לתמלל, "אני רואה ששניכם רוצים...מה אפשר לעשות? אולי תורות?"
עדיף להמנע מלהכנס לעמדה שיפוטית , אלא מה הפתרון המיטבי לסיטואציה

אני באמת צריכה להפסיק דיאלוגים כי זה מתפתח לשם.
ומה אתן עושות, עשיתן כשיש ריב בין הילדים? על מתקן. אחד עולה שני רוצה לרדת כאלה. או כשהם באמצע משהו, למשל סיבוב בקרוסל הומגיע ילד אחר פראי ממש.
או כשהילד שלי בוכה/נעלב מילד אחר
או כשחוטפים להם! אמא אחת ברוב חוצפתה אחרי שהבת שלה חטפה מהיד של הבן שלי 3 פעמים אוטו כשכל פעם הוא בוכה (ואני כמו מטומטמת עומדת מהצד וכל פעם מחזירה לו, במקום להתרחק משם. אבל אני גם אל רוצה לשד רלו לברוח מכל סיטואציה...) אז ברו בחוצפתה היא מטיפה לי שהי אמחנכת את הילדה לשתך... אולי בתור התחלה שתלמד אותה לא לחטוף משהו לא שלה ובטח לילד בוכה.


אני שואלת רק מההיבט של הילדים שלי. מה הכי טוב להם. בסיטואציה.

או להסביר לו בצורה מרוככת
עליי, ועל ילדים כמוני, זה לא היה עובר. הרי הבעיה זה לא ההבנה התיאורטית. הבעיה זה האנרגיה הרגשית הבעייתית, והיא פודעת. הסבר כזה תמיד הרגיש לי בתור השתקה ודה לגיטימציה של הרגשות שלי. משהו בסגנון - אסור לך להפגע כי אין לך סיבה טובה, אז תעמידי פנים שלא נפגעת כדי שלמבוגרים מסביבך יהיה יותר נוח.
נתקלתי פעמים בודדות באנשים שהסברים כאלו עבדו עליהם, אבל הם היו מיעוט. הסברים לוגיים לא משככים רגשות פגועים. בטח לא כשמי שפוגע חוזר על זה שוב ושוב אחרי שאמרו לו שזה פוגע.

הייתי הולכת עם הגישה של טלי, וגם קצת מתאמנת על תשובות שקוטעות דיאלוג. תשובות כמו התשובה שנתת הן תשובות פתוחות שמזמינות דיאלוג. תשובות חד הבהרתיות הן תשובות שסוגרות דיאלוג. מקסימום מפשוט כמו שטלי הציגה, ואחר כך תשובות חד הבהרתיות. או במקרה שתיארת, להתעלם מהמטפלת ולנחם את הילד.

מהניסיון שלי, תשובות שלא נכנסות לדיאלוג קוטעות אותו, כי לרוב נחוץ שיתוף פעולה כלשהו לדיאלוג. אבל לי אישית קשה לעשות את זה. אז זה מצליח לי רק לפעמים.

גם אני לא סובלת כשאנשים אחרים "מחנכים" את הילד שלי, ובטח כשהוא היה צעיר יותר.
מה שאני עשיתי היה להיות קרובה אליו, ולבקש שאם משהו מפריע (נגיד, משחק בכדור ליד תינוק ולא שמתי לב, או לוקח צעצוע של ילד אחר) שיפנו אליי ואני אטפל.
מצד שני, אם את לא קרובה אליו, צריך לקחת בחשבון שזה אומר שאנשים אחרים יתקשרו איתו ישירות, כי לפעמים הוא יעשה דברים שמפריעים להם ואין סיבה שהם יאלצו לספוג את זה בשקט.
כמובן, אם מישהו עובר את הגבול וצועק או משהו דומה, זה לא לעניין בכל מקרה ועל זה כן הייתי מעירה.

מבחינת הטיפול מול הילד, יש הבדל בין להכיר ברגשות שלו לבין להגיד שהוא צודק וכו'. בכל מקרה כדאי לדעתי לתת הכרה לאיך שהוא מרגיש (לא חייבים רק במילים, גם "אוי" וחיבוק הם הכרה).
אחרי שטיפה נרגע, אני אומרת לו מה דעתי על מה שקרה. ואז מה שאני אומרת תלוי בסיטואציה. אם העירו לו בצדק, אני כן אגיד למשל - הכדור לא היה שלנו והיא רצתה להחזיר אותו לילד שלה. אני מצטערת שזה הפחיד אותך. ואם ההערה הייתה מטופשת - נגיד, אמרו לו לא לבכות - אני אגיד שיש אנשים כאלה, שחושבים שזו בעיה לבכות, אבל הם טועים.
בקיצור, אני פשוט אומרת בצורה הכי פשוטה וברורה מה אני באמת חושבת, אבל אחרי שהוא נוחם ונרגע.

לגבי הדוגמה שנתת - זה בכלל מחוץ לסקאלה של הדברים שאני חשבתי עליהם... זה ממש הזוי.
אני חושבת שזו טעות בכלל להיכנס לדיאלוג הזה איתה, זה פשוט לא עניינה בכלל. ובטח שאם זה על חשבון התייחסות לילד, חבל.
אפשר להגיד בצורה רגועה אבל נחרצת - אני מאמינה אחרת ומחנכת אחרת.
אם היא לא מבינה מזה שהיא אמורה להפסיק אפשר לפרט יותר לאט וברור - אני מבינה שככה את חושבת וזה בסדר, אבל אצלנו זה אחרת, ואני מבקשת לא להגיד כאלה דברים כאלה ליד הילד כי זה מנוגד לחינוך שלי.

קודם כל נראה לי שחשוב להבין שאנשים שונים מתנהגים בצורה שונה, וטוב שהילד יתמודד עם המפגשים האלו כשאמות איתו לנחם אותו.

לדעתי עדיף לא להעיר ולחנך את הנשים האחרות, כל אחת עושה כמיטב יכולתה.
אל הילד אני חושבת שכדאי לדבר על הרגשות שלו , לתמלל אותם, ואז אולי לנסות לתמלל את הרגשות של האדם האחר. ואפשר פשוט לחבק ולהגיד אני אוהבת אותך. להזכיר בעיקר לעצמך שהכל בסדר.

התחלנו ללכת לגינה ואני חושבת לעשות את זה קבוע עד שנתגבש לנו קובצה של גדולים יחסית וזהו.
כי יש שם כמה וכמה. אבל השעותש ונות אצל כולם.
אבל.. יש את הבעהי של האוב רתיווך בין ההורים והמטפלות כולל שלי.

איך אתן מגיבות כשאמא אחרת או מבוגר אחר מדבר בצורה מחנכת/נוזפת לילד שלך בגינה וכאלה? לרוב מכוונות טובות או הרגל אבל אני לא סובלת את זה וגם הבנים שלי די נפגעים. לפחות פעם בכמה ימים אחד מהם מגיע אליי בוכה כי מישהי העירה לו בטון לא נעים כנראה או מחנך או כאלה.

זה קשה. ואני לא יכולה להיות צמודה לכל ילד, כל אחד נהנה מדברים שונים, נמצא במקום אחר בגינה ואני ביניהם. וקורה שמבוגרים פונים לילדים גם לידי וגם לא לידי.

השאלה איך לטפל בזה מול הילד, פחות חשובים לי האנשים שאין לי שליטה עליהם.
להגיד לבן שלי אתה צודק זה לא נעים וכו', או להסביר לו בצורה מרוככת - הו חמוד היא לא אמרה משהו רע, היא התכוונה שלא תעלה על העגלה כדי שלא תיפול, היא רצתה להחזיר את הכדור של הילד, זה לא שלנו, כאלה?
באחד אני נותנת לו לגיטימציה למה שהוא מרגיש, שהוא צודק ושזה לא הוגן ובשני אני די מנסה להראות לו שהצד השני לא התכוון להרע. ולפעמים זה נשמע כאילו שהילד מגזים וזה לא נכון. ולפעמים האמירות הן במקום אבל אני אל סובלתת שמחנכים את הילד. הוא לא הילד שלכן, אני לא פונה לילדים אחרים.

הילדים שלי נפגעים מזה. הם אל נפגעים מילדים אחרים אבל כן ממבוגרים..

ולפעמים אני פונה למי שפגע ואומרת לו- הילד שלי נעלב ממך, כי דיברת אליו בטון נוזף... ולרוב האנשים אומרים לו, הו חמוד לא התכוונתי וכאלה. אבל לפעמים התגובות אחרות, הם עסוקים בלהסביר את עצמם מולי בזמן שהילד נעלב ובוכה.


דוגמא להערות -
הילד שלי בוכה כי הוא רואה משהו שתינוקת אוכלת ורוצה גם. למשל בלנדר פירות. המטפלת שלה ילדה מתחילה להגיד לו "הוא אצריך ללמוד שלא הכל שלו, ומה יהיה בגן" וכל מיני שטויות. ואני אומרת לה, הלוואי וכל הילדים ילמדו כמוהו לחלוק ולהתאפק אבל הוא ילד והוא רוצה כרגע את המשהו הטעים הזה וזה בסדר לא לתת אבל הוא ילד וילדים בוכים. וא זאני מתחילה לספר איך הוא חולק עם אחיווכאלה.
הבעיה שבזמן הזה הילד ממשיך לבכות וההיא ממשיכה לבלבל בשכל בזמן שאני מחפשת לו משהו אחר לאכול. והדברים שהיא ממשיכה להגיד לו ישירות! אתה צריך להתבגר וכאלה.
עכשיו, אלו לא נשים זרות, אלה בנות קבועות בגינה, מטפלות בדרכ או אמהות או סבתות, שחשוב לי להיות בקשר סביר איתן, אני לא יכולהלפתוח פה עליהן כמו שאני עושה לפעמים כשאני בקריזה על מישהי שהבן שלה בריון והיא באדישות שזה גם קורה. פה זה חבורה של נשים קבועות שאני רוצה שיהי הנעים לכולנו.

או

או כשמישהי זרה בכלל- אומרת לבן שלי לא לשחק בכדור ליד התינוק ואומרת לא לא לא - (והאמת שהוא עדין ולא מבין למה לא) כאלה, שהבן שלי נעלב. בוכה מהאיסור כי הוא חושב שהכוונה לא לשחק בכדור בכ
או שבאות אליו לקחת מהיד שלו צעצוע ששייך לבן שלהן ועל הדרך הן אומרות- זה לא שלך זה שלו וכאלה גם בטון סביר אבל עצם הלקיחה ולפעמים הפעולה המהירה או החטיפה או הטון,
או כשמתערבים באמצע ריב של ילדים?

בא לי לבכות מתסכול ועצבים על שאין לי הכח להתנהל בדבר הזה.
לא לכאן ולא לשם.
כל יום יש תובנות חדשות וכל יום אני מיטלטלת בין לבין וגם הבחירות, זה לא שיש בחירה סבירה ופחות, שתי הבחירות דפוקות לגמרי. להישאר בבית כרגע ככה כמו שאנחנו זה דפוק. וללכת לגן כמו שהצלחתי למצוא עם המחלות והעלויות והפרידה הבלתי אפשרית מהם- זה דפוק.

אני צריכה לדאוג להם לסידור קבוע. היום שוב בכה הקטן כשילד ששיחקו איתו עשר דקות הלך הביתה וזה חזר על עצמו עם ילדה אחרת. כשהיינו בשבוע הסתגלות בגן הוא נפרד מכולם ללא בעיות כי הוא חווה מספיק "חברת ילדים" לאורך השעות.

למי שכתבה עליי ועל הבדידות שלי ועל כל הריקושטים של זה, גם אם הכל נכון, זה לא במקום החוסר שלהם. יש להם חוסר ברור בחברת ילדים מוכרים וקבועים ואני אוסיף- גם ילדים נעימים. כייש ילדים שמתנהגים בבריונות/אגרסיביות וזה משהו שמטריף אותי.

כתוב לי למעלה- לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע...
אני עייפה.

אני חושבת שתפו"א התכוונה שהמיתוס הזה מכוון לתינוקות ולא לפעוטות

לתינקות שלא שולטים בסוגרים,
תינוקות נולדים עם שליטה בסוגרים מלידה. אפשר לקרוא על זה עוד ב{{}}לגדל ילדים בלי חיתולים
זה לא רלוונטי לדיון, פשוט לא רציתי לתת לעוד חזרה על המיתוס הנפוץ הזה לעבור בלי להגיד שזה רק מיתוס.

