי לעצמך יפה, באהבה ובסבלנות. טיפה אחת כל פעם.

על ידי בשמת_א* » 16 מרץ 2018, 13:22

"אבל איך חוזרים לתקשר?"
מה בוער לך?
תחכי בסבלנות.

אבל שימי לב: את כותבת שוב "ככה לא נוגעים בי".
האם את מבינה מדוע זו תגובה לא מוצלחת? לא מועילה? מרחיקה?
האם את צריכה שאסביר עוד פעם מדוע התגובה הכי מכבדת ומדוייקת היא "פה כואב"? ולא שום דבר אחר?

"הוא כאילו בודק אותי, בקטע של אה, את כבר מסכימה שאגע בך? אז בואי נראה אותך. הנה אני נוגע פה ופה את עוד פה? אולי זה לא מודע או שהוא באמת שוכח ומרוכז בעצמו אבל בחייאת... נפלת בבור הזה ארבע מאות פעם, לא כדאי ללכת במסלול אחר?!?!"
מבינה אותך.
התיסכול והייאוש ממש מובנים.
את מאוד רוצה שהוא יהיה אחר ממה שהוא.

גם הוא מאוד רוצה שאת תהיי אחרת ממה שאת.

את רואה את הדמיון בתיסכול ובכעס שלכם?

על ידי רגישה* » 16 מרץ 2018, 13:11

יופי, אבל איך חוזרים לתקשר? עכשיו הוא לא יוזם כלום. מכעס כנראה. אני לא רוצה ליזום מהסיבות שציינתי והאמת שאני גם לא מעוניינת בזה. אם הוא יחזור לתקשורת ומגע אצטרך כנראה להפסיק אותו כמעט מיידית, מניסיוני האינסופי בעניין. כי ככה לא נוגעים בי אז שוב יישאר המעגל. את תמרורי העצור אני צריכה לשלוף ישר, כי זה לא שהוא טועה פה ושם,שמדי פעם מתפלק לו, כל ההתנהגות הגופנית שלו אלי מהרגע הראשון, בעייתית.

הוא כאילו בודק אותי, בקטע של אה, את כבר מסכימה שאגע בך? אז בואי נראה אותך. הנה אני נוגע פה ופה את עוד פה? אולי זה לא מודע או שהוא באמת שוכח ומרוכז בעצמו אבל בחייאת... נפלת בבור הזה ארבע מאות פעם, לא כדאי ללכת במסלול אחר?!?!

בשמת א ו אישה במסע
כל מילה שכתבתן פה נכס רב עצמה

אצלנו העניינים יגעים מסיבות שונות ומשונות, אבל אני חייבת לציין שהם התחילו טיפ-טיפה להשתפר רק כאשר אני התחלתי להיות המנהלת של הרגישות שלי
איזה משפט יפה!!!

עדיין יש לי הרבה איך להתקדם בנושא של כבוד הדדי, והמשפט הזה רק שתדעי שכבוד עצמי שלך יחזק אותך, מול עצמך ומולו. התנהגות לא מכובדת שלך (לצעוק, לריב, לבקר, להאשים, לנזוף וכל זה) תחליש את עצמך, מול עצמך ומולו. ככה זה עובד. לא שווה לך. מפיל לי כמה וכמה אסימונים.

אך אין ספק שהבסיס של הבסיס זה כבוד שלי מול עצמי.
ואגב, זה גם מאוד מתחבר למה כתבת, בשמת, אצלך בדף:
כאילו, הייתי מסכימה שמישהו יגע באחותי, בצורה שמכאיבה לה? אין ספק שאם הייתי יודעת על כך הייתי מתערבת ומפסיקה את ההתנהגות הפוגענית, בכל צורה שהיתה יכולה להועיל לענין.
אז למה אם מישהו פוגע בי זה בסדר? הוא לא יודע/לא התכוון/וואטאוור? מה זה משנה? למה אני לא מזדעקת להפסיק את הפגיעה בי?
אז זהו, שעכשיו אני כבר כן.

עדיין רוצה לשפר את ה'איך, אבל ה'מה' מאוד ברור לי, וזה בסיס טוב לבנות עליו...

על ידי אישה_במסע* » 16 מרץ 2018, 12:15

מסכימה עם בשמת. אומנם יש הבדל מסויים בדרך בה לדעתי ראוי לעצור אותו (וריבים יכולים לפעמים להיות טובים ולטהר את האוויר, וגם לצעקות יש את המקום שלהם. לשים אותם באותה ערימה עם האשמה ונזיפה זה לדעתי טעות שנובעת מהעדר התנסות אישית בגרסאות הטובות שלהם), אולם זו הנקודה היותר חשובה:

לא להרשות לו להכאיב לך. להציב את הגבול ולעמוד מאחריו, כל פעם.

_ואת עומדת בזה שהוא מתעצבן ולא נסוגה!
זה שהוא מתעצבן לא אומר שמותר לו להכאיב לך! מה זה הדבר הזה! "אוי אתה מתעצבן, טוב טוב, הנה בוא תכאיב לי, אני אשכב פה ואסבול בשקט, העיקר שלא תכעס עלי" - מה????!!!! נראה לך נורמלי?_

על ידי בשמת_א* » 16 מרץ 2018, 11:56

במקרה הפעם מסכימה עם אישה במסע. אז מה אם הוא מתעצבן? שיתעצבן!
את פשוט מפחדת מההתעצבנות שלו.
תפסיקי לפחד ממנו.
תרשי לו להתעצבן.
תדאגי לעצמך. באופן עקבי.

מה שאני אומרת הוא במפורש: תפסיקי נקודתית כל מה שלא נעים. כל פעם מחדש. כל פעם. בעקביות. את קוראת לזה "נקודתית". שיהיה נקודתית. כל פעם. בלי לפספס. אין אפס.
לא חשוב מה התגובה שלו.
תתמקדי רק בתגובה שלך: לא. לאפשר. כאב. נקודה.

הטעות שלך כפולה, שימי לב:
את גם אומרת "... אבל זה גורם לו להתעצבן" = שזה אומר שאת מפחדת מהכעס שלו וזה גורם לך למחוק את עצמך.
ואת גם אומרת "... אבל לא יגרום לו להתנהג אחרת בפעם הבאה" = שזה אומר שאת מצפה ממנו ללמוד מהר. זאת לא המטרה של ההצעה שלי. המטרה היא לא שהוא יתנהג אחרת בפעם הבאה (את חולמת אם את חושבת שהוא ילמד כל כך מהר!). המטרה היא אך ורק שלא תרשי לו להכאיב לך! זה הכל!
אם אחרי אלפיים פעם שתגידי "פה כואב" ותפסיקי אותו, הוא סוף סוף ילמד - הנה בונוס. וואללה. זכית. אבל זה הבונוס. המטרה היא לא הבונוס, המטרה היא לא להרשות לאף אחד להכאיב לך.

אני אומרת לך שוב ושוב:
הוא לא ילמד מהר.
זה לא יקרה בפעם הבאה.
אל תתמקדי בשאלה השגויה, תוך כמה זמן הוא ילמד.
תתמקדי רק בכאן ועכשיו: לא לאפשר לו להכאיב. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. נקודתית. נקודתית. נקודתית.

ובצורה יפה ומכבדת. לא לצעוק עליו, לא לנזוף בו, לא להגיד לו "כמה פעמים אמרתי לך". חשוב מאוד שתכבדי את עצמך בזמן שאת דורשת כבוד כלפייך. לא לעשות לו דווקא ולא שביתות ולא שום דברים כאלה. פשוט באופן מכובד, כל פעם מחדש לשמור על הגוף שלך ולא לאפשר שום מגע שלא נעים לך, באמירה שזה כואב. לעצור אותו כמה פעמים שצריך. נקודתית כמו שאת קוראת לזה. בלי שום מטרה מעבר לנקודתיות: לא להכאיב לי. לא להכאיב לי. די, זה מכאיב לי.
אה, וגם, מעיר משינה? זה משפט אחר: "אני ישנה" ולחזור לישון. לא להסכים להתעורר. "אני ישנה, אני עייפה". ולעצום עיניים. לא להתווכח, לא לריב. לא להסביר. להתכרבל ולחזור לישון עד שתירדמי שוב.
פשוט כל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה, כי אין סיכוי שיקלוט במאה הפעמים הראשונות. מבינה?
לגבי הפעם ה-101, לא רוצה להמר. אולי הוא יותר חכם ממה שאני נותנת לו קרדיט.
אני אמרתי שיכול לקחת ---כמה שנים----. ובשנים האלה, כל פעם מחדש, כל פעם שהוא נוגע במקום שלא נעים לך את אומרת "פה כואב" ומפסיקה אותו. כל פעם שהוא מעיר אותך את אומרת "אני ישנה, אני עייפה" וחוזרת לישון.
ואת עומדת בזה שהוא מתעצבן ולא נסוגה!
זה שהוא מתעצבן לא אומר שמותר לו להכאיב לך! מה זה הדבר הזה! "אוי אתה מתעצבן, טוב טוב, הנה בוא תכאיב לי, אני אשכב פה ואסבול בשקט, העיקר שלא תכעס עלי" - מה????!!!! נראה לך נורמלי?

לגבי החשיבות של ההתנהגות המכובדת שלך לא ארחיב. רק שתדעי שכבוד עצמי שלך יחזק אותך, מול עצמך ומולו. התנהגות לא מכובדת שלך (לצעוק, לריב, לבקר, להאשים, לנזוף וכל זה) תחליש את עצמך, מול עצמך ומולו. ככה זה עובד. לא שווה לך. את חייבת להתחזק, חלק מהרגישות קשור בזה שאת נחלשת מהיחס שלו. כבוד עצמי הוא אחת הדרכים לחזק את עצמך בהדרגה.

על ידי אישה_במסע* » 16 מרץ 2018, 11:15

כי אולי זה עוזר נקודתית להפסיק את הלא נעים, אבל גם גורם לו להתעצבן (אומר לי טוב לא רוצה לא צריך, יאללה ביי) וגם לא יגרום לנהוג אחרת בפעם הבאה. מניסיון.
ומה רע בזה? זה בעיניי הפתרון הטוב. שיתעצבן, זו בעיה שלו. עם הזמן יתרגל ויפסיק להתעצבן. עם הזמן ילמד לנהוג אחרת בפעם הבאה.

על ידי רגישה* » 16 מרץ 2018, 11:11

תגובה לשתיכן. אני חושבת שמילים לא עובדות ולא חשוב אילו מילים. גם להגיד די, כואב, לא משנה כי אולי זה עוזר נקודתית להפסיק את הלא נעים, אבל גם גורם לו להתעצבן (אומר לי טוב לא רוצה לא צריך, יאללה ביי) וגם לא יגרום לנהוג אחרת בפעם הבאה. מניסיון.
גם להגיד שככה זה כן נעים לא עוזר כי זה לא מונע ממנו להמשיך לנסות במקביל או אחר כך או בפעם הבאה את מה שנעים לו.
הנושא של השלמה, וגישה אוהבת נשמע נפלא. הלוואי שיכולתי. בפועל אני אכן מתרחקת ממנו ככל האפשר ובזה טענתו נכונה, כי כל יוזמה שלי לחיבוק ומגע אוהב שאינו מיני מתפרשת על ידו מיד כהיתר לשלוח ידיים למקומות המעצבנים, מה שגורם לי לוותר על זה מראש.
ולו זה גורם להרגיש דחוי.
גם כשהוא יוזם חיבוקים ונשיקות לאורך היום אני לא מתמסרת אליו בחדווה כי יודעת מה יקרה ממש עוד מעט. ולא בא לי על זה.

