ים שני, טז ניסן משהו כמו 8:00 בבוקר
זה היה ציר??
או שנדמה לי...?
התעוררתי מכאב פתאומי וקצר, משינה-לא שינה.
אולי נדמה לי. חזרתי לישון.
לא, עוד פעם.
(אין לי שעון, לא יודעת כמה זמן עבר...)
קמתי, התקשרתי לוואלרי, לשאול מה היא מציעה
סה"כ לידה שניה, יש סיכוי ש"תרוץ" לה פתאום...
וואלרי אמרה לחכות להפרשים קצרים יותר.
הערתי אותו, ביקשתי שיעזור, חתכתי תפוזים, תפוחים, בננות,
בין לבין, התכופפתי, התפתלתי, התנשמתי, עד שיעבור הגל.
בערך ב-10, התקשרה וואלרי, לשאול מה הולך
אמרתי שאותו דבר, סיכמנו שאתקשר לאבא שיבוא, בינתיים אכין מה שאפשר.
הגלים באו והלכו כל 20 דק' בערך. מצחיק... בהתחלה אפילו לא הייתי בטוחה שזה צירים.
סתם, כאילו גב תפוס...
אבל לא, זה הלך והתגבר, הלך והתארך, ובעיקר לא הלך לשום מקום.
ב-13:00 בערך, התקשרתי לאבא-
כי אולי זה יתחיל להתקדם פתאום, ואני עוד בבית.
ב- 14:00 נכנסנו לאוטו, עם מליון שקיות-
אחת לפשושי, אם יפספס או יתלכלך
אחת למשחקים בחוף הים
אחת למשחקים "רגילים"
אחת לאוכל בשבילי
אחת לאוכל בשבילם
ומצות.
(דוסים, מה אתם רוצים...)
נסענו.
אבא נסע דרך כל רמזור אפשרי, כולל כוווווול הרמזורים של נתניה
(מזל שזה לא הלך לשום מקום עדיין... הייתי יולדת באוטו, בחיי...)
מתישהו ב16:00 (!!!!) הגענו ללניאדו
פגשתי את וואלרי, ואת ג'ניפר "אחותי" לנפש
והחלטנו לטייל. בינתיים הצירים כל 10 דקות, וגם זה בחסד...
הוא שאמרתי, לא זז
לשום מקום...
בניגוד להנעת האגן מצד לצד, וואלרי הציעה לסובב אותו,
וזה עזר, עם נשימה עמוקה, וזמזום עמוק, הכאב עבר דרכי
כמו מקלחת של מים רותחים, ונעלם לאט לאט.
וואלרי ו- ג'ניפר ואני זמזמנו יחד, נשמנו יחד, הלכנו יחד, צחקנו יחד
כאילו הלכנו לשופינג... מי פה יולדת בכלל...?
בשלב מסויים (בערך ב-17:30)
הציעה להתאשפז, כי אולי הפרטיות תעזור להתקדמות
(בינינו, זה לא נעים לענטז, כשנהגי מוניות משועממים מסתכלים עלייך.)
הפתיחה היתה (למרבה הזעזוע) 1.5 מחיקה 60%, אולי 70% (נתנה לי הנחה)
כשהגענו לים, הצטלמנו (אפילו אני מודה תמונות יפות, בהזדמנות אולי אביא לכאן אחת)
נשמנו, התפלאנו למה לא בא ציר.
הציר שהגיע תפס אותי יושבת.
אוך...
הציר פשוט היה תקוע, במקום לזרום, הרגשתי אותו נתקע לי בעצמות הירכיים, ולא משתחרר.
פשוט התיישב שם, עד שלא הייתה לו ברירה, והוא התפוגג.
זה היה לא נעים בעליל.
אבל הים. אוי, הים, ורוחו המרעננת,
הגלים הלוחשים, הצבעים של השקיעה
וואלרי אמרה, שאזכר ברגעים האלה כרגעים מתקנים ללידה של הפשוש
צודקת.
חזרנו- פתיחה 2.5
הלכנו שוב לטייל.
(נכון מייגע? תחשבו על זה בזמן צירים.)
