על ידי תמר* » 31 מרץ 2004, 20:29
לעדי רן - כל הכבוד! אמרת דברים של טעם מתחילת הדף הזה.
לגיל - בנושא של מחלות "מוזמנות" - אני הייתי מאוד נזהרת בהתבטאויות שלי כשאני במגע עם אדם שחולה במשהו, למרות שגם אני מאמינה שיש קשר חזק בין מחלות לבין עולם רגשי וגם בינן לבין התפתחות רוחנית. מפני שנורא קל להבין את העניין הזה לא נכון, ולהישמע כמאשימה או מתקיפה.
אבל כן - מחלה יכולה להיות הזדמנות טובה מאוד ללמידה: למידה על עצמך, על נקודות המגע שבינך לבין העולם, על מיליון דברים.
בין השיעורים שאפשר להפיק ממחלה יש את הכי גרנדיוזיים, למשל הבנה של השתלשלות עניינים כתוצאה מרצח שעשית או חוית בגלגול קודם, ועד לדברים הכי יומיומיים כמו: עבדתי קשה מדי ולא נחתי, אכלתי יותר מדי סוכרים או מלחים אז יש לי סוכרת/מחלת לב.
הלקחים יכולים להישמע הכי מוזרים לאוזן הקונוונציונלית, או להיות תואמים במדויק את המחקרים הרפואיים על נושא מסוים.
בקשר לרופאים: הפריע לי בגיליון הזה שהיו המון התייחסויות לרופאים, וכמה שהם כאלה וכאלה, ואיכשהו לא מספיק בקטע של "אז מה אני עושה עם זה", חוץ מההנחיות המאוד כלליות של עדי רן. גם הגישה של שרה של "להיעלם לרופא ולא לחזור אין עם מי לדבר" לא נראית לי.
וגם אני לא מסכימה להכללות של "הרופאים הרעים". היום הרופאים עובדים תחת לחצים שאנחנו יכולים לאחל לשונאים שלנו, מנסים לשרוד במערכת בריאות חולנית להפליא. ויש הרבה מהם שיודעים טוב מאוד שיש המון קשר בין גוף ונפש, גם אם הם לא מבינים עד הסוף איך הקשר עובד.
אז מה אפשר לעשות:
- להיות נחמד לרופא כשאתה בא אליו. כן, כן! גם אנחנו לפעמים נותנים לרופאים יחס אנטיפטי כמו שהם נותנים לנו, גם לנו אין סבלנות לפעמים לשמוע אותם עד הסוף, גם אנחנו מזלזלים בידע ובהבנה שלהם כמו שהם לפעמים מזלזלים בנו (אני מדברת באופן כללי). אפשר לראות את זה נהדר באמירות שנאמרו פה, שהיו לעתים מלאות טינה וכעס (אפילו כשהם מוצדקים). תגידו בעצמכם, כמה זמן תשרדו בעבודה שבה כולם באים אליכם עם פרצוף זעוף ומתחילים לשפוך עליכם טענות ומענות. כנון, אנחנו בדיוק אז חולים, וכואבים, ומפחדים והכל. אבל אני למדתי, שביחוד עם רופאים בינוניים צריך לטפל בהם כדי שהם יטפלו בי ב-ד-י-ו-ק כמו שאני רוצה. ויש תוצאות לחיוך, ללשאול את הרופא איך קוראים לו ולפנות אליו בשמו, להגיד "נעים מאוד" (נעים להכיר, לא נעים להיות חולה... וגם "מה שלומך?" תוצאות מרשימות ביותר. וכך אתה גם נותן וגם תובע יחס של בנאדם.