בגיל כזה הם כבר איבדו את השליטה בסוגרים אז הם יצטרכו ללמוד וחדש. ואה, אגב, כל המיתוס של של "בשלות לגמילה"? הוא נוצר כחלק מקמפיין פרסומי של חברת חיתולים ששכחתי את שמה, על ידי רופא שעבד עבור החברה. אחד הקמפיינים האפקטיביים בהיסטוריה

_ל מה שחסר לנו לדעתי בהתחשב בזה שהם שניים ושאנחנו באמת מבלים יופי בבית (יצירה, הרכבה, משחקי דמיון, ארוחות כייפיות וגם טלויזיה ועצבים ועייפות וויכוחים) - זה משהו כמו שעתיים שלשו ביום קבועים עם ילדים אחרים, אפילו לא כל יום. נאמר 5 ימים בשבוע

יש רעיונות איך ליישם זאת בדרך שלא כתבתי?_

למצוא מפגש חינוך ביתי או לייצר כזה. לדעתי זו דרך עדיפה כי היא תתמוך גם בך - תייצר לך חברה של אמהות אחרות.
לגבי החיתולים - אני לא מכירה אתכם ולא ראיתי ולכן זה נכתב בהסתייגות - בעיני גיל שלוש וחצי זה גיל ממש, אבל ממש מאוחר ללהיות עם חיתולים. גם שנתיים וחצי זה די מאוחר. במקומך הייתי משקיעה בזה - זה מאד יקדם את העצמאות וההתפתחות שלהם. חיתולים זה לתינקות שלא שולטים בסוגרים, לא לפעוטות שמדברים והולכים וכולי. בעיני זה מקבע אותם בתינוקות, לא מאפשר להם שליטה על דבר כל כך בסיסי כמו צרכים.

לגבי השפה, לפעמים תאומים מפתחים שפה משלהם, אולי תנסי לשוחח עם כל אחד מהם בנפרד, שיחות פשוטות בתחילה, תוך כדי פעילות, הכנת אוכל ביחד, סידור הצעצועים, כביסה וכו

לגבי הגמילה והחתולים, אני פשוט לא מכירה את הקונספט, זה הפתיע אותי (אין לי נסיון עם גנים).
רק את יודעת מה את יכולה להרשות לעצמח מבחינה רגשית וכלכלית, מה מקורות התמיכה שלך ומכאן מהן האפשרויות שלך.

אם אכן יש עיכוב מבחינה שפתית, אז דוקא דמות שנמצאת איתם וחווה איתם את כל החויות ומתמללת להם את מה שהם חווים ואת העשיה, זה מה שיעזור להם. פחות יעזור להם להיות עם ילדים נוספים שבעצמם השפה שלהם לא משוכללת.
צריך לדעת איך לעשות את זה. ואולי לקבל הדרכה לגבי זה אם אכן יש עיכוב. נסי לחפש אולי קבוצה או פורום שעונה בו קלינאית תקשורת שתתן לך טיפים איך ללוות אותם ביומיום מבחינה שפתית. (לא בטוח שכרגע יפנו אותם. אבל אם יהיה ספק-אז כן תדחפי להגיע לאבחון של קלינאית תקשורת, ואז תבקשי הדרכה איך ללות אותם בבית כשהם איתך)

מה לי נראה קשה בכל זה, זה הקושי שלך דוקא. פחות הקושי שלהם. זה זה שלך קשה, ואת אומרת שאת 'מפלצת' וקשה לך נורא. לא אומר שבהכרח חייבים גן כדי להתמודד עם זה. אבל אולי כן להתמודד עם זה בדרך אחרת. למצוא לך זמן שתוכלי לפגוש אנשים מבוגרים שמעניינים אותך, אולי אמהות שתוכלי לדבר איתן. יתכן שאת קצת בודדה.
זה מאוד קשה להיות עם שני פעוטות כל יום כל היום. אני מכירה את זה. זה עבודה קשה ואינטנסיבית, ואם את עושה את זה רק את לבד והאחריות כולה עלייך,זה גם תחושה של בדידות. ואם יש תחומי עניין אחרים שאולי מעניינים אותך ואת לא מצליחה לפנות אליהם,זה קשה. אפילו אם את לא בטוחה בכלל מהם תחומי העניין שלך,אבל את לא מגיעה ללנסות לבדוק את זה אפילו-זה קשה.
בקיצור, נשמע מתיש. ולגמרי מבינה את הקושי שלך.
מה שאת בוחרת בסוף. תזכרי את זה. שזה באמת מתיש, ומותר לך להרגיש מותשת, ומותר לך שיהיה לך קשה.

מה הקשר לחיתולים אלה?
אגב בגן הזה היא גומלת את כולם בחודש הראשון, היא אומרת שהם מפתחים מוכנות (כנראה בגלל האחרים) ומבחינת גיל בוודאי שאין מניעה. מעל גיל שנתיים...
אבל לא הבנתי את הקשר, הן לא משאירות ילדון עם חיתול מלא, די מקפידות.
לדעתי אחד ממש לא בעניין ואחד כן ואני מעדיפה לגמול יחד אז אני מושכת עוד קצת.

אם הם עוד בחיתולים, בטח לא כדאי לשלוח אותם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה עם לנסות להגיע לסידור שיילכו רק לצהרון ולא ליום שלם בגן?

תודה אלה!

מסתבר לפי הטבלה שהם מאוד מתקדמים מטבעם בכמה תחומים (החברתי דווקא), הם מתנהלים כמו גילאי 4,5 גם מוטוריקה גסה ועדינה, ונושאים תחושתיים. משחקי הרכבה הם מאוד מתקדמים, בונים פה מבנים ופאזלים של עשרות חלקים.

ויש את העיכוב שדיברתי עליו בנושא השפתי שייבדק השבוע על ידי רופאה התפתחותית. גם על פי הטבלה יש עיכוב כזה, שפתי. ואולי גם בעניין של הוראות מורכבות מכמה פעולות.

יש תחומים בטבלה שאותם חיפשתי- דברים פשוטים שלא ידעתי, כמו לכוון להתחיל לצייר ריבוע, מעוין, פרצופים, לשכלל מיומנויות כמו גזירה, ללכת על קורה כדי לשכלל שיווי משקל ועוד.


נהדר.

לגבי כל השאר, לא פשוט להיות בבית. לא פשוט לשחרר לגן. אני לא עומדת ביעדים שלי לחשוף אותם ליותר ילדים בני גילם. מנסה להשתלב בפעוטון עם הילדים לכמה שעות ואין ממש היענות.
ואתמול יצאנו לשעתיים של פארק שהיו שע הוחצי בכי וחצי שעה ויכוחים. ז הגיל כזה מעצבן.
מה אני עושה.

ועדיין משלשלים. בכל החלפת חיתול כזה לא בא לי ללכת לגן לעולם.
ובכל יום שמסתיים בתחושה של בדידות עבורם- בא לי לרשום אותם מחר בבוקר.

חשבתי לפרסם פעוטון בגילאים שלהם. אבל כמה בגילאים שלהם כבר בבית ולתקוע אותם עם קטנטנים יותר גרוע מלבד.
צהרון - פירסמתי בקטנה, לא נראה שיש ביקוש בשלב הזה של השנה, אולי בספטמבר כשמתחילים, פחות אחרי.

כל מה שחסר לנו לדעתי בהתחשב בזה שהם שניים ושאנחנו באמת מבלים יופי בבית (יצירה, הרכבה, משחקי דמיון, ארוחות כייפיות וגם טלויזיה ועצבים ועייפות וויכוחים) - זה משהו כמו שעתיים שלשו ביום קבועים עם ילדים אחרים, אפילו לא כל יום. נאמר 5 ימים בשבוע

יש רעיונות איך ליישם זאת בדרך שלא כתבתי?

אבני דרך בהתפתחות

https://www.google.co.il/url?sa=t&sourc ... o]0ahUKEwi oaB3qfXAhWE2hoKHVtNBNAQFgg7MAk[/po]&usg=AOvVaw0O2SIK7Ann7quvvpryUD9Y

הכוונה לשליטה מוחלטת במי שמפטל בהם, בתכנים שהם נחשפים אליהם, בתזונה שלהם, ברמת הנקיון וההיגינה שלהם, בילדים שם הם נפגשים איתם ועוד.
ברור שיש לי שליטה.. אין הכוונה לשליטה במה שהם עושים ביומיום שזה למשל- הולכים לגינה, אז הם מחליטים לפעמים מה עושים ולפעמים אני. מזון, אני גמישה- הם מחליטים מה הם אוכלים. אבל ברור שיש למי שבחנב שליטה על כמעט כל מה שקורה עם הילדים, לעומת המסגרות שזה די כבדהו וחשדהו

וגם אל החלטתי. אני כרגע לא רוצה גן, זה יכול להשתנות בעוד שבועיים.

בהצלחה לך פלונית
אני מבינה שכבר החלטת אבל כשקראתי בדרך קפץ לי משהו לעיניים שלדעתי גם קשור אם הם נשארים בבית.

יש לי שליטה מוחלטת על מה שקורה עם הילדים
לדעתי אין כזה דבר שליטה מוחלטת על הילדים ושאיפה כזאת היא לא עושה טוב לשני הצדדים כי זאת שאיפה שלא יכולה להתממש.
אולי חלק מהכעסים והעצבים שלך כלפיהם בבית נובעים מהשאיפה לשליטה הזאת?

אצלי זה יצר המון המון תסכולים ולמדתי לזרום עם הילד ולשנות גישה לגמרה.

כותבת יש איזה קישור לאבני דרך שכדאי ללמד פעוטות?
אני עושה את זה לפעמים, מחפשת באינטרנט מה הם האמורים לדעת וכו' אבל אם יש משהו מסוד ר יותר שיש לגננות זה יקל עליי.

תודה רבה, אנחנו חושבים על שינוי מעל לשנה, הגיע הזמן

בהצלחה

(מצחיק, המרגיעון (המשפט הצהוב המתחלף מעל תיבת הכתיבה) אומר ככה: "הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי" ...)
בכל אופן שינוי בד"כ לא קורה מהר. אל תדאגי. המניעים שלך טובים, האכפתיות שלך ממקום טוב, והדרך תגלה את עצמה.

יעלז זה רחוק מאוד מאיתנו אבל נשמע הכי קרוב למה שהייתי רוצה עבורינו. לזה התכוונתי שלמרחק יש השפעה מכרעת.

אנחנו לא מתכוונים לעבור מכאן בשנים הקרובות, אנחנו במיקום מעולה מהרבה בחינות.

כותבת תודה בכלל על המעורבות שלך, אני עמוק בתוך סערת רגשות לגבי שינוי כי שינוי צריך לקרות פה ומהר לטובת כולם ובעיקר לילדים.

נראה שהחלטת, יופי!
בהצלחה

פלונית, האם ראית שיעל ז ענתה לך לגבי המיקום של הקבוצה ?

יש חרדה אבל יש גם שיקולים אחרים מאוד מציאותיים.
אני איתם סוגרת שבוע וחצי של שילשולים שבא לי להרוג מישהו. וזה מהגן. נכון, חולים גם בלי גן, אבל בתדירות ובעוצמה פחותים. שיש שם שיגלה, קראתי שמשרד הבריאות סוגר גנים עם שיגלה עד להודעה חדשה, זה הגועל של הגועל להמשיך לא לרחוץ ידיים לילדים אחרי שהם היו בשירותים ונגעו באסלה ובהכל שם, וגם לפני אוכל במים וסבון כשיש חיידק כזה שם שהפיל חצי גן. וזה ככה בהרבה גנים, כבר שאלתי, קישקשתי עם אמהות מהאזור.

הם ידידותיים וחברותיים ולא נצמדים אליי כלל. לכן הגננת לא מבינה למה אני לא משחררת ואני אומרת לה שאני אדע מתי, שאין קשר לחברותיות שלהם, הם עדיין לא נקשרו למישהי שם וכשאני מסתכלת על הצוות הנוכחי- לא בא לי להשאיר אותם שם. למה? כי הצוות "מתפעל" מנהל, כמעט ואין אחד על אחד, מה שה ה בצוות הקודם, היתה שם סייעת שישבה וסיפרה סיפור לבן שלי, וברגע אחר רקדה איתו, לא השתגעתי עליה מסיבות אחרות, אבל ידעתי שלכזו הוא ייקשר ובכזו ימצא נחמה. והיא עזבה. כולן נחמדות וראויות, לא בא לי. חרדה לא חרדה, זה חזק מאוד, ויש גם עניינים נוספים.


עכשיו אני עושה מיפוי כי מה שנכון לגבי מה שכתבת זה תחושת הדכאון והאין אונים. ובעניין הזה לפעמים צריך להתנתק מעצמך.

