על ידי רחלי_מ* » 02 אוגוסט 2004, 11:28
שרה, עונה לך בדף שלי, כי אם כבר טורחת לכתוב את סיפור הלידה של אור, אז שיהיה פה...
קודם כל, תודה על השאלה. נורא כף להזכר. היתה לידה מופלאה. וסיפור שהיה כך היה:
הזמן: לפני יותר מ-17 שנה.
המקום: העיר ניו-יורק (מנהטן).
אני בהריון ראשון. את ארבעת החודשים הראשונים שלו בילינו, אני והתינוק, בבוסטון, בלימודי מקרוביוטיקה ורפואה אלטרנטיבית. שם אני זוכה להיות מוקפת באנשים שמאמינים בלידה טבעית. זכורה לי במיוחד המורה לבישול שלי, אם לשבע בנות, ששתפה אותנו בספורי הלידות שלה. ממנה שמעתי לראשונה על כך שלידה היא חוויה רוחנית ולא סיפור אימה. וזה לגבי הלידה הראשונה שלה , שאותה עשתה עדיין בבית חולים. הסיפורים שלה מאד מצאו חן בעיני ומיד אמצתי את הרעיון שזו אפשרות שפתוחה גם לי ולילדי. אני מספרת לך על זה כי לעניות דעתי הסיפורים האלו הניחו את הבסיס לצורה בה חוויתי את כל הלידות שלי. בקורס נוסף שלקחתי קצת אחר כך בתחום אחר, יצא לי לראות סרט שצלם צוות אנטרפולוגים בכפר באמזונס. בקטע של הסרט הראו אשה יולדת בערסל. היא היתה לבדה, והם צלמו את הלידה מרחוק, ללא ידיעתה. גם התמונה הזו נחרטה בזכרוני.
בחודש החמישי חזרתי לניו יורק וידעתי שאני רוצה ללדת בבית. אני זוכרת שפחדתי מאד שמא זה ישתבש ואצטרך ללדת בבית חולים (את בטח יודעת היום שמאד חשוב למצוא דרך לתת לפחדים מהסוג הזה להתמוסס ולצאת ממערכת הפנטזיות שלך). בהמלצה של חברה התחלתי לעבוד עם מיילדת בית בשם Sandra Fields . המשרד שלה היה על 71st Street בין קולומבוס לפארק (אולי היא עוד עובדת שם???). אז לא היו הרבה מיילדות בית בניו יורק. בסביבות החודש השביעי, נדמה לי, היא אמרה לי שהילד לא הסתובב, ז"א, הראש היה למעלה והתוסיק, היא אמרה, ישב למטה (כל זה רק מנגיעה חיצונית, היא לא חשבה שאולטרה-סאונד זה רעיון כל כך מבריק, ואני הסכמתי אתה). היא המליצה לי על תרגילים פיזיים שיעזרו לתינוק להסתובב, ואמנם עשיתי אותם אבל ממש לא ידעתי אם משהו השתנה. הייתי אצלה בעוד בדיקה והתינוק עדיין ישב הפוך. לא זוכרת אם דברנו על משמעות העניין, אבל התגלגלו העניינים ויומיים לפני שהייתי אמורה ללכת אליה לבדיקה נוספת, אני מתעוררת בבקר בתוך שלולית מים... הלכתי להתקלח והמים עדיין זורמים. התקשרתי לסנדי ששאלה אם המים נקיים (והם אכן היו נקיים), וגם שאלה אם אני חושבת שהתינוק הסתובב אמרתי שאני ממש לא יודעת אם כן או לא. היא המליצה שאגיע אליה לבדיקה. הצירים התחילו כשלושת רבעי שעה לאחר שפקעו המים, אבל היו ממש לא רציניים או כך חשבתי. החלטתי לנקות ולסדר את הדירה ולבשל משהו לאחרי הלידה. חשבתי שאסע לבדיקה ואח"כ נחזור ללדת בבית.