הנושא של היחסים הפך בעיני למטלה, למטרד, אני באמת מתבאסת מזה כי יש לי משם כ"כ הרבה חוויות שליליות ותקווה אפסית לשיפור. הוא לא רוצה ללמוד איך לענג אותי למרות שזו משאת נפשו, הוא פשוט רוצה שאלמד להתענג ממה שהוא עושה לי למרות שזה עושה לי ההפך.

גם אמרתי לו המון פעמים על נושא הלהעיר משינה, וזה לא מביא להפנמה.
הוא חושב שאני בוחרת להיות רגישה ושאני מתלוננת כל הזמן ולא זורמת. שההתנהגות שלי מכוונת בצורה דווקאית לייבש אותו ולגרום לו דחייה.

אני באמת תוהה אם יש משהו שאפשר לעשות בלי לעשות שביתת מין מוחלטת. כי בעיני המצב כ"כ גרוע שרק לעשות restart לכל העסק מאפס עם כללים ברורים, יעזור, אבל הוא לא ממש מוכן לקבל הוראות או לשוחח על כך בצורה שתעזור.

על ידי אישה_במסע* » 16 מרץ 2018, 09:25

כדי שזה יאפשר לה לחוש כלפיו חמלה, הבנה, אהבה ולהמנע מתחושות שליליות.
חסר פה גובה העיניים. (ותודה לחני על המונח המדוייק הזה). על בני זוג צריך להסתכל בגובה העיניים, כאל שווים. על תינוק לא מסתכלים בגובה העיניין. אני חושבת שמבט שלא בגובה העיניים יהרוס הרבה. אני לא יודעת אם יותר משהוא יבנה - המצב בכי רע מלכתכחילה (ואני לא חושבת שחזרתיות אוהבת היא התגובה לאדם שבוחר לתעדף את הצרכים שלו גם על חשבון בת הזוג, אני חושבת שגבולות ברורים יועילו כאן יותר). אבל עדיין יהיה הרס. יחס לתינוקות כולל הרבה פעמים רחמים במקום חמלה, ורחמים זה רעל (שלא לדבר על כמות האנשים שיגיבו לרחמים בעוינות גדולה, ובצדק!)

והדבר הכי פחות מועיל, שלא לומר מזיק, זה לתקוע לה עכשיו בראש כמה הוא אנוכי ואכזרי.
ממש לא מסכימה. המחשבות האלו יכולות לעזור לה לצעוק אם הוא מעיר אותה באמצע הלילה, להציב גבולות ולעמוד מאחוריהם. והרבה פעמים, אנשים מול גבולות מתיישרים. אנשים פוגעים במי שהם יכולים לעיתים קרובות, ובסוף משלימים עם גבולות. ויש לא מעט אנשים שמגיבים טוב יותר מול גבולות ברורים ול-א אוהבים וסבלניים. זה לא אמור להיות ככה, אבל זו המציאות שאני חיה בה.

הניסיון שלי מראה שזו פרשנות שמועילה. הניסיוןו שלי מראה שלהחזיק במפה כמה שיותר מדוייקת של המציאות בראש שלי זה מועיל. הפרשנות שלך היא לדעתי לא נכונה, לכן פעולות שיתבססו עליה לא יעבדו. או במקרה הזה, יעבדו פחות טוב ויקחו יותר זמן מתגובה אסרטיבית יותר ופחות נחמדה.

אם היא תמשיך עם הפרשנות הזאת,
לפי מה שאני רואה המילים שלה, היא מחזיקה בפרשנות שלך - היא חושבת שהוא לא עושה בכוונה ומצדיקה אותו ואוהבת אותו. והרבה טוב זה לא הביא לה עד עכשיו. איפה את רואה שהיא מחזיקה בפרשנות שלי? אני לא ראיתי את זה.

היא לא תאפשר יותר לרמוס אותה.
אני לגמרי בעד. אבל לא בצורה אוהבת וסבלנית, אלא בצורה ברורה ונייטרלית. ואני חושבת שיהיה לה קל יותר לעשות את זה אם היא תפסיק לנסות להמציא בשבילו את כל הכוונות הטובות שאפשר ואת כל ההצדקות ללמה הוא פוגע סבה מכוונות טובות.

ממה שאני רואה, היא נותנת לו לרמוס את עצמה בדיוק בגלל שהיא מאמינה בכוונות הטובות שלו (ולוקחת חלק בפולחן הכוונות של החברה שלנו).

זה לא באמת שמתייחסים לקהל בצורה משפילה...
אני עוד לא ראיתי אנשים שמתייחסים לקהל שלהם בצורה משפילה. נשים (וגברים) שמתייחסות לבןם הזוג כמו ילד קטן ולא מתייחסות אליו בגובה העיניים ראיתי גם ראיתי. זו סכנה אמיתית, לא מדומיינת. ויש את לנו את ה predisposition החברתי לזה.

ולמה להגיד "פה כואב" ולא "אני רגישה"
למה לא להגיד "תפסיק" או "אני לא מרשה" או פשוט "לא"? היא כבר הסבירה מספיק, אבל יש סיבות טובות למה לפעמים עדיף לא להסביר, להצטדק, להתווכח ועוד משהו ששכחתי.

אז תמצאי מלים אחרות!
מעשים חזקים ממילים. כשהיא אומרת שמשהו כואב לה אבל במעשים מראה שזה לא באמת כואב לה ולא עוצרת אותו, המסר שבמעשים חזק מהמסר המילולי.

על ידי בשמת_א* » 16 מרץ 2018, 08:52

המממ אולי לא הבהרתי מספיק:
זה לא ש---הוא---- תינוק.
זה שכדי להגיע בתוך עצמה לעמדה פנימית חדשה כלפיו, עמדה אוהבת, סבלנית ועקבית - אני מציעה לה לדמיין כאילו הוא תינוק.

כמו שמציעים לך בהרצאה מול קהל כשיש לך פחד קהל לדמיין את כל הקהל יושב בתחתונים? זה לא באמת שמתייחסים לקהל בצורה משפילה... זה טריק שעוזר לך למצב את עצמך בתוך הראש שלך, כך שתפסיק לפחד מהקהל, תראה בו סתם בני אדם כמוך ולא משהו מאיים. מה שרוצים לשנות פה זה לא את הקהל או את היחס לקהל, אלא את הפחד הפנימי. לדמיין את הקהל בתחתונים זה רק הטריק שיכול לעזור לשנות את המיצוב הפנימי.

אותו דבר מה שאני מציעה.
הוא לא תינוק והיא לא צריכה לחשוב שהוא תינוק. היא צריכה לדמיין שהיא מתייחסת אליו כאילו הוא תינוק בתור טריק להביא את עצמה למצב שהיא מסוגלת לגייס את הרגשות שקל לנו לגייס מול תינוק קטן, כי מעטים האנשים שיחשבו שהתינוק זוחל לאגרטל של סבתא כדי "לשבור אותו בכוונה". לא, הוא תינוק סקרן ובריא, אבל זה לא אומר שנאפשר לו לשבור...

ובאתר הזה, אנחנו לא נמליץ לצעוק על התינוק ולהבהיל אותו, אלא להרים את מה שמפריע ולהזיז אותו משם.

(במקרה של אגרטל, אפשר גם להרים את האגרטל ולאו דווקא את התינוק.
במקרה של שקע חשמלי, את יכולה להזיז רק את התינוק. אבל יש שיטות לחסום את השקע.
במקרה של אשה בזוגיות, לא ממש ריאלי לחסום את הגישה לכל הגוף שלה, זה לא יקרה, אז נשארת רק האופציה - להזיז. להזיז. להזיז. בעקביות. לא לאפשר. להזיז. תמיד. כל פעם שנוגעים במקום הלא נכון. להזיז, וללוות את זה במלים "פה כואב".
ולמה להגיד "פה כואב" ולא "אני רגישה"? כי כבר הבנו ש"אני רגישה" לא מדבר אליו. הוא לא מבין מה היא אומרת. זה לא משנה אם זה מפני שהוא לא רוצה להבין או מסיבות אחרות ו/או נוספות. השורה התחתונה היא: לא מבין אותה. נקודה.
אז תמצאי מלים אחרות!
להתקע על "הוא לא מבין אותי" אבל להמשיך לחיות איתו?
יא אללה! אם הוא לא מבין עברית, תבדקי מה הוא כן מבין ותעברי לשפה שלו! מה, לא ככה? אחרת מה? להמשיך לדבר סינית זה עם זה?)

על ידי בשמת_א* » 16 מרץ 2018, 08:40

אני חושבת, שברגע שהיחס לבן הזוג הוא כמו לתינוק, הזוגיות אבודה.
ואני ממש לא מסכימה.
זה לא ש"היחס לבן הזוג הוא כמו לתינוק" אלא שאם היא רוצה להמשיך לחיות איתו היא צריכה לעשות שינוי פנימי בתוך עצמה.
אחרת אין לאן ללכת.
השינוי הפנימי בתוך עצמה הוא ---לדמיין--- שהוא תינוק בן 9 חודשים כדי שזה יאפשר לה לחוש כלפיו חמלה, הבנה, אהבה ולהמנע מתחושות שליליות. להתייחס נקי-נקי.
ומהמקום הנקי והאוהב, להתחיל מחדש ללמד אותו.
בלי הטפה
בלי כעס
בלי שליליות
אבל גם בלי מחיקה עצמית.
מול תינוק, את לא מניחה שהוא "הפנים" שאסור לגעת בחשמל או להתקרב לאגרטל היקר של סבתא. את תחזרי בסבלנות שוב ושוב ושוב ושוב, ותקחי אותו מייד משם. הופ, תרימי. בעקביות. לא תהיה פעם אחת שתגידי לעצמך "אלף פעמים כבר אמרתי לו לא לשים אצבעות בשקע החשמל"! אם הוא מתקרב לשם עם האצבע או עם צעצוע, את תיכף מרימה אותו וחוזרת כמו מנטרה על מה שאת אומרת כשרוצים לגעת בחשמל.

בניגוד לזה,
רגישה גם כועסת עליו
וגם שותקת!!! ומאפשרת לו להמשיך!!!

היא לא מסכימה (בשלב זה) למה שאנחנו אומרות לה, שככה לא מתנהלת זוגיות אוהבת. היא הודיעה פה במפורש שהיא תמשיך להיות איתו בזוגיות. אז מה אתן רוצות ממנה? עוד פעם לחפור לה "תעזבי אותו, הוא מגעיל ואנוכי"? מה זה יועיל?

