איזה דף כיפי, תודה

פלונית סיפור מקסים, בהצלחה לכם |L|

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני צעירה וקטנה בת 20, אני וחבר שלי הכרנו בעבודה כשהייתי יוד בתניקית והוא בין יוד בת לצבא. עבודה בחנות פארם מקומית, אני הייתי עובדת ותיקה יותר, הייתי עסוקה בלהיות בודדה ומדוכאת, והוא הצטרף לצוות העובדים וממבט ראשון רק אמרנו היי. ואז איכשהו עם המשמרות התחלנו לדבר ולתקשר ונהניתי להגיע לעבודה להיות איתו, מקום ששנאתי כשהוא לא היה נמצא בו. דיברנו בלי סוף, גם אחרי סגירת החנות היינו נשארים לשבת בחנייה מבחוץ ולפטפט. ואז הוא התפטר כי היה צריך להתגייס לצבא אבל הוא אמר לי שאין לו תאריך גיוס אלא ועדה רפואית, דיבור על הפרופיל שלו כי היה פצוע מאימון. הצטערתי מאוד והתחבקנו חיבוק ארוך אחרי המשמרת האחרונה, שבה היינו רק שנינו בלי הבוס או עובדים אחרים (מה שלדעתי לא קרה באף פעם אחרת), וכל אחד הלך לדרכו. ובדרך אמרתי פאק אני אכתוב לו הודעה, כתבתי לו "אם במקרה תקבל פטור בסוף תגיד לי ותחזור לעבוד פה" או משהו בסגנון והוא כתב "אל תדאגי, את תהיי הראשונה שתדע". והתכתבנו שעות ארוכות במשך כמה ימים עד שנפגשנו ליציאה מביכה בקניון. בסוף הראיתי לו את הפינה השקטה שלי מאחורי הקניון בה אני אוכלת צהריים בעבודה. ישבנו והיה מתח באוויר. אמי התקשרה לשאול מתי אני כבר חוזרת הביתה אז קמנו והתחלנו ללכת, אחרי כמה צעדים נעצרנו והוא אמר משהו כמו ממש באלי לנשק אותך, ואני פעלתי. ומאז אנחנו ביחד, קצת פחות מ3 שנים :)
ולעטרונת בהתחלה לא הייתה ביננו אהבה, אהבתי אותו באופן אפלטוני, בעיקר נהניתי לדבר איתו, וזרמתי על זה שנתגלגל להיות זוג כי מה כבר ידעתי. אין לי מושג מה קרה בדרך ומה השתנה, אבל התפתחה ביננו אהבה חזקה וחיבור עם הזמן בלי שהתכוונתי כל כך. יש משברים ותקופות טובות ותקופות רעות כמו לכולם אני מאמינה. עובדה מעניינת יצאנו להפסקה פעמיים במהלך הקשר, אחרי ההפסקה השנייה חזרנו והדברים בינינו ממש השתפרו בניגוד לצפוי. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל עכשיו טוב. בגדול.
:)

עטרונת יש לפחות סיפור אחד כזה שאני זוכרת כאן בדף.. שווה לקרוא מהתחלה זה דף קסום :-)

ממש בא לי לשמוע סיפורים על זוגיות שהפכה לאהבה למרות שמלכתחילה לא היתה שם המון אהבה... קצת אופטימיות בקשר למישהו שאני איתו ומפוצצת בספקות.

איזה דף מקסים זה.. לאלמונית האחרונה שכתבה את הסיפור שלה, יש בדף מנהג שנותנים לבנזוג לספר את הסיפור מנקודת המבט שלו זה יוצא מאד משעשע.
אז אם בא לך לבקש מהבנזוג לכתוב איך הכרתם (בלי שהוא קרא את התיאור שלך) ולפרסם כאן את מוזמנת :-)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

ערב אחד, בחודש ינואר אחד, יצאתי לי מהבית להליכה ולכמה סידורים קטנים (כרגיל, שכחתי את המטרייה בבית). בגלל שלא היה גשום באותם רגעים אז וויתרתי לעצמי על לעלות ולקחת את המטרייה ויצאתי לדרך.
סיימתי את הסידורים שלי (שהיו די רחוקים מהבית) ורבע שעה לפני שהגעתי הביתה בלי שום התרעה התחיל מבול. כולי נרטבתי, קפאתי מקור... ככה עשר דקות דילגתי רועדת בין שלוליות מנסה לתפוס מקומות מחסה מזדמנים. פתאום הייתי חייבת לשירותים, אז נכנסתי לאיזה בית קפה שהיה ממש צמוד אליי... לא היה שם אף אחד חוץ מהמוכר- הוא ישב ליד הדלפק, ושמע מוזיקה. אחרי שהייתי בשירותים קלטתי שהגשם בחוץ רק מתחזק... אז החלטתי להישאר ולשתות משהו חם. הוא שאל אם זה בסדר מבחינתי שיישב איתי בשולחן, כי גם הוא רוצה קפה וזה "לא נחמד לשתות קפה לבד במזג אוויר כזה". פטפטנו ופטפטנו בלי סוף....
הגיעה השעה שבה הוא צריך לסגור את המקום ועדיין ירד גשם... כבר הייתי קפואה ממש אז הוא הציע לי ליווי עם מטרייה עד הבית (למרות שזה היה הכיוון ההפוך לבית שלו).
החלפנו מספרי טלפון, והשאר היסטוריה... (-:

איזה דף מהמם :-) אחד הטובים אי פעם שקראתי ברשת.. יש עוד סיפורים??

אני חושבת שאפשר להגדיר את הנקודה שבה התאהבנו כשפשוט שחררנו ולמדנו לקבל אחד את השני כמו שהוא. בלי נסיונות לשנות את הבן אדם. פשוט לאהוב את מה שאוהבים, לקבל באהבה את מה שלא אוהבים, ללמוד לסתום ולא להגיב על כל דבר. בקיצור ממש שחררנו ונתנו מקום אחד לשני...
שזו החלטה שמאוד קשה להחליט אותה, אבל זה כמו דיאטה פשוט צריך להחליט ולעשות. דרך אגב בדיאטה עדיין לא הצלחתי...בהצלחה לכולם באשר הם ובהצלחה לעם ישראל ולעם הערבי בשלום ובשלמות. ארץ ישראל מלאה בשטחים ריקים על מה אנחנו רבים יש מקום לכווולם...בהצלחה. באהבה. בשלום.

איזה כיף לקרוא, מקווה גם לכתוב בקרוב בדף הזה... אמן.

הכירו בינינו
היה נחמד, נפגשנו כמה פעמים
ערב אחד נפגשנו והבחור לא היה במצברוח לדבר
יצאתי מכלי שהוא לא מנסה לזוז מהמקום שלו מילימטר למעני
באותו ערב נפרדנו
חצי שנה של געגועים והשוואת כל מי שפגשתי אליו חלפה
והנה הבחור מתקשר
שוב נפגשנו כמה פעמים
ואז יום אחד הגעתי אליו עם רכב שנתקע ליד ביתו
והוא חזה בי בעצבנותי
ובצירוף לעוד כמה ספיקות לקח הפסקה מהקשר
שלאחריה נפרד ממני
בערב נוגה בו ישבתי עם אחי במרפסת ועישנתי בשרשרת.
יותר לא אחזור אליו לעולם!
אחרי כמה חודשי געגועים
קיבלתי ממנו מכתב
על המעטפה היה בול של חתן וכלה...
(הוא השתדל לברר שאני פנויה אבל יצא שהייתי בקשר עם חבר-רחוק שלו
והמכתב הגיע באמצע שיחת טלפון בה החבר פתח בפני את פצעי החברה הקודמת
שבעצם אהבה מישהו אחר ועזבה אותו למענו
"מה, את הולכת לפתוח את המכתב מההוא???" "ברור שכן."
היה לא נעים אבל כולנו התגברנו...)
אחר כך חברה שכנעה אותי לשאול איזה מקובל על ההתאמה בינינו
כי בכל זאת הייתי מבולבלת כדבעי
והוא אמר שלא כדאי.

הבנתי שבעולם הזה החיים חזקים יותר
התחתנו ואנו חיים באושר ובעצבים עד עצם היום הזה (+4 וחצי)

אחות של סבתא שלי ובעלה היו במחתרת בזמן השואה
והיו צריכים להלך לארכו של גשר ולהתחזות לזוג מאוהב
למטרות ריגול.
מאז הם ביחד מעל 60 שנה לדעתי...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

:-)

באמת סיפור מעניין.
ובכלזאת איך קרה שהתאהבתם? באיזו תקופה או נקודה בזמן זה קרה?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