אני זוכרת שכשהתראיינתי בעבר לתפקיד בכיר בתחום שלי, אמר לי המנכל עוד בטלפון (לפני שהגעתי!) מה הן דרישות התפקיד, אני מיד נרתעתי ואמרתי לו שאם חלק מהתפקיד דורש התעסקות בטבלאות אקסל סטטיסטיקות, עבודה תכנותית לפעמים ועוד- אני בחוץ. הוא התחיל למפות את ההתנגדות שלי, ואמר לי " ואם אג ד לך שזה מהווה 30% מהתפקיד?" אמרתי שזה עדיין הרבה. והוא המשיך "ואם אגיד לך שמחצית מזה תוכלי להעזר באנשי צוות בקיאים שילמדו אותך ואפילו תישלחי לקורס בנושא?" כבר התחלתי להטיל ספק בהתנגדות שלי, ועדיין הרגשתי שהוא עורך מיפוי מצחיק שהרי לפעמים גם 5% מעיבים על כל השאר.
ואז הוא המשיך לדבר ולמפות את המשרה, מה ממנה מרכיבים שאוהב ושאדע לבצע ומה לא.
השיחה קלחה ואחכ הוזמנתי לראיון פרונטלי שנמשך 5שעות שבסופו הוא הקפיץ אותי הביתה.
עד היום אני זוכרת את זה, כי מה שקרה זה שמול המשרה הזו הייתי אמורה לעבוד במשרה אחרת בארגון גדול וידוע, ושם לא היו טבלאות אקסל וסטטיסטיקות, אבל היו מרכיבים אחרים שעשו לי רע.
ודיברתי עם אמי שאמרה לי, תלכי אחרי מה שתשמחי לקום לקראתו בבוקר, אם לא תשמחי, לא תחזיקי מעמד. זה הימם אותי כי היא מגיעה משנים של עבודה סיזיפית. וככה אמר הלי, ככה פשוט ובחרתי במשרה הראשונה עם המנכל המסור.
לימים הסתבר שיש לו אספרגר (לי הסתבר, לא בטוח שהוא אובחן) אבל אין ספק שהאדם מנתח החלטות, אנשים, מהלכים ומצבים בצורה קרה וקראו לו "קומפיוטר". והקרירות הזו עזרה לי לא בדיוק להחליט, כי בסוף הלכתי אחרי הלב, אבל כן לפרק התנגדויות.

כי אלה הילדים שלי ולי באופן כללי קשה לקבל החלטות. בטח לגביהם אבל גם באופן כללי.

אז המיפוי "הקר" הוא כזה (ואולי יהה לעזר לעוד מתלבטות)

יתרונות לבית-

היגיינה טובה יותר
תחלואה פחותה
יחס אישי וחם (אם כי לרוב לא רגוע)
מענה מהיר ומדוייק יותר לצרכים פיזיים ורגשיים
כלכלית - קרוב לוודאי שבשנה הזו הגן לא יאושש אותנו כלכלית אלא להיפך, בגלל ריבוי מחלות ועלויות גבוהות, בשונה מעבודה מהבית בשילוב הילדים
תזונה מגוונת ובריאה יותר
יש לי שליטה מוחלטת על מה שקורה עם הילדים

כל אלה בבית טובים יותר משמעותית.

יתרונות לגן
חברתית- חשיפה קרובה וטובה לחברת ילדים ותחושת שייכות
חשיפה לחברת מבוגרים שונים מטפלים
ללא ספק שכרגע בגן הם יקבלו יחס פחות מתוח ועצבני ממני, לא בהכרח אישי, אבל בהכרח רגוע יותר
חשיפה ליותר גירויים פיזיים/קוגניטיביים (שיעורי טבע מוזיקה, מרחב שונה, משחקייה שונה)
עצמאות וגדילה מואצת יותר (שפתית, ועוד) - כתוצאה מהנ"ל
מענה טוב יותר לצרכים חברתיים בגדול

הדברים האלה הם לא רק יתרונות. הילדים שלי כבר מעל לשנה בתחושה של חוסר עמוק. ז הלא סתם רצון להשתייף לקבוצת ילדים, זה בכי כשילד בגינה הולך באמצע משחק, זה בכי כשחברה שלי עוזבת את הבית אחרי ששיחקה איתם קצת. זה בכי כשאנחנויוצאים ממפגש משפחתי. הבכי הזה מתמעט בימים שאנחנו המון בפעילות, מחוץ לבית ועם אנשים נוספים. (וזה הדבר שהכי קשה לי, שאני יודעת שהחוסר הזה הוא בור גדול אצלם, ואולי זה טורף את כל הקלפים ובשביל זה לשחרר אותם לגן ושם כל הפינות האלה תהיינה מלאות מהר מאוד ודי).

תחומים שבאמצע -
עבודות יצירה ומשחק חופשי- לא בטוח שבגן או בבית טוב יותר, בגן יש מספיק שעות גם לזה והרבה גירויים ובבית לפעמים יש בריחה לטלויזיה, מצד שני בבית לא חוטפים להם כל שנייה צעצוע ויש פחות דד ליין לכל משחק והם יכולים לחקור כאוות נפשם
מרחבים - כשאנחנו בבית אני משתדלת לצאת כל יום למרחבים, אולי זה לא יקרה בגן, ואולי להיפך, יהיה לי כח לעשות זאת יותר
העצבנות שלי- לא בטוח שארגע כשיהיו בגן, אולי המחלות יטריפו אותי, אולי החרדות, ואולי להיפך אני ארגע ואחזור להיות האמא הנעימה והיציבה יותר שהייתי פעם



לגבי הגן הספציפי הזה- מי שכתבה שאולי הגן לא מתאים וכאלה. זה נכון, אני צריכה להמשיך לחפש. מצד שני לשיקול של קירבה לבית והמצלמות שם והמחיר והגננת הנהדרת והילדים שם שהם מקסימים (זה גם חשוב), יש יתרון.

אני אקדיש את השבוע הקרוב לחיפוש פעוטון קטן שבו צריכים עוד יד בכל עניין, ניקיון, בישול משחק עם הילדים- תמורת יומיים שלושה בשבוע ביקור שלי עם הילדים לשלוש שעות ביום. אותי על פניו נראה שזה יספק ונראה אם כל מה שכתבתי ביתרונות בגן יישאר כיתרון גם בקונסטלציה כזו. ואולי אל אתמיד ואולי יהיו שם דברים אחרים שיעצבנו אותי, לא יודעת.

וגם פירסמתי את עצמי כבייביסיטר אחרי גנים, כדי למשוך פרנסה וגם ילדים קבועים לבית. פירסמתי בקטן אבל אולי נחזק את זה. משלמים פה יפה לבייביסיטר.

וגם.... אני מארגנת את הבית מחדש שיהיה זמין יותר לחברות ומשפחה, אולי נבנה חברת ילדים ומבוגרים קבועה יותר בתדירות על ידי הפיכת הבית למוקד כזה. אני סקפטית לגבי כמה זה יקרה בפועל כי אין לי סבלנות לזה.

זה נשמע כאילו החלטתי ואני מבצעת, אבל אני מנסה שנה ומשהו לעשות את זה ולא הולך. הפעם אני קצת יותר מעשית ומקווה שזה יילך.

אהה והתחלתי לשאול אותם כל יום אם הם רוצים ללכת לגן של... אפילו בשיא השיעמום בבית והם אומרים "לא!"

ולגן אפשר לחזור בכל שלב. לא חייבים מחר בבוקר. האמת שיש בי שמחה פנימית על זה שהם חולים כביכול ולכן לא חייבים לחזור לגן. ככה עמוקה ההתנגדות שלי.

וחוץ מזה, כמו שיונת כתבה למעלה - יש יתרונות וחסרונות לכל בחירה. אם אני בבית עם הילדים, אני לא מפתחת את הקריירה שיכלה להיות לי. אם הייתי מפתחת קריירה, אז הייתי פחות עם הילדים. בכל בחירה יש קושי. קשה להיות בעבודה ולחזור לכל ענייני הבית ותשומת לב לילדים. קשה להיות עם הילדים - זה מצריך עבודה. ממש עבודה, כמו משרה, בלצאת ולחפש ולדאוג לרווחה של הילדים. זה לא תמיד קל ולא תמיד פשוט, ויש כל מיני תקופות. אני חושבת שזה בעייתי לבחור בחינוך ביתי מתוך חרדה, וממה שאני רואה סביב זה לא שורד לאורך זמן בכל מקרה. מחלות יש גם במפגשי חינוך ביתי, ויש גם אינטראקציות לא נעימות, וימים שאמא פחות שמחה, ולפעמים חוסר סבלנות ודברים שאולי לא היו קורים בגן מתפקד. אני חושבת שיקל עלייך אם תמצאי דרך לעזור לעצמך עם החרדות.

אני הייתי אולי מנסה לברר אצלי מזווית אחרת - מה מציק לי כל כך בהמוניות. רוב מפגשי חינוך ביתי אינם המוניים במיוחד. ואפשר בקלות לארגן כאלה שאינם המוניים. אבל זה באמת דורש מאמץ, ולצאת מהבית.
בגלל שזה עלה ממך, אני יכולה להגיד שאני מסכימה איתך: זה לא טוב שילדים יגדלו בבידוד, אף על פי שבמקרה שלך הם שניים, שזה כבר לא בידוד.
מצד שני, כשאני קוראת אותך עולה לי תחושה שאולי את בסוג של דיכאון. אצלי דיכאון קורה כשאני חייבת לעשות משהו שאני לא רוצה, וכשאני לא רואה מוצא. בחירה בין שני דברים שאחד רע מחשבתית והשני רע רגשית. לפעמים שניהם רעים.
ואת נשמעת לי מאד בודדה. לחפש חברויות ואמפתיה בקרב הגננות זה לא דבר בריא בעיני. הן לא חברות שלך, הן שם למטרה ברורה אחת - שאת הלקוחה תשימי את הילדים שלך אצלן בגן ותשלמי כסף. כל השאר זה בונוס. זה נכון כמעט לכל מי שאת משלמת לה כסף בעבור שירות, ובטח אחד כזה שהנוכחות שלך נתפסת כהפרעה, וייתכן שמהווה הפרעה בפועל (יצא לי לראות פעילויות חנב בלי ועם האמהות, עם אותם הילדים, ואכן יש מקרים שהנוכחות ההורית מפריעה ולא תורמת לאף אחד כלולל לא לילדים). אני חושבת שבמפגשי חינוך ביתי אפשר ליצור חברויות אמיתיות, לפחות עבורי זה כך. לא כולן חברות מאד ובות שלי, אבל הרבה כן, וחלק חברות פחות טובות. יש כאלה שאני פחות ואהבת, מין הסתם. אבל זה שאני באה למפגש עם אמהות שהן חברות וילדים שאני מכירה, הופך את זה ממשהו המוני לאירוע חברתי, אפילו משפחתי.
בנוסף - הילדים שלך מאד מאד קטנים. עד גיל שלוש הם תינוקות משודרגים, אבל עדיין תינוקות, וגם אחר כך. בגילאי הפעוטות, ילדים בחינוך ביתי הם יותר "תלותיים" מאשר בני גילם במסגרות. בהכללה גסה כמובן. אבל רובם יושבים על אמא ולא מתקשרים עם זרים. זה יכול להיתפס כפיגור התפתחותי. אני לא יודעת לאיזה פיגור התפתחותי את מכוונת כשאת מדברת על הילדים שלך, אבל אם זה העניין אז זה הגיוני.

אנחנו בשפלה - בין גדרה לרחובות. במושב גני הדר בימי א,ד,ה' , ואצלי בקיבוץ גבעת ברנר בימי שני.