אני שמעתי אותה. הבנתי שהיא לא תלך לכיוון של פרידה מגבר שלא מתנהג בצורה אוהבת.
אז אופציה ב' היא לשנות את עצמה.
לשנות את היחס אליו.
ממילא כל מה שאנחנו אומרות עליו הוא פרשנות. כי אנחנו לא מכירות אותו. אז אולי הוא אגואיסטי ואולי הוא אכזרי ואולי הוא בכלל לא אוהב אותה, אטום ומרושע. אז מה?
היא נשארת איתו?
אז אני מציעה דרך חדשה לנסות, שיש סיכוי שתעבוד.
בדרך הזאת, היא לא מנסה לשנות אותו (חסר סיכוי, כי אף אחד לא יכול לשנות אף אדם אחר) אלא את עצמה.
היא משנה את הרגשות שלה, את המחשבות שלה ואת דרך הפעולה שלה.

בשביל לשנות את המחשבות היא צריכה לדמיין משהו אחר. והדבר הכי פחות מועיל, שלא לומר מזיק, זה לתקוע לה עכשיו בראש כמה הוא אנוכי ואכזרי. כדי שתתבלבל בין הפרשנויות ושוב תתקע על הפרשנות שלה? שהיא "הוא יודע שזה מפריע לי אז הוא עושה את זה בכוונה"?

אם היא תמשיך עם הפרשנות הזאת, אין שום ספק שגם המצב ימשיך כפי שהוא ללא כל שינוי וללא כל הקלה בסבל שלה.
לכן אני מציעה לפעול מתוך פרשנות אחרת, מיטיבה, ומתוך הפרשנות החדשה - להתנהל אחרת. בשיטה אחרת להתייחס למה שהוא עושה. ולתת לזה זמן ועקביות וחד משמעיות (לא לפספס אף פעם. תמיד תמיד להזיז מכל מקום רגיש וללוות את זה במלים "פה כואב". בלי הסברים, בלי להכביר מלים, בלי להטיף, לנזוף, לחנך, לכעוס, לבקר, ליילל, להתחנן, לבקש, וכל שאר הדברים).

אני מציעה לרגישה, שינוי אישיות.
במקום להיות קורבן של הרגישות שלה - להיות המנהלת של הרגישות שלה. היא אחראית לשמור על עצמה. היא לא תאפשר יותר לרמוס אותה.

כי כשהפרשנות היא, שהוא מרושע ואנוכי, אז מה היא עושה? שותקת וסובלת!!!! זה ממש לא מקובל עלי. כי מה שאני רואה זה, שהיא רומסת את עצמה! מתוך מחשבה שגויה, שהוא "יודע" ו"עושה בכוונה".
מניסיוני, זו לא פרשנות ששווה להחזיק בה. לפעמים היא נכונה, תמיד היא מזיקה.
לעומת זאת, פרשנות הפוכה, גם אם היא לפעמים לא נכונה, תמיד יש בה פוטנציאל לשינוי מועיל. כי כל דבר שנעשה מתוך אהבה וחמלה, קודם כל כלפי עצמה (לא לאפשר פיזית שום מגע במקום רגיש, נקודה!) ושנית כלפיו (לא להניח לגביו שום הנחות שליליות, להתייחס אליו כאל מישהו שעדיין לא הבין אותה ולהראות לו בדרך הכי נקייה שיש, כי קשה ללמוד כשהנימה ברקע היא ביקורת והאשמה), יש לו סיכוי הרבה יותר גדול להצליח.

אם רגישה בוחרת להמשיך לחיות איתו בזוגיות במקום לחפש מישהו שמגיע "מוכן" להיות רגיש לרגישות - זו לדעתי דרך טובה לנסות, מה שאני מציעה.
לכעוס עליו עכשיו?
להלהיט אותה נגדו?
לדעתי דרך רעה, במצב הנוכחי, מול הבחירות שלה.

על ידי אישה_במסע* » 15 מרץ 2018, 23:21

_רגישה יקרה, סברתי שייתכן שלחיות עם הקשיים שלך זה אולי קשה בצורה שממש לא קל להסתגל אליה.
עד שקראתי את המשפט הזה!_
האחד לא סותר את השני. יכול להיות קשה לחיות עם הקשיים שלה, וגן שבן הזוג שלה מתנהג בצורה מגעילה ומתעלם מהצרכים שלה לטובת שלו. האחד לא סותר את השני בשום אופן.

על ידי קור_את* » 15 מרץ 2018, 22:25

ומתישהו בלילה הוא התעורר והעיר אותי בדרך שמאוד הרגיזה אותי

אני מודה שבקריאת דברייך, רגישה יקרה, סברתי שייתכן שלחיות עם הקשיים שלך זה אולי קשה בצורה שממש לא קל להסתגל אליה.
עד שקראתי את המשפט הזה! להעיר אותך בלילה מתוך כוונה להעיר (לא במקרה כשמסתובבים למשל) זה אגואיסטי ואפילו קצת אכזרי.

להתייחס, כמו לתינוק קטן בן 9 חודשים.
אני חושבת, שברגע שהיחס לבן הזוג הוא כמו לתינוק, הזוגיות אבודה.

אני חושבת שהוא לא תופס כי הוא לא רוצה לתפוס. הוא מעדיף את הנוחות שלו על שלך, במידה כה רבה שהוא חושב שאת מחוייבת לספק את הצרכים שלו גם על חשבונך. אי אפשר ללמד אותו כי הוא לא רוצה ללמוד. אפשר לנהל מלחמת התשה ולעמוד על שלך עד שהוא יבין שחסר תועלת לתקוף אותך ויפסיק. זה מה שאת רוצה בזוגיות שלך?

אני בהחלט מניחה כוונות רעות. או ליתר דיוק, העדר כוונות טובות כלפיה וקיומן כלפיו. זו ממש ההגדרה של אגואיזם - כוונות טובות כלפי עצמי תוך ביטול הצרכים של אחרים.

לדעתי, להניח עליו כוונות טובות ולא אגואיסטיות זה לעצום עיניים למציאות, ואם הולכים עם עיניים עצומות אז קשה לא להתקל במשהו או לפול לבור.

על ידי **יולי_קו** » 15 מרץ 2018, 11:24

בשמת,
בדרך כלל נעים לי להסכים איתך. כתבת דברים יפים. הגישה מאוד נכונה ועמוקה לטווח ארוך.

הפעם , נקודתית עולה לי מבפנים צעקה!!!!!!!!!!!!!!!
לגעת באדם ישן במקום שרגיש/ כואב/ מציק/ דובר אלף פעם שלא לא לא לא ? דיייייייי!
אני חושבת שלפעמים צעקה אחת מעומק הלב, בלי קללות או עלבונות, בלי מה הוא, רק אייי מתוכי, אולי תיגע קצת יותר עמוק, אולי ככה הוא יזכר יותר בקלות. פעם אחת!

על ידי בשמת_א* » 15 מרץ 2018, 10:57

אני למדתי, שעם אנשים מסוימים, זה לא נכון להניח ש"הוא יודע על זה".
למדתי שיותר מועיל לצאת מנקודת הנחה - שהוא לא יודע על זה.
נכון, אמרת לו אלף פעמים.
אבל הוא עדיין לא יודע. הוא לא הפנים. הוא לא תופס את זה. והוא גם מתנגד. והאמונות שהוא מחזיק בהן אומרות, שאם הוא יחנך אותך מספיק פעמים אז השטות הזאת של הרגישות שלך, תעבור. כי זו סתם קפריזה. סתם נדמה לך. זה סתם בראש שלך ואם תשכנעי את עצמך אחרת, זה יעבור. ואז יהיה לו נוח יותר.
ככה המוח שלו עובד.

אז מציעה, לא להניח שהוא יודע.
להניח כל פעם מחדש שאת מלמדת ילד קטן בן 9 חודשים. ולא מצפה שילמד מהר. ייקח לו כמה שנים ללמוד.
ולהתייחס, כמו לתינוק קטן בן 9 חודשים.
כלומר, לא להעיף לו ולא לצעוק עליו.
להזיז את היד, ולהגיד "פה כואב לי". אם את בכלל לא רוצה עכשיו שייגע בך, להזיז אל הגוף שלו. לשים את היד שלו על הגוף שלו. וכל ניסיון, להגיד "פה כואב לי עכשיו".
ואם את כן רוצה, אבל במקום אחר, אז את מזיזה לו את היד למקום הנכון ואומרת "פה נעים לי".

אל תדברי על רגישות. הוא לא מבין ברזולוציות כאלה.
תגידי "נעים" ו"כואב".
הכי טוב להזיז מ"כואב" אל "נעים".
פחות טוב לסלק לגמרי, אבל זכותך, אם הכל כואב לך כרגע. כלומר הכל רגיש - בלשון שלנו. כואב - בלשון שלו. פחות טוב, כי אז הוא מרגיש מסולק. ולא אהוב.
אבל אם יש מקום אחד שכואב ומקום אחר שנעים, אז קל יותר ללמוד. זה לא שאני לא אהוב, זה שפה בדיוק כואב לה. אבל היא כן רוצה אותי.

וככה, אלף פעם. בסבלנות. ולא לפספס. להיות עקבית. לזכור שהוא לא יודע, והוא ילמד רק אחרי מינימום אלף חזרות. אז לא להתעצל. כל פעם שהוא טועה "פה כואב". "הנה, פה נעים".
להשתדל גם להמנע מהמלה "לא". לא להכניס שום שליליות בתדר.
רק סבלנות ואהבה.
את תלמדי אותו בסבלנות, סלחנות ואהבה, איפה כואב לך, ואיפה נעים לך.
החלטת להישאר איתו, אז תביני שככה הוא בנוי וזו הדרך ללמד אותו. בהדרגה, באהבה, בסלחנות ובסבלנות. ובלי להניח הנחות על כוונה רעה או לחשוב שהוא מבין את מה שאינו מבין, או זוכר את מה שאינו זוכר. זה ממש קשה לו, והמלים שאת משתמשת בהן מולו, בכלל לא מובנות לו והופכות הכל לעוד יותר קשה לו.

על ידי **יולי_קו** » 15 מרץ 2018, 09:59

ממש כעסתי עליו ואפילו לא אמרתי כלום, כי ידעתי שאין טעם.
חשוב חשוב חשוב להגיד!
את יודעת מה? אני חושבת שהייתי מעיפה לו את היד בא6ותה שניה וצועקת עליו!!!
זו חוצפה לא נורמלית!!!!
אני לא יודעת כמה סימני קריאה לשים.
את לא מדמיינת. את לא מגזימה. זאת התנהגות פוגענית שאת לא אמורה להכיל, ולא לשתף איתה פעולה. אני חשה שגם שתיקה היא סוג של שיתוף פעולה.

אני שולחת לך חיבוק נעים (אם את רוצה).