אחרי שהכל היה מוכן, החלטנו אריק (בעלי) ואני שנסע לבדיקה במשאית שלו, וכך נוכל להמנע מבעיות חניה (נוכל לחנות בחניה כפולה). לקחתי אתי כרית ומגבות והתמקמתי במשאית. זוכרת שהנסיעה נמשכה די הרבה זמן אבל היה לי נוח והיה נחמד לבלות את הבקר ביחד. הגענו למיילדת שרצתה לדעת למה לקח לנו כל כך הרבה זמן. אמרתי שחשבנו שיש לנו הרבה זמן בגלל שזו לידה ראשונה. היא בדקה אותי ואמרה שיש כבר פתיחה של 8 ס"מ ושהתינוק עדיין עם התוסיק למטה. היא גם אמרה שאסור לה ליילד לידה שכזו בבית והיא תקח אותי לבית החולים במכונית שלה כי יכול להיות שהתינוק כבר יצא בדרך... אז יצאנו לכיוון בית החולים. אני עם סנדי, ואריק במשאית, נאלץ לנסוע בדרך אחרת. אני זוכרת ששאלתי אותה אם אלו באמת צירים של לידה כי הם לא ממש כואבים... הגענו לבית החולים כשהתינוק עוד בפנים (St. Vincent, ב-12 והשביעית). בית חולים גדול שאף פעם לא בקרנו בו לפני כן. אני נכנסת עם סנדי, ואריק, בדיוק באותו רגע נכנס דרך דלת בקצה השני. נפגשנו ונכנסנו ביחד למעלית. אנחנו נוסעים במעלית כשתי שניות ופתאום היא נתקעת. זוכרת שכל חלק בלידה הזו היה במקום. אריק ואני היינו במקום לגמרי רגוע. במקום עם המון כח, אבל כח שקט ואמיתי. המעלית השתחררה אחרי זמן מה והמשכנו למעלה. כשהגענו למחלקת היולדות העלו אותי על מטה מתגלגלת אבל המשכתי לעמוד על הברכיים ולהשען על אריק. למיילדת אסור היה ליילד בבית החולים אבל היא נשארה אתנו בחדר. למזלי הגדול הרופא שהיא עבדה אתו הגיע כשכבר היתה פתיחה של 10 ס"מ והייתי מוכנה לדחוף. הוא אמר שהוא לא מאמין בתנוחות לידה שכאלה והזהיר אותי שיתכן ויצטרך לחתוך. לא ממש התרגשתי ממנו. הייתי במקום אחר. גלגלו את המטה לחדר אחר (חדר ניתוח?), אבל אני כבר הייתי עם צירי לחץ שבמהלכם הודיע לי הרופא 3 פעמים (!) שאם אני לא רוצה להקרע אז עכשיו הזמן לחתוך (Episiotomy ), סרבתי כל פעם לפני עדים (כל הנוכחים בחדר לידה) והילד פשוט התחיל לצאת, תוסיק קודם, אח"כ רגליים. אני זוכרת שהרופא החזיק ברגליים ואולי סובב אותו קצת ולבסוף הילד פשוט יצא. הרופא נתן לאריק לחתוך את חבל הטבור והעביר את התינוק לבדיקה אצל שני אנשים אחרים שהיו שם. אני זוכרת שהתינוק לא בכה בכלל מה שהדאיג אותי בהתחלה כי חשבתי שכל תינוק צריך לצרוח כשהוא יוצא (מסתבר שלא...). אחרי הבדיקה הם נתנו לי את התינוק בחזרה והוא מיד נצמד לשד והתחיל לינוק. לא זוכרת מתי ילדתי את השליה אבל זוכרת שאור לא עזב את השד במשך שעתיים לאחר הלידה... נשארנו את הלילה בבית חולים, כולנו ביחד, בחדר אחד. היינו בהיי מוחלט והיינו מאוהבים. חזרנו הביתה מוקדם, בבוקר המחרת.
האם יצא לך לראות פעם את הסרטים של מלחמת הכוכבים? תמיד הרגשתי שבלידה של אור חוויתי את חווית ה"ג'דיי":
The Force was with me... כל שנזקקתי לעשות זה להיות אני וללדת. מטבע הדברים הכל הסתדר מסביבי בצורה מושלמת.
יש לי עוד לכתוב בנושא, אבל כבר מאוחר לי. אם יש לך פחדים מלידת עכוז כדאי לך גם לקרוא באתר של Laura Shanley, Born Free. היא מספרת על לידת בנה השני, שנולד כשרגליו למטה. היא ילדה אותו לבדה והיא טוענת שבלידות שכאלה חשוב להיות Upright וחשוב לא להפריע ללידה להתרחש. ז"א, לא לעשות הרבה.