יעל"ז איפה אתם נמצאים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי. נשמע מאתגר מאוד. ומוכר מאוד.
כשהבת שלי הייתה בת שנתיים - לפני 6 שנים, הייתי באותן חוויות ממש. היינו מטיילות, והיא הייתה "עורקת" אל טיול של איזה גן ילדים מזדמן... ואז נפרדתי מאבא שלה, והייתי תלושה לגמרי, מחשבת את מעשיי רגע אצל ההורים, והתגלגלנו לגן עם אמא לבינתיים. והיו שם ילדים, ועד מהרה הפכתי לצוות במקום המובילה שבדיוק הייתה, ומפה לשם, אני כבר 6 שנים בתוך זה, ועכשיו זה כבר קבוצת משחק, וכבר שלי לגמרי. - זה אגב לעבוד כסייעת.
ולגבי כלל החוויות שתיארת, יכולה לספר מניסיוני גם כאמא, וגם כמישהי שמובילה קבוצת משחק: כהורים, באמת לפעמים אנחנו עושים השלכות מעצמינו עליהם, ומדהים שאת יכולה לעשות את ההפרדה בהסתכלות. ממה שאת מתארת - האינטראקציות החברתיות גם עם הילדים וגם עם הגננת נשמעות מקסימות. ההגיינה פחות. וגם זה שאת מופרדת מהם בתחושה שלך.
אולי זה ההבדל בין גן לבין קבוצת משחק. אספר קצת ברשותך, כי חוויות דומות לשלך הן הדברים שלאורם עיצבנו את שלנו, ומוכרחה לציין שכל שנה עם כל הרכב ייחודי של ילדים והורים (שחלקם ותיקים, וחלקם חדשים, אבל ההרכב אף-פעם לא נשאר זהה משנה לשנה), הדברים קצת משתנים.
אז אתן בגדול את הפתרונות שאנחנו מצאנו, בתקווה שיועילו לך:
אצלינו, הפוקוס הוא הילדים, אבל ברור שההורים הם עסקת חבילה. אז לגבי ההיפרדות - אנחנו עושים את זה מאוד בהדרגה. לעיתים חודשים. עד שבעיקר הילד/ה, וגם ההורה בשלים לזה.
כבר היו לי גם הורים שהפכו לצוות. למעשה כל הצוות הוא הורים. זה אידאולוגי, אבל לא מתאים לכל אחד, כמו שכתבו לפניי - זה עלול להיות בעייתי בהמון מקרים. הצוות זה באמת יחידי סגולה. לא לכל הילדים זה מתאים, וגם לא לכל ההורים, שצריכים כצוות לדעת להיעזר (ולעזור) ולאפשר לפעמים לאיש צוות אחר לשבור לופ שבאו איתו מהבית. אני אישית מתה על זה שהצוות שלי קולט אותי כשאני נכנסת לפינה מול הפרטית שלי, ועוזר לי למצוא מרחק נכון ממנה בתוך קבוצת המשחק. אני גם חד הורית, אז מבוגר/ת אוהב/ת שרוצה בטובת הילדה שלי, ורואה ומכיל/ה אותי, אותה ואת הקושי ועוזר/ת בתוך זה - זה אוצר אמיתי מבחינתי.
לגבי חורף ומרחב קטן - אני של טבע. מאמינה שהטבע החיצוני מלמד אותנו את הפנימי, וחייבת להיות בחוץ, בכל מז"א. אז בחורף מתזכרת את ההורים להלביש ממגפיים ועד מטריה + בגדים ספייר, ויוצאים! מאווררים את הילדים, את המרחב ואת החיידקים.
בעניין המינונים - הורות בשבילנו זה לבלות עם הצאצאים יותר מאחה"צ-ערב + בוקר לחוץ, בעינינו. אז אנחנו פתוחות רק 4 ימים בשבוע. מאידאולוגיה. ואפשר לבחור אם לבוא ספורדי, יום בשבוע, שניים, 3 או 4.
לגבי לסגור ולפתוח את הדלת וכאלה - כאמור, אצלינו הילדים זה הפוקוס. אם זה לא פוגע בילדים אחרים, ויש לי מבוגר שיכול לשים שם עין / לאפשר את הפעילות או אי-הפעילות שהילד/ה בחר/ה - אנחנו לגמרי נאפשר את זה.
כן נעודד השתתפות בפעילויות, ובארוחות משותפות, ובמפגשים וכו': נציע, נילמד את הילד, ונארגן את הפעילות/אוכל/שיחה לכיוון שהוא אוהב, נאתגר את אזורי הנוחות, אבל בלי לאלץ.
המטרה שלנו היא לעודד סקרנות, וללכת עם מה שעולה מתוך הילדים. אם זה לחקור את הדלת או לתרגל כניסה, או להירגע מהתנועה שלה - תפאדאל.
מקווה שעזרתי.
וחיבוק, אם תרצי.

ברח לי. יכול להיות שאת מעורבבת פשוט כי לא מצאת את המקום המתאים עדיין?

זה נשמע גן לא טוב. סליחה על הבוטות.
יכול להיות שהגננת אחלה, אבל זה באמת נשמע כמו צלחת פטרי ואני מבינה למה הילדים שלך כבר חולים.

אני חושבת שכשזה גן באמת טוב, יותר קל לשחרר. בגן שלנו שוטפים ידיים לפני האוכל ואחרי השירותים, מבלים שעות בחוץ, יוצאים לטיולים, יש המון מרחב לילדים. האוכל מצוין, אורגני וטרי. הצוות מעולה, נורא טוב לי שהבת שלי שם פשוט כי נורא טוב לה להיות שם.

אולי את צריכה עזרה אחרת? לאו דווקא גן אם זה כל כך קשה לך , הרעיון של גן.
אני שמחה לחשוב איתך, אבל באמת הדבר הכי חיוני בחיים בבית זה אנשים אמיתיים להיות מעורבת בחברתם. כשאת "מסודרת" מבחינת רווחה רגשית , השאר זורם. והילדים גם.
מה דעתך?

המצב הכלכלי שלנו רע מאוד ואין לי כמעט זמן לעצמי. מצד שני כשהם ישנים זה הזמן שלי והם ישנים כלל יום בצהריים שעתיים שלוש. ממה שראיתי אצל אמהות עובדות זה המון זמן לעצמי, ובכל זאת אני מסתובבת כמו טיל בליסטי על סף פיצוץ

אפשר לשאול מי המבוגרים שאת נהנית מחברתם?
ומה דעתו וחלקו של בן זוגך בסוגיה הזאת?

ממה שחוויתי, לפעמים ילדים נצמדים כך כשאמא דווקא רוצה להשתחרר קצת. הם מרגישים ונצמדים.
האם יש לך "מנוחת אחריות"? האם יש זמן שמישהו אחר לוקח אותם?

כותבת אני עצבנית מאוד בבית.
והגן בעייתי מהסיבות שכבר מניתי.
הפתרונות שכתבת נהדרים אבל מתאימים לגן שלך, לא לגן פה.
הגן רחוק מלשמש מקום שאני סומכת עליו. אבל כן מקום סביר פלוס פלוס.
וכרגע אני מרגישה מאיומת מהמחלות. מאויימת מהתשלום, התכנון היה לצאת ולתרום לפרנסת הבית והשבוע ומשהו המסמורטט של המחלה עוד לפני שסגרנו שבועיים בגן קשה לי.

מצד שני אני רשמית מפלצת, הערב צרחתי על הבן שלי שמתוך שינה התהפך עליי (אני נרדמתי לצידו כשניסיתי להרדים אותו).
הגבתי בזעם מתוך שינה למשהו טבעי.
אני מרגישה את העצבנות שלי בכל צעד.
היום היינו בבוקר- שעתיים בסידורים, שעתיים בגינה, הם ישנו שעתיים ואחכ הייתי צריכה לבלות איתם שש שעות רצופות בבית (לא היה לי כח לצאת שוב אחרי בוקר שלם בחוץ).
למרות שסידרנו יחד את הצעצועים והם שיחקו המון ולמרות שהיה נינוח יחסית זה עדיין הסתיים בשעתיים שלשו טלויזיה בסך הכולל, באמא עצבנית, בילדים שנדבקים אליי לא ברור למה, בחודשים האחרונים הם כל הזמן רצים אליי ואומרים "בואי אליי" למרות שאני כל הזמן מחבקת ומנשקת וכו'.
הקטן גם מטריף מטריף את הגדול. פעם בכמה דקות מציק לו, מכות, חיבוקים נשיקות הכל הולך. פשוט נדבק אליו פיזית.
ושניהם מציקים לי פיזית, זה גיל כזה?! עוים לי על הרגל דופקים את הראש עליי, מושיכם לי בציצי (לא יונקים), שורטים בציפורניים, מרימים לי את החולצה, מושכים, צובטים, נושיכם לפעמים. הכל כל כך פיזי ומעיק.

ואני מרגישה שהנזקים איתי גרועים מהגן חד משמעית.
מצד שני לא מסוגלת לשלוח לגן בגלל פחדים אחרים חלקם פרקטיים מאוד, לא אין לי מסוגלות לעמוד במחלות כאלה, אין לי בכלל.
וההיגיינה בגן מזעזעת. לא רוחצים לילדים ידיים לא בסבון ואל במים , הילדים אוכלים בידיים קציצות (חלקם) אחרי שהידיים שלהם נגעו בשירותים, נגעו בבריכת החול , הם נשכבים על הריצפה בגן כחלקממשחקי הבוקר וככה אוכלים ישר ארוחת בוקר וצהריים ופירות בחצר. המטפלות מגישות בידיים בלי מזלג או כף ירקות חתוכים, לכל צלחת.
זה נוראי ברמה ששום הערה לא תצליח למגר את זה.ה\מקסימום שראיתי זה את הגננת מוצאי קערת מים לחצר ואומרת לכל הילדים לטבול את הידיים בקערה לפני שאוכלים תפוח. חגיגת חיידקים על הידיים.
הם ישנים צמודים כ30 ילדים במזרונים צפופים בחדר עם חלון קטנטן.
והילדים שלי לא מחוסנים ושנה ראשונה בגן, זה נראה לי לשלוח אותם לטבול בצלחת פטרי של זיהומים.

אני רציכה גם לדבר עם הגן של אלהמשיך תשלום כשאנחנו לא הולכים, אבל עדיין אל החלטנו מה עושים.
חברתית הגן להיט. מקסים שם לילדים, התפתחותית, הכל. נהדר.
כהיחד סביר תלוי ממי.
כל השאר - פחות.
ובבית נראה לי שהכל רע.

בשמחה. אני מקווה שהוא יעזור לפלונית.

וואו, כותבת, איזה כייף לקרוא את התיאורים של הגן שלכם ועל התובנות שלך, תודה שאת חולקת מידע יקר מפז .

שמתי לב שאפילו חודשיים אחרי ההסתגלות ואפילו אצל ילדים שזו שנתם השניהי/שלישית במסגרת- אחרי חג, אחר מחלה ואפילו סתם- הם מתקשים להיפרד מההורים. כלומר אני לא רואה שהולך להיות פה קושי חד פעמי, אלא משהו ארוך ומעצבן שצץ בכל שינויקטן בשגרה.
אני אגיד לך משהו, שאולי יעצבן בשטחיות שלו אבל הוא אמת צרופה בעיני.
כשאמא אוהבת את הגן, הילד לרוב מתחבר אליו ונותן בו אמון. הוא פשוט סומך עליה כי היא מופקדת על ההישרדות שלו ויודע שאם זה טוב בעיניה זה בסדר.
כדי להתחבר לגן צריך באמת קודם לסמוך על הגננות ולחבב אותן. , ולא להיות במקום שלא סומכים בו על הצוות. זה לא הגיוני הישרדותית, להשאיר ילד במקום שאין אליו חיבה או אמון. .
כבר ראיתי אימהות שחוששות והילד בכל זאת כמו דג במים בדלת הגן בבוקר.
וראיתי אימהות מלאות אמון שפתאום משהו קרה להן, משבר אישי, חולשה מחלה, איבוד עבודה, ונמלאו דאגה, והילד שינה את התנהלותו בגן והתחיל להרגיש חוסר ביטחון אחרי חצי שנה שהכל מעולה.
אין נוסחה אחת לכולם. יש ילד שבאופן קבוע בוכה רבע שעה ללא הסכמה לשום נחמה, ופתאום צ'יק, חיוך ומתחיל לשחק ולפטפט. ממש על השעון. .

פלונית, התעוררתי לפנות בוקר במחשבות עליך
לספר לך שאני מזדהה והייתי באותם המקומות. חיפשתי רבות גן ובית ספר, ומה שרציתי להגיד לך, שכשמצאתי- עברתי דירה כדי להיות שם והחלפתי עיסוק למה שנדרש בסביבה החדשה. היה לי חשוב לשתף אותך בפרט הזה. אני גם לא הייתי מוכנה להתפשר.
לגבי הסתגלות אחרי חופשה, אחרי כמה שנים בתחום אני יודעת וכולם אצלנו יודעים שאחרי ראש השנה ובעיקר אחרי סוכות יש תחילת שנה חדשה, עם פרידות וקושי מחודשים. אחר כך כבר פחות. הילדים מתעצמים וגם נקשרים לגן.
כשילד לא מצליח להירגע בישיבה על הגננת וחיבוק, באופן ממש מתמשך (שמנטרל אשת צוות להמון זמן)אנו מציעות לו לבחירה- לשכב על המזרון שמיועד למנוחה עם שמיכה, לצייר ציור לאמא- זה עוזר ממש , או - וזה הכי עוזר- לצאת לסיבוב בחוץ עם אחת הגננות, עם סיבה כלשהי, למשל לקטוף פרחים לגן, או לאמא. היציאה החוצה תמיד מרגיעה ועוזרת. אה וגם לאכול משהו יש המון דרכים להרגיע. וגם חזרה במשפטים על מה שמפריע לו- כדי שידע שרואים אותו ומבינים מה קורה לו. יש ילדים שנרגעים ממש כשהגננת מבקשת מהם רשות לספר לחברים מה קרה ולמה הם בוכים (זה נותן תחושת הכרה, וממקם בביטחון, ומשם רוב הילדים יקפצו למשחק.)