ארוך, אבל מעניין, מוזר, מיוחד, חובק עולמות ותרבויות. והסוף טוב טוב.
למדנו יחד בתיכון קטן, אך מעולם לא החלפנו מילה בינינו. בצבא היה לנו חבר טוב משותף ולי היתה חברה רומנטית שגרתי איתה בתל אביב. יום אחד הוא הגיע לדירה שלי בתל אביב עם החבר המשותף, הרגשתי צורך עז ללכת לישון איתו, ושאלתי את חברה שלי אם בא לה שנכניס אותו איתנו למיטה? היא שהיתה חולה על גברים, לא רצתה, אני שלא עניינו אותי גברים כל כך רציתי...
אחרי זמן מה היא ואני נפרדנו וזו הייתה הפרידה הכי כואבת בחיי ובכלל אחד מהדברים הכי קשים...
לאחר התאוששות החלטתי שדי, אני רוצה חיים רגילים נורמאלים עם בעל ובית וילדים לא בא לי על ההתמודדות הזו
כל חיי, זו התמודדות להיות לסבית...
בקיצור, וכל זה קורה בשלהי השירות הצבאי, החלטתי למצוא גבר כדי להתאמן עליו, להכיר את הגוף הגברי, לנסות להתאהב בו... יום אחד יצא לי לפגוש אותו. החלטתי להתאמן עליו, אמרתי לו פעם הבאה כשאתה יוצא לשבת תבוא אלי אני רוצה להתחרמן איתך. הוא בא שבת אחת לשבועיים, ואני כמו יצור מכוכב אחר, אשכרה מתאמנת עליו. הוא מאוהב, אני מתאמנת, יש לי משימה...
השתחררתי מצה״ל מוקדם מהרגיל, נו מה יש לצפות ממופרעת כמוני מה קשור צה״ל?
אני נוסעת לארה״ב הוא בצה״ל כפר דרום לשעבר, יורים עליו כל יום, חברים נהרגים מסביבו. אני בארה״ב לא חושבת עליו לרגע, כבר ממש שונאת אותו ככ שונה ממני, מפגר רגשית ברמות על. כעבור מספר שנים נפגשים בפילדלפיה פגישה מתוכננת הוא בא מניו יורק לפגוש אותי. אני מספרת שיש לי חבר, הוא עם חץ בלב. נפרדים. אני לא זוכרת אותו.
חוזרת לארץ
חוזרת בתשובה. לאט לאט כזה, שומרת שבת מחליפה את כיסוי הפטמות שנהגתי ללבוש בחצאית ארוכה וצווארון...ממש לאט לאט, אבל חוזרת...
הוא בא לביקור שבועיים בארץ, שבוע ראשון שהוא פה, אני באילת, שבוע שני שלו פה נפגשים. אני נשבעת לעצמי שאני לא נוגעת בו, אני כבר די דוסית. הוא לא עוזב את בית הורי שם אני נמצאת. וחוזר לארה״ב. ציידתי אותו במתנה כבדה - ספר האגדה.
אחרי שבועיים אני זורקת לחלל האוויר בבית ״לא מגיע המחזור שלי״. אחותי בת 14 החליטה שאני בהריון. היא קונה לי ערכה לבדיקה. אני בהריון. אאאאאהההההההה אני בהריון. יש חומר טוב לצחוקים בבית שלנו, הדוסית בהריון ( הייתי שמה חייכן, אבל אין לי מושג כיצד...)
מתקשרת אליו לארה״ב. מבקשת שישב. אני בהריון. הוא שומע, חמוד, מקשיב באמת. מתקשר למחרת. אני רוצה להתחתן איתך. כבר תכנן איך בשנה הוא מגדיל את העסק והרווחים וחוזר לארץ עם כסף לבית. אחלה, נתחתן בכל זאת עומד להיות לנו ילד. אבל הוא לא רוצה שאבוא, נפגש עוד שנה. ססססלללללייייחחחחההההה מוגבל רגשית שכמוך, נראה לך שאני עוברת הריון ולידה לבד????? אין מצב מותק! טוב נחשוב עוד מה עושים, נדבר... בינתיים מדברים בטלפון מנסים להתחבר. כעבור שבוע, אני מתקשרת אליו. תשב. עברתי הפלה טבעית. הכל שוב מתהפך. משתנה. כל התוכניות. מה עושים. מנסים להשאר בקשר בכל זאת עברנו משהו גדול בשבוע. אבל הזמן והאנשים שאנחנו עושים את שלהם. באמת בתור בני אדם אין בינינו שום קשר שונים ברמות שלא ניתנות לחיבור. הוא בארה״ב קורא ספר האגדה. אני בארץ מסתכלת על כל חובש כיפה כבעל פוטנציאלי.
הוא חוזר לארץ. קרא את ספר האגדה פעמיים. מחליט לחזור בתשובה. מגיע לבית הורי. הפעם באמת אני לא נוגעת בו. אני מחפשת בעל. אני מקריאה בפניו את רשימת התכונות הנדרשות מבעלי. הוא מקשיב. אומר שהוא לא כזה. והולך. יושב חצי שנה בישיבה. מהיום הראשון שנכנס חובש כיפה ציצית, הכל מהיר. הפוך ממני כבר הזכרתי? לומד. אין בינינו קשר. אני כבר יודעת שנתחתן. ככה כי זה פשוט הגורל שלנו. אין אהבה, אין התאמה, אין דיבור סבבה, יש גורל. הוא מתקשר. זה ברור גם למשפחה שלי שנתחתן. כעבור שלושה חודשים אנחנו מתחתנים.
אם תהיתם פעם איך חרדים מתחתנים בלי להכיר אחד את השני, אפילו שאנחנו לא חרדים, ואפשר לומר שהיתה בינינו היכרות בסיסית, אבל בכל זאת אני מרגישה שהתחתנו כמו חרדים. שנים של גיהנום!!! אין שום קשר בינינו. נולדים ילדים כיאה לשני דוסים מתחילים. אנחנו כל יומיים ״עומדים על מדרגות הרבנות״ אני בורחת מלא להורים. בקיצור גיהנום.
אני גדלתי בבית עם הורים מאוהבים, מתנשקים מאחורי המקרר, מתגעגעים אחד לשני כל עשר דק׳.
אני אומרת לריבונו של עולם, גידלת אותי בתוך אהבה! ושלחת אותי למקום של שנאה. מרוב שככ שנאתי אותו לא הבנתי איך אמא שלו אוהבת אותו....רמה כזו של שנאה לבן אדם שהוא האיש שאני אמורה להכנס איתו למיטה, לקום איתו בבוקר. על סף הבלתי אפשרי.
אבל בתוך כל זה. אני מדברת עם הבורא. מאמינה בו. אם הוא הכניס אותי לתוך זה- גורל שייך אליו לא אלי, אז זה חייב להיות טוב. אני לא מוותרת רוצה אהבה כמו של ההורים שלי, לפחות.++++.
מתוך הרצון הזה שאם אנחנו כאן זה חייב להצליח, יום אחד נפתחו עבורנו השמיים ונזרקה לעברנו מתנה. איך אומרים בשפת היוונים נשלח חץ מקופידון. הבלתי אפשרי קרה. קיבלנו מתנה והתאהבנו. אף אחד מאיתנו לא השתנה, לא קרה דבר דרמתי בחיינו. פשוט קיבלנו מתנה שמקורה, לדעתי בכך שלא וויתרנו, לא הסכמנו להתגרש, ואני לא הסכמתי שנחייה אחד ליד השני, אני רציתי אהבה.
מאז, אנחנו מאוהבים כבר 5 שנים, לא ברור לנו איך, אבל אנחנו מאוהבים מאוהבים. לא מפסיקים לאהוב, להתאהב, הייתי רוצה לכתוב יותר על אהבה אבל מרוב שזה ככ עוצמתי אין לזה מילים. זה ככ חזק. זה ככ אמיתי. זה ככ טוב. זה ככ מתוק. וזה הכי לא יאומן. אנחנו עדיין הכי לא מתאימים בעולם, אבל הכי מתאימים שייש. שני קצוות המעגל, הטבעת הזו שנישאנו עמה. ככ שלמים.
עדיין לא מצליחים לצאת לחופש ביחד כי אנחנו לא קשורים....מה שאני אוהבת הוא ממש לא ולהיפך. אבל אני מקווה שבקרוב נתגבר גם על המקום הזה כי אני ככ רוצה לצאת לחופש עם אהוב ליבי האחד והיחיד והמיוחד והאיש שהכי מתאים לי בעוווווללללללםםםםםם.
נ.ב אם אנחנו הצלחנו, כל אחד יכול. יש לי חלום לעוד איזה 15 שנים להיות יועצת זוגית במחיר מצחיק. כי עזרה מקצועית יכולה ככ לעזור ולקדם. אבל זה ככ יקר. שאנחנו לא יכולנו לעשות זאת. הלכנו לייעוץ פה יעוץ שם, אולי 5 פגישות עם 5 שונים במשך 5 שנים, רק כיוון שזה היה יקר מדי מדי.
מהמאוהבת בע״מ, מחכה כבר שהילדים ישתחררו מהקן. ככ רוצה להזדקן עם האיש הזה, האיש שלי. אהובי.
אני ככ אוהבת סיפורי היכרות והתאהבות כך שלא התאפקתי וקראתי וכתבתי. מה שלא קורה בדכ. כל כך כייף. תודה.

איזה כיף לדלג בין סיפורים אופטימיים-ברובם-לשם שינוי.
מי מרים את הכפפה לתוספות?
לי אין כרגע מה לתרום.
ממשיכה להתבשם משל אחרים,ותודה לכל המשתפים.

במשך שישה חודשים לפחות התפללתי והזמנתי אותו את בעלי. בניתי אותו לפרטי פרטי פרטים. לפחות שלוש פעמים ביום החלתי ברצינות גמורה. חברה מהעבודה אמרה לי ; יש לי להכיר לך, אתם ממש מתאימים, הוא התקשר, קבענו להפגיש עוד באותו הערב. זיהיתי אותו מייד.אחרי כמה שעות ביחד אמרתי לו שאנחנו הולכים להתחתן.הפגישה הסתיימה רק בבוקר המחרת. הלכתי ללימודים , עשיתי מבחן, קיבלתי מאה. הוא אסף אותי מהלימודים. לא נפרדנו לרגע מאז.

הייתי בת 22, לאחר סיפור של זוגיות נוראית. התחתנתי בגיל 19 עם בחור שחשבתי שהוא אהבת חיי והתגרשתי בגיל 21. חשבתי שלעולם לא אמצא אהבה ואשאר לבד לתמיד. הייתי סטודנטית.

יום אחד אימי מתקשרת אלי ( למדתי בעיר אחרת) וביקשה את עזרתי. היתה לנו דירה שהיא השכירה בעיר שאני גרתי, ועתה פנה אליה סטודנט שרצה לשכור את הדירה. עד אז היא היתה מושכרת למשפחות ואימי לא רצתה סטודנטים שיהרסו לה את הדירה. אבל הסטודנט שכנע אותה שהוא וחברו הם נחמדים ואחראיים והם קבעו להפגש. אימי ביקשה שאתלווה אליה כדי שאעזור לה להחליט אם הם באמת נראים אחראיים. לפי הסיפור שלה היה לי בכלל רושם שמדובר בזוג הומואים.
יום לפני הפגישה הבחור שדיבר איתה הגיע אלי כדי להביא לי איזה מסמכים. בשלב ההוא בחנתי כל בחור שפגשתי אם יש אולי סיכוי שיוכל להיות בן זוג עבורי. הייתי בודדה. הוא היה נחמד, אבל לא נראה לי הטיפוס שלי.
למחרת נפגשנו יחד עם אמא שלי והחבר שלו אצל עורך הדין.

הגעתי לבנין של עורך הדין. על המדרגות חיכה החבר. הוא דווקא מצא חן בעיני. לאחר חתימת החוזה הזמין אותי לריקודי עם באותו ערב.
תוך כמה שבועות ידעתי שהוא האחד והיחיד. עברנו לגור יחד. הוא עזב את הדירה עם החבר. נכנס לשם סטודנט אחר, ועם השנים הדירה באמת הדרדרה מאד עם רצף סטודנטים מתחלפים, כפי שאימי חששה, ולבסוף היא נמכרה.

אבל היה שווה - עוד 4 חודשים ימלאו 30 שנה לאותה פגישה, ואנחנו נשואים באושר רב. עדיין הולכים לישון יחד כל ערב, הולכים יחד חבוקים או יד ביד בכל הזדמנות, הכי אוהבים לבלות יחד ולשוחח, לבשל יחד ארוחה לילדים שהם כבר בחלקם סטודנטים וגרים מחוץ לבית ובאים בערב חג, כפי שעשינו אתמול למשל.

החבר ששכנע את אימי להשכיר להם את הדירה הוא עד היום החבר הכי טוב של בעלי. הוא עצמו לא הצליח כל כך עם מציאת בת זוג מתאימה. הוא התחתן כמה שנים אחרינו ולאחרונה התגרש וממשיך לחפש כל הזמן זוגיות שתהיה כמו שלנו.

סיפור מקסים ומיוחד
לא מעורר בך רצון לשוב ולנסות?
נשמע שנועדתם, אולי תשובו ותמצאו זה את זו בחזרה?
כך או כך דרך צלחה

<אחרי 13 שנות נישואים אנחנו מתגרשים. מצטערת לקלקל>

היינו כבני 20, בסוף/אחרי השירות הצבאי.
חברה טובה שלי ערכה מסיבה בתל אביב. על ההתחלה היא הציגה אותו בפני, ואמרה כי הוא זה עתה נפרד מחברתו.
אמרתי לעצמי, וזה כרגיל התנוסס מעל מצחי, כי - הוא? מה פתאום. לא בשבילי.
חצי שעה לאחר מכן התחלנו לדבר, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מתגלגלים על השטיח בסלון, מתעלמים משאר האורחים.
נשארנו צמודים גם כשהמסיבה נגמרה ונרמזנו כי עלינו לפנות את השטח.
החלטנו לטייל בתל אביב (שנינו לא משם). נסענו לים. טיול רומנטי של שני זרים שלא יכולים להפסיק להתחבק.
המשכנו לנוה צדק. לקח אותי לאיזו באר, ואמר כי זוג שעומד מעליה - מתאהב.
וכך היה.
סקס, לעומת זאת, לא היה באותו לילה.
נפרדנו בבוקר בלית ברירה. במשך אולי שעה עמדנו חבוקים בשולי כביש ראשי, לחוצים כי היה עליו להחזיר המכונית לאביו, לפני העבודה, אבל פשוט לא יכולנו להתנתק.
אחרי ההתנתקות, כולי סוערת וגועשת, ספרתי שניה אחרי שניה עד שהטלפון המיוחל יגיע (לבית הורי, כן? השנה היא 1992).
אבל הוא לא הגיע.
לא יודעת למה לא התקשרתי אליו אני.
דיברתי עם החברה המשותפת. התברר כי החברה שלו רצתה לחזור אליו, והוא כנראה לא ידע איך לצאת מזה.