ב22:00 בערך
נכנסתי לחדר לידה
סופסופ, לא יסתכלו עליי מתפתלת .
חדר מואר באור רך,ניגונים חסידיים, כדור פיזיו.
ג'ניפר מקדימה מצח אל מצח ,
וואלרי מאחורה לוחצת איפה שצריך
ואני מתגלגלת על הכדור ,
ימינה שמאלה
ימינה שמאלה
עם כל ציר נאחזתי בג'ניפר בחוזקה ,
נשמנו עמוק
וזמזמנו .
הרגשתי איך בספירלה יורד הציר דרכי
וקצת מתחת לפופיק שלי -
הוא פשוט מתפוקק ונעלם
מין פוףףףףף כזה -
כאילו היו אלה זיקוקים מתפצפצים ממני פתאום.
איך להסביר את הטלפתיה בינינו?
איך ג'ניפר היתה תוהה למה לא מגיע ציר
והוא באמת הגיע
איך וואלרי היתה מציעה לשירותים
ובאמת הייתי צריכה
איך רות (שהצטרפה אח"כ) עשתה תה והשקתה אותי עם דבש,
בדיוק כשהייתי צריכה
איך אריאלה המיילדת (שליחה של הא-ל הטוב)
ידעה בדיוק מה לעשות בזמן הנכון
בשלב מסויים (מי מסתכל על השעון)
הפתיחה היתה מלאה כמעט,
עליתי על המיטה, עם הכדור,
המים נפקעו להם ושטפו אותי ופתאום היתה הקלה רגעית...
שהתחלפה בצירים חזקים יותר של דחף.
הזמזומים היו לנהמות גרוניות
שעם הצירים שדחפו אותו מאליהם היו לצעקות בלתי נשלטות- משחררות
ג'ניפר, וואלרי ורות היו שם כל הזמן
נושמות איתי
מלטפות אותי
צועקות איתי
מחזיקות לי את הידיים
הצירים לא כאבו בשלב הזה בכלל.
כשהרגשתי אותם מגיעים נשמתי עמוק, התרוממתי לכריעה
ונהמתי צעקה גרונית לא ממני בכלל.
אחרי הרבה זמן שדחפתי ודחפתי ודחפתי
פתאום נפסקו הצירים.
פשוט ככה. לא היו גלים יותר.
נחתי כמה שניות.כמה דקות.כמה שעות.
אריאלה אמרה לי לשכב על הגב
הבטיחה שלא יהרס לי הגוף
ואמרה לנשוף חזק החוצה עם הציר.
עכשיו אני יודעת
הוא היה עם הפנים למעלה
ונתקע בעצם האגן
אחרי שאריאלה השכיבה אותי, ושחררה אותו מההתקעות
תוך 4 לחיצות הוא יצא
הרגשתי אותו יוצא ממני לאט לאט
אריאלה הנחתה אותי מתי לעצור את היציאה עם נשיפות קצרות, ומתי לעזור לו לצאת עם שיעולים
ג'ניפר, וואלרי ורות השתעלו והתנשפו איתי
החזיקו את היד
עודדו אותי שהוא בא, שלא אתייאש
ב- 2:20, תודה רבה, הוא יצא.
קטן כזה, קטנטני.
גוזל שלי חמוד.
copy אחיו הגדול.
מיד לאחר שיצא הנקתי אותו, ליטפתי אותו, הייתי בשוק.
כלכך הרבה זמן הייתי סחופת גלים
פתאום הוא כאן וכל הזמן הזה, כל הצירים האלה, כל המסע הזה פתאום התקצר והתגמד לשניות האלה ממש.
הכל נעלם. רק הוא, ואני, והפשוש שהתעורר פתאום באמצע הלילה.
כל הצרחות שלי לא העירו אותו.... אבל ב-4:00 הוא פתאום התעורר
איך התגעגעתי אליו פתאום, הרגשתי חוזרת ממסע בן שנים אי שם רחוק רחוק
ופתאום אני כאן עם הגוזלי החדש, והפשושי הגדול.
פתאום הכל עבר.