תצרח על הילד שלי או תושיב אותו בכעס, או תנזוף בו קשות- לא מקובל לחלוטין, ויש מקום להבהיר זאת למי שיטפל בילד שלך. בכל מקום. מי שצורחת על ילד או מושיבה בכעס מתנהגת בחוסר אונים , עייפות או אובדן שליטה. אלה מצבים שקל להגיע אליהם בעבודה כה קשה. אבל זה לא אמור להיות. ואם קרה (קרה לי יותר מפעם לצערי שדיברתי בזעם, כשילד היכה ילד אחר בעוצמה , משכתי והושבתי בכעס. זה רע מאוד שזה קורה) יש גם מקום לבקש סליחה מהילד. אבל את אומרת שיש מצלמות לא? זה קורה?
לגבי המחלות- טפו טפו אני בכלל לא רואה את זה. יש כללים ממש ברורים לגבי הבאת ילד חולה לגן. ובדרך כלל ההורים מכבדים אותם (כי חופרים להם על זה). ביום שיש חום, נשארים בבית למחרת גם אם הילד נראה טוב. לא באים אם היה חום בלילה אפילו שהילד מרגיש טוב בבוקר. לא באים אם יש שילשול, דלקת עיניים וכולי (ואם כן באו, נתקשר לבקש שיבואו לקחת. זה בסיסי.)

ששניהם מחפשים לצאת מהמבנה לפחות פעם-שלשו פעמים בכל הגעה, לחצר, לא לבית.
אם אתם באים לשעתיים וחצי, ואת יושבת שם איתם, הם לא נפתחים למבנה היום של הגן. אני מניחה שיש זמן ברור של חצר ושל פנים הגן או שזה לבחירה כל הזמן?
אצלנו בזמן הסתגלות בתחילת שנה הכל היה פתוח, כדי שהם יהיו חופשיים ללמוד ולחוש את המרחב. אבל בהמשך השנה יש זמנים ביום לכל דבר , וזה דווקא נוסך ביטחון ושקט.

הם עדיין מטיילים במפגשים.
מפגש בגן זה לא דבר טבעי. ילד בן שנתיים שלוש לא בקלות מוכן לעזוב הכל ולהתיישב במעגל ולהקשיב.
די מהר , אם המפגש מעניין, הם באים ממש ברצון ומתרגלים להתכנסות הזאת. היא נעימה להם! אבל זה לא דבר שיקרה לילד סתם כך, להניח משחק ולבוא.

היינו ביום גשום אחד והאווירה היתה בלתי נסבלת המבנה עצמו צפוף והם לא יצאו לחצר והיה מחניק.
כן...מוכר. יש מעט ימים כאלה בשנה. צריך לראות אם הגננות חוששות להוציא כי נראה קר או רטוב או שהילדים יתלכלכו ואז יהיה סיפור להחליף לכולם בגדים...לי הייתה תמיד רתיעה להוציא בימים האלה כי לכי תתמודדי עם קבוצה שלמה מלאה בוץ. עד שהגיעה אשת צוות שעשתה לי "בית ספר" בטח שמוציאים! בטח שמתלכלכים! לא קר! - האם יש פתיחות בגן הזה לשיחה על העניין? הגננות לעתים כבולות כי יש הורים שנרתעים מכך שהילדים יתלכלכו . מה המצב שם? אולי תשאלי? אולי תציעי רעיונות (לא בזמן יום הלימודים, זה מחרפן גננות)

אולי יש מקום להציע עזרה בימים גשומים, להתנדב לעשות בחוץ פעילות כל פעם עם קבוצה? ואז לעזור להחליף לכולם בגדים לפני החזרה אל הגן? (זאת במידה ותהיו בגן. כרגע על תקן מבקרים אולי פחות ירצו לאפשר את זה)

כותב ת בגן הספציפי הזה יש מצלמות להורים וניתן לראות כל היום מה קורה שם. ככה שברמת השקיפות אני רגועה.
לגבי ההמוניות- במחשבה שנייה, אני לא מצהירה בביטחון גמור שלהם טוב ולי לא. במילא היינו כל פעם שעה-שעתיים וחצי גג בגן וחתכנו לשנת הצהריים שלהם
אני כן יכולה לומר ששניהם מחפשים לצאת מהמבנה לפחות פעם-שלשו פעמים בכל הגעה, לחצר, לא לבית. רוצים לצאת למרחב. לדעתי חלק מהיתרון של לא להיות בגן זה המרחבים העצומים שם המטיילים בהם כשאנחנו יוצאים לגינות ענק.
ולמרות ששניהם סקרנים ומשתתפים בכל פעילות, הם עדיין מטיילים במפגשים ומחפשים לצאת לחצר מדי פעם. וכאמור לא היינו מספיק זמן.
מה כן? היינו ביום גדשום אחד והאווירה היתה בלתינסבלת המבנה עצמו צפוף והם לא יצאו לחצר והיה מחניק. קרו בל30 ילדים בשני חדרי גן פיצפונים בגודל חדרי שינה. רציתי לברוח.


אבל כותבת ההערות שלך כגננת חשובות לי - רציתי לשאול אותך- שמתי לב שאפילו חודשיים אחרי ההסתגלות ואפילו אצל ילדים שזו שנתם השניהי/שלישית במסגרת- אחרי חג, אחר מחלה ואפילו סתם- הם מתקשים להיפרד מההורים. כלומר אני לא רואה שהולך להיות פה קושי חד פעמי, אלא משהו ארוך ומעצבן שצץ בכל שינויקטן בשגרה. מאח רואנחנו צפויים סטטיסטית לחלות הרבה- זה הדבר שהכי מכביד עליי. שלילדים יהיה קשה בפרידות האלה. ובגלל ששהייתי בגן כשבוע כמעט יומיום יום, ראיתי שאכן לאחר הפרידה ילדי הגן נרגעים ומוסחים על ידי פעילויות, ושבסהכ הכללי יותר כיף מרע להם בגן, באופן מוחלט אצל רובם שזו הפתעה מבחינתי. אבל זה לא קבוע. ממש לא. ישנם הילדים שמזדנבים אחרי הגננת/סייעת גם כיום חודשיים אחרי תחילת השנה. אחרים מבקשים מדי פעם את אמא וממשיכים בשלהם. לאחרים יש רגעי משבר, שכאילו הכל טוב ובסדר ופתאום משהו קורה, פגיעה, נפילה, צעצוע שאיבדו שם- ונהיה בכי בלתי נשלט שגורם לסייעות/גננת אחרי ניסיונות שונים להרגיע- להושיב ילד בכסא עד שיירגע (ולא שבבית אני מתמודדת תמיד טוב יותר גם אם אין הושבה בצד, אבל הבית זה הבית, המחשבה שזרה תצרח על הילד שלי או תושיב אותו בכעס, או תנזוף בו קשות- המחשבה הזו עושה לי בחילה. בייחוד שהקטן רגישששש מאוד לטונים וניואנסים).

לגבי מסגרת חלקית, כתבתימה לי בא ונכון לעשות עם הילדים. לדעתי שעתיים כמה פעמים בשבוע איתי בגן יספיקו להם יופי. אני צריכה לברר מול גנים שנותרו בהם מקומות אם יסכימו לסידור כזה. אולייש בעיות אחרות של ביטוח למשל והסכמת הורים אחרים וכאלה. לא יודעת.

אני מתייסרת מהלבטים האלה, כי החסרונות של הבית מעולם לא היו ברורים יותר והחסרונות של הגן- גם הם, כשאנחנו סוגרים שבוע במחלה בבית.

נאמר שלוש פעמים בשבוע לשעתיים שלוש.
יש גנים שיסכימו לסידור כזה באזור שלך?
באמת סליחה שאני מבאסת בתור "גננת" אבל מנסיוני (אצלנו הגן מאוד רך ומאפשר )- תכניות קיצור כאלה מקשות על הילד , הוא לא מצליח ללמוד להיות חלק מהקבוצה.
בעניין ההמוניות- כתבת שלהם אין את ההעדפה הזאת וזה משהו שלך.
הורים בגן שלנו שואלים את הילדים כל הזמן על היום הגן ובאים אלינו עם שאלות, ז"א זה לא מסך ברזל. אפשר לדעת הרבה על מה המצב בגן ומה היה במהלך היום. ואם הצוות הוא טוב כפי שתיארת, אז אפשר לבוא בשיחה לפתרון הרבה קשיים.

רק את יכולה לדעת מה באמת האפשרויות שלכם ואיך תוכלו להשיג את הטוב ביותר עבורכם. ונשמע שאת שוקלת המון משתנים ותרחישים ונעלמים ועוד ועוד...
אבל לפעמים, מה שנכון הוא פשוט להחליט החלטה, ולעמוד מאחוריה, ולחיות אותה לתקופה עד שמחליטים האם לשקול מחדש.
למשל אם את מחליטה שאת שולחת לגן, ויודעת שלא יהיה תמיד מושלם אבל ככה זה בחיים. אז פשוט לעשות את זה.
לגבי הבית, גם עם אמא לא מושלמת, ותנאים לא מושלמים, יש יתרונות רבים בגיל הצעיר, ואם את יכולה להשאיר אותם אז יאללה, תחליטי שעוד חצי שנה את בוחנת מחדש את הנושא, ובינתיים את בזה, בלי התלבטויות.

אולי במקום פחות המוני ולמעט שעות.
משפט מפתח לדעתי.
השאלה אם אפשר למצוא את המקום הזה, אם הוא קיים בכלל..
יכולה לספר, שוב מניסיוני האישי ששנה שעברה כשהגנון הקטן והקסום של הגדולה נסגר רשמנו אותה לגן מצוין אך המוני. ולי לא היה לי מנוח (והיא היתה קטנה, בת שנתיים ורבע בערך) היא התחילה את השנה והיה בסדר, היא הסתדרה אפילו נהנתה והגננת הבטיחה שזה התהליך והיא תהיה בסדר אבל אני הייתי כל כך לא רגועה. היא היתה בסדר אבל לא היתה בטוב. הרגשתי אותה מוצפת בסופי ימים וכן היו מחלות, המון, תוך חודש איזה שלוש פעמים.
מה שקרה בסוף זה שאלוהים (או משהו כזה) היה איתנו והגנון הקסום נפתח בסופו של דבר שוב, החזרתי אותה לשם והיה פשוט מצוין. 4-6 ילדים וגננת מופלאה שסיפקו לה שנה באמת קסומה אין לי מילה אחרת, היא היתה חוזרת מהגן עמוסת חוויות אך רגועה, האינטראקציות החברתיות שלה השתכללו ומפעוטה צמודה לאמא וביישנית היא נפתחה לעולם והפכה לילדונת מלאת ביטחון. המידות של הגנון היו פשוט נכונות לה. אה, ולא היו מחלות, ממש. אולי עוד איזה שני צינונים וחצי עד סוף השנה.
ורק לסיים את הסיפור, השנה כשהיא כבר בת שלוש ורבע, היא חזרה לגן ההוא הגדול, ולא ייאמן כמה הכל אחרת. כמה ההמוניות הזו שאני רק חששתי שהיא תיעלם בה ותידרס בה, ולא היה לי מנוח איך אולי היא תבכה באיזה פינה ואף אחד לא ישמע או יראה. לא יאמן כמה זה לא מאיים עליה, כמה היא הופכת להיות חלק מקבוצה ולא מדדה בשוליים,כמה היא נהנית ממגוון הילדים והאפשרויות ואני מוצאת את עצמי רגועה למרות שהמקום אותו מקום, ההמוניות אותה המוניות והצוות אותו צוות.

לי נשמע מדבריך שגן יעשה טוב. להם ולך. נשמע גם שזה פשוט לא הגן הזה, על אף יתרונותיו, לא כרגע, אולי בעתיד...
הצרכים שלך בטוח שונים ואולי גם הצרכים שלהם. הם באמת קטנים עדיין, אולי מקום קטן שבו כן יוכלו לחוות את היתרונות - הפעילויות, החוויות, האינטראקציות אבל גם לא יאבדו בהמון, יראו אותם כל הזמן וילכו איתם צעד צעד בקצב שלהם.
אולי מקום כזה יאפשר לך לשחרר את השחרור המסובך הזה, יותר בקלות.
השאלה אם יש באזורכם אפשרות כזו...