חודשים אחדים לאחר מכן, הוא מתקשר. שמעתי שאת נוסעת מחר למזרח.
אני בהתרגשות אין קץ מהטלפון הזה. אנחנו מדברים ומדברים. ואז פונים (טלפונית) לאפיקים יותר מסעירים. נועזים שכמותנו. צעירים ויפים.

אחרי שנה אני חוזרת. עוד כמה חודשים ואני מתחילה ללמוד באוניברסיטה. הפלא ופלא: גם הוא שם (בחוג אחר). אנחנו נפגשים באורח אקראי בקמפוס וגם בבית החברה המשותפת. ערב אחד אנחנו יוצאים, ביחד עם עוד חברים, להופעה של החברים של נטאשה (הם היו מסטולים מהתחת). ההופעה גרועה אבל פתאום שתי ידיים משתלבות זו בזו. שוב האש מתלקחת ואנחנו לא מצליחים להיפרד, מתמרחים ונבלעים זה בזו. אחרי ההופעה יוצאים כולם לפאב. הוא מוקסם מהמסירות שבה אני פולה את הירוקים מהסלט שלו (לא אוכל ירוקים). הפעם אנחנו נותנים לאהבה להוביל אותנו ולא עוצרים אותה.

כעבור שנים אחדות אנחנו מתחתנים. נולדים שלושה ילדים מקסימים.

וואי, איזה יופי...
בקרוב אצלי ( בלי גירושים וויסקי וחוטיני אבל כול השאר כן).
והמרגיעון: מה את רוצה?
רוצה סיפור כזה, או דומה, לפחות.

הוא כבר היה גרוש. אני הייתי בתהליכי פרידה מבעלי. כבר גרנו בנפרד אולם התקשינו להיפרד, והחלטנו ללכת לטיפול זוגי שבסיומו נחזור או נחתוך.
הייתי מבולבלת. מחד הרגשתי שצריך לעשות הכל כדי לשמור על המשפחה. מאידך הרגשתי כאילו אני אסיר בחופשה שעומד לחזור לכלא של שיממון (ואגב, לא אני יזמתי את הפרידה ביננו. היה לי ברור לפחות בשכל שעם בעלי אני רוצה לחיות עד שנמות :-) )
ידיד משותף שלי ושל המיועד התקשר אלי והציע לקשר בננו. חשבתי על העיתוי הגרוע ואז אמרתי לעצמי - פרפור אחרון מימי החופש. יאללה בלגן.
המיועד התקשר. כבר בטלפון ערכתי לו תיאום ציפיות: אני לא מחפשת קשר רציני, אני עומדת לחזור לבעלי.
הוא שואל: אז מה את רוצה?
אני עונה : להנות.
אני באה לאסוף אותו עם האוטו ליציאה משותפת. שומעת כהרגלי שירי עצב ודיכאון. ברקע dead can dance.
הוא נכנס. יש לו זקן. אני מסתכלת עליו ואומרת בליבי "בחיים לא !!!"
יושבים על הבר. ב"אקראי" הוא נוגע בי במותן. וואו. הוא יודע לגעת בי!!! מאותו רגע אני רק חושבת מתי הוא יחבק אותי. אני מציעה שנלך לטייל בפרק אבל נעלה אליו רגע לעשן משהו. אנחנו יושבים אצלו ומדברים. מאוחר. אני קמה ללכת. "תישארי לישון. אני מבטיח כלום לא יקרה". טוב, שיה תמימה שכמותי. אני נשארת. ב- 3:00 לפנות בוקר כל השכנים מתעוררים מזעקות העונג שלי. קמה ב- 6:00 לעבודה. הוא שואל "מתי ניפגש שוב". אני עונה "ביום רביעי". זהו מאז אנחנו ביחד כבר 9 שנים. והסקס עדין פיצוץ. סטוץ עם משכנתא...

והסיפור שלו: באוטו שלה השיר הכי מדהים של dead can dance . זה נראה כמו סימן. ואז היא מחנה את האוטו כמו גבר. ואז היא יוצאת - וואו איזה גובה! היא מזמינה וויסקי כמו גבר. וואו, היא לובשת חוטיני. אני לא מאמין שהיא נופלת בטריק הכי עלוב שבחורים מפעילים על נשים ("שום דבר אני מבטיח, את דואגת לחינם"). איזה מזל יש לי שלגרוש שלה לא היה שכל להבין על מה הוא מוותר....

איזה כיף לקרוא את הסיפורים שלכם, עכשיו רק נותר שלי כבר יהיה סיפור משלי. אמן.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בגיל 18 התנדבתי בקיבוץ דרומי שבו עבדתי עם עזים, אחרי שנים באתי לבקר בקיבוץ ומיד הלכתי לחברי העזים ולצוות הדיר. באותו זמן צוות הדיר שהה במרעה ואני דילגתי לי בין חיטה גבוהה לעבר חברי הרועים. באוורול שלבשתי הציץ שוקולד פרה. הבנזוג אומר שזה הקסים אותו. אני הוקסמתי כי הוא פשוט התעלם ממני והיה כל כולו שרוי באויר המדבר. הרועה המבוגר שאל אותי אם אני רוצה להכיר את הרועה הצעיר. אמרתי שכן אבל הרועה הצעיר לא היה מעונין כי גרתי בירושלים. למחרת דיברנו על הלימודים שלי והרועה הצעיר התענין מאוד במה שאני עושה. הוא אמר לי שמבטא תמים-"את יודעת את מאוד יפה" לגמרי לא הבנתי אותו כי חשבתי שהוא לא מעונין. בערב הזמין אותי לטיול בפרדס אבל לא עשה שום ניסיון להתקרב. גם אחרי שאמרתי לו שאני מפחדת מהזאבים. ידיד מאילת ש עבד בחברת בידור הזמין אותי לבוא לבקר ובא לאסוף אותי על האופנוע שלו. הרועה הצעיר תהה לאן נעלמתי ולמה לא הופעתי לארוחת הבוקר.
כשחזרתי לירושלים סיפרתי לחברות "פגשתי את בעלי לעתיד" והיה לי חיוך מרוך על כל הפנים. חברה שנסעה לקיבוץ עם רכב התנדבה להעביר לו אופניים ישנות שלי שרציתי לתת לו. הוא מאוד התרשם.
בפעם הבאה שבאתי לבקר דפקתי על דלת חדרו אך הוא לא ענה- השארתי פתק שאני בקיבוץ אבל הוא לא הדדליק את האור ופיספס. למחרת עבר יצאנו לחלוקת גבינות בקיבוצים בסביבה. עצרנו בדרך אבל הוא היה מבוהל כי נטפתי מיניות.
רק כשכבר הייתי צריכה לחזור לירושלים מצאנו את עצמינו במיטה והוא כבר לא רצה שאעזוב. הוא כתב לי מכתבים וצייר לי ציורים וחודש אחרי זה כבר עברנו לגור יחד. ומאז אוהבים כבר 13 שנים

תקציר של סיפור שהתרחש בבית הכנסת "החורבה" בירושלים, לפני כמאה שנה מן הסתם, סופר ע"י ישראל גליס, נכדם של הזוג:
שתי משפחות בעיר העתיקה "תקעו כף" והתחייבו זו לזו שבבוא העת ישיאו את הבן והבת שלהם, שהיו אז ילדים קטנים. (מנהג שהיה אז רווח). כאשר בגרו הילדים, החלו ההכנות לחתונה, וכל מוזמני החתונה נאספו בהתרגשות אל בית הכנסת החורבה. כאשר הכלה כבר עמדה מתחת לחופה וחיכתה לחתן החלו כולם לגלות חוסר סבלנות, שכן החתן נעלם... הוא פשוט ברח מהמקום, כי גילה שכלתו נמוכה מאוד (כנראה שע"פ המנהג אז לא נפגשו לפני החתונה), וזה ממש לא מצא חן בעיניו. הכלה הקטנה עמדה נבוכה ומבויישת והקהל לא ידע מה לעשות. בצד עמד כל אותה עת בחור צעיר, עולה חדש, שהגיע לחתונה רק משום שהרב, עורך החופה, הבטיח לו שכאן יזכה לארוחת ערב הגונה. הוא הסתכל בנעשה ובליבו קצת ריחם על הכלה, שהייתה נראית לו בחורה נחמדה.
לפתע ניגש אליו הרב ושאל אותו:" האם תהיה מוכן לשאת את הכלה לאישה?". הבחור נדהם, והרב שכנע אותו שהוא מכיר אותו ואת הכלה וזה "שידוך מצוין".. לבסוף הוא הסכים, וגברת עשירה מהקהל תרמה את טבעתה לצורך עריכת החופה. הכלה הופתעה אך נשמה לרווחה וחייכה בשמחה אל החתן הטרי..
בסיום החופה בירך אותו הרב:, שתזכה לשנים ארוכות וטובות".
ישראל גליס, הנכד מספר:" ברכת הרב התגשמה, סבא וסבתא היו מאוהבים אחד בשני כל ימי חייהם, וסבא זכה לחיים ארוכים מאוד- הוא ראה 37 בני נינים (!!!!) עד שנפטר בשיבה טובה ונקבר בירושלים."

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אהבתי מאוד

עוד סיפור מצחיק: בחור שלח לחבר שלו SMS עם שאלה הלכתית כלשהיא. הבעיה שזה הגיע בטעות (או לא) לבחורה שבמקרה ידעה ושלחה לו תשובה מפורטת עם מקורות... הוא הסתקרן לדעת מי זו ומהסקרנות יצאה חתונה...

יש לי חברה שבכיתה ו הייתה מאוהבת בילד מהכיתה השניה. והיום הם נשואים עם שני ילדים...

סיפור לא שלי, אבל קראתי אותו לפנייומיים והוא כל כך מקסים שאי אפשר להשאיר אותו רק אי שם במרחבי הפייסבוק...

מישהי סיפרה,שלפני כשלושים שנה כשהיתה בתיכון, החליטה למתוח את אחד הנערים השקטים והביישנים בכיתה, ושלחה לו מכתבי אהבה.
את המכתבים חתמה תחת שם אחר, של מישהי שזכרה שלמדה איתה ביסודי.
אחרי כמה זמן נפלו עליה יסורי מצפון והיא הלכה והתוודתה בםפניו שהכל פיקטיבי שהיא שלחה את המכתבים תחת שם של אחרת. הנער המאוכזב ביקש להכיר את המישהי תחתיה היא חתמה את המכתבים. ההסברים שלה שמדובר רק בחתימה תחת השם הבדוי ולא בנערה עצמה לא הועילו והוא דרש להיפגש עם ההיא.
אחרי ששניהם נפגשו, תחת ההבהרה של הסיפור לכל הצדדים.. הם התחילו לצאת.

עכשיו, בפגישת מחזור אם אני לא טועה כאמור 30 שנה אחרי - מסתבר שהם נשואים עם ילדים.. :-)) !

אם זה נשמע הזוי מופרך ולא מין העולם הרי שאת הסיפור המקורי העלתה אותה נערה שובבה ומצוינים שם השמות והכל (לא מוצאת את הקישור).