- להתעקש על מה שחשוב. לא לפחד לשבת עוד זמן, ולשאול עוד שאלה. היה לי פעם ויכוח משעשע עם אורתופד בקשר לרגל שלי (שקיבלה מכה חזקה ולא החלימה ב- 200%). אחרי שראה את הצילום הוא אמר: הרגל שלך בסדר, הצילום בסדר. אמרתי: אבל היא לא בסדר. אמר: היא בסדר, והסתובב אל התיקים שלו בכוונה שאלך. אז ישבתי שם בשיא הזולה ואחרי פעמיים שלוש של "אבל הרגל הזאת לא בסדר" הוא אמר לי לעמוד על רגל אחת בעיניים עצומות, איתר תוך שניות מהחוסר שווי משקל ששרירי הקרסול חלשים ושלח אותי לפיזיותרפיה, שזה כל מה שהייתי צריכה בעצם. מה זה אומר: חוץ מהקטע של האסרטיביות וכולי, פתאום אני חושבת על זה, אני גם נתתי לו ז מ ן (נא להדגיש) לחשוב עלי עוד דקה, ואז הוא באמת שלף את הפתרון הטריוויאלי הנכון. אולי להרבה רופאים פשוט אין זמן להתעמק באדם מסוים? אנחנו יכולים לתת להם אותו בפועל מזה שאנחנו מחכים, לא הולכים מיד ולא לוחצים על תשובה מיידית (בבתי חולים ובמחלות קשות זה קשה יותר, אז צריך שקרובי משפחה יעשו בדיוק את זה)
- לזכור את המוגבלות שלהם, להשלים את הידע שלהם בעזרת מומחים מתחומים אחרים. ולא לבקש משהו שהם לא יכולים לתת (למשל: רופאים אמורים להיות מודעים לכל הקטע של תזונה, והם גם לומדים על זה משהו, ובכל זאת זה הרבה פעמים חסר. אז לדעת מראש שזה חסר ולפנות לתזונאית או מה שלא יהיה).
תגובה להילו: עושה רושם ממה שכתבת שרוב הכעס שלך בא מהקטע של הלידה. וזו בדיוק דוגמה למצב שבו כחברה אנחנו נותנים לרופאים תפקיד שבכלל לא אמור להיות עליהם, אלא על מיילדות, ושהם יחכו בצד ויתערבו רק כשצריך. אבל על זה יש המון דיבורים בדפים אחרים, אז נעבור לדפים האלה. בכל מקרה,
ץלצערי הכל סובב סביב הכסף יעדיפו לסכן את חיי העובר והיולדת ולהשתמש במכשירים מפלצתיים כגון וואקום ומלקחייים ולחסוך כסף לחדר ניתוח באמתלה שניתוח זה סיכון
ניתוח קיסרי זה אכן סיכון. זה ניתוח! לא יודעת מה היה המצב באותו רגע אצלך, אבל כללית ואקום ומלקחיים, שאמנם נראים רע, הם הרבה פחות פולשניים וטראומטיים לגוף מניתוח קיסרי, שבו את פשוט לא רואה כמה רע זה נראה בגלל ההרדמה או הפרגוד! הטראומה לנפש, זה כבר סיפור אחר, ולשיפוטך.
לעדי רן - כל הכבוד! אמרת דברים של טעם מתחילת הדף הזה.
לגיל - בנושא של מחלות "מוזמנות" - אני הייתי מאוד נזהרת בהתבטאויות שלי כשאני במגע עם אדם שחולה במשהו, למרות שגם אני מאמינה שיש קשר חזק בין מחלות לבין עולם רגשי וגם בינן לבין התפתחות רוחנית. מפני שנורא קל להבין את העניין הזה לא נכון, ולהישמע כמאשימה או מתקיפה.
אבל כן - מחלה יכולה להיות הזדמנות טובה מאוד ללמידה: למידה על עצמך, על נקודות המגע שבינך לבין העולם, על מיליון דברים.
בין השיעורים שאפשר להפיק ממחלה יש את הכי גרנדיוזיים, למשל הבנה של השתלשלות עניינים כתוצאה מרצח שעשית או חוית בגלגול קודם, ועד לדברים הכי יומיומיים כמו: עבדתי קשה מדי ולא נחתי, אכלתי יותר מדי סוכרים או מלחים אז יש לי סוכרת/מחלת לב.
הלקחים יכולים להישמע הכי מוזרים לאוזן הקונוונציונלית, או להיות תואמים במדויק את המחקרים הרפואיים על נושא מסוים.
בקשר לרופאים: הפריע לי בגיליון הזה שהיו המון התייחסויות לרופאים, וכמה שהם כאלה וכאלה, ואיכשהו לא מספיק בקטע של "אז מה אני עושה עם זה", חוץ מההנחיות המאוד כלליות של עדי רן. גם הגישה של שרה של "להיעלם לרופא ולא לחזור אין עם מי לדבר" לא נראית לי.
וגם אני לא מסכימה להכללות של "הרופאים הרעים". היום הרופאים עובדים תחת לחצים שאנחנו יכולים לאחל לשונאים שלנו, מנסים לשרוד במערכת בריאות חולנית להפליא. ויש הרבה מהם שיודעים טוב מאוד שיש המון קשר בין גוף ונפש, גם אם הם לא מבינים עד הסוף איך הקשר עובד.