אגב שאלתי אותם היום בבוקר לאן הם רוצים ללכת לגינה או לגן של (שם הגננת).
שניהם אמרו לגינה. שאלתי כמה פעמים ואמרו לי לגינה.
אבל מי יודע כמה זה מוטה מהשעה והחשק והדחפור שהיה בכיוון

שואלת לפני שמניחה לזה: האם את בטוחה שאת לא רוצה שהם יהיו בגן?

בכלל לא בטוחה. להיפך, השקעתי מאמצים אדירים במציאת גן מתאים, ובהתסגלות, ובבקשת הנחה שגררה כמה שיחות לא פשוטות ועוד ועוד.
ואני גם מפנטזת על גן שנה.
ואני חושבת שלגמרי לגמרי ניכר החוסר ולא משנה כרגע כמה אני לוקחת אותם לבילויים, הכמיהה לחברת ילדים פשוטה גדולה.
ואני לחוצה על ההתפתחות שלהם שמעוכבת.

אבל מנגד אני לאמסוגלת לעזוב אותם בגן הזה. אולי במקום פחות המוני ולמעט שעות. נאמר שלוש פעמים בשבוע לשעתיים שלוש. אבל אז עולות המחלות, הבן הקטן חולה כבר שבוע ומשהו, שישלשולים, עכשיו צרידות ושיעולים. לא היסטרי, עם מצב רוח טוב אבל כן עייף מהרגיל וכן צריך אותי יותר. אז ככה זה יהיה? ועוד לשלם על זה הון?
לגבי הבלתי נסבלת- אני עצבנית מאוד, כמעט כל הזמן. החריג זה שאני רגועה.
אני מתרפצת בזעם גדול עליהם בייחוד בבוקר כשאני מנסה עו דלישון. התפרצויות קשות של צעקות ובקשה לישון. או בלילה כשאני כבר לא רואה ואל רוצה לשמוע שום מילה מאף אחד והם לא נרדמים.
בבילויים בחוץ. אני קצרת רוח למרות שמשתדלת לתת להם את הכיף שלהם ולרוב מצליחה (לא בלי עצבנות ועייפות ואיומים: אם לא תבוא עכשיו עולים הביתה).
לפעמים הרבה טלויזיה, כי אני טרודה/אין לי כח לדבר.
ובגדול- עצבנית, כבר אמרתי? הבנתי שדמות אל רגועה זה הכי גרוע שיכול להיות. יש לי שעות שאני עצבנית בקטע קיצוני, הרבה טלפונים וכעסים. לא עליהם ישירות אבל אני תזזיתית.
ויש ימים או שעות שאני קמה רגוע המתנהלת רגועה ונחמדה.

מאז שהיינו בגן אני משתדלת יותר לגוון את היום, יותר יצירה, משחק בחול, יותר שעות בחוץ אבל זה נראה לי תפל מול הגן האמת. בגן היתרון הגדול זה הקשר הבלתי אמצעי עם ילדים אחרים. בגינת שעשועים כל האמהות מתערבות כולל אני וז נהיה מי מגנה על הבן שלה יותר, זה לא טבעי.

כי יש עוד בעיה שהפכתי בלתי נסבלת
סליחה אם אני נופלת לחומרים שנלעסים רבות אבל: את צריכה שיהיה לך טוב . כמו ההנחייה להתחבר לפני הילדים למסכת החמצן כשיש בעייה במטוס.

זה נראה מאוד מאוד פשוט כשאומרים- כל מה שצריך זה להעשיר את יומם בחברה
כל מי שהיה שם יודע שלא רק שזה לא פשוט, זו הבעיה העיקרית בחינוך הביתי.

תסבירי את ההפרדה שכתבת עליה מסוגיית הגן כמוש הגדרת, לבעיה שיש לי לדאוג להם לחברה מספקת.
אני אתן דוגמא: אימוץ במשפחה מרובת ילדים ומושלמת יפתור את הבעיה. כנראה גם גן. נראה ששתי האופציות לא סבירות עבורך כי את לא מסכימה שהם ייפרדו ממך. כך שהפתרון לחברה מספקת כנראה נמצא במקום אחר.

שואלת לפני שמניחה לזה: האם את בטוחה שאת לא רוצה שהם יהיו בגן? תוכלי לפרט את הסיבות לכך בלבד, אבל לעומק, בלי ענייני "כלכלה" ובלי מבוכה?

ובנפרד, בלי לערבב , תוכלי לפרט מדוע את "בלתי נסבלת", לדברייך?



_

אני חושבת שאפשר להפריד בין סוגיית הגן, לבין הבעיה שיש לך לדברייך לדאוג להם לחברה מספקת. זה לא בהכרח קשור אחד לשני.

תוכלי להסביר?

כי כשאומרים גן אומרים - חופש מלדאוג לילדים גם לטיפול ודאגה וכו' (שזה פחות לחוץ לי) וחופש מלדאוג להם לחברה, חוויות מעשירות, גירויים. והדבר השלישי זה שחרור לצאת לעבוד. אלו שלושת הגורמים. אז הנטייה אחרי כמה שנים בבית ללכת למקום הזה שמספק את מה שאני מתקשה עד לא מצליחה לספק.

כי יש עוד בעיה שהפכתי בלתי נסבלת והם נאלצים לסבול אותי כי אין לי פתרון אחר כרגע (גם לא גן מסתבר).

ושנית, זה נראה מאוד מאוד פשוט כשאומרים- כל מה שצריך זה להעשיר את יומם בחברה. אבל בפועל אני לא מצליחה להרים את עצמי וכשאני כן זה מעט מדי במינונים מצחיקים עם לא בהכרח הילדים/האנשים המתאימים (בגיל, בתדירות וכו').
תסבירי את ההפרדה שכתבת עליה מסוגיית הגן כמוש הגדרת, לבעיה שיש לי לדאוג להם לחברה מספקת.

אין לי סלט בראש, לגבי העיכובים. יש עיכובים עקביים בהרבה תחומים ואין לי ספק שחלקם הגדול נובע מחוסר בגירויים מסוגים מסוימים. בעיקר אינטראקציות אנושיות עם בני כל הגילאים.
מה אני עושה עם זה זה כבר משהו אחר אבל זה מה שזה ובעניין הזה הילדים מאוד ברורים בחוסר הזה.

פערים שחלקם נוצרו בגללי. כי אני נמנעתי ללכת, לעשות לחשוף וכו'.
זה קל להגיד, אבל רגשי אשמה נדבקים בקלות למצבים כאלה שבהם את לבד מול גורמים מלחיצים
ההשוואה בין ילדי חנ"ב לילדי גן היא שגויה, מבחינת התפתחות ומכל בחינה שהיא

זה מאוד רחב ועמוק, אולי קצת לא אחראי לתת "המלצה" לכאן או לכאן באינטרנט.
אבל עלול להיווצר סלט בין רגשות אשם לחישובים כלכליים לא מדוייקים ללחץ של המיינסטרים...וזה באמת לא קל.

כלומר שמכל הבעיות הבעיה הכי גדולה שלי זה שאני לא איתם.
התשובה כאן.
את לא רוצה לא להיות איתם.
זו סיבה שלדעתי לוקחת בהליכה ובפיהוק את כל מה שאפשר להגיד בנושא.
וגנים הם יקרים. זה בכלל הגיוני כלכלית , שתביאי עוד משכורת ותשלמי אותה לגן?
אני חושבת שאפשר להפריד בין סוגיית הגן, לבין הבעיה שיש לך לדברייך לדאוג להם לחברה מספקת. זה לא בהכרח קשור אחד לשני.

באמת לא קל!
רעיון טוב לדחות את ההחלטה לשנה הבאה, הילדים יהיו גדולים יותר, ואת תוכלי להחליט בינתיים מה את רוצה.

הם קבוע בעיכוב
אה... אם זה קבוע, זה לא באמת בעיה. יכולה להיות בעיה אם הם מתפתחים לאט יותר. אבל עיכוב קבוע כלשהו? לא בעיה בכלל בעיניי.

לא קונה את זה שבשנה הראשונה זה חובה.
אף פעם לא חשבתי שהמחלות בגן זה רק מהילדים והחשיפה לחיידקים זרים. זה גם מחוסר בהיגיינה וגם כתוצאה מהחלשות של המערכת החיסונית בגלל הסטרס וההפרדות מההורים.

בכל מקרה, נשמע לי שאת מוצאת פתרונות ביניים מוצלחים מאוד שמתאימים לך, ולי זה נשמע ממש נפלא!

וואלה.
קראתי מה שכתבתן.
תודה, בייחוד אמהות שהיו במצבי. כמה מחזק.
אם כי לא מעודד כי אני מרגישה שעברתן משהו שאני לא מסוגלת לו. ואולי גם לא נכון לי.

יש כמה בעיות וכל אחת גדולה מהשנייה.
חשבתי לעצמי שאם לא היו מחלות כלל נגיד, ונגיד שזה לא היה עולה שקל- האם עדיין הייתי משחררת בקלות?
כנראה שלא.

ואם גם גודל הקבוצה היה קטן בחצי.
ומספר השעות היה קטן בחצי- הייתי משחררת יותר בקלות?
גם לא.

ואם תיאורטית היה מותר לי להיות עם הילדים כמה שאני רוצה מתי שאני רוצה - הייתי משחררת בקלות?
עכשיו התשובה היא כן!!!

כלומר שמכל הבעיות הבעיה הכי גדולה שלי זה שאני לא איתם.
אחרי זה המחלות ואז הכסף. וכל המסביב.

ואלו מגה בעיות. מגה. לא צחוק. השכר לימוד זה כמו משכורת ואם נוסיף מחלות אז יוצא גירעון, אז איך פרנסת הבית תשתפר?
ועל כל זה המעמסה של להיות רחוקה מהם. מילא זה היה התגשמות חלום מבחינתי אבל זה סיוט רגשי מבחינתי.

והכי קטע שביומיום הפכתי מפלצת. אני אל אמא טובה! אני עצבנית. אני מתוחה, אני נחרצת. אין לי כח. אין לייי אז למה אני בכלל מסתבכת עם עצמי.

יש לי קטע שאני אל מסוגלת לראות מבוגר אחר כועס אונוזף עליהם. לא מסוגלת!!!
ילדים אחרים כן, אני מבינה הם תינוקות, לא מבוגרים!
והאמת שגם הם נעלבים בעיקר ממבוגרים שמתייחסים אליהם רע.



אבל כתבת גוונים על השקט שיש לך שהילדים חווים בגן מספיק חוויות ואני משתוקקת לזה כי הלחץ עלינו ועליי בפרט לארגן להם חברה גדול.

ויש את בעיית ההתפתחות, הם מאוד תינוקיים לבני גילם. אני רואה בגן. הם קבוע בעיכוב של כחמישה חודשים בהכל. כל אחד ביחס לשלב שלו.
מי ששאל לגבי גיל הם בין גיל שנתיים לשלוש וחצי. והם כאמור תינוקיים.

ול איודעת מה בחודש האחרון שניהם נדבקים אליי.
והנה שבוע בגן ושבוע בבית- שילשולים, צרידות, פצעים בפה, או יציאת שן. מה זה?! לא קונה את זה שבשנה הראשונה זה חובה. מה פתאום. ילדים צוברים זכרון חיסוני וככל שנכניס אותם מאוחר יורת הקילומטראז שצברו בנחת בשנים שהם בבית מגן עליהם בפני המתקפה החולנית בגן. זה הגיון. מה שלא הגיוני זה לצפות שילד יחלה 12 פעם בשנה. כמו שכתבו שאמור לקרות סטטיסטית, מי יותר ומי פחות. ושני ילדים, בכלל.
והם אל בשלב שאפשר ללמד היגיינה. הם משולהבים מדי מהפעילויות, מש לא יעניין אותם לעצור הכל ולרחוץ ידיים בסבון.


רעיון שאני יכולה לחיות איתו בשלום כנראה יחסי זה והיה ואצליח ליישם זה - להתקשר לגנים באזור, לבדוק איפה יש מקום ולהציע שאגיע עם ילדיי המקסימים שלוש פעמים בשבוע לשעתיים בדיוק, ובתמורה אעזור/אתרום/אבשל אנקה במקום. ועוד פעם בשבוע גימבורי שזה יותר להוציא מרץ ופחות אינטראקציות קבועות.
ובשאר השבוע בגינה, ולארגן לפחות אירוח פעם בשבוע של חברים עם ילדים (מה שלא היה לי רצון וקשה לי להתגייס לזה מאז ומעולם).
ועוד פעם בשבוע- להשאיר אותם בפעוטון החביב שראיתי שמיועד לגילאים קטנים יותר אבל יש בו אווירה טובה, והיא מוכנה לקבל אותם על בסיס שעתי ולי יהיה בוקר חופש.
ואז באביב לבדוק שוב אפשרות לגן.