כמה קסם יש לפעמים במעשי שובבות... :)

איזה כיף היה לקרוא את כל הסיפורים כאן, אני פגשתי את אשתי במטריקס (לא הסרט מטריקס, חברת מטריקס), אפשר לומר שקצת חרגתי מהנורמות המקובלות מפני שהיא עבדה בצוות שלי, אבל היום היא כבר לא עובדת חברה, מה שקרה זה שביקשתי עובד חדש לצוות שלי, הייתי מאוד לחוץ בזמן, הייתי חייב לסיים את הפרוייקט בזמן, ולאחר שהתעקשתי מספיק הביאו לי עובדת חדשה לצוות( אשתי) מסתבר שהיא היתה די טובה והצלחנו להספיק את הפרוייקט בזמן, בגלל שבזכותה הצלחנו לסיים את הפרוייקט בזמן הזמנתי אותה לכוסית בפאב בדבלין הרצליה, היה ממש כיף, לאחר מכן יצאנו חצי שנה והתחתנו,
יוחננית כתבת שאביאם סלע הפגיש בינך לבעלך, אביאם סלע הוא מנהל חטיבת הייעוץ האסטרטגי ומנהל חטיבת הבטחון בחברת מטריקס, החברה שאני עובד בה
איזה עולם קטן :) מסתבר שיש לו גם תחביבים אחרים כגון מבשלת בירה, קראתי עליו באתר שלו http://xn--4dbac6aqf2aj.co.il/ שהוא גם גנן, אפשר לומר שהוא סוג של ג'יימס בונד ישראלי, :) וגם שדכן
להתראות
מולי

איזה דף מרגש, תודה לכל מי ששיתף. אני ממש אשמח לקרוא עוד סיפורים. זה דף נצחי!

אין לי (עדיין?) סיפור משלי, אז אני אצרף את הסיפור של ההורים שלי:
לפני הכל רוצה לספר תכונה ייחודית של אבא: זיכרון מטורף למספרים, בייחוד למספרי טלפון. הוא ממש ספר טלפונים מהלך.
אבא שלי היה חייל שהתבשר שהוא קיבל רגילה. הוא עמד להתקשר להורים שלו כדי לבשר להם את הבשורה המשמחת.
רצה הגורל ואבא התבלבל, וכאמור, זה משהו שממש לא מתאים לו (אולי זה החום?) - ובמקום להקיש 56 הוא הקיש 67 (אני לא מדייקת, אבל זה בערך ככה הלך). במקום להתקשר לסבא ולסבתא שלי מהצד שלו, הוא התקשר לסבא ולסבתא שלי מהצד של אמא (מצחיק איך כיום זה נשמע טבעי ובמקור זה היה "סתם" מספר זר ולא מוכר)
על הקו השני ענתה לו עלמה צעירה, מנומסת אך מופתעת מאוד. איך שאבא שמע את הקול של אמא הוא ידע שהם יהיו יחד. היא לא הכי זרמה איתו בשיחה ואפילו ניתקה לו מיד (הוא נשמע לה בחור מאוד שובב). הוא לא ויתר והתקשר בשנית. הוא הציע לה להיפגש והיא נורא פחדה ממנו... לבסוף אבא שלי הקסים אותה והיא פשוט לא יכלה לסרב לו. אני לא יודעת אם זו אהבה אמת (מי אני שאדע?) אבל ברור שזה קרה מסיבה מסוימת. אני לא הייתי מסוגלת לדמיין את אבא שלי מתקשר למספר שגוי אחר מלבד זה של אמא שלי :)

אני מקווה שכל מי שקרא והתרגש ועוד לא עידכן פה ישוב ויעדכן בסיפור מרגש משלו. ואלו שיש להם אהבה - המשיכו להנות ממנה!

נ.ב
סתם למקרה ויקרה משהו: בעודי קוראת את הסיפורים שלכם קיבלתי שיחת טלפון די מרגשת מבחור שעוד לא ראיתי... הרגשתי תחושת [u]הרגשה עדינה של בטחון, של שלמות, שהרגישה נכון[/u] (ותודה [po]לאמא חדשה[/po]? כמובן). ...

קראתי וקראתי וקראתי, אני לא מאמינה שנגמר הדף.
איזה דף מקסים!
בהזדמנות אני אוסיף את שלנו...

תודה על הסיפורים היפים.

הדס מרגש לקרוא !
[u]עכשיו הוא חיבק אותי ונזכרתי בחיבוק הראשון שגרם לי לחוש כל כך מוגנת ובטוחה.[/u]
|L|
[u]על החול מישהו צייר לבבות גדולים ואנחנו צילמנו בלי לדעת שיש כאן נבואה לעתיד.[/u]
|L| |L|

משמח לקרוא.

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי נכנסת לדף הזה, קוראת וחשה געגוע גדול למשהו שהייתי בטוחה שלא יהיה חלק מחיי.
חברה אמרה לי שאין אפשרות שאשאר לבד, אבל אני לא האמנתי. הוותיקות אולי אפילו זוכרות שקראתי לדפבית שלי "החיים בבודדת".
ועברו שנים ובאיזה שלב הרפיתי מהחיפושים אחרי האחד. ואז, ראיתי אותו, באיזה אתר בו כתבתי בלוג. הגומות שלו והחיוך היו מקסימים.
כלום לא היה זמן רב. סתם חילופי תגובות בפוסטים, ידידות וירטואלית שנבנית לאט, בלי מילים רומנטיות ובלי חארטות של הכרויות.
לו הייתה חברה ולי היה מישהו שהגדרתי כ"יחסי בינתיים".
יום אחד יצא שהייתי איפשהו וגם הוא היה בסביבה ונפשנו בספונטניות ידידותית וטיילנו בצהרי היום בחוף הים.
על החול מישהו צייר לבבות גדולים ואנחנו צילמנו בלי לדעת שיש כאן נבואה לעתיד.
עברו שבועות, שוחחנו בטלפון מדי פעם, אבל לא יצא להיפגש. סתם כזה.
אבל בלב ידעתי שנהיה החברים הכי טובים. היקום שלח לי ידיעה ברורה ושקטה כזו. תוסיפו את העובדה שהוא צעיר ממני בשש שנים ותבינו שלא חשבתי שנהיה יותר מחברים.
אני אפילו לא זוכרת איך ולמה, הוא נפרד ממנה ואני מההוא ואחר צהריים אחד יצאנו לטיול בים עם הכלבה שלי, והטיול התארך והערב הפך ללילה ולבוקר
ומאותו היום לא נפרדנו. הייתה מין כניסה טבעית ללא שאלות מיותרות אל משהו אמיתי כזה, עמוק וברור ישר מההתחלה.
לא נטול קשיים ומהמורות, בכל זאת מדובר בשניים שסוחבים שנות רווקות רבות, אבל הכי טבעי.
את ההורים שלו פגשתי אחרי שבוע, אחרי שבועיים חגגנו חג שני של פסח עם משפחתי.
עכשיו הוא חיבק אותי ונזכרתי בחיבוק הראשון שגרם לי לחוש כל כך מוגנת ובטוחה.
התחתנו אצל עורך דין לפני חצי שנה ועם המשפחה ומסיבה לפני חודש.
הנה, גם בגיל 39 זה יכול לקרות, וההמתנה השתלמה.

שבת שלום @}

שלום לכולם! זהו דף שגיליתי במשך השנה האחרונה וחוזרת אליו בחיפושים מקריים וכל פעם נשאבת מחדש לסיפורים המדהימים בכל קנה מידה. הסיפור שלי עדיין ללא סוף טוב, אבל רק אגיד בקיצור שאני חוזרת בתשובה, ושבשנתיים האחרונות מאוהבת עד מעל לראש בבחור דתי וצעיר ממני אבל נכון לכרגע הוא לא בעניין. זה פשוט לא שייך, הוא אומר ואני מבינה. כי באמת יש פער גילאים. בכל אופן, אתמול חלמתי חלום שבקרוב אכיר מישהו חדש שיהיה בעלי. טוב, זהו בערך לבינתיים, רק רציתי להגיד שלבחור הצעיר שאני אוהבת יש עיניים כחולות כמו ים אינסופי ולב כמו מאגר מים תת קרקעי נסתר ואני מודה לה' ולעולם שזכיתי לראות זאת...

למישהו יש עוד איזה סיפור אהבה קטן?

פנויה ומצפה - [u]מה את רוצה?[/u] גדול!
שמחה שנהנית לקרוא
בביואורגונומי לכל אדם או יצור חי יש משלים/משלימה אנרגטית והרצון העמוק ביותר שלנו הוא לחבור עם המשלים שלנו ולהתאחד איתו. כשפוגשים את המשלים אז מתאפשרת עבודה רוחנית עמוקה, שזה אומר לזהות את ההרגלים שלנו ולחיות במלאות את המהות והיעוד שלנו. בקיצור אחת התוצאות הן שכשפוגשים דווקא את המשלים, זה לא קל, ונתקלים בעוצמה בכל מה שקשה לנו איתו בעצמנו.
אתר של תלמידה של רפי רוזן על [url=http://www.biorgonomy.net/Front/Tools/homepage.asp]הביואורגונומי[/url]
והסבר מתוכו [url=http://www.biorgonomy.net/Front/Pages/pages.asp?id=53875]מה זה ביורגונומי[/url]
ויש טיפול של התאמת תדרים בין אדם לבן זוג הפוטנציאלי שלו, בשאיפה המשלים אבל לא בהכרח. מטפלים שוב ושוב ושוב, ואז נפגשים:-)
כמו כן, מה את רוצה זו שאלה טובה, את יכולה לרשום לך מה את רוצה, בך בבן זוג, ביצירה המשותפת בינכם.
אוקי, נגיד עכשיו טיפלתי בך עם הבן זוג הפוטנציאלי, ואכן יש אחד כזה. יש בינכם חיבור, ועכשיו כשתיפגשו, תזהו אחד את השני, אני מקווה.
תמשיכי ללכת למקומות שבא לך ללכת אליהם, סתם, מה שבא לך, לא צריך לעשות מאמץ מיוחד
בהצלחה! ובכיף!

סיפור מקסים!
[u]אני קוראת לו ומטפלת בי עם הבן זוג הפוטנציאלי שלי בביו אורגונומי,[/u]
אפשר פירוט?

המרגיעון שלי שואל +[u]מה את רוצה?[/u]+ איזה בדרן מה זאת אומרת מה את רוצה? רוצה גם כן כזאת אהבה משמיים