לבינתיים, שיהיה לילה/בוקר טוב.
שרה, עונה לך בדף שלי, כי אם כבר טורחת לכתוב את סיפור הלידה של אור, אז שיהיה פה...
קודם כל, תודה על השאלה. נורא כף להזכר. היתה לידה מופלאה. וסיפור שהיה כך היה:
הזמן: לפני יותר מ-17 שנה.
המקום: העיר ניו-יורק (מנהטן).
אני בהריון ראשון. את ארבעת החודשים הראשונים שלו בילינו, אני והתינוק, בבוסטון, בלימודי מקרוביוטיקה ורפואה אלטרנטיבית. שם אני זוכה להיות מוקפת באנשים שמאמינים בלידה טבעית. זכורה לי במיוחד המורה לבישול שלי, אם לשבע בנות, ששתפה אותנו בספורי הלידות שלה. ממנה שמעתי לראשונה על כך שלידה היא חוויה רוחנית ולא סיפור אימה. וזה לגבי הלידה הראשונה שלה , שאותה עשתה עדיין בבית חולים. הסיפורים שלה מאד מצאו חן בעיני ומיד אמצתי את הרעיון שזו אפשרות שפתוחה גם לי ולילדי. אני מספרת לך על זה כי לעניות דעתי הסיפורים האלו הניחו את הבסיס לצורה בה חוויתי את כל הלידות שלי. בקורס נוסף שלקחתי קצת אחר כך בתחום אחר, יצא לי לראות סרט שצלם צוות אנטרפולוגים בכפר באמזונס. בקטע של הסרט הראו אשה יולדת בערסל. היא היתה לבדה, והם צלמו את הלידה מרחוק, ללא ידיעתה. גם התמונה הזו נחרטה בזכרוני.
בחודש החמישי חזרתי לניו יורק וידעתי שאני רוצה ללדת בבית. אני זוכרת שפחדתי מאד שמא זה ישתבש ואצטרך ללדת בבית חולים (את בטח יודעת היום שמאד חשוב למצוא דרך לתת לפחדים מהסוג הזה להתמוסס ולצאת ממערכת הפנטזיות שלך). בהמלצה של חברה התחלתי לעבוד עם מיילדת בית בשם Sandra Fields . המשרד שלה היה על 71st Street בין קולומבוס לפארק (אולי היא עוד עובדת שם???). אז לא היו הרבה מיילדות בית בניו יורק. בסביבות החודש השביעי, נדמה לי, היא אמרה לי שהילד לא הסתובב, ז"א, הראש היה למעלה והתוסיק, היא אמרה, ישב למטה (כל זה רק מנגיעה חיצונית, היא לא חשבה שאולטרה-סאונד זה רעיון כל כך מבריק, ואני הסכמתי אתה). היא המליצה לי על תרגילים פיזיים שיעזרו לתינוק להסתובב, ואמנם עשיתי אותם אבל ממש לא ידעתי אם משהו השתנה. הייתי אצלה בעוד בדיקה והתינוק עדיין ישב הפוך. לא זוכרת אם דברנו על משמעות העניין, אבל התגלגלו העניינים ויומיים לפני שהייתי אמורה ללכת אליה לבדיקה נוספת, אני מתעוררת בבקר בתוך שלולית מים... הלכתי להתקלח והמים עדיין זורמים. התקשרתי לסנדי ששאלה אם המים נקיים (והם אכן היו נקיים), וגם שאלה אם אני חושבת שהתינוק הסתובב אמרתי שאני ממש לא יודעת אם כן או לא. היא המליצה שאגיע אליה לבדיקה. הצירים התחילו כשלושת רבעי שעה לאחר שפקעו המים, אבל היו ממש לא רציניים או כך חשבתי. החלטתי לנקות ולסדר את הדירה ולבשל משהו לאחרי הלידה. חשבתי שאסע לבדיקה ואח"כ נחזור ללדת בבית.