לעבוד- אעבוד כשםה ישנים בצהריים + בייביסיטר רנדומלי בשעות הבוקר, מה שיגדיל את תנועת האנשים/ילדים בבית.
זה נשמע לי כל מיני כאלה במטרה לברוח מהגן, ואני בספק אם ארים משהו אחד מכל זה.

מה שקורה זה שהימים עוברים ולילדים יש עיכובים התפתחותיים ואני מרגישה שמכל הבלגן פה התפתחותית אין ספק שגן לוקח בגדול.
ואני חייבת להם לפחות בגיל הזה את הפוש הזה שידביקו פערים. פערים שחלקם נוצרו בגללי. כי אני נמנעתי ללכת, לעשות לחשוף וכו'.
אבל המחלות! והכי קטע שבגן הכל כל כך עשיר ומגוון שילדים מתקדמים למרות המחלות!


בא לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת ושמישהו אחר יעשה את כל זה במקומי.

חשבתי שחלק מרכזי מהרעיון בחינוך ביתי בגילאים צעירים הוא שילדים צריכים חברה - אבל עם אמא שלהם, וכשהם בלעדיה אז הם פוחדים יותר ופחות מעיזים ועוד כל מיני
לדעתי - זו גם שאלה של כמה צעיר (כלומר, יש הבדל עצום בין ילד בן שנתיים לילד בן ארבע), וגם, ובעיקר - הנוכחות, או בעצם אפילו רק הזמינות של הנוכחות, של אמא היא גורם מרגיע כשאמא רגועה בעצמה וגם עסוקה בדברים אחרים ולא כל הקשב שלה על הילד.

כך זה בגן ללא כל ספק.
מצטערת, אני עוד יכולה להסכים שזה ככה לכל הילדים, תמיד? לא מאמינה. מצטערת, אין לי כרגע את הקישורים לדפים בהם תוארו מקרים הפוכים לחלוטין, אבל אני מקווה שתאמיני לי. ואני מקווה שמישהי מהאמהות האלו תבוא לספר. אם רק אני אצליח להזכר באיזה דף זה היה...

כשאמא יושבת בגן הילדים פחות חזקים, פחות נהנים
כן. לגמרי. באחריות. לא קשור לחינוך ביתי. כך זה בגן ללא כל ספק.

אני מתנצלת שכתבתי לך ככ בחיפזון על נושא כל כך קריטי שאפשר לדבר עליו ארבע שעות והרגשות בו כה עזים.
לבי איתך ואני בתחושה שיהיה לך ממש בסדר.

כשאמא יושבת בגן הילדים פחות חזקים, פחות נהנים
???

חשבתי שחלק מרכזי מהרעיון בחינוך ביתי בגילאים צעירים הוא שילדים צריכים חברה - אבל עם אמא שלהם, וכשהם בלעדיה אז הם פוחדים יותר ופחות מעיזים ועוד כל מיני (ראנה כל אחד מהמוני הדפים על חינוך ביתי שיש פה, וכל הדרכים השונות בהם בעיקר אמהות מוצאות דרכים לתת לילדיהם חברה בלי לעזוב אותם).

דאגה של אמא בהחלט יכוהל להעיב על המון דברים. אבל גם דאגה מזה שהגננת תצעק עלייך או שיקרה לך משהו רע ואף אחד לא יגן עלייך יכולה להעיב, ואני בכלל לא בטוחה מה יותר חזק.

מישהי הצליחה להשתנות כל כך עבור ילדיה?
כן. אני

עברתי ממצב של חוסר יכולת מוחלט לכפות עליהם לוח זמנים או בגדים אפילו, או הפסקת עיסוק מטנף בחצות במטבח ללא חובת ניקיון אחרכך , ומחוסר יכולת להעיר אותם ולא לאפשר יקיצה טבעית,
למצב בו אני מתקתקת אותם יפה למסגרות ומנהלת בית שהם לא מתביישים להביא אליו חברים נורמטיביים.
השתניתי עבורם. כי המציאות דרשה שינוי ואם הייתי נשארת לגור בתוך עקרונותיי, הם היו אומללים. וזו הייתה החלטה טובה.

שלום,
אין לי זמן בשניה הזאת לקרוא הכל, אבל יש לי מה לענות, וחשוב לי שקודם כל תקבלי את התשובה השטחית- חיבוק על ההתלבטות אני מבינה אותה מאוד. הייתי עשר שנים בחינוך הביתי ואח"כ מסיבות שונות העברתי את ילדיי למסגרות , הצעיר שבהם לגן. גן נהדר, דומה למה שתיארת בתחילת הודעתך.
את סולחת לי שאני עונה לך בקצרה מפאת חוסר זמן?

זה נורא נורא קשה לעבור מחינוך ביתי לגן. הלטאה וכולי. כל כך מבינה.
אבל זה יכול להיות לגמרי לגמרי סבבה . לגמרי!

שלא תעזי להיות סייעת בגן הזה. רעיון גרוע.

ואולי לעבוד בצהרון של בני 3-5 ולהביא את הילדים איתי ( - רעיון גרוע

אם הגן הזה כמו שאת מתארת אותו, לכי על זה, בעיני.
כשאמא יושבת בגן הילדים פחות חזקים, פחות נהנים. כעת, תהפוכות החיים המוזרות הביאו אותי להיות גננת בעצמי ואני אומרת לך ממש מהמון ניסיון, לילדים שלך טוב יותר כשאת לא יושבת עליהם שם. הם חופשיים לבנות קשרים ולהסתקרן ולהתנהל בטבעיות בלי לחוש את דאגתך דוקרת להם בגב.

בינינו, גננת חכמה ומבינה כמו שאת מתארת זה לא משהו שקל לפגוש. אולי זכית מאוד.
סליחה על הנחרצות, אבל הייתי שם בכל זווית של הסיפור שאת מספרת ואני די בטוחה שזה רעיון טוב עבורך לשלוח אותם לגן המיוחד שמצאת. (לא הבנתי, הם שניהם יחד באותו הגן?)

מישהי הצליחה להשתנות כל כך עבור ילדיה
בכנות? אני לא מצליחה להשתנות באופן דומה עבור בנותיי. ולא שלא היו לי (המון) מחשבות כאלו.
גם אני לא סובלת המולה ומקומות הומי אדם, לבנותיי זה לא מפריע. בינתיים אני לא מצליחה להביא את עצמי לצאת למקומות או פעילויות הומות או המוניות למרות שאני בטוחה שהן יהנו (בשבילי אפילו לצאת לגן משחקים זה מאמץ, לא סובלת את זה, משתדלת לשלוח אותן עם אבא או סבתא) והפסדנו כבר לא מעט דברים ממש טובים ונחמדים ומשמעותיים בגלל הרתיעה שלי מההמולה.
כשאני ראיתי שהחיים החברתיים של בנותיי מתחילים להיפגע בגלל האופי שלי החלטתי לשלוח אותן לגן, למרות המחירים והויתורים. הדומים למדי למה שאת מתארת. גם עלי המחלות איימו מאוד, עדיין מאיימות. כל הקיץ בחופש (לקראת כניסת הקטנה לגן לראשונה בחייה, אמנם גן קטנטן אבל גן.. ולקראת כניסתה של הגדולה לגן גדול) עשיתי ממש עבודה פנימית על א. לקבל את העובדה שיהיו מחלות וזה לא רק בגלל הגן אלא בגלל שלאט לאט הן יוצאות יותר לעולם ופגישה עם העולם מביאה איתה כל מיני דברים, גם טובים וגם פחות. וב. להירגע. להפסיק להתייחס למחלות כאויב האומה ולהתחיל להתייחס אליהן כחלק מהחיים ובעיקר לסמוך על חוסנן של בנותיי. לא בהכרח הן יחטפו כל וירוס שעובר בסביבה, וגם אם כן, להאמין שהן מספיק חזקות כדי להתמודד עם מה שיגיע והמחלות בסופו של דבר מחזקות אותן יותר. ועדיין, לא אגיד שלא קשה לי עם הנושא הזה של מחלות. בלתי נסבל בעיני אפילו. אבל אני ממש מנסה להתגבר על זה ואומרת לעצמי שזו לא סיבה להשאיר ילדים בבית.. ממש מרגיש לי שזה למנוע מהם חיכוך ומגע נחוץ וחיוני עם העולם במחיר של (אולי) להיות בריאים יותר (בגוף).

ילדים בגיל מתאים אפשר להדבר איתם על הקפדה על היגיינה
נכון. אני מדברת הרבה מאוד עם ביתי, יש לנו כמה כללים בסיסיים שלדעתי מאוד עוזרים. ואכן עד כה (טפו) בקושי היו מחלות.

אם את סובלת במקומות הומי אדם, נראה לי שווה מאוד לא ללכת למקומות כאלו באופן קבוע. בטח לא כשהילדים איתך. לדעתי זה לא דוגמא אישית שכדאי לתת לילדים.
מסכימה. הרי אם הם לא יהיו בגן הלחץ עליך לצאת איתם (למקומות הומי אדם) רק יגדל. אלה החיים שאת רוצה לעצמך? ולהם? בגן חלק מרכזי מחיי החברה שלהם מסופק והלחץ על לספק להם חיי חברה בשאר הזמן יורד. ככה זה אצלי. עכשיו גם אם לא יצאנו שבת שלמה החוצה אני לא מתייסרת על זה כי אני יודעת שבכל יום אחר יש להן המון זמן עם ילדים, המון אינטראקציות, המון חוויות, המון זמן חוץ (אצלנו בגן נדיר שלא מבלים חלק ניכר מהיום בחוץ, גם בחורף) וכו'.
נראה לי שאת צריכה לשים לב שאת לא משכנעת את עצמך שיכול להיות להם טוב בבית רק בגלל שלך כל כך קשה עם המחשבה על להיות בגן, אבל לא את זו שצריכה להיות בגן, אלא הם.

למען הסר ספק - אין לי עמדה לכאן ולכאן. אני לא חובבת גדולה של גנים עקרונית (למרות שהחוויות האישיות שיש לי מהגן, ובעיקר מהצהרון, הן טובות מאוד), ואני מעדיפה פשרות למיניהן שנותנות לילדים חברה קבועה ומונעות מסגרתיות עודפת. וכמו שנאמר, גיל זה פקטור משמעותי פה.

אבל חלק מהטיעונים שאת מביאה נגד הגן לא נשמעים לי אובייקטיבית נכונים ובלתי נמנעים. (והדאגה על מחלות היא גם כן תלויית גיל - הגן שאני מכירה ממש לא גורר מחלה כל שבוע שני. אם זה מדאיג אותך והילדים בגיל מתאים אפשר להדבר איתם על הקפדה על היגיינה כדי למנוע שלשולים, למשל)

אם את תחליטי על גן, אפשר לעשות עם זה משהו.

וגם - אם את סובלת במקומות הומי אדם, נראה לי שווה מאוד לא ללכת למקומות כאלו באופן קבוע. בטח לא כשהילדים איתך. לדעתי זה לא דוגמא אישית שכדאי לתת לילדים.

פלונית,
אפשר ממש לראות את המסירות שלך , את לא מתפשרת בשבילם , וזה בלט לי.

מישהי הצליחה להשתנות כל כך עבור ילדיה?
את לא צריכה להשתנות , מותר לך להמשיך ולהעדיף שקט,אבל כדאי שתשחררי, שתפנימי שהם יצורים אחרים ,
ויש להם העדפות אחרות , גם כשהעדפה היא לפעמים להיות רחוק ממך..

ובהמשך לאותו ענין - מה דעתך לשאול אותם ?
לא כתבת את הגילאים שלהם , אבל האם הם רוצים ללכת לגן ? נהנים שם ? מעדיפים בית?
אפשר להסביר להם שמהיום אמא לא תשאר איתם בגן, עדיין רוצים ללכת?
וכמובן להשאר עם פתיחות למצב בו הרצון שלהם ישתנה

יחנקו בחדר קטן עם מלא ילדים
את בטוחה שזה לא נחמד ולא נעים להם ? כי האמירה שלך שזה לא נעים לאף אחד נשמעת לי כמו השלכה אחת גדולה - אורי יורמן רשם פה פעם על כמה ציפיות והרבה אנשים נעים לו, אז יש לפחות עדות אחת לזה שזה לא איזה כלל אוניברסלי, כמו שנראה שאת חושבת.

אני לא חושבת שזה רעיון טוב להתשנות כל כך עבור ילדים. זה נשמע כמו קורבנות, ובפעמים בהם נתקלתי בילדים לאמהות כאלו, הם ממש לא שמחו בזה.