בשעה טובה אני יושבת לכתוב [po]איך הפכנו לזוג[/po] . אנחנו נשארים אנונימים, מי שמכיר מכיר :-)
אני ישראלית, מתרגלת מדיטציה, כבר הרבה שנים זה חיה בכל מיני מקומות בעולם, זה חיי. בספטמבר 2008 היה כנס בינלאומי למתרגלי מדיטציה ובודהיזם. הכנס נערך פעם ב-3 שנים ונקרא "העולם כולו הוא פרח יחיד", כל פעם הוא נערך במקום אחר בעולם, ובאותה שנה הוא היה במרכז מדיטציה בוורשה פולין. זה היה כמה חודשים אחרי שחזרתי לישראל מארה"ב, וניסיתי בשעה טובה להשתקע. שכרתי בית קטן ןבכפר, עבדתי, ורציתי למצוא בן זוג ולהקים משפחה. בינתים חברים שונים וגם מורים שאני מכירה מהעולם כתבו לי, מקווים לפגוש אותך בוורשה, ואני בכלל לא חשבתי ליסוע ממניעים כלכליים, וגם מספיק הסתובבתי בעולם, אני מנסה להשתקע! בהחלטה די אימפולסיבית של רגע הזמנתי כרטיס במבצע לוורשה. זה היה בסופשבוע כך שאני כמעט לא אפסיד עבודה, השהות הייתה מאד זולה כי ישנים במרכז מדיטציה ומשלמים מעט, אז רק כרטיס טיסה. אני מפרטת את כל זה, כי אחרי כמה ימים פתאום אמרתי לעצמי, מה? מה פתאום וורשה עכשיו, אין לך כסף לזה מה עובר לך בראש? אבל ההחלטה נעשתה וכרטיס מבצע אי אפשר לבטל!!!! איזה מזל!
באותו זמן יצאתי עם מישהו, ישראלי, מקסים, הכרנו הרבה שנים, גם הוא מתרגל מדיטציה באותו מרכז בתל אביב, וממש כחודש לפני הטיסה התחלנו לצאת כזוג, והיה כיף איתו. באמת נעים והרגשה מבטיחה.
נסענו לפולין, אני ועוד 3 ח'ברה שמתרגלים באותה קבוצה בישראל. בוורשה הגענו למרכז מדיטציה. היה לי נפלא לפגוש אנשים שתרגלתי איתם בעולם, היה לי כיף לפגוש אנשים חדשים שמתרגלים באותו בי"ס ולעולם עוד לא נפגשנו. חשבתי לעצמי שהאירופאים האלו מגניבים לאללה. יש להם סטייל. באחד המפגשים הלא פורמלים, בשביל ליד המרכז מדיטציה נתקלתי בחבורת אירופאים חביבים. התקרבתי והצגתי את עצמי, והם את עצמם. הוא היה אחד מהם. בחור גבוה ויפה, עם מעיל חום והמראה הכללי נעים. לא חיפשתי בן זוג! לפחות לא במודע. יותר מזה, חבריי מישראל כבר החליטו שהם משדכים לי חבר שמתרגל טאי צ'י והוא יתאים לי בול, ואני אומרת להם, תודה, אבל אני בקשר עם ההוא שאתם מכירים ובינתים זה הולך יפה אז לא תודה. בכל מקרה, הפגישה הראשונה עם הגבר של חיי הייתה אגבית, שלום שלום, יש לו לחיצת יד ברורה, נוכחות חזקה, אבל הוא שקט. נסענו באוטובוסים למקום הכנס. שם נפגשנו אקראי, ממש לא משהו מיוחד, התייחסתי למפגש איתו כמפגש עם כל שאר האנשים הנעימים שהיו שם. זה תמיד כיף להיות בחברת אנשים שמתרגלים מדיטציה, בשבילי בכל אופן.
עבר לילה ויום. אני פורחת ונהנית, באמת. בישראל הייתי די מדוכאת, היה לי קשה להתמקם שוב בישראל, הצ'נטינג (שירת סוטרות) המשותף של יותר ממאה איש מעיף אותי לשמים, אני מאושרת, ככה סתם, בלי שום סיבה, חבר או לא חבר בכלל לא חושבת על הדברים האלה עכשיו. אחרי השירה, אני מציצה מהחלון, בחוץ קר לעונה, אפילו בשביל פולין. והנה הוא, האיש, עומד בשביל, מעשן.
הוא מניד בראשו כמסמן: בואי, או בואי החוצה, או בואי לטיול.
ואני, [b]בלי לחשוב[/b] וזה חשוב להדגיש כי בכלל לא חשבתי ולא ראיתי בכל ההתרחשות הזאת משהו מיוחד, כי היה לי חבר בישראל, ובפולין פשוט נחתי ורווחתי לי בנחת. אז בלי לחשוב, עליתי לקומה שניה, לקחתי מעיל, ירדתי לכניסה שהוא עמד מולה, עשיתי לו "רגע" עם היד וחיפשתי את המגפיים שלי בין שלל הנעלים שהיו שם. יצאנו לטיול. המרכז ממוקם בקצה וורשה, בתוך היער. יצאנו לטיול ביער. הוא מעשן בנחת, אני עם מעיל גשם, מן השמים מגיע טפטוף זרזיפי כזה עדין. האדמה רטובה ובדרך יש הרבה שלוליות. אנחנו הולכים. מקשקשים. הוא במקור מצ'כיה. יש לנו מכר משותף אנחנו מדברים עליו ועל בת זוגתו. אני מכירה היטב את שניהם, הוא מכיר היטב את המכר ומעט את החברה שלו. הם חיים ביחד ושניהם מתרגלים, אבל הם אומרים שהם לא רוצים ילדים.זה נושא משותף אז זה נהיה נושא חם, באופן הכי מפתיע בעולם הוא (!) אומר, אני לא מבין איך גבר ואישה שאוהבים וחיים ביחד חיים משותפים לא רוצים ילדים, מבחינתי זה הדבר הכי טבעי, ובלי זה אני לא רואה ממש סיבה לחיבור בין גבר לאישה. אני ה מ ו מ ה פשוט מהנושא הזה שעלה ומהדיעה שלו בנושא. לא שמעתי את זה אף פעם מגבר ונאמר בכנות ובפשטות. אהבתי. אבל בכלל לא חשבתי עליו כבן זוגי עדיין. אני עדיין מטיילת בשביל מאד מבוצבץ עם איש אחד מצ'כיה. אחר כך דיברנו על ישראל. יש לו חוויות לא טובות מישראלים מטיילים שהוא פגש. אני צוחקת ומסכימה איתו בהרבה מהתלונות שלו D-: וזה באמת מצחיק אותי. הוא מעשן, ומפתיע שזה בכלל לא מזיז לי. הוא מרגיש לי אדם מלא. הסיגריה אפילו הולמת אותו, קשה להסביר למה, מין פילוסוף כזה, וזה יפה לו. אני לא מעשנת ולא אוהבת סיגריות.
באיזהשהוא שלב השביל נהיה בוצי מדי ואני עם המגפים התל אביבים, אומרת, אוקי, אחורה פנה, והוא צוחק, ואומר שהוא שוכח שלרוב האנשים זה לא טבעי ללכת בבוץ. מסתבר שהוא עזב את צ'כיה לפני כשנתיים ועבר לגור במרכז מדיטציה חדש שרק נבנה בהונגריה, והכל שם בתולי ומבוצבץ... שמעתי על המרכז אוני נורא שמחה בשבילו! איזה יופי, ומחליטה שבהחלט בחורף הקרוב אמצא שבוע או שבועיים לבוא לשם ולשבת ריטריט. כן, המקום מתחיל למשוך אותי, עד עכשיו חיכיתי שהוא ייבנה, זה היה בתולי מדי ואני חושבת, אולי עכשיו הגיע הזמן לבקר שם.
אנחנו חוזרים למרכז מדיטציה. ארוחת צהרים מוגשת. על השביל אנחנו עומדים. הוא גבוה, מאד. גם אני למעשה גבוהה למדי. המורה מהמרכז בהונגריה עובר על ידינו ומחייך אלינו. סוף השיחה, הוא אומר: טוב, שתי שאלות בלתי נמנעות, בת כמה את ומה את עושה?
אני-34 הוא- 30
שנינו מופתעים. הוא נראה לי מבוגר יותר לא בפנים אלא בבגרות של השיחה והנעימות והג'נטלמניות האירופאית שלו. אני נראית לו הרבה יותר צעירה (מאז שאני מתרגלת מדיטציה חושבים שאני הרבה יותר צעירה, משעשע)
אני- הילרית, מטפלת באנרגיה, אבל עובדת כמטפלת בתינוק.
הוא- איש מחשבים
אני בליבי חושבת איזה מגניב, תמיד נמשכתי לאנשי מחשבים שהם גם רוחנים... הלב מתחיל להיפתח כלפיו, נעים...
הוא מה זה מתלהב - באמת? את מרפאה אנשים בהילינג? יווו, איזה מגניב! ממש מתלהב, ואומר לי, יוו, איזה יופי, יש לך את הדבר שלך שאת באמת אוהבת לעשות, קדימה, תעבדי בזה, תלמדי את זה, תרפאי אנשים. אני מופתעת, רוב האנשים מבטלים את זה והוא בשיא הכנות נלהב. שוב... הלב נפתח ונהיה חם וקרוב. יאללה, בוא נלך לאכול.

בעצם זה הסיפור והשיחת סיום על השביל מתארת מאד יפה את הזוגיות שלנו היום. הוא מאד תומך בדרכי המקצועית, אני דואגת שיאכל :-)
חזרתי לישראל. עדין, אמנם הייתה פגישה נעימה, אבל חוץ ממנו פגשתי כל מיני אנשים ולא ייחסתי לזה חשיבות. חשבתי שכשאגיע למקום בהונגריה אפגוש אותו וזה יהיה נחמד ומוכר. מפוצצת באנרגיה חזרתי לבן זוג בישראל. כל כך נלהבת אמרתי לו שאולי נעבור לגור ביחד בצפון!!!!!!!!
באותו יום פיטרו אותו מהעבודה. הוא היה מאד עצבני על זה והתנהג כמו מטורף, בעיני, הייתי בשוק מהתגובה האובר רגשית שלו, והיה ביננו פיצוץ. חשבתי לעצמי, אם הוא מגיב ככה לעבודה שבא עבד זמן קצר, איך הוא יתנהג עם כל מיני מכשולים שהחיים מביאים??? זה הטריד אותי מאד. אני לא ילדה ואני רוצה משפחה, ובליבי ביקשתי מילדיי העתידיים למצוא להם את אבא שלהם. היה ביננו ריב חזק ואני נטשתי, לגמרי. חברות שלי היום בשוק ממני, ואף מאוכזבות ממני, ואמרו לי, זוגיות זה לעמוד אחד לצד השני גם כשמחורבן, ואני אמרתי, בנות, סורי, לא, אין מצב. עדיף להיות לבד.
הייתי נחושה, והוא גם לא הבין מה קרה, ונולד כל כך הרבה סבל ועצב ביננו, זה היה מאד מבאס. אמרתי לחברותי בערב בנות נדיר באותו שבוע, אין לי כוח יותר לבחורים, באמת. אני מתמקדת בתרגול שלי ובלקדם את עצמי מקצועית, חליק, אין לי כוח יותר לדרמות האלה.

האיש הצ'כי היקר כתב לי מייל. לא עניתי מיד כי לא ייחסתי הרבה חשיבות והייתי עסוקה עם הדרמה עם הפרידה הזאת, חשבתי לענות עוד כמה ימים כשאתפנה רגשית. ואז הוא כתב לי עוד מייל: האם קיבלת את המייל שלי? ואז כבר עברו כמה ימים, והתחלנו להתכתב, ברגע קריטי עברנו לסקייפ, ובעוד רגע קריטי חיברנו את הוידאו, וזה היה הדייטים הראשונים שלנו, וזה הפך ליומיומי, וכל רגע פנוי, שלי, שלו. וזה היה זה. ידעתי לא דרך השכל, פשוט מין ברור כזה.
בלי לחץ אבל כאילו הכל קורה לכיוון הזה, כמו התברגות כזאת לתוך המקום שלך. אני מחפשת את [b]ה[/b] בן זוג שלי כבר כמה שנים, אני מחפשת את המשלים האנרגטי שלי, אני קוראת לו ומטפלת בי עם הבן זוג הפוטנציאלי שלי בביו אורגונומי, אפשר לומר אובססיבית כי אני רוצה אהבה וילדים ומשפחה, אבל לא יוצאת הרבה עם אנשים, שום בליינד דייט, מחכה. ואז הוא בא.
האיש שלי המקסים, זאת אהבה מדהימה. והיא גדלה כל יום. זה ממש אבל ממש ממש ממש לא מה שרואים בסרטים ובאגדות. זה אחר, זה אמיתי, לא היה לי קשר כזה אף פעם, הוא איש מאד אמיתי, מאד ישיר, לוגי, אני צוחקת עליו בסקייפ שצריך לדבר איתו ב"מחשבית" על מנת להסביר רגשות :-)
זה נהיה קשה לשאת, הקשר בשלט רחוק, והוא מחליט לבוא לבקר בישראל. אני חושבת שזה נורא רומנטי. הוא מציע שאולי בעצם אני כבר אבוא לגור (!) בהונגריה כי בסופו של דבר זה מה שיהיה, ואני, שאף פעם לא ביקשתי לי רומנטיקה אומרת לו שזה יהיה הרבה יותר רומנטי שהוא יבוא לפה קודם, והוא מסכים, אני מאוהבת |L|
השאר הוא הסטוריה, הוא בא מהר, בסוכות, ברור לי שזה זה, אבל יחד עם זאת אני מתפלצת. קופצים ביננו ריבים קטנים, שנינו אנשים חזקים, לא קל! אני רוצה לברוח, ממש, אמיתי. הרבה שנים כבר לבד, מתרגלת, מלאה בפני עצמי, מפחדת מהעימותים. בקלפים יוצא לי - trust - שוב ושוב! אז אני מחליטה לסמוך לגמרי על כל מה שקורה פה ונותנת לו לקחת אותי, מופתעת מהויתור.
הוא חוזר להונגריה, ועוזר לי מרחוק להתארגן, למכור את כל חפציי, לארוז מעט ולשלוח להונגריה, למצוא שוכר לדירה שלי, למצוא קונה לטוסטוס, להיפרד מהמשפחה ההמומה שלי.
ההורים שלי אומרים, איתך שום דבר כבר לא מפתיע אותנו... נו, אני חושבת, חינוך טוב של שנים! רק עכשיו הפרידה הזאת מהמשפחה יכול להתרחש. ההורים מאד מאד שמחים עבורי, האחים יותר שיפוטיים, חלק מהחברות דואגות, את לא מכירה אותו כמעט בשם אלוהים! אני לא מודאגת. רק קצת עצובה, אני אוהבת את החברות שלי, אבל שמחה להיפרד לעת עתה מישראל.
התחתנו באפריל 2009, היה צנוע וכיף, אחר כך שוב עם המשפחה הקרובה שלו ושלי ביוני, בטקס בודהיטסי, והנה אנחנו בבית עכשיו, הוא עובד על המחשב, אני משתפת אתכם בסיפור שלנו.
יש אהבה בעולם |L| והיא עוזרת לנו, כי אותם קצרים של כמעט ריבים שהיו לנו כשהוא בא לבקר אותי בישראל, חזרו וחוזרים ויחזרו במימדים גדולים יותר, אבל אנחנו ביחד, וזה כזה ביחד שמוכן לעבור קשיים ושנינו מציאותיים, ומעריכים את השיקוף שאנו מהווים האחד לשניה ולהיפך. וזה, זה הדבר שישאיר אותי איתו לעולמים.