זה לא כך באמת, כי אצלו זה נובע מצורך שלו
לא ברור לי למה החלק השני של המשפט נובע מהראשון. נניח, אם מישהו מנווטה נכה בכסא גלגלים בדרך מלאה מהמורות מתוך צורך שלו (נניח, יש לו איזשהן בעיות בגללן הוא לא יכול ללכת בדרך שאין בה מהמורות), הוא עושה את זה פחות בכוונה? הוא החליט, בכוונת תחילה, שהצורך שלו יותר חשוב מהצורך של הנכה. ומילא הנכה שהוא עוזר לו ואולי עושה לו טובה. הוא ממש פעל כלפייך בכוונת תחילה. כמו אדם שיגנוב כסף ממישהו כי לדעתו הוא צריך את הכסף יותר.

על ידי רגישה* » 14 מרץ 2018, 18:56

הדף הזה עזר לי ממש להבין דברים. למה השינה היא מצרך חיוני עד מאד בשבילי, כי סוף סוף המוח נח מהגירויים האינסופיים. אם אני ישנה פחות מהרגיל אפילו במעט, כל היום שאחרי נדפק לי. הבטן עצבנית, ואני על חצי בטרייה.
בהתעוררויות שלי בלילה לשירותים אני תמיד מתעטשת בלי סוף (נזלת אלרגית...) וזה מעצבן ממש.

בלילה הקודם... הלכתי לישון אחריו ומתישהו בלילה הוא התעורר והעיר אותי בדרך שמאוד הרגיזה אותי (ליטופים במקום סופר רגיש, ושהוא יודע על זה) התרחקתי ממנו ואחרי זה שעתיים או שלוש לא נרדמתי מרוב עצבים. ממש כעסתי עליו ואפילו לא אמרתי כלום, כי ידעתי שאין טעם.

זה מרגיש לי כמו התקלה מכוונת עם הנכות שלי, כמו לנווט אדם בכסא גלגלים בכוונה בדרך מלאה מהמורות. זה לא כך באמת, כי אצלו זה נובע מצורך שלו, אבל זה עדיין מרגיז ומקומם נורא.

על ידי נינה* » 12 מרץ 2018, 13:44

_אני שואלת באמת, זה לא נושא שאפשר לפתוח עם חברות או משפחה, ואני תוהה כמה מה שקורה אצלי סוטה מהנורמה.
זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות._
אמיתי לגמרי

אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך, ואני בזוגיות יותר מ- 20 שנה.
והיו לי, ויש לי, כל מיני רגישויות וספציפיקציות.
והבחור, על ההתחלה, ניסה להתאים.
כשהיינו הולכים ברחוב היה לי קשה שהוא מחזיק לי את היד באופן רפוי. אז הסברתי לו על הצורך שלי במגע יציב יותר, והראיתי לו, ותוך בערך חצי שנה הוא למד.
מעולם לא שמעתי אותו מתלונן שאני "מגזימה" או משהו. אול לפעמים הוא קיטר על זה שהוא לא רגיל, או שכח. אבל זה היה קיטור כללי, לא מאשים.

והיו לי חלקים מאוד מאוד רגישים בגוף שאי אפשר היה להתקרב אליהם. והוא היה מתחשב, לא התקרב ולא נגע ולא התלונן ולא האשים.
ואם הוא בטעות שכח ואני קפצתי והתרחקתי, אז הוא הבין ולא ירה בחזרה. רק אמר "סליחה" ושינה כיוון.
ורק אחרי זמן, כשכבר הכרנו היטב זה את זו, הוא הציע לי לנסות ולהתרגל למגע בכל זאת, , ובזכותו באמת הרגישות שלי התפוגגה לאיטה. בגלל שזה היה הדרגתי ומתחשב ומכבד וקשוב ומדויק לצרכים שלי.

והוא מצפה ממני לדבר דומה: קשה ל ולישון טוב כשאני קרובה אליו, אז אני משתדלת, אחרי הכרבולים והליטופים של לפני השינה, להתרחק לצד הכי רחוק של המיטה ולהירדם ככה. וגם ארגנתי לנו שמיכות נפרדות (שזה בתכלס יותר טרחה וכבידה בשבילי, ופחות מגע שאני אוהבת). שיהיה לו קל יותר לישון. ולא עולה על דעתי להאשים אותו בזה. או לדרוש ממנו להשתנות. זו הפיזיולוגיה שלו.

שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.
יקירתי, זה א' ב' של זוגיות טובה.
החוק הכי בסיסי שיש.
יחס של כבוד. הערכה. קשב. התחשבות.

"להגזים" עם ציפיות כאלה זה לצפות ממנו שיעשה את כל זה בלי שאת אומרת לו, "שיבין לבד"... ויש נשים שחוטאות בזה. אבל זה ממש לא המצב שלך.
את כן אומרת לו מה את יכולה ומה את רוצה ומה את מרגישה, את מצפה ממנו לנסות, לא בהרח להצליח תמיד, שזו גישה מאוד נבונה והולמת מצידך, והתגובה שלו רומסת ודורסת.
וזה עצוב.
ולא הוגן.

ומגיע לך משהו יותר טוב

אני ממשיכה אותו בלית ברירה ומבלי להנות (גם אם הגעתי לשיא, לא נשארה לי מכל הסיפור חוויה נעימה ומקרבת בכלל)
אוי

מגיע לך ליהנות.
מגיע לך להרגיש בטוחה ומוגנת ביחסים אינטימיים.
מגיע לך להרגיש שמכבדים ומעריכים אותך.
ויש אנשים טובים כאלה "שם בחוץ", אפילו הרבה, שבטוחים שיחס כזה זה הדבר הכי אלמנטרי שיש בכלל.

על ידי פרח_בית* » 11 מרץ 2018, 12:08

זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.
אני בזוגיות 6 שנים בערך. בשנים האלו אני בתהליך עם עצמי, מגלה את הרגישויות החושיות שלי, שלא לגמרי הכרתי קודם - מבחינת ההבנה שלהן, הקשר בין רגישויות בסיטואציות שונות ועוד (הן מתגלות לי גם בהקשר של הזוגיות, אבל לא רק).
יכולה לשתף, שלבעלי לפעמים קשה עם זה, הוא משתגע מזה או חושב שאני קצת מגזימה. אבל הוא מאוד קשוב ומנסה להתאים את עצמו. תמיד מפסיק מגע לא נעים מיד כשאני מבקשת, גם במגע יום יומי. וזה עוד לפני שהצגתי את זה בפניו כ"בעיה" - יש לי רגישות חושית, והסברתי לו על זה בכלליות וספציפית עליי. גם לפני כן, אם הייתי אומרת שמשהו לא נעים, היה מפסיק מיד.
לפעמים כל כך חושש מזה שקצת נמנע יותר מדי - למשל אם אני בתקופה רגישה (קשור גם לשינויים הורמונליים למשל), לא יחבק בכלל, כי באותו יום התלוננתי כמה פעמים על מגע לא נעים. כשאני שואלת למה הוא מרוחק, אומר שהוא מפחד להציק לי. אבל אז אני מראה לו בדיוק איך כן נעים וזה עוזר.
לפעמים הוא עושה משהו שנעים לקצת זמן, ואחרי כמה דקות זה מתחיל להציק. אז אני אומרת שזה יותר מדי לי, או שפשוט מזיזה את היד שלו הצידה, למקום שכן מתאים.

נסיונות לתקשר את המה כן ומה לא, הם רעיון רע מאוד כי הוא ישר טוען שאנחנו לא רובוטים וטכניים, וגם שכל הזמן אני רק אומרת לו לא-לא-לא ואין שום כן, מה שלא נכון כי תמיד הוא שוכח (בטעות או לא) את כל הרגישויות ומתחיל דווקא משם, מה שמנטרל אותי אוטומטית.
אולי את יכולה לנסות, במקום להסביר במילים - לקחת את היד שלו ופשוט להראות לו מה נעים? ואולי גם מה לא.

הוא ישר טוען שאנחנו לא רובוטים וטכניים
לא לגמרי הבנתי את הטיעון. דווקא זה שאת לא רובוט, יוצר מצב שיש דברים שנעימים לך ויש כאלה שלא. ולכן הוא צריך להתאים את עצמו לזה.

תמיד הוא שוכח (בטעות או לא) את כל הרגישויות ומתחיל דווקא משם, מה שמנטרל אותי אוטומטית.
לא בטוחה שהוא שוכח את הרגישויות, יכול להיות שזה מה שנעים לו אז לשם הוא נוטה ללכת. עם בעלי, אני רואה שאם הזמן הוא מכיר אותי יותר, אבל לפעמים באופן אינסטינקטיבי הולך למקום לא נעים, בחוסר תשומת לב. אז אני פשוט מזיזה את היד והוא נזכר.

אני ממשיכה אותו בלית ברירה ומבלי להנות (גם אם הגעתי לשיא, לא נשארה לי מכל הסיפור חוויה נעימה ומקרבת בכלל)

בהקשר הזוגי, שבו ההתמודדות אינה שלי מול עצמי אלא אני נדרשת לשיתוף פעולה עם פרטנר ש... חושב שאני מגזימה, ממציאה, מנפחת וכמובן לא מתחשב ברגישויות שלי. הוא חושב שאני צריכה פשוט להחליף סוויץ' במוח ופתאום אהנה מהכול. הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!! וכל כך טועה בכיוון.
אולי להציע לו לקרוא מידע מקצועי על רגישות חושית? זאת אבחנה קיימת, לא המצאה שלך. זאת בעיה נפוצה, מולדת, שקשורה למערכת העצבים. אולי זה יעזור לו להבין את המצב? ששינוי מחשבתי לא יעזור, בגלל שמדובר במצב פיזיולוגי?
טיפלתי בילד עם רגישות חושית, שאמא שלו כל כך שמחה לקבל את האבחנה, כי לפני זה הם חשבו שהוא סתם ילד תזזיתי ואולי קצת חצוף... ועם האבחנה הבינו שיש לו קושי פיזי אמיתי , שדורש התייחסות. זה גם עזר לה לסנגר עליו מול גורמים חינוכיים שונים.
למשל, לפני זה אמרו לו כל הזמן שיפסיק לקפוץ או להזיז דברים בבית. ופתאום הבינו שזה צורך אמיתי שלו, ואפילו קיבלו "להזיז רהיטים כבדים" כשיעורי בית מהמרפאה בעיסוק...

על ידי פלונית* » 11 מרץ 2018, 08:47

הי ,
קראתי חלקים מההתכתבות ועלו בי כמה מחשבות.
אחת מה מחשבות היא לגבי המתח הפנימי וגם החיצוני בנוגע למושג שינוי.
בעיני מתח כזה לפעמים עשוי להעצים את הקושי המקורי בו מנסים לטפל.

המתח יכול להיות סביב הרצון לקבל את מי שאני , וגם שכך תעשה סביבתי לבין הרצון /המשאלה / הכמיהה לשינוי.
המצב הזה עשוי להעצים חוויה של הכבדה.

אולי ההכבדה ואי השקט נובעים מכך שהם נוגעים בליבת היחס שלנו כלפי עצמינו , בליבה של יחס הזולת כלפי עצמו והדינמיקה בין המרכיבים האלה.

מסקרנת אותי ההפניה לקריאה שקיבלת מלב שומע. מתכוונת לקרוא זאת בהמשך.