אחרי שהכל היה מוכן, החלטנו אריק (בעלי) ואני שנסע לבדיקה במשאית שלו, וכך נוכל להמנע מבעיות חניה (נוכל לחנות בחניה כפולה). לקחתי אתי כרית ומגבות והתמקמתי במשאית. זוכרת שהנסיעה נמשכה די הרבה זמן אבל היה לי נוח והיה נחמד לבלות את הבקר ביחד. הגענו למיילדת שרצתה לדעת למה לקח לנו כל כך הרבה זמן. אמרתי שחשבנו שיש לנו הרבה זמן בגלל שזו לידה ראשונה. היא בדקה אותי ואמרה שיש כבר פתיחה של 8 ס"מ ושהתינוק עדיין עם התוסיק למטה. היא גם אמרה שאסור לה ליילד לידה שכזו בבית והיא תקח אותי לבית החולים במכונית שלה כי יכול להיות שהתינוק כבר יצא בדרך... אז יצאנו לכיוון בית החולים. אני עם סנדי, ואריק במשאית, נאלץ לנסוע בדרך אחרת. אני זוכרת ששאלתי אותה אם אלו באמת צירים של לידה כי הם לא ממש כואבים... הגענו לבית החולים כשהתינוק עוד בפנים (St. Vincent, ב-12 והשביעית). בית חולים גדול שאף פעם לא בקרנו בו לפני כן. אני נכנסת עם סנדי, ואריק, בדיוק באותו רגע נכנס דרך דלת בקצה השני. נפגשנו ונכנסנו ביחד למעלית. אנחנו נוסעים במעלית כשתי שניות ופתאום היא נתקעת. זוכרת שכל חלק בלידה הזו היה במקום. אריק ואני היינו במקום לגמרי רגוע. במקום עם המון כח, אבל כח שקט ואמיתי. המעלית השתחררה אחרי זמן מה והמשכנו למעלה. כשהגענו למחלקת היולדות העלו אותי על מטה מתגלגלת אבל המשכתי לעמוד על הברכיים ולהשען על אריק. למיילדת אסור היה ליילד בבית החולים אבל היא נשארה אתנו בחדר. למזלי הגדול הרופא שהיא עבדה אתו הגיע כשכבר היתה פתיחה של 10 ס"מ והייתי מוכנה לדחוף. הוא אמר שהוא לא מאמין בתנוחות לידה שכאלה והזהיר אותי שיתכן ויצטרך לחתוך. לא ממש התרגשתי ממנו. הייתי במקום אחר. גלגלו את המטה לחדר אחר (חדר ניתוח?), אבל אני כבר הייתי עם צירי לחץ שבמהלכם הודיע לי הרופא 3 פעמים (!) שאם אני לא רוצה להקרע אז עכשיו הזמן לחתוך (Episiotomy ), סרבתי כל פעם לפני עדים (כל הנוכחים בחדר לידה) והילד פשוט התחיל לצאת, תוסיק קודם, אח"כ רגליים. אני זוכרת שהרופא החזיק ברגליים ואולי סובב אותו קצת ולבסוף הילד פשוט יצא. הרופא נתן לאריק לחתוך את חבל הטבור והעביר את התינוק לבדיקה אצל שני אנשים אחרים שהיו שם. אני זוכרת שהתינוק לא בכה בכלל מה שהדאיג אותי בהתחלה כי חשבתי שכל תינוק צריך לצרוח כשהוא יוצא (מסתבר שלא...). אחרי הבדיקה הם נתנו לי את התינוק בחזרה והוא מיד נצמד לשד והתחיל לינוק. לא זוכרת מתי ילדתי את השליה אבל זוכרת שאור לא עזב את השד במשך שעתיים לאחר הלידה... נשארנו את הלילה בבית חולים, כולנו ביחד, בחדר אחד. היינו בהיי מוחלט והיינו מאוהבים. חזרנו הביתה מוקדם, בבוקר המחרת.
האם יצא לך לראות פעם את הסרטים של מלחמת הכוכבים? תמיד הרגשתי שבלידה של אור חוויתי את חווית ה"ג'דיי":
The Force was with me... כל שנזקקתי לעשות זה להיות אני וללדת. מטבע הדברים הכל הסתדר מסביבי בצורה מושלמת.
יש לי עוד לכתוב בנושא, אבל כבר מאוחר לי. אם יש לך פחדים מלידת עכוז כדאי לך גם לקרוא באתר של Laura Shanley, Born Free. היא מספרת על לידת בנה השני, שנולד כשרגליו למטה. היא ילדה אותו לבדה והיא טוענת שבלידות שכאלה חשוב להיות Upright וחשוב לא להפריע ללידה להתרחש. ז"א, לא לעשות הרבה.
לבינתיים, שיהיה לילה/בוקר טוב.