אה, ושכחתי לציין שבערך בפגישה השלישית התווכחנו אם הילדים יהיו ב- הום סקולינג או אנסקולינג... מושלם ,לא? :)

איזה מתיקות!

אחח...אני קולטת שביליתי את הלילה בלקרוא את הסיפורים המתוקים האלה.
וכמו שאמרה קודמתי -
_כשהייתי רווקה וכאובה הייתי ממש מתעקשת שאנשים יספרו לי איך הם הכירו. ואם אפשר בצבעים מלהיבים.
זה נתן לי המון כוח. זה הפך את המיוחל לאפשרי._
אז זה נכון...זה נותן כוח :)

אז הנה סיפור קטן משלי ,ללא סוף טוב...עדיין....
גרתי בצפון ובדיוק החלטתי שעם בחורים חילוניים אני מפסיקה לצאת ,מעכשיו רוצה רק דתי ודתי כי רוצה להיות חוזרת בתשובה.
והתקשרה אלי ערב אחד חברהמדוסדסת ביותר (מהשורש דו"ס) ובהתרגשות סיפרה כי היא רוצה להכיר לי חבר טוב של בעלה.
האמת שמזה זמן רב היא מעונינת להכיר לי אותו אך מכיון שהיה חילוייני והיא יודעת את שאיפותיי הדוייסיות אז נמנעה.
ובכן, חידוש. בעלה פגש אותו והבחור בתשובה. איזו התרגשות ויאללה -חאפלה.
אמרתי לה - יעלה, את בטוחה שמדובר בדוייסי כי לי נמאס להתבלבל!
בטח,בטח -היא עונה- הוא אמר ליובל (בעלה) שאם הוא מוצא את אשתו ,תוך שלושה חודשים הוא מתחתן !! (שזו בהחלט ,כנראה, תעודת זהות של דוסים)
אז דברנו בטלפון ,אני וההוא. וכבר מהשיחה הראשונה ידעתי שיהיה משהו מאוד מעניין.
ונדברנו להפגש בעיר הקודש.
מרוגשת כולי הגעתי לבושה כפריקית דוסית מתפללת שהכול יהיה כרצונו יתברך ,ואז הוא נכנס למכוניתי :)
בחור חמוד חמוד ,לבוש כמו תל אביבי חילוני,מחייך ושואל - אמרו לך שאני בלי כיפה נכון?
אני מחייכת ועונה- אמרו לך שאני עם חצאית?

זהו.פגישה קצרה ,אך ממצה. חזרתי לביתה של אחותי מרוגשת כולי.
כולם ישנו בבית ואני גששתי אחר כלי כתיבה ודף, משרבטת בהתרגשות -
פגשתי את האיש שלי :)

היתה לי ודאות מתוקה שכזאת.

מממ....הודאות לא התממשה למציאות.
אולי אנחנו מגילגול אחר.
הוא עוד היה בתחילת תשובתו, אני הייתי יותר בעומקו של עניין.
הוא חשב שאנחנו מתאימים להיות ידידים ואני הייתי כבר מאוהבת.
אני חשבתי שאני כ"כ דוסית ובפשטות, היום אני יודעת שהמקום שלי יותר קרוב להיכן שהוא היה.
היום אני מתביישת לשוב וליצור קשר ,במיוחד אחרי שגיליתי שאולי הקסם שהוא הילך עלי נבע מכך שהוא יודע לדבר ולגעת בבחורות ( שרמנטי זו המילה המדויקת נדמה לי) ולי יש משיכה מיוחדת לקשרים עם הסוג הזה...:)

אני אעדכן כשיגיע הסוף הטוב :))

ושכחתי שכל הפואנטה היא שהמספרים של המקומות שלנו באוטובוס בכלל היינו אמורים לשבת ביחד מלכתחילה1! גם ממנו ביקשו לשבת במקום אחר כדי שהם יוכלו לשבת ביחד...בסוף יצא שבזכותם (שאני לא זוכרת לצערי מי הם היו בכלל) בזכותם ישבנו ביחד ונשארנו ביחד ואנחנו ביחד :-)

[b]נורומי[/b] נפגשו באוטובוס, כמה נפלא, נשמע כמו התחלה של סיפור כזה ששואלים אותך "מה?! באמת?! יואו איזה קטע..." אבל אתם יכולים לחשוב בראש משהו יותר מקורי לפי איך שכולן כותבים פה...
בסה"כ הסיפור שלנו נהיה מעניין כשנכנסים לפרטים ואם תתמידו תגלו בסוף למה.., אני במקור מקיבוץ קטן בדרום דרום הארץ צמוד לאילת ונור אהובי במקור ממושבה קטנה בצפון צפון הארץ-ראש פינה..
נור החליט לעזוב את הבית חצי שנה לפני, יככה קרה שהוא נסע לאילת לשנות גורלות וכשהיה בדרך חזרה לאחר גישוש חפוץ בדרום אני הייתי בדרך לגישוש חדש לקראת הצבא ומבחני התאמה וכו'. נפגשנו באוטובוס שיצא בבוקר יום חורפי מכיוון אילת לכיוון תל אביב קו 394. נור עלה לפני כי אני עליתי בתחנה של הקיבוץ, כשעליתי לאוטובוס (כצפוי) ישבו זוג במקום ובמקום שלידי (כצפוי) ושאלו אם איכפת לי לשבת במקום אחר פנוי.. ואני (כצפוי) הזעפתי פנים כי לא היה נראה שיש מקום פנוי אחר.. זה לקח בדיוק רגע או רגעיים עד שהמבט שלי קלט מקום פנוי באמצע המושב האחורי של האוטובוס..בסמוך לחמוד המתוק הזה עם הזקנקן הג'ינג'י (אני שונאת ג'ינג'ים). דילגתי לי אל המקום הפנוי (זה היה יום עליז במיוחד בשבילי) והתיישבתי לי ליד נור. הוא עם "קייס" גדול של דומבק (תוף) ואני עם אזניות מחוברות למפ3. נראה לי שאני מפרטת יותר מידי..(?).. בכל אופן שבוע אח"כ הוא עבר לגור איתי בקיבוץ עד שסיימתי יב' וכל החרא הזה והתגייסתי לחרא הבא , עד שנגמר לי והתחתנו. היום אנחנו [b]ביחד[/b] , שוב, מאושרים מתמיד ובחודש הבא חוגגים שנה לנישואינו! ואני אוהבת אותו מאוד מאוד מאוד הכי מאוד שבעולם והוא אותי ונורומי לנצח יחגגו אינשללה הרבה ימי הולדת .................אח איזה כיף

כשהייתי רווקה וכאובה הייתי ממש מתעקשת שאנשים יספרו לי איך הם הכירו. ואם אפשר בצבעים מלהיבים.
זה נתן לי המון כוח. זה הפך את המיוחל לאפשרי.

אז, גם שלנו יסופר אבל בהזדמנות...

איזה כיף להקפיץ את הדף הזה..
היה לי חבר במשך שנה, שכל הזמן אמר שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. הוא היה בחור טוב, ובאמת אהב אותי, אבל לא הרגשתי אותו דבר. ואז אחי התחתן, וראיתי איך הוא מסתכל על אשתו, ואיך אני מסתכלת על ההוא, וחתכתי.
בדיוק אחרי זה התחלתי עבודה חדשה, בחנות ספרים הומה אדם, אבל בלי קשר משמעותי עם אף אחד (ואחת). היו משמרות משעממות, ובחור שהעביר את זמנו בלהתקשקש עם כל הבנות. הוא ציטט לי את הספר של אושרת קוטלר בנגל (סיפור שמתחיל בדמעות, מומלץ בחום) אבל לא קרה הרבה מעבר. ואז חודש עבדתי במשרדים אחרים, ולא ראיתי אותו. היה איזה כנס של החברה, ובסוף אמרתי לו שאפשר לדבר גם מחוץ לשעות העבודה :-)
הכנס היה ביום שישי. יום ראשון הוא התקשר, דברנו קצת, יום שלישי היה הדייט הראשון שלנו, הוא הקריא לי שיר שכתב.. ביום שישי היה הדייט השני, ושנינו ידענו שזהו זה. אחרי חודשיים עברתי לדירה אחרת, עם קצת יותר שותפים אבל יותר מקום, והוא התנחל אצלי בכזו רמה שכבר שילם חלק מהשכר דירה. עכשיו, שנתיים וחצי אחרי, עדיין ביחד, ואוהבים יותר מתמיד.

שותפים שהופכים לבני זוג זו בכלל סאגה אחרת.. מנסיון :-)

אוי, איזה דף מגניב!

אנחנו הכרנו לפני 12 שנה, ברשת פורומים טרום עידן האינטרנט. שנינו היינו גיקים רציניים. הוא בן 14, אני בת 17. קישקשנו קצת בפורומים (בהם, אגב, היתה חובה להזדהות בשם המלא, ללא ניקים! בראייה לאחור זה די מוזר), דיברנו מעט בIRC (בעיקר על מוסיקה גותית אפלה), ואז הפורומים נסגרו.

כמה שנים לאחר מכן, חברתו של ידיד אחר מרשת הפורומים ההיא התקבלה לאותו חוג באוניברסיטה אליו אני התקבלתי. הפכנו לחברות. אז גרתי בדירת שותפים מצחינה ומזעזעת, ואילו היא גרה עם אותו גיק גותי מאז, שלמד בכלל בחוג אחר. מכיוון שאני רציתי לברוח מדירתי המבאסת, והם רצו לברוח מבעלת הבית שלהם, החלטנו שלושתנו לשכור דירה ביחד. במהלך שלוש השנים בהם התגוררנו יחד, כשותפים, הפכנו לידידים קרובים. את האוניברסיטה סיימנו כ"חברים הכי טובים", עם אופציה לעוד שריחפה באוויר אבל לא עשינו איתה יותר מדי (למעט נסיונות פה ושם שכשלו באותה מהירות בה הם צצו). אני חזרתי לעיר הולדתי, הוא עזב לדירה אחרת. שמרנו על קשר. אף אחד מאיתנו לא הצליח למצוא בן זוג - בדיעבד היה לנו קשה לוותר זה על זו...