אני שמחה בשבילך על ההתכווננות לשפר את איכות החיים שלך.

על ידי יונת_שרון* » 11 מרץ 2018, 06:10

זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.
זה א-ב של זוגיות. הוא בזוגיות איתך ולא עם אשה דמיונית שאת אמורה לחקות.
ולהפך.

על ידי לב_שומע* » 10 מרץ 2018, 21:32

זה עניין של תפיסת מיניות.
תפיסת מיניות שאומרת שמיניות אינה מוצר שבו כל אחד מהפרטנרים עומד בסטנדרט או שלא.
אלא היא תמיד דבר שמתרחש בשניים.
ויש לו אינסוף צורות.
אין דרך אחת שהיא ה"נורמלי" וכל השאר לא.
ישנן חברות בהן הנושא לא מדובר ולכן אכן קשה לדעת.

ממליצה בהקשר הזה על חומרים של מיכל פרינס ממרכז יהל ושל אפרת צור, חפשי בגוגל.
הן דתיות ומדברות אל אוכלוסייה דתית, אם זה מתאים לך.
הן מדברות אל נשים רגילות לגמרי, לאו דווקא עם רגישות ספציפית.

הוא לא אמור לקבל את הקושי שלך.
הוא אמור להבין שזה דבר שקורה בשניים.
שלשניהם אמור להיות נעים.
אם אתם דתיים ואם זה מדבר אליכם, אולי דווקא הסבר תורני (ויש!!!!!) יעזור.
הוא אמור להבין שעם כל אישה הוא יידרש להתאים את עצמו, עם כל אחת בדרך אחרת.

על ידי רגישה* » 10 מרץ 2018, 20:56

אתן ייחסתן ציניות לשאלה שלי והיא נשאלה בצורה הכי אינפורמטיבית שיש.. .
אני שואלת באמת, זה לא נושא שאפשר לפתוח עם חברות או משפחה, ואני תוהה כמה מה שקורה אצלי סוטה מהנורמה.

זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.

על ידי אישה_במסע* » 10 מרץ 2018, 20:26

וכל שאר העונות, אתן בזוגיות בכלל?
כל מי שענתה לך נמצאת בזוגיות. אני משערת, שקשה לך כל כך להאמין שאפשר אחרת, עד שקל לך יותר לדמיין שהנשים פה לא בזוגיות, מאשר לקבל את המציאות שבה נשים שנמצאות בזוגיות יכולות לחשוב כך. ועדיין, לדעתי זה לא סיבה להניח על נשים פה הנחות לא נכונות, לא להקדיש מאמץ מינימלי כדי לבדוק אותן, ואז להשתמש בהנחות השגויות האלו כדי לבטל ולזלזל בתשובות שניתנו לך.

על ידי בשמת_א* » 10 מרץ 2018, 19:14

מה אפשר לעשות אם בכלל??
זה מה ש את שאלת פה.
אני מבינה שהמסקנה שלך מהדיון היא, שאין לך מה לעשות. זו הבחירה שלך ועם זה בחרת לחיות.

וכל שאר העונות, אתן בזוגיות בכלל?
מה זו השאלה המרעילה הזאת? 0-:

על ידי רגישה* » 10 מרץ 2018, 18:44

מיכל, נסיונות לתקשר את המה כן ומה לא, הם רעיון רע מאוד כי הוא ישר טוען שאנחנו לא רובוטים וטכניים, וגם שכל הזמן אני רק אומרת לו לא-לא-לא ואין שום כן, מה שלא נכון כי תמיד הוא שוכח (בטעות או לא) את כל הרגישויות ומתחיל דווקא משם, מה שמנטרל אותי אוטומטית.

אני איבדתי כל קשר עם המיניות שלי. אין לי עניין בה ואני לא רוצה גם לענג את עצמי, כל הנושא הזה כרגע מיותר לי פשוט בחיים, ואני ממשיכה אותו בלית ברירה ומבלי להנות (גם אם הגעתי לשיא, לא נשארה לי מכל הסיפור חוויה נעימה ומקרבת בכלל)

וכל שאר העונות, אתן בזוגיות בכלל?
אני לא מכירה תקשורת מינית אחרת לצערי ואין לי מקור להשוואה, ואני גם לא מתכוונת להיפרד למרות הבעייתיות. זה מורכב מאוד, אבל כנראה שהבעיה היא פה כדי להישאר.

על ידי מיכל_בז* » 10 מרץ 2018, 08:52

רגישה, אני כל כך מזדהה איתך. יש המון סוגי מגע שעושים לי רע עד כדי שחשבתי שאולי עברתי תקיפה מינית שאני לא מודעת אליה.

מגע לא מדויק גורם לי לכעס איום ואז כל הנסיון לאינטימיות די מתחרבש. לפחות ככה זה היה פעם.

היום אני מנסה לנשום ולתקשר את הכעס שלי וכמובן, להציע אופציה אחרת. אני עובדת מאוד על לנסות לדייק, להגיד מה כן ולא רק מה לא.

היו לנו הרבה קצרים בדרך לשם, כי אני כעסתי והוא נעלב. אבל כל אחד ויתר קצת, הוא ממש משתדל לא להיעלב ואני ממש מנסה לנשום לתוך הכעס. עוד משהו שמאוד עזר לי היו שתי תובנות או מחשבות:

אני אישה מינית ולא מוכנה לוותר על מין.
אני לא מוכנה לדרוך על הגוף שלי בשביל אף אחד. לא בשבילו, לא בשבילי, לא בשביל הזוגיות שלי.

על ידי **תמרוש_רוש** » 09 מרץ 2018, 02:20

הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!!
נפלא.
מה הוא מוכן לעשות בעניין?

(אני רוצה שאנשים בעבודה יעריכו אותי!! כל כך רוצה!!)

על ידי אישה_במסע* » 08 מרץ 2018, 15:57

הוא רוצה שתהיי אחרת ממי שאת!!! כל כך רוצה!!!
מעביר עלייך ביקורת וגורם לך להרגיש לא בסדר כי את לא מתאימה לפנטזיה שלו על איך שאת אמורה להיות?

בשמת ניסחה כל כך טוב את מה שרציתי לומר ולא מצאתי מילים...

על ידי **יולי_קו** » 08 מרץ 2018, 11:35

אני מרגישה שטוב טוב טוב שבאת לפרוק פה, להתיעץ, ולערוך סיעור מוחות (וגם לבבות).
מתאים לך לשתף במידע על משך הזוגיות, ילדים אם יש, מה את כן אוהבת בו, למה את נשארת?
אני שולחת לך חיבוק עדין ויציב.
יום טוב!

על ידי בשמת_א* » 08 מרץ 2018, 09:26

הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!!
הוא רוצה שתהיי אחרת ממי שאת!!! כל כך רוצה!!!
אז סליחה, למה את נשארת עם מישהו שלא אוהב אותך בדיוק כמו שאת ובמקום להשתדל לכבד את הרגישויות שלך ולהתאים את עצמו אליהן כדי שיהיה לך טוב, מעביר עלייך ביקורת וגורם לך להרגיש לא בסדר כי את לא מתאימה לפנטזיה שלו על איך שאת אמורה להיות?

על ידי רגישה* » 07 מרץ 2018, 20:30

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לעונות. הרגישות אכן משפיעה עלי בהיבטים שונים, אבל אני בגלל שאלו מצבים שלא מערבים אנשים אחרים אז זה פחות בעיה. כמו רגישות לריחות: אם יש ריח רע אני מתרחקת. או אלרגיה במערכת הנשימה, אטפל בה וארחיק את עצמי ממה שעושה לי רע. או שלא אלבש בגדים מציקים.

בהקשר הזוגי, שבו ההתמודדות אינה שלי מול עצמי אלא אני נדרשת לשיתוף פעולה עם פרטנר ש... חושב שאני מגזימה, ממציאה, מנפחת וכמובן לא מתחשב ברגישויות שלי. הוא חושב שאני צריכה פשוט להחליף סוויץ' במוח ופתאום אהנה מהכול. הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!! וכל כך טועה בכיוון.
זה לא עובד ככה. אני לא מסוגלת להנות ממשהו שבמקרה הטוב רק מעצבן אותי ובמקרה הרע עושה לי רע ממש.
אני מנסה לא לבטל את הערוץ הזה לגמרי בשביל "שלום בית" אבל התוצאות עגומות כי זה תמיד תמיד יתפוצץ כי אני מתמודדת עם הקושי ע"י ניסיון לא להגיב וזה לא מיני במיוחד...

יש מגע שאני ממש אוהבת כמו מסז' עדין בגב או רפלקסולוגיה. ובכלל מגע יציב ונעים ולא ליטופים והמון תנועה.
אם לא היתה לי רגישות כזו, איכות החיים שלי היתה משתפרת להפליא, או אם הוא היה מוכן להתחשב ברגישויות שלי. אבל זה לא קורה ושנינו מרגישים רע עם זה וזה מקור לאינסוף תקלות בתקשורת.

על ידי **תמרוש_רוש** » 07 מרץ 2018, 13:06

מה אפשר לעשות אם בכלל?
קודם כל, להבין מהי בעצם הבעיה המרכזית ומהן הבעיות המשניות.

הדף הזה הוא על התופעה של רגישות חושית סיסטמטית, מערכתית, כזאת שמתבטאת בהרבה דברים ובהרבה מקומות.
האם זו הבעיה שלך?

קראת לעצמך "רגישה", כתבת שאת רגישה למגע, וגם ציינת שאת בעוררות-יתר, עייפה ביום ומתעוררת בקלות רבה מדי בלילה.
כל אלה יכולים להצביע על רגישות חושית מערכתית, פיזיולוגית.

אבל אז דיברת על הרגישות ואיפה היא מתבטאת רק באספקט של הזוגיות ושל המגע של בעלך.
מה עם תחומים אחרים? האם את מרגישה את הרגישות הזאת גם בחלקים אחרים של חייך? האם שם היא מהווה בעיה או קושי? איך את מסתדרת עם האספקטים האחרים של הרגישות הזאת?

מהמעט שכתבת, אין ל ימושג האם יש כאן בעיה של רגישות שלך ביחד עם קשיים בזוגיות (וברור לי כמעט לחלוטין שיש פה קשיים בזוגיות, בן זוג שטוען שאני סתם היסטרית ולחוצה או לחלופין קרה וכבויה. ולא מוכן להתחשב מצביע על דינמיקה בעייתית), או בעיה בעיקר בזוגיות שמתלבשת על רגישות מסוימת ומעצימה אותה, אולי אפילו יוצרת חלק גדול ממנה.

אז אני מציעה לך תרגיל מחשבתי:
א. מה היה קורה אם היה לך קל יותר לשאת נשיקות צרפתיות, מגע בישבן וכולי, האם זה היה באמת משפר את איכות החיים והזוגיות?
ב. מה היה קורה אם היה לך בנזוג שמבין שקשה לך, מחפש דרכים אחרות לאהוב אותך, מנשק אותך נשיקות עדינות שהיית יכולה לאהוב, ובכלל מתקשר אתך פחות במגע ויותר בדרכים אחרות - האם זה היה משפר את איכות החיים שלך? האם אז עדיין היית סובלת מרגישות במקומות אחרים ובסיטואציות אחרות?
בקיצור, תני לעצמך (ולנו) קצת יותר תובנה על המצב שלך.