ולמה את בטוחה כל כך שיחלו הרבה? גם זה לא חייב לקרות.

הייתי היום שוב בגן אחרי היעדרות של כשבוע בגלל המחלה.
תמיד אני מעורערת מאוד מהגן, גם בסיבובים קודמים שניסינו.
כאילוש ביקור אחד מטה את הכף לכאן או לשם.

הפעם באנו, אחד נכנס לגן בשמחה השתתף בפעילות. מדי פעם רצה לצאת לחצר.
השני בכה חצי שעה, לא בגלל הגן, אלא כי רצה לשחק עם הדלת כניסה, ולא איפשרתי לו. ואז גם הוא השתתף במפגש שהיה .
אחר כך היו בחצר עם שאר הילדים. שיחקו הרבה בחול וכשרצינו לצאת לא רצו.
אבל אני כבר רציתי הביתה.

הגעתי לכמה מסקנות אחרי שבוע של חפירות בראש רחוק מהגן והיום:

1. לי יש פוביה מהמוניות. אני ממש שונאת המוניות. שונאת מסות. לא טוב לי. אני מחפשת מתי זה יסתיים.
2. להם אין פוביה כזו, הם נינוחים. אני כן עלולה בקצב הזה להעביר להם את זה כי גם בגינות מלאות או במתקנים מלאים בילדים- אני מיד קוראת להם לבוא אליי
3. יחד עם זה, הגן צפוף, היה גשם, הילדים אמורים לבלות רוב הזמן בתוך המבנה. לא נחמד ולא נעים. לאף אחד ומעודד מחלות
4. האינטראקציות עם הילדים שם יקרות מפז, בשעה המסכנה שהיינו הילדים שלי עברו הכל, החל מחטיפות הדדיות של צעצועים ועד לליטופים ומשחקי דמיון עם אחרים/ות.
5. א האם בשביל זה שווה לי שיחלו הרבה? שיהיו רחוקים ממני? אני באמת כזו גרועה בלייצר להם מפגשים נינוחים עם בני גילם?
7. המסקנה- או שילכו לגן יחטפו מחלות, יהיו רחוקים ממני (להם יהיה פחות נורא לדעתי ממני), יחנקו בחדר קטן עם מלא ילדים חלקם מעצבנים. ירצו בחלק מהזמן לצאת למרחבים/לשחק עם האור/לסגור ולפתוח את הדלת ולא יתנו להם -אבל יהיו להם עוד חברים ועוד גירויים ועו ד משחקים שמרתקים אותם ועוד נשים שיאהבו ויחבקו אותם. לפעמים יחטפו נזיפות קשות. ואני אלשם על זה סכום של שכר דירה.

או שיהיו בבית, אני אצליח אולי קצת יותר לצאת מהקונכיה ולייצר חברויות, אשלח אותם מדי פעם לפעוטון של תינוקות על בסיס שעתי אבל יהיה להם נחמד החוויה ושינוי האווירה. אנסה לעבוד בבייביסיטר מהבית יחד איתם כך שיהיו להם עו ד חברים. האמנם?!

מישהי הצליחה להשתנות כל כך עבור ילדיה?

בני כמה הילדים? לא ראיתי שכתבת. הבדל עצום בין גיל שנתיים לארבע (נניח) ביכולת להתמודד (בלי אמא) עם חוויות קצת יותר קשות או מורכבות.

יש לך בחירה בין כמה אפשרויות לא אידאליות. לא בגלל שעדיין לא מצאת את הפתרון המושלם, אלא כי אין כזה. בהתחייבות.
עכשיו, כשאת יודעת שבכל דרך שתבחרי יהיו חסרונות אמיתיים וכואבים, מה עדיף בעינייך?

מפרטת את המגה-התלבטות שלי.
כי כתבתי בשני דפים ונדמה שזה לא הגיע למי שרציתי שיענה לי (לא מישהו ספציפי, אבל המישהו שידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון). אולילא כתבתי מדוייק. מנסה שובץ

אני מגדלת בבית מספר שנים שני ילדים מקסימים.
מסיבות משולבות, כלכליות (בור כלכלי עמוק ואיום ועוד שנייה אנחנו מועפים מהבית) וגם- צורך ענק של הילדים בחהרה, חברים, ילדים קבועים לשחק איתם. צורך שאני לא מצליחה להרים את עצמי ולספק גם לא פעם בשבוע. לא במפגשי חנב, לא עם חברות לא כלום. פשוט לא. לא הצלחתי. לא להתמיד, לא ליסוע, לא שום כלום. אין לי כח לזה. אבל הכי אין לי כח לזה.

הילדים -
כמהים לחברת אחרים באופן אומלל. בוכים כשילד שהם משחקים איתו הולך באמצע. מוותרים על צעצועים כדי להתחבב על אחרים. וזה לא שבבית אני אמא מושלמת. אני הפכתי למפלצת. אני עייפה ועצבנית ומתוחה כל הזמן כל היום עם כולם. אני צורחת והסבלנות שלי אפסית. נגמר לי.
וצריך פרנסה, משכורת אחת נוספת.

אז...
רשמתי החודש לגן, וראיתי יחס איום ונורא וברחנו.
וחיפשתי עוד גן ומצאתי אחד עם מצלמות 24/7 (היאח הידד לרצון לדעת הכל בכל רגע) וגיליתי- גננת מיוחדת במינה. כזו שהיית רוצה להתרפק עליה בעצמך. חכמה, חכמה עמוקה של מאמא גדולה, מבינה הכל מהכל, רגישה לילדים, לא מתחנחנת, אלופה.
הגן קסום, צנוע ומלא בעושר חווייתי.
רב גילאי, מתאים לשניהם.
נרשמנו.
הלכנו להסתגלות.
שבוע היינו.
הילדים- נהנו, פרחו שמחו. משהו בהם נפתח. החשש שהיו מפגינים אל מול ילדים בגינת השעשועים- נעלם (למשך אותו שבוע),
הם נחשפו לכל כך הרבה במעט שעות שהיינו שם, בזמן שבאותן שעות סביר שהיו רואים טלוויזיה בבית (או הולכים איתי לסידורים או הולכים לגינה למטה, עם מיליון תינוקות ואמא עצבנית רצח). רצו אל הגן בשמחה. שיתפו פעולה עם כל הפעילויות בסקרנות ובחדווה (מלבד הלשבת בריכוז הזה שבחלק מהזמן נדדו לכיתה המקבילה ).

איפה ההתלבטות.
אני מתקשה לעזוב אותם לבד. למרות שרוב הזמן הם לא מחפשים אותי כלל.
אבל יש לפחות 3 פעמים בשעה שהם בוכים מכל מיני סיבות (מישהו חטף להם, ננשכו, סייעת שנזפה ונעלבו, לטאה שהביאו לגן כדי ללמוד... והבן נבהל) ואני שם לבכי, לחבק להרגיע. ולמרות שהגננת והשאר מאוד חמות ולא מפספסות בכי, אני בטוחה שאין תחליף לאמא במצוקה. כי בשמחה הם אל צריכים אותי, במצוקה- כן. וראיתיש מושיבים לפעמים ילד בוכה שלא מצליחים להרגיע לבד בכסא בפינה כדי להירגע. באים לבדוק אותו מדי פעם ולא בכעס אבל זה מכמיר לב (ואז אני חושבת על הצרחות שלי על הילדים כשאני חוטפת התקף זעם וזה לא פחות גרוע).
ולפעמים הצוות שם נוזף בעצבים, לא קורה הרבה אבל קורה, שצועקים על ילד לאל להכות או לא לנשוך או לשבת תיכף ומיד ולא לקום באמצע אוכל. זו לא המנגינה השולטת אבל זה קיים. ושוב- אני צורחת פעם בשעה עגולה על כל ילד שלי בשר מבשרי,...
ובגן, במהלך השבוע הזה, של ההסתגלות -
והיה רגע שהילד נבהל ממשהו, ואני הייתי בחדר השני והוא קרא לי פעמיים, הגעתי. והוא פרץ בבכי קורע לב. שנגמר לי הלב. וידעתי שהבכי הזה יחזור הרבה בשבועות שלאחר מכן.
ואני לא מסוגלת לעזוב.
שנית.. מחלות, שבוע בגן יומיים בבית זה הממוצע. גם שלנו. ושליש גן בבית (שילשולים, שפעת, ואמרו לי שזו רק ההתחלה).

מה ההתלבטות...
מה עושים לעזאזל?
הילדים נמקים איתי בבית כרגע. לא טוב להם, לא טוב לי, לא טוב לכולם כמשפחה.

והצורך ההכרחי להוסיף פרנסה לבית.

ואז אני מתחילה לחשוב.. לעבוד בגן כסייעת? באמת יעזור לנו? לא יודעת. אם הגננת סתכים וההורים יסכימו מי יודע.. וזה באמת מה שיעשה טוב? יכולה להעיד שכשהיינו בגן ורק השגחתי, זה עשה טוב לכולנו, הרגשתי ש המתח לספק להם גירויים יורד ממני, ושהמתח לספק להם עניין יורד ממני ושהם מבסוטים. והמתקנים בגן ממוגנים שלא כמו בגינת שעשועים. היה בטוח שם.

ואולי לעבוד בצהרון של בני 3-5 ולהביא את הילדים איתי (כבר התקשרתי לכמה ואולי זה ייצא לפועל). כלומר 3 שעות ביום שהילדים ישחקו עם ילדים בגילאים מגוונים. משחק חופשי. האם זה יהיה נכון? לעומת הגן שיש בו "טקסים" ומסיבות וימי הולדת, וחוגים (חלקם ממש מוצלחים וחלקם איומים). האם זה יספיק כדי לקדם אותם לבטחון שקיבלו בגן בשבוע ההוא? או שזו פשרה עלובה לאמא של אמצליח הלשחרררר.


ל איודעת, הכל נשמע לי כמו רצון לברוח מההחלטה שכבר החלטתי לשלוח לגן ולשחרר לפחות עד לצהריים.
יש נטייה כזו כשמתקשים לבצע משהו, פתאום להמציא רעיונות אחרים כאילו שבצורה אחרת דברים יסתדרו בעוד שיש לי את הגן הכי טוב שיכולתי לדרוש בנסיבות, עם מצלמה, עם הבנה של הגננת אותי (בכיתי לה כשהיא ביקשה שאתחיל להיפרד מהם, ממש בכי קורע לב שהפתיע אותי. אמרתי שאין מצב שזה מוקדם והיא אמרה שבסדר שנמשיך עוד אבל שאני חייבת להבין שצריכה להיות פרידה ושנעשה בהדרגה לחצי שעה שאששב מחוץ לדלת ועם המצלמות... והכל שוהיא תהיה צמוד לילדים כל הזמן ).
מה עושים..

הם כל כך צריכים את החוויה החברית הזו ובצורה אינטנסיבית

כל השנים האלה לדעתי יותר מנעתי מאשר נתתי להם חוויות טובות- בגלל קושי שלי לשחרר. והקושי גדל כשמדובר בגן. למרות שהוא באמת נהדר ומעל ומעבר לכל דימיון. אני יודעת שב905 אני יודעת את התשובה אבל האם הקושי לשחרר נובע גם ממשהו מוצדק.

היום גם הלכתי למישהי שרוצה לפתוח פעוטון. קטן עד 10 ילדים. אין לה עדיין ילדים שם אבל יש לה ניסיון של עשור, ומתחילים להגיע הורים לראות, הלכתי.. האמת? אני מוכנה להשאיר את הילדים אצלה מחר בבוקר. לא ברור למה. העובדה שזה בית, שזה שקט, מה נגמר. שזה כרגע בלי עוד ילדים? מה נגמר? הרי אין לה אפילו מצלמה ואנחנו בקושי מכירות. איך זה יכול להיות. אני רוצה לנצח לשמור אותם בבידוד? הייתי שמחה אם היו שם עו דילדים האמת. לא יודעת למה אצלה כן ובגן לא. בגן אני ממש היסטרית.
למרות שזה רחוק מלהתאים להם, לא הבית ולא הגינה ולא כלום, הכל שם לגילאים קטנים יותר. סביר שאם יירשמו יירשמו תינוקות ממש. זה לא סידור עבור הילדים שלי בקיצור, זהלהחליף בית בבית אבל זה להגדיל את הגירויים ולגוון ולאוורר אותי לחפש עבודה בינתיים עד שנראה מה עושים.

אבל מה עושים. איך אני מחליטה. איך אני מיישמת נכון עבורם. במקרה שלהם הילדים צריכים מסגרת קבועה עם ילדים קבועים וחוויות מתאימות. מה הפתרון הכי טוב ואיך אני מגלה בתוך עצמי את הכוחות ליישם אותו.