שנה לאחר מכן נסעתי לחו"ל לכמה חודשים. ואז הבנתי. התקשרתי אליו. החלטנו. שמרנו אמונים בכל הזמן שהייתי בקצה השני של העולם. ארבעה חודשים לאחר חזרתי לארץ עברנו לגור ביחד (לא שזה חידוש במקרה שלנו :-)) ושנה אחרי זה התחתנו.

מסקנה: יש דברים טובים שצומחים מדירות שותפים :) במקרה שלי, אני ידעתי שהוא לא עושה כלים עוד לפני שידעתי איך הוא במיטה...

[po]מקווה לטוב[/po] - עצם השם שבחרת לעצמך אומר הכל לדעתי.
הכרתי את הדף הזה כשהייתי לבד. התרגשתי מהסיפורים וחיכיתי לכתוב את שלי.
חיכיתי וקיוויתי.
זה קרה. זה קורה. גם לך.
[b]בהצלחה ובתקווה[/b] |*|

דף מקסים ומעודד.
אני בת 33 ועדיין רווקה. כול כך הייתי רוצה למצוא כבר את האחד, או שהוא כבר ימצא אותי...מקווה שיש עוד סיכוי,
אשמח לשמוע על סיפורים מדהימים שהתחילו מגיל 33 לערך...
מקווה שביום מן הימים (מקווה בקרוב) אספר כאן גם אני על סיפור האהבה שלי שהתחיל וממשיך באושר ועושר..@}|L|@}

איזה כיף שהדף הזה חזר לחיים.. תמשיכו @}

איזה כיף לחזור לרגע הזה....הרגשתי את אהובי מגיע אליי עוד בטרם סובבתי את הראש, סיפור כייפי ומקסים...אז ככה:
יום אחד חבר טוב עבר לגור בבית חדש עם שותף חדש והזמין אותי לקפה ולראות את המקום, ישבתי איתו בסלון ולפתע הרגשתי הרגשה מוזרה בכל הגוף וקול קטן שאמר לי שברגע שאני אסובב את הראש חיי לא יהיו אותו דבר...וכך היה....הסתובבתי וראיתי איש מ-ד-ה-י-ם, גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות וגדולות מה שנקרא חתיך על!!! ואמרתי אולי אפילו בקול רם וואו!..(פדיחה...) מיד התחלתי לגמגם וקצת לדבר שטויות ובדיעבד הוא סיפר לי שהוא חשב שזה חמוד מצידי..ההתרגשות שראו עליי...למזלי נדלקנו אחד על השני ומצאנו תירוץ נהדר לסוע לים ולהישאר שם באוהל עד למחרת....וזהו בערך משם כבר הכל היסטוריה, היום 6 שנים אחרי אנחנו גרים בבית קטן וחמוד עם שני ילדים מתוקים ואהבה עדיין פורחת...:-]

סיפור יפה {@

{@

שעת לילה מאוחרת, ניו יורק סיטי, הגבר שלי נושם נשימות של ישנים לא רחוק ממני, ועלי מרחפת רוח כתיבה, רוח שיתוף, רוח סיגריה עם וויסקי קטן ליד.
הכרנו לפני שבעה חודשים שמרגישים כמו שנים רבות טובות ועמוקות, במנילה, בירת הפיליפינים, בנסיבות קשות שהולידו קסם.
אני הגעתי לשם לתמוך בבעלה של אחותי (שנשארה בארץ עם שני ילדים קטנים ונפלאים) בניתוח השתלת כלייה.
אהובי הגיע לשם לתמוך בבת שלו (גרוש+2) בניתוח השתלת כלייה.
כחודש קודם לכן ראיתי תוכנית טלוויזיה בה ראיינו את אהובי (הוא צייר), ומצאתי עצמי מרותקת. לא הכרתי כ"כ טוב את עבודותיו, את דמותו, ובכ"ז לקראת סוף הריאיון הרגשתי שאם היינו מכירים במציאות היינו מתחברים בקלות. לא חשבתי בכלל בכיוון הזוגי שכן הוא מבוגר ממני בדי הרבה שנים, והוא גם בטלוויזיה בעוד אני סך הכל על הכורסא מול הטלוויזיה :)
ואז אחותי ובעלה הציעו לי לנסוע, והסכמתי מיד לעזור, וכששאלתי מי עוד יהיה שם, אם יהיו עוד ישראלים, הם סיפרו לי שיהיה זה ויהיה זה, ויהיה הצייר הזה והזה אם שמעתי עליו, הבת שלו עושה עם בעלה של אחותי דיאליזות והם מכירים אותה כבר 4 שנים.
הופתעתי מצירוף המקרים.
טסתי.
בלילה שהגעתי, גיסי, שכבר היה שם, הכיר לי את אהובי ואת חבר שלו ואת חברה של הבת שלו שהיו איתו (הבת כבר הייתה מאושפזת) כך שכשהוא עצמו יאושפז לא אשאר לבד בעיר הגדולה.
ומנילה היא עיר גדולה. היא עיר קשה. היא עיר מזוהמת. אבל היא העיר בה מצאתי את אהבת חיי ואהבת חיי מצא את אהבת חייו.
הייתי שם שבועיים סך הכל. אהובי היה שם חודש- הגיע שבוע לפני וחזר שבוע אחרי.
אלה היו שבועיים קשים, מותחים, מעייפים, מפחידים, מרתקים.
הימים עברו בעיקר בבית החולים, הלילות עברו על ספסל, אני והוא ועולם שלם רק שלנו.
למרות שכל התנאים איפשרו (בדידות, חדר במלון, אלכוהול, שעות לילה מאוחרות, ובעיקר משיכה אדירה מכל הבחינות) כלום פיזי לא קרה ביננו שם. זה לא הרגיש ראוי, לא לו ולא לי, ולשנינו היה ברור שכך יהיה גם בלי שדיברנו על זה.
בלילה האחרון שלי שם נשארנו ערים עד שעה מאוחרת במיוחד. יושבים על ספסל, מדברים, כל אחד עם נשמתו הגועשת בתוכו, ולראשונה מזה שבועיים הרמנו ראש ובשמיים האפלים היו גם כוכבים.
למרות שניסיתי להכחיש ביני לביני ולהילחם בהרגשה (מפאת גילו בעיקר) ידעתי שאני מאוהבת.
ביום האחרון שלי שם הסתובבנו כל היום יחד עם חבר שלו עד הרגע בו נסעתי לאסוף את גיסי מבית החולים אל שדה התעופה. הפרידה הייתה קשה בעיקר כי טרם אמרנו במילים את הדברים, טרם נגענו ולא ידענו מה יהיה, אם יהיה, בארץ.
שבוע שלם חיכיתי בארץ שהוא יחזור. שבוע שלי הרגיש כמו נצח, ולו, שם במנילה, הרגיש כמו שבעה נצחים.
ואז הוא חזר. והתקשר. ונפגשנו. התחבקנו ברחוב חיבוק שלעולם יישאר על זרועותי. דיברנו. שתינו. שכבנו. חגגנו את החופש.
הוא רוצה להתחתן רק אם זה איתי והוא רוצה עוד ילדים רק אם הם שלנו.
אחרי חודשיים עברתי לגור איתו.
הכל קרה בטבעיות, בפשטות, בבהירות.
עכשיו אנחנו יחד בחופשה.
הניתוחים, תודה לאל, עברו בהצלחה, ולמרות כל הדרמות המאיימות שרחשו וגעשו אינסוף סביב גיסי וסביב הבת של אהובי, הם בסדר עכשיו, חזרו ארצה בריאים, ומתחזקים מיום ליום.
בימים בהם חזרנו לארץ, מנילה נסגרה לניתוחי השתלה לזרים.
חשבתי לכתוב את הסיפור בדף הסיפורים הקוסמיים, כי כך אני מרגישה, אבל כנראה שכך מרגישים כל האוהבים בקשר לסיפור שלהם.
והנה הוא קורא לי למיטה.

[u]:"מצאתי את אהבת חיי, מה הייתי אמור לעשות, להגיד לה לחזור אחר כך?"[/u]
:-)

שנינו למדנו באותה אוניברסיטה, באותם שני חוגים, מה שהיה נדיר מאד. יצא שנפגשנו המון פעמים. הוא שם לב אלי ואני לא.
ויום אחד הוא הסיע אותי הביתה מפעילות של החוג בערב, ופטפטנו בכיף. יצאתי אז עם מישהו אחר והוא ידע את זה, אבל התידדנו ממש בקלות והחלטנו ללכת לראות איזה סרט ביחד, מתוך ההבהרה שזה אפלטוני לחלוטין. הלכנו לסרט, ויום יומיים אחרי כן התעוררתי לפנות בוקר בדירה של הבחור שיצאתי איתו אז והסתכלתי עליו ישן, ופתאום הבנתי שאני מתפשרת על מישהו לא נחמד, לא נבון, שלא משמח אותי ושאני לא ממש מחבבת או נמשכת אליו. פשוט פתאום בהשוואה לידיד המקסים החדש שלי הוא נראה כמו שהוא באמת. וקמתי בשקט ואספתי את הדברים שלי והלכתי.
והמשכתי להתראות עם ידידי החדש, אבל לא חשבתי עליו כ"מועמד". הייתי מאד נסערת מהראיה החדשה של הדברים שנפתחה לפני, שמגיע לי יותר טוב מהחיים, ושאני לא צריכה להתפשר על פחות מאושר, שלא הייתי מוכנה בכלל לישם אותה.
אבל המשכנו לבלות זמן ביחד, ויום אחד הוא אמר לי שהוא מבין שאני לא רוצה להתחייב וכולי, אבל שהוא ממש אוהב אותי ורוצה להיות איתי, ולראשונה בחיי לא חשבתי יותר מדי ואמרתי "גם אני".
ובערך שבוע אחר כך השותף המגעיל שלי לדירה עלה לי על העצבים בצורה מוחלטת ואמרתי לו לעוף משם, ובאותה נשימה שאלתי אותו אם הוא רוצה לעבור לגור איתי. הוא אמר שכן. שנה אחרי זה היינו נשואים. ושבוע שעבר חגגנו את יום הנישואים העשירי.
כשמישהו שלמד איתנו שאל מה היה כל כך דחוף לנו להתחתן כל כך מהר וכל כך צעירים, אהובי אמר לו בפשטות:"מצאתי את אהבת חיי, מה הייתי אמור לעשות, להגיד לה לחזור אחר כך?"