שורה תחתונה: בלי קשר לסיבה ולבעיה, מגיע לך יחס אוהב, עדין, מכבד ומתחשב. אם קשה לך אז קשה לך, ואנשים שאוהבים אותך צריכים להכיר בקושי הזה ולעבוד אתו. לא להתעלם ממנו או להשמיץ אותו.

על ידי אישה_במסע* » 06 מרץ 2018, 20:48

בכל מקרה, לא נשמע לי שזה בכלל שייך לעמוד הזה. במקרה הטוב זה שייך לדף בסגנון אי התאמה זוגית. במקרה הרע - בן הזוג שלי דושבאג.

על ידי אישה_במסע* » 06 מרץ 2018, 20:46

ואני חווה את כל הנסיונות התקרבות התכופים והמעט אגרסיביים שלו אלי כמתקפה.
אם אמרתי למישהו שמשהו מפריע לי, ויותר מפעם אחת, והוא ממשיך לעשות את המשהו שמפריע לי כשהוא יודע שזה מפריע לי, זה לא רק נחווה כהתקפה.

וזה אפילו בלי להגיד מה אני חושבת על אנשים שיגידו לי שאני "סתם היסטרית" (רמז: זה לא התנהגות חברית. זה לא התנהגות של מישהו שאוהב אותי).

<"לא מתאים" זה מעט מידי בשביל לתאר גבר שמעניש אותך (ואל תטעי, הפסקת הפעולה בעצבים זה עונש) אם את לא נענית לא במה שקשור למין. אבל אם אני אביא את התיאור שלי בטח תחשבי שאני מגזימה.>

על ידי בשמת_א* » 06 מרץ 2018, 14:59

מה אפשר לעשות אם בכלל??
סליחה על הציניות, חשבת אולי שבן הזוג לא מתאים לך? פשוט "לא מתאים"? לא מפני שאת "רגישה" אלא מפני שהוא - לא המתאים?

על ידי רגישה* » 06 מרץ 2018, 06:02

יכול להיות שכבר דובר פה אבל אני ממש במצוקה.. אני רגישה מאוד למגע וזה מחרב לחלוטין את חיי המין שלי בזוגיות כי הבן זוג טוען שאני סתם היסטרית ולחוצה או לחלופין קרה וכבויה. ולא מוכן להתחשב.
יש מקומות שבהם המגע שלו בי בלתי נסבל לגמרי, כמו בישבן ובעיקר באיזור פי הטבעת, אני גם שונאת נשיקות צרפתיות, ויש מקומות שסתם נורא קשה לי כמו ליטוף בבטן, או בשדיים אם אני לא מגורה.
כדי לא להיות נודניקית פולניה אני לרוב פשוט קופאת ומחכה שיפסיק או מזיזה לו את היד בעדינות בלי מילים, אבל הרבה פעמים זה מרגיז אותו עד כדי הפסקת הפעולה בעצבים.
יש מקומות מסוימים שדווקא נעימים לי אבל הוא תמיד יהרוס את זה איכשהו עם שליחת ידיים או מגע אגרסיבי מדי. הסברים ובקשות לא מועילים.
יוצא שאני פשוט סובלת מהמין ומעדיפה שזה לא יקרה בכלל.
אני גם נורא רזה (והוא לא. ממוצע) כך שכל נגיעה אצלי זה ישר בגוף בלי שכבות הגנה.

אני גם זקוקה למגע אבל הרבה פחות ממנו ואני חווה את כל הנסיונות התקרבות התכופים והמעט אגרסיביים שלו אלי כמתקפה.

הוא מתוסכל מאוד וגם אני.
אני גם עייפה מאוד בלילה בגלל שכל היום אני בערנות מופרזת. ואם נוגעים בי מתוך שינה אני מיד מתעוררת ומתעצבנת (נכון, הוא עושה את זה לא מעט) כנ"ל אם מדברים איתי.

מה אפשר לעשות אם בכלל??

אני לא יכולה לחיות עם גבר באותו הבית ונדהמת מנשים שכן מצליחות.

נניח, אם הוא יכנס לשירותים, ובמיוחד עם שלשול - זה יגרום לי לעצבים וגועל למשך הרבה מאוד שעות, אז למה זה טוב? אפילו אם זה מישהו שאוהב ממש. ריח הנפיחות שלו? גועל נפש. להקיא להקיא להקיא.

הרבה פעמים ברחוב הרגשתי ריחות איומים של גברים ומעניין אותי אם אחרות גם מרגישות את זה....

לגבי בשמים, בכלל לא מפתיע אותי שנשים זונחות את הבשמים של פעם וכבר לא מוצאות עניין בבשמים ה"רגילים" של הסופר-פארם, אלא מעדיפות ריחות עדינים עדינים.

ולא מפתיע אותי שצעירים זונחים את הסגנון העמוס והמדכא של בתי ההורים שלהם, ומעדיפים ריהוט לבן ושקט/רענן.
גם ככה יש יותר מדי רעש ויותר מדי אינפורמציה וצבעים ביום.
מי צריך כ"כ הרבה צבעים?

ואני לא מצליחה להבין מדוע ישראלים עדיין מעדיפים את הסגנון הקטלני, הגרוטאסקי ברחוב.
אני מבינה כשצועקים על דבר מכעיס או חוסר צדק, אבל כשמדברים שיחות חולין, למה צריך לצעוק ולהיות כאלה ברברים?

על ידי פלוני_* » 14 מרץ 2017, 09:16

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קלסטרופוביה_ _חברתית
רגישה, אני הייתי נזהרת בהגדרות.
בא7ותה מידה זה יכול להיות חרדה
תמרוש

על ידי שקטה* » 13 מרץ 2017, 11:38

_מסקנותי מהמחקר המעמיק שאני מבצעת עכשיו הן, ש"רגישות חושית" אינה אלא אוסף סימפטומים שמעידים על מערכת עיכול חלשה ולא מאוזנת, או במלים אחרות: חוסר איזון כרוני ומסוכן בפלורה של המעיים וכל שאר אברי העיכול (הצנרת, הקיבה, המעי הדק והגס, המעי העיור, הכבד, הטחול, כיס המרה, הכליות, שלפוחית השתן, וכל מה ששכחתי).

וכן, כן, כן יש לזה קשר הדוק מאין כמוהו לדיכאון ולמצבי רוח, שהם ביטוי להחמרה של חוסר האיזון במערכת העיכול._

בשמת, זה נשמע ממש מעניין. תוכלי לספר עוד על המחקר? תודה!

על ידי רגישה* » 13 מרץ 2017, 05:20

מישהו פה מכיר קלסטרופוביה חברתית? זה מזכיר לי. במצבים של אני לבד בחדר עם עוד איש או חברת אנשים אני נהיית עצבנית נורא, בעיקר אם איני עסוקה במשהו. וכשאני לבד זו הקלה אדירה. פגישות , ישיבות, אפילו שיחה לא פורמלית ואפילו לא בחדר סגור, ואני מרגישה במלכוד. תמיד תמיד אשב הכי קרוב ליציאה ואנצל כל הזדמנות לצאת ולהתאוורר. זה גם בעיני סוג של רגישות חושית.

על ידי בשמת_א* » 11 מרץ 2017, 22:46

_כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.
לי זה מרגיש שהם פחות מנסים ללמד שיש מישהו שיכול להחליט בשבילך_
אני לא אומרת כלום על מה שהם מנסים. אני אומרת משהו על מה שילד קטן יכול ללמוד (למרות כוונותיהם הטובות סה"כ).

ושאלה לעצמי – כמה מהחרדות והדיכאונות והמצבי רוח שהיו לי לאורך השנים קשורים לזה?
אכתוב בקיצור:
מסקנותי מהמחקר המעמיק שאני מבצעת עכשיו הן, ש"רגישות חושית" אינה אלא אוסף סימפטומים שמעידים על מערכת עיכול חלשה ולא מאוזנת, או במלים אחרות: חוסר איזון כרוני ומסוכן בפלורה של המעיים וכל שאר אברי העיכול (הצנרת, הקיבה, המעי הדק והגס, המעי העיור, הכבד, הטחול, כיס המרה, הכליות, שלפוחית השתן, וכל מה ששכחתי).

וכן, כן, כן יש לזה קשר הדוק מאין כמוהו לדיכאון ולמצבי רוח, שהם ביטוי להחמרה של חוסר האיזון במערכת העיכול.

שלב א': הפלורה של מערכת העיכול נפגעת.
שלב ב': אם זה בשנים הראשונות, נקבל ילדות רגישה וחולנית בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת.
שלב ג': דיכאון, חרדות, מצבי רוח - הדלקתיות המתמשכת במערכת העיכול כבר גרמה לחוסר איזון במערכות נוספות. אנחנו עדיין חושבים שהכל דברים קלים ולא רואים את הקשר.
שלב ד': חוסר האיזון מתפשט לכל מערכות הגוף מפני שהגוף איננו מסוגל לחיות עם דלקתיות תמידית ולשמור על בריאות ואיזון. המצב הבריאותי מתחיל לפגוע בתיפקוד. מתחיל לפגוע בחיי העבודה, בזוגיות ועוד ועוד, אבל בצורות שעדיין נראות קטנות. למשל, חוסר ריכוז להשקיע בפרוייקט - מאיפה נפל כוח הרצון והריכוז שלי?
שלב ה':

פה אני עוצרת.
כי זה השלב שבו תמרוש רוש הולכת לנקות משקעים קשים ואת הולכת לבדוק אם אפשר לטפל ברגישות החושית.