אז מה אפשר לעשות:
[list=1]
[*] להיות נחמד לרופא כשאתה בא אליו. כן, כן! גם אנחנו לפעמים נותנים לרופאים יחס אנטיפטי כמו שהם נותנים לנו, גם לנו אין סבלנות לפעמים לשמוע אותם עד הסוף, גם אנחנו מזלזלים בידע ובהבנה שלהם כמו שהם לפעמים מזלזלים בנו (אני מדברת באופן כללי). אפשר לראות את זה נהדר באמירות שנאמרו פה, שהיו לעתים מלאות טינה וכעס (אפילו כשהם מוצדקים). תגידו בעצמכם, כמה זמן תשרדו בעבודה שבה כולם באים אליכם עם פרצוף זעוף ומתחילים לשפוך עליכם טענות ומענות. כנון, אנחנו בדיוק אז חולים, וכואבים, ומפחדים והכל. אבל אני למדתי, שביחוד עם רופאים בינוניים צריך לטפל בהם כדי שהם יטפלו בי ב-ד-י-ו-ק כמו שאני רוצה. ויש תוצאות לחיוך, ללשאול את הרופא איך קוראים לו ולפנות אליו בשמו, להגיד "נעים מאוד" (נעים להכיר, לא נעים להיות חולה...:-) וגם "מה שלומך?" תוצאות מרשימות ביותר. וכך אתה גם נותן וגם תובע יחס של בנאדם.
[*] להתעקש על מה שחשוב. לא לפחד לשבת עוד זמן, ולשאול עוד שאלה. היה לי פעם ויכוח משעשע עם אורתופד בקשר לרגל שלי (שקיבלה מכה חזקה ולא החלימה ב- 200%). אחרי שראה את הצילום הוא אמר: הרגל שלך בסדר, הצילום בסדר. אמרתי: אבל היא לא בסדר. אמר: היא בסדר, והסתובב אל התיקים שלו בכוונה שאלך. אז ישבתי שם בשיא הזולה ואחרי פעמיים שלוש של "אבל הרגל הזאת לא בסדר" הוא אמר לי לעמוד על רגל אחת בעיניים עצומות, איתר תוך שניות מהחוסר שווי משקל ששרירי הקרסול חלשים ושלח אותי לפיזיותרפיה, שזה כל מה שהייתי צריכה בעצם. מה זה אומר: חוץ מהקטע של האסרטיביות וכולי, פתאום אני חושבת על זה, אני גם נתתי לו ז מ ן (נא להדגיש) לחשוב עלי עוד דקה, ואז הוא באמת שלף את הפתרון הטריוויאלי הנכון. אולי להרבה רופאים פשוט אין זמן להתעמק באדם מסוים? אנחנו יכולים לתת להם אותו בפועל מזה שאנחנו מחכים, לא הולכים מיד ולא לוחצים על תשובה מיידית (בבתי חולים ובמחלות קשות זה קשה יותר, אז צריך שקרובי משפחה יעשו בדיוק את זה)
[*] לזכור את המוגבלות שלהם, להשלים את הידע שלהם בעזרת מומחים מתחומים אחרים. ולא לבקש משהו שהם לא יכולים לתת (למשל: רופאים אמורים להיות מודעים לכל הקטע של תזונה, והם גם לומדים על זה משהו, ובכל זאת זה הרבה פעמים חסר. אז לדעת מראש שזה חסר ולפנות לתזונאית או מה שלא יהיה).
[/list]
תגובה להילו: עושה רושם ממה שכתבת שרוב הכעס שלך בא מהקטע של הלידה. וזו בדיוק דוגמה למצב שבו כחברה אנחנו נותנים לרופאים תפקיד שבכלל לא אמור להיות עליהם, אלא על מיילדות, ושהם יחכו בצד ויתערבו רק כשצריך. אבל על זה יש המון דיבורים בדפים אחרים, אז נעבור לדפים האלה. בכל מקרה,
[u]ץלצערי הכל סובב סביב הכסף יעדיפו לסכן את חיי העובר והיולדת ולהשתמש במכשירים מפלצתיים כגון וואקום ומלקחייים ולחסוך כסף לחדר ניתוח באמתלה שניתוח זה סיכון[/u]
ניתוח קיסרי זה אכן סיכון. זה ניתוח! לא יודעת מה היה המצב באותו רגע אצלך, אבל כללית ואקום ומלקחיים, שאמנם נראים רע, הם הרבה פחות פולשניים וטראומטיים לגוף מניתוח קיסרי, שבו את פשוט לא רואה כמה רע זה נראה בגלל ההרדמה או הפרגוד! הטראומה לנפש, זה כבר סיפור אחר, ולשיפוטך.