על ידי **תמרוש_רוש** » 11 מרץ 2017, 21:20

אוי, חמודה!
כרגיל, אני באפס זמן... אבל ראיתי ואחזור אלייך.
@}

על ידי פרח_בית* » 11 מרץ 2017, 19:03

ותמרוש , סוף סוף משהו שקשור לדף - התחלתי לקרוא את הדף הזה (הוא ארוך אז לאט לאט..),
וכמובן שמאז הלימודים עולות בי הרבה שאלות לגבי המיקום שלי על הסקלה של אנשים עם רגישות חושית.
כי ברור שיש משהו, אבל ממש בקטנה, ואני חיה עם זה ושטויות.
ואף פעם לא גזרו לי טיקטים, ולא היו לי בעיה עם מרקמים באוכל, ולא מפריע לי מסכים או פלורסנטים, ואהבתי לשחק בחול וללטף ארנבים (בהקשר לילד אצלנו בגן, שכל כך נמנע מכל תחושה בערך, שבו חיות הוא מיד בורח לקצה השני של הגן, והשבוע הקראתי להם סיפור והיה ציור של חיה כלשהי, והוא קפץ וברח מהספר...).
בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שיש לי רגישות חושית על רקע הורמונלי (כמו כל דבר אצלי בערך...), ושלפעמים לפני ווסת וכו' אני יותר רגישה למגע, עד כדי כך שבא לי להרביץ למי שמלטף אותי למשל...
אבל מאז הקריאה פה אני מנסה יותר לשים לב לעצמי בסיטואציות שונות.
קודם כל נזכרתי שבתור ילדה שנים הייתי הולכת רק עם טייץ וחולצות רחבות, לא היה נוח לי עם ג'ינס וכו', ושאף פעם לא נוח לי עם החזיה והיא תמיד מציקה לי. שלא נדבר על המשקפיים, שהדבר שהכי מטריף אותי בהן זה שהן מדגדגות לי באף (כל משקפיים שהיו לי ב-20 שנה האחרונות כן? לא ספציפית אלה...)
והשבוע נעלתי נעליים מסוימות שלא נעלתי הרבה זמן, ואז הבנתי למה אני לא נועלת אותם... הלשון של הנעל כל הזמן דיגדגה לי את הרגל וזה הוציא אותי מדעתי כל היום, והייתי עצבנית ומבואסת... באותו יום הלכתי לקנות לי נעליים חדשות ושמתי את ההן בשקית לתרומה...
ובכלל בעלי כל הזמן צוחק עליי שאני לא מפסיקה לזוז (כי תמיד מגרד לי ברגל, או מדגדג לי בגב, או שהחולצה מציקה לי ואני צריכה לסדר אותה וכו' כו').
זה מה שעולה לי בינתיים, אבל אני אמשיך לנסות לשים לב.
ושאלה לעצמי – כמה מהחרדות והדיכאונות והמצבי רוח שהיו לי לאורך השנים קשורים לזה?
באופן אינטואיטיבי אני נוטה להגיד שבכלל לא, אבל אחרי היום ההוא עם הנעליים... אני כבר לא בטוחה... כל היום הייתי עצבנית... ויום אחרי הייתי עם מכנסיים נוחות והנעליים החדשות, והרגשתי שמחה ומלאת אנרגיות.

על ידי פרח_בית* » 11 מרץ 2017, 18:53

קראתי את התגובות כבר לפני שבוע אבל לקח לי קצת זמן להגיע לענות...

_מה המטרה של המניפולציה עם הקלף והבמבה?
מה פה לטובתו?
זו שאלה אמיתית.
הזוית שאני מציעה להסתכל בזה ממנה היא, לחפש את טובת הילד בכל דבר שאת רוצה שהוא יעשה. או שהם רוצים שהוא יעשה._
מעניין. קצת קשה לי להגיד מה פה לטובתו... הוא ילמד להתנהג לפי החוקים, ואז כנראה יכעסו עליו פחות?
בעיקרון אם למשל הוא ילמד לשחק, אולי יהנה מזה, וככה ירכוש עוד סוגי משחקים שהוא נהנה לשחק בהם.
אני חושבת שזו גם המטרה ב-ABA, שבסוף הילד כן יהנה מהמשימות.
אבל – לא בטוחה אם זו ה-מטרה. כלומר הם רוצים שהוא יהנה, אבל לפעמים נראה לי שיותר חשוב להם שהוא יעשה את מה שצריך, עם עדיפות לזה שהוא ילמד להנות מזה.
מה אנחנו רוצים שהוא ילמד או יעשה?
כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.
לי זה מרגיש שהם פחות מנסים ללמד שיש מישהו שיכול להחליט בשבילך, ויותר שיש חוקים למקום שאתה נמצא בו ואתה צריך לפעול לפיהם (לשבת בזמן האוכל, להשתתף בפעילויות, "לשחק משחקים לפי הפונקציות המתאימות" – כלומר להסיע מכונית, לבנות מגדל בקוביות וכו'). וגם – למידה קוגניטיבית, כגון ללמוד צבעים, ללמוד למנות ולספור וכו'. השימוש במשחקים הרבה פעמים הוא בשביל זה (למשל הילד ישים את הקלף בלוטו, כדי שיידע להתאים צבע לצבע. המטרה היא שילמד צבעים, הדרך היא שבכל פעם שהוא שם קלף הוא יקבל חיזוק).

_אני תוהה, למה בכלל, עקרונית, לכפות על ילד להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו?
למה לא לעניין ילד במשהו אחר רק אם רואים שכרגע הוא לא עסוק במשהו שמעסיק אותו?_
בגן – כי זה לא מתאים לסדר היום. למשל – סיימו עכשיו לצייר, אז כולם אוספים את הטושים (גם כי ככה זה, ועכשיו לא הזמן לצייר. וגם כי אם יסתובבו טושים בגן לא בזמן ציור, ילדים ייקחו אותם וירוצו לצייר על הקירות...).
בחדר הטיפולים – אני משתדלת לא לעשות את זה, אבל לפעמים – לי נמאס מהמשחק ואני לא יכולה יותר (בפעם החמישית באותו יום לשחק רק בבריכת כדורים, אחרי חצי שנה שזה מה שאני עושה כל יום בכל טיפול, כי זה מה שהילדים הכי אוהבים...). וגם כדי לגוון קצת, ולא לשחק כל פעם רק בדבר מסוים, שנמצא באמצע החדר ובגלל זה הם תמד ניגשים מיד אליו (בריכת כדורים כן?), והם כבר רגילים אליו, ויש להם קבעונות, אז הם משחקים שוב ושוב באותו דבר. וכדי לעניין אותם במשהו אחר, שהוצאתי מהארון למשל, צריך מעט מניפולציה...
הרבה פעמים אני מכניסה את המשחק החדש לתוך המשחק הקודם, וכשהוא מתחיל לעניין אותם הם מוכנים מוותרים על המשחק הראשון.

איזה חמודה את. מה שהפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו הוא היחס שלך!
תודה על התזכורת

וניסוח מקסים.

ממליצה לך ללכת ולקרוא על הקשר בין מגע להתפתחות המוח. תקראי על מגע עור לעור. ומה עוד? מה אני אמליץ לך שתקראי שאהבה היא הריפוי הכי טוב וזה מה שאת נותנת...
@}

מתאים לילדים עם מוח כמוני, שרואה קטגוריות וממיין.
הסבר מעניין לגבי הלוטו, תודה.

מכריחים אותך לשחק במשחקים שאת שונאת עם הילדים?
לא מכריחים אבל – ככה נהוג וגם – ילדים יותר גדולים אוהבים משחקי קופסא ומבקשים לפעמים. השנה אני עובדת בעיקר עם קטנים אז באמת אני פחות צריכה להתמודד עם השעמום הזה..

_ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין
לא מספיק זה שהם לבד בגן בלי אמא ואבא?_
לפעמים זו הסיבה, אבל לפעמים הם ככה גם בבית... עוד לפני שנכנסו למסגרת... כלומר יש משהו לא מווסת באופן טבעי, שכל דבר קטן מוציא אותם מאיזון.
חייבת להגיד שבגן הם מקבלים המון יחס אישי, וחיבוקים ואהבה ורואים שהם נקשרים לדמויות מסוימות וניגשים אליהן לניחומים כשקשה להם. נכון שזה לא אמא ואבא, אבל זה גם לא גן רגיל של 15 ילדים (במקרה הטוב) על 2-3 אנשי צוות, יש די הרבה צוות והרבה מוכנות לתת יחס אישי. ועדיין...

זהו. בול. עכשיו תמיד תחפשי, איפה הסוס.
מעולה!

איזה סיפור נפלא. אפשר עוד?
אתפנה לכתוב בהמשך.

וברור לי שהקושי אובייקטיבי. אבל בפורום שנהגתי לקרוא בו היו הורים לילדים גדולים יותר, והרושם שלי, ומה שאני זוכרת מהסטטיסטיקות, הוא שאוטיסטים בתפקוד נמוך הם המיעוט. זה גאוסיאן קלאסי, ותפקוד נמוך הם המיעוט. (הגיוני שישלחו דווקא אותם לגן טיפולי. גן טיפולי זה לא מדגם מקרי)
בגיל מעון רובם מגיעים למעון שיקומי, עם רמות תפקוד שונות. וגם בגילאים הגדולים יותר יש גם וגם, לדעתי (ואני לא יודעת מה הסטטיסטיקה), יש מעט ילדים יחסית שנמצאים בשילוב יחידני בגיל גן, כי מנסים לתת להם כמה שיותר טיפולים בגיל הצעיר. בבית ספר כבר באמת יש יותר שילוב במסגרות רגילות.
בכל מקרה, בגילאים 2-3 ככה די קשה להבחין ברמות תפקוד.... כלומר אפשר לראות איזושהי סקלה, אבל אני ממש לא בטוחה שמה שאנחנו רואים עכשיו זה מה שיהיה בהמשך... יש שינוי מאוד גדול בשנים האלה ממה שאני רואה (יש ילדים שבגיל שנתיים ככה נראו בפקוד נמוך, ובגן חובה כבר היה ברור שהם בינוני-גבוה, כי רכשו שפה והיה שיפור מאוד גדול ביכולות).

מניסיוני, אני שונאת את זה, ורואה בזה לחץ לא לגיטימי ופשוט התנהגות מגעילה ולא חברית. להציע כל הזמן זה סוג של לחץ, כפייה סמויה. אני שונאת כפייה סמויה. אני חושבת שבלתי אפשרי להמשיך להציע בלי שיהיה לחץ שהוא יסכים, או בלי שתהיה דה לגיטימציה לסירוב שלו.
מניסיוני, זה מאוד תלוי איך מציעים, ואם עושים את זה ברגישות ותשומת לב, או בצורה מעיקה ומשתלטת...
גם פה - יש אנשים ומקרים שזה עובד להם. אבל יש מקרים שלא רק שלא, זה גורם לתגובה הפוכה. להכריח משהו גורם לשנאה ולאנטי. - יש חשיבות לאיך עושים, אם מתעקשים ומציבים את הילד בסיטואציה שמאיימת עליו, או שעושים את זה בצורה נעימה, רגישה ואיטית. בקצב ובצורה שמתאימים לו.
ואני רואה, שלפעמים בפעם החמישית שהצעתי, הילד נענה ומנסה, ובסוף מאוד נהנה ואחר כך מבקש עוד. מה שאומר אולי, שהסירוב שלו מראש לא היה מחוסר רצון, אלא מסיבה אחרת (חשש להתנסות במשהו חדש, חשש להיכשל, הימנעות מקרבה אליי ועוד ועוד).
ואולי קצת קשה להבין איך זה נעשה מקריאה, וכמובן שלא תמיד אני מצליחה לעשות את זה ברגישות ובאופן שהתכוונתי אבל כשזה מצליח אני מבינה שמה שעשיתי היה טוב, ומנסה ללמוד מזה להמשך. כשזה מצליח אני פתאום מבינה מה הדרך המתאימה, ומה הקצב שמתאים לילד. זה משהו שקשה להסביר...
זה כמו – שילדה בוכה, ואני מרגיעה אותה בחיבוק ועיסוי ודיבור שקט ועדין. ואז אני מנסה להדריך את הצוות להתנהג איתה ככה. ומישהי עושה את זה, בדיוק את מה שעשיתי, אבל בכלל לא ככה... כלומר היא עושה אותו דבר, אבל זה נשמע ומרגיש אחרת, וזה לא מרגיעה את הילדה, והיא ממשיכה לבכות... ואני לא תמיד מצליחה להסביר מה, או איך לעשות את זה כדי שזה יהיה מתאים...
ואולי הדוגמאות שאכתוב בהמשך יבהירו את זה יותר טוב.

על ידי אישה_במסע* » 03 מרץ 2017, 18:14

אחת זה לתרגל עם הילד קצת יציאה מהמקובעות.
הניסיון שלי מראה שיש דברים שאי אפשר לתרגל מראש. כמה שלא ניסיתי ללמוד אנגלית כי אני אצטרך את זה בעתיד - זה לא עבד. אבל כשהייתי באמת צריכה את זה, זה עבד. וזה נכון לעוד הרבה דברים.

יש אנשים ומקרים שזה עובד להם. אבל יש מקרים שלא רק שלא, זה גורם לתגובה הפוכה. להכריח משהו גורם לשנאה ולאנטי.

וברור לי שהקושי אובייקטיבי. אבל בפורום שנהגתי לקרוא בו היו הורים לילדים גדולים יותר, והרושם שלי, ומה שאני זוכרת מהסטטיסטיקות, הוא שאוטיסטים בתפקוד נמוך הם המיעוט. זה גאוסיאן קלאסי, ותפקוד נמוך הם המיעוט. (הגיוני שישלחו דווקא אותם לגן טיפולי. גן טיפולי זה לא מדגם מקרי)

מנסיוני עם אוטיסטים ועם לא אוטיסטים, סביר להציע תמיד.
מניסיוני, אני שונאת את זה, ורואה בזה לחץ לא לגיטימי ופשוט התנהגות מגעילה ולא חברית. להציע כל הזמן זה סוג של לחץ, כפייה סמויה. אני שונאת כפייה סמויה. אני חושבת שבלתי אפשרי להמשיך להציע בלי שיהיה לחץ שהוא יסכים, או בלי שתהיה דה לגיטימציה לסירוב שלו.

על ידי בשמת_א* » 03 מרץ 2017, 17:20

תטפס למעלה, כדי להביא משהו שנמצא שם, לא משנה שאני שמתי אותו שם לפני שניה והרי יכולה להוריד אותו בשבילך...ולא - תשים את הקלף, ואז אני אביא לך במבה/את הבובה האהובה עלייך, כשאין שום קשר בין הפעולה שאנחנו רוצים שתקרה לבין החיזוק...
בדיוק - כי הראשונה היא דוגמא ל natural consequences: והיא גם חיובית, כי היא מעצימה. היא מלמדת לחתור למטרות. היא מחזקת רצונות ואת הרצון והכלים להשיג אותם. היא מלמדת משהו אמיתי על המציאות: "הבובה נמצאת שם למעלה - ואם תטפס עד אליה, תוכל לקחת אותה". זה ככה. חוקי הפיזיקה, חוקי המקום (מותר לו לשחק עכשיו בבובה, למשל, זה חוק של המקום. אני מבינה שהיא לא שלו פרטית מהבית?).
הדוגמא השניה, לא טבעית. היא ניסיון מלאכותי לזייף "תוצאות טבעיות" כשאין.

הדומה, שבשתיהן יש שוחד ובשתיהן את המבוגר שמנסה לעשות מניפולציה על הילד כדי שיעשה משהו שהוא לא יזם.

אבל הילד רוצה לקחת את הבובה לעצמו. הוא רוצה את התוצאה (הבובה בידיים שלו = התוצאה).
הוא לא רוצה לשים את הקלף. הוא לא רוצה את התוצאה (הקלף במקום = התוצאה).

המטרה של המניפולציה עם הבובה היא לטובתו, ואני מאמינה שזה גם מסר שעולה ממך ומגיע אליו. הוא מרגיש את האנרגיה הנקיה והפשוטה ומשתף פעולה. המטרה לא קשורה לבובה. המטרה היא לעודד אותו לתרגל כדי לחזק את חגורת הכתפיים, במצב שבו אין לו היכולת לנהל את התירגול שלו ותפקיד המבוגרים הוא לדאוג לתירגול זה לצורך בריאותו והתפתחותו התקינה.

מה המטרה של המניפולציה עם הקלף והבמבה?
מה פה לטובתו?
זו שאלה אמיתית.
הזוית שאני מציעה להסתכל בזה ממנה היא, לחפש את טובת הילד בכל דבר שאת רוצה שהוא יעשה. או שהם רוצים שהוא יעשה.

האם לטובתו הוא צריך להחזיר את הקלף למקום אחרת יקרה לו משהו רע? הוא ייענש? ירביצו לו? (בכוונה אני נותנת אפשרות שאין סיכוי שתהיה סבירה אצלך במקום הראשון...).
האם לטובתו הוא צריך להחזיר את הקלף כי ... כי מה?
מה אנחנו רוצים שהוא ילמד או יעשה?
האם המטרה היא תירגול פיזי? של האצבעות? אז אולי נחפש, כמו עם הבובה, משהו שהוא ירצה לעשות ואגב כך יזכה בתירגול הדרוש?
האם המטרה היא להיעזר בילדים ככוח עבודה במקום? זה אולי קצת מפוקפק...
האם המטרה היא שהוא ילמד להחזיר דברים למקום? אז הייתי אומרת שאם ככה אז מציעה למצוא דרך שזה מה שהיא מלמדת. זה לא מה שהוא לומד כרגע....
כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.

או שהוא פשוט לא רוצה להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו.
אני תוהה, למה בכלל, עקרונית, לכפות על ילד להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו?
למה לא לעניין ילד במשהו אחר רק אם רואים שכרגע הוא לא עסוק במשהו שמעסיק אותו?

זה מרגיש לי אחר מלתת חיזוקים, אבל גם במקרים האלה הילד בעצם לא משחק במשחק מתוך מוטיבציה פנימית לשחק במשחק, אלא מתוך מוטיבציה לקבל משהו אחר – שבעצם הפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו.
איזה חמודה את. מה שהפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו הוא היחס שלך ! D-:
זו המוטיבציה שלו. נכון שהוא לא יזם, אבל הוא נהנה לשחק איתך. במלוא מובן המלה: זה משחק. עושים צחוקים. לכן אני חולקת עלייך. הוא אמנם לא יזם, אבל כן יש לו מוטיבציה פנימית לשחק במשחק שאת יזמת.
זה ממש בסדר שלפעמים אנשים אחרים יוזמים משחק ואתה מסכים להשתתף - נהפוך הוא, זה לא נפלא שהילד כבר יודע את זה? ורוצה אינטראקציה איתך? נפלא.

אוף אבל זה לא מתקדם לשום מקום, איזה מן מרפאה בעיסוק אני... (הוא עוד לא נועל נעליים לבד)
זו רק אשליה שאפשר "ללמד התפתחות הילד". היום יש שיעור בשריכת שרוכי נעליים. כאילו בשלות התפתחותית היא מין כלי חד ערכי שרוכשים בשיעור בודד.

חלקים גדולים מהיום אני מחבקת ומדגדגת ולא ממש מרגישה שזה ״טיפול״...
(-: ממליצה לך ללכת ולקרוא על הקשר בין מגע להתפתחות המוח. תקראי על מגע עור לעור. ומה עוד? מה אני אמליץ לך שתקראי שאהבה היא הריפוי הכי טוב וזה מה שאת נותנת...

איזה משחק משעמם זה לוטו, איך מישהו הצליח לשווק את זה בתור משהו כיפי לילדים? פשוט לשים תמונות במקום... מה משחקי בזה?. איפה הכיף?
מתאים לילדים עם מוח כמוני, שרואה קטגוריות וממיין. P-:
יש הנאה מהזיהוי של התבניות. את נהנית לאתגר את עצמך לאתר כמה שיותר מהר את התמונה הזהה למה שאת מחזיקה ביד, וזה גם קצת תחרות עם ילדים אחרים (עם מבוגר אין שום תחרות, במקום אתגר של זיהוי, זריזות, זיכרון חזותי, זיהוי מבנים ודפוסים ודמיון או שוני בין צורות - יש סתם שעמום חינוכי).
דרך אגב, הלוטו מתאים רק עד גיל מסוים. ברגע שזה נעשה קל מדי לילד (הנה, לך זה משעמם, זה לא אתגר לרמה שלך) עוברים לאתגרים יותר מורכבים, כמו משחק הזיכרון (שאז כל אחד בתורו הופך שני קלפים ופה באמת יש אימון ותירגול של זיכרון חזותי וזיכרון בכלל, תשומת לב לפרטים כמו גם לתמונה הגדולה, ועוד).

ובכלל, יש את העניין שאני לא אוהבת משחקי קופסא.
גם אני. שונאת. מכריחים אותך לשחק במשחקים שאת שונאת עם הילדים? למה? חסרים דברים שאפשר לעשות איתם שאת כן אוהבת?
נראה לי שיש לפחות שלושה אנשים שגדלו בסדר גמור בלי לשחק במשחק קופסא אחד אפילו.

לדעתי זה סביר לגרום לו לשחק פעם אחת (או פעמיים), אם אחרי שמבררים שהוא לא מעוניין לשחק במשחק הזה.
מנסיוני עם אוטיסטים ועם לא אוטיסטים, סביר להציע תמיד. שוב ושוב ושוב. אלף פעמים. אם הוא מסרב מפסיקים ועוברים למשהו אחר, אבל זה תלוי בו, לא?
לצד הדברים שמאוד חשוב לטובתו שהוא ילמד, יש גם דברים לא חשובים. לא ממש קריטי אם נמאס לו לשחק בלוטו והוא רוצה לשחק עכשיו בבובה. אני לא רואה שום סיבה להתנגד לו.

הם לא יודעים אם הילד שלהם יגדל להיות אוטיסט בתפקוד גבוה או נמוך, אם הוא ידע לדבר או להקליד או שבכלל לא יתקשר.
זה גם לא משהו שאפשר לדעת מילדות כי זה בעצם תלוי באיכות הטיפול שהוא יקבל )-:

ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין.
לא מספיק זה שהם לבד בגן בלי אמא ואבא?

מרוכז בפעילות ואקטיבי. לא כי הוא מאוד רצה לצייר ולגזור, אלא כי הוא רצה סוס.
זהו. בול. עכשיו תמיד תחפשי, איפה הסוס.

איזה סיפור נפלא. אפשר עוד?
תראי כמה דברים חשובים וחיוניים לחיים לימדת אותו. לרצות. לחלום. לבטא רצון. לחשוב איך להגשים אותו. לפעול בידיים כדי להגשים אותו. אפשר לקבל עזרה ואפשר להצליח בכל מיני צורות ואפשר לנסות שוב ושוב ואפשר להתאמן. תראי כמה דברים ועדיין לא מיציתי. החזרת חיים לחלק שהיה תקוע וחסום

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

ומגיע לך משהו יותר טוב