[po]או רורה[/po] ,
אני כותבת לך ב [po]חברים והכרויות[/po]

במשך כל בה"ס יסודי וחלק מהתיכון הייתי מאוהבת בילד אחד. פעם הוא סיפר לי שהוא פגש ילד אחד מקסים, שמו עמית, ושהעמית הזה הוא בחור נורא חכם ומקסים.
כשהגעתי לבה"ס תיכון הגעתי בחופש לראות את רשימות השיבוץ למגמות וראיתי שעמית איתי (ביולוגית). הפכנו חברים מאוד טובים כשאני מאוהבת במישהו אחר. אז טיולים יחד, בגרויות, מפגשים, שיחות ארוכות על החיים ומשמעותם, ויכוחים לוהטים של בני עשרה על אידאולוגיות - הוא מתכונן להגשים בקיבוץ, אני בתקופה הראנדיסטית - כייף. המישהו האחר שהייתי מאוהבת בו ואני היינו זוג כ - 7 שנים שבתקופתן עברנו את הצבא, טיילנו בעולם (חלק מהזמן עם עמית) התחלנו ללמוד ועמית החבר הכי טוב שלי. שני הזוגות היו חברים. נפרדתי מבן הזוג בתקופת הטכניון, עמית נפרד מזוגתו ועמית היה זה שניחם אותי וליווה אותי בפרידה. ניחם עלאק מפני שמתישהו הוא הצליח להכניס אותי למיטה. זה היה ממש לא בתכנון שלי וההסבר היחידי להצלחה שלו נעוץ בג'וינט הראשון שלי, אותו סיפק עמית כמובן. אז הוא גם דירדר אותי לסמים..
טוב, הייתה תקופה של יזיזות במהלכה עמית הבהיר לי שהוא מעוניין רק בזה. הרי הוא יצא מזוגיות של 6 שנם ויש כ"כ הרבה נשים שחיכו להנות ממנו.. באיזשהו שלב נמאס לי והתאהבתי בחבר לעבודה. יצאנו כשנה ביחד והייתי מאוד מאוהבת. בינתיים עמית טייל בעולם והיינו כל הזמן בקשר טלפוני, מכתבים, מיילים. עם החבר הייתי רבה ומתפייסת ובביקור של עמית בארץ, בין טיול לטיול, הוא הצליח לשכנע אותי שאנחנו לא מתאימים ונפרדנו סופית. עמית עדיין לא הציע שום דבר ואני אהבתי אותו - כחבר, כמו תמיד. עמית ליווה אותי במערכות היחסים הקצרות שהיו לי אח"כ במה שאני מכנה תקופת הרווקות העליזה. מלווה זה אומר שהוא יורד על הגברים בחיי ואני מסבירה לו שהוא קנאי בהכחשה.
כשעמית נסע לעשות את התואר השני בבוסטון באתי להיפרד וביליתי איתו את כל היום שלפני. בסוף היום הוא הוריד אותי בתחנת הרכבת לחיפה ואמר לי" אל תדאגי, אני אמשיך לשמור עלייך גם משם". הוא היה נורא עצוב וגם אני. התחבקנו וחזרתי הביתה. בבוקר התעוררתי והבנתי שאני באמת אוהבת אותו כמו תמיד. באמת. אוהבת. כנראה בגלל זה תמיד היה לי הכי כייף לבלות איתו. חיכיתי שינחת ויתקשר מבוסטון וכשהתקשר אמרתי לו. הוא לא התלהב ואמר שלא מתאים לו להרוס את החברות הארוכה והעמוקה שלנו. אני הרגשתי שהוא אוהב אותי אבל מה לעשות, המשכתי בחיי ויצאתי עם בחורים ואפילו התאהבתי באחד שהתנהג אלי ממש לא יפה. מערכת יחסים מאוד לא בריאה ואז החלטתי לסוע לבקר את עמית בבוסטון. אגב, עמית גר בבוסטון עם אותו אקס שלי של ה - 7 שנים. הרי כולנו היינו חברים טובים מהתיכון ואני והאקס נשארנו חברים טובים. הגעתי לבוסטון, עמית אסף אותי משדה התעופה, הסתכלתי לו בעיניים וראיתי כמה שהוא התגעגע וראיתי כמה שהוא אוהב. זהו - מאז אנחנו יחד. חזרתי לארץ, אחרי כמה חודשים ארזתי את חיי, כולל שתי הכלבות ונסעתי לשם. האקס כבר חזר לארץ. גרנו שם שנתיים מדהימות וכייפיות, חזרנו לארץ, גיליתי שאני בהריון. השתלם להיות חברים טובים כ"כ הרבה זמן היינו מתואמים בגישות לחיים - לא נישאנו, החלטנו יחד שלא נחתוך בולבולים, לא נחסן, נלד בבית, צמחונות בקיצור - נחיה באופן ולא הייתי צריחה לשכנע אפילו.
מאז אנו חיים באושר עם שני ילדים חמודים ,תינוקת אחת טרייה, שתי כלבות (אחת מהן חזרה איתי מבוסטון השנייה שהגיעה לשם נפטרה בגיל 20) ושלושה חתולים. יש לנו המון זכרונות וחוויות משותפות אבל לפעמים זה גם לרעתי שהבחור מכיר אותי כ"כ טוב..

אז לפי הסיפורים פה אנחנו הזוג השני עם השמות עמית ודנה (שם המשפחה של הזוג הראשון גל? לבן שלנו קוראים גל)

האקס עדיין החבר הכי טוב שלנו, חי לו עם אשתו המקסימה בעיר הגדולה.
הילד שהייתי מאוהבת בו כל היסודי, ושסיפר לי לראשונה על עמית, גם הוא מהחברים הטובים ביותר שלנו, חי באוסטרליה עם אשתו המקסימה וילדיהם והם חיים באושר ובאופן. מאוד באופן.

עדיין הכי כייף לי עם עמית, אנחנו עדיין מנהלים שיחות ארוכות על החיים, באוטו, כשהילדים נרדמים ואפשר לכבות את ה"פים פם פם", עדיין מטיילים יחד בעולם והוא עדיין החבר הכי טוב שלי.
אה, אנחנו גם עדיין יזיזים, אבל עם הג'ויינטים הפסקתי - הריונות, הנקות [po]והילה קר[/po] שמפחידה אותי.

מוצאים כאלה ברשת כמו שמוצאים אותם בכל מקום.
הנסיון שלי עם חברות רווקות באמצע שנות ה30 שלהן, לא אומר שאין גברים כאלה.
מה שאני רואה, אצל חברה טובה לדוגמא, הוא קושי עצום להתפשר, ותחושה שכל מערכת יחסים חדשה היא שדה קרב עם פוטנצייאל לפגיעה.

ואני לא אומרת שלא. אבל הן מצפות רק לזה, לא לטוב.

ושוב, אני מסתמכת רק על הנסיון שלי, עם החברות והגיסות שלי. לא רוצה להעליב אף אחד.

איזה סיפור מעולה,
איפה, איפה מוצאים כאלה ברשת, תגלי...
אח , אחד הדפים האהובים חוזר ל [po]מה חדש[/po] , יחי!

דף מקסים... נעים לקרוא, ונעים להיזכר איך היה אצלנו.
פעם היה לי בלוג באחד מהאתרים המארחים בלוגים. פתחתי אותו למטרות תרפויטיות, בתקופה שהייתי בהריון ונפרדתי מבעלי. זה היה בלוג אינטימי וחושפני מבחינה רגשית. חוץ מזה כתבתי גם קצת על פוליטיקה, תרבות, מוסיקולוגיה, ספרות וכל מיני הרהורים. מפה לשם, התקדמתי בהליכים, ילדתי בליוויה של [po]ניצן אמ[/po] חברתי המשובחת, היו זמנים קשים אבל התמודדתי והתחיל להיות יותר טוב, והבלוג הפך לתחביב. נוצר לי איזה מין בסיס קוראים בגודל בינוני שאהבו לקרוא אותי ואני אהבתי שהם קוראים.
יום אחד נדדתי במקרה לבלוג אחר באותו אתר שלא הכרתי, אבל הייתי כמעט היחידה שלא הכירה: זה היה בלוג פופולרי מאד, ומהר מאד הבנתי למה. מצחיק - לעיתים עד דמעות, רהוט, חכם. השארתי תגובה מתפעלת, והוא הפתיע אותי בהכרות די אינטימית עם הבלוג שלי. מסתבר שהוא היה קורא אותי בסתר!
בעקבות האינצידנט הוא שלח לי מייל מקסים והחמיא לכתיבה שלי. אני בינתיים קראתי את הבלוג שלו אחורה, הוא לא כתב הרבה על עצמו אבל הוזכרו צאצאים, חשבתי שהוא בטח נשוי (טעות - גרוש) ולא חשבתי עליו באופן רומנטי. כן חשבתי עליו בתור איש נחמד מאד וכותב מוכשר. עניתי למייל שלו, החמאתי בחזרה, והיתה חליפת מיילים קצרה, בין יאהו לואללה (זה רלוונטי לסיפור, כפי שתיוכחו). בשלב מסויים הוא הציע, בבישנות מקסימה, שניפגש. כתבתי לו שהוא יודע עלי הרבה (כאמור, בלוג חושפני) ואני עליו - כלום, ואולי שיספר לי קצת על עצמו.
המייל הזה לא הגיע לתעודתו.

אחרי כמה ימים של ציפיה לתגובה, הוא כתב לי שוב שהוא מתנצל אם עבר את הגבול. עניתי לו שאוי ואבוי, לא קיבלת את התשובה שלי? כתבתי שאני לא יודעת עליך כלום ושתספר לי קצת על עצמך.
המייל הזה הגיע אליו בג'יבריש, יו-טי-אף על גבי יו-טי-אף או להיפך או מה, בלתי ניתן לפענוח.

עברנו לאנגלית. חזרתי על הבקשה בשלישית והוא שלח לי מסמך וורד.
שלא נפתח.

כתבתי לו: זה כנראה סימן שאנחנו צריכים לעבור למדיום אחר, וצירפתי את מספר הטלפון שלי...
בינתיים הצלחתי איכשהו לפתוח את המסמך, והוא היה... מקסים כבר כתבתי איפשהו?
דיברנו, קבענו להיפגש, החלפנו תמונות של הילדים שבהם אנחנו במקרה גם מופיעים ובמקרה התמונה גם מחמיאה לנו במיוחד, ונפגשנו.
זיקוקים, כינורות, אושר (יחסי) ועושר (רוחני).

בקרוב אצלי...אמן.

המשכתי.

אחרי שנתיים וחצי התחתנו.

משתפת פעולה.
הכרנו בקופידון לפני חמש שנים. אני ראיתי תמונה, התלהבתי נורא ויצרתי קשר. לי לא הייתה תמונה, מה שקצת הפריע לבעלי היקר.....
בסופו של דבר הוא "הסכים".. ואז נפגשנו.

כשראיתי אותו לא האמנתי. יותר מוצלח מהתמונה, אין מילים.. רק אחרי שנרגעתי מכמה שהתלהבתי מהחזות החיצונית שלו ראיתי את האדם המדהים שהוא.

אחרי שבועיים התאהבתי בו לגמריי. זהו. שבועיים.

[u]אז החלטתי להקפיץ[/u]

אינטרנט. קופידון.!!!! הסיפור המלא: בפעם אחרת.

הרבה דפים עם אנרגיות קשות במה חדש אז החלטתי להקפיץ כמה נחמדים ונעימים (אם יבוא אורח הבית יהיה מסודר לכבודו)

:-D מקסים. אהבתי את הבדלי הגרסאות

דף מקסים.
הסיפור שלנו:
בגיל 16 חברה שלי הציעה לי להצטרף אליה ואל ה"לשעבר" שלה לשבוע בכינרת. אני הבאתי עוד ידיד שהכרתי במחנה קיץ. הלשעבר שלה הביא שני חברים טובים ועוד מישהי שאני לא זוכרת איך היתה קשורה ולמי.
מכל העניין נורא מצאו חן בעיני שניים אותו "לשעבר" ואחד החברים שלו. גיששתי בשני הכוונים היתה היענות מרשימה מצד הלשעבר. הפכנו לחברים און אנד אוף לתקופה ארוכה (יחסית לגיל 16).
בינתיים הכרתי יותר טוב את החברים שלו, גם זה שהצטרף אלינו לכנרת. הוא באמת היה חמוד.
עם הזמן נהייתי חברה טובה מאוד של אותו חבר. אפילו שידכתי לו אחת מהחברות שלי. נשבענו שלא יהיה ביננו משהו כדי לא להרוס את מה שיש.
בצבא הקשר התהדק. רני שירתתי בנתניה והוא בחיפה. הרבה פעמים הוא הגיע ללילה לבקר בדירה שלי ונשאר לישון, אבל עוד לא קרה כלום. בשלב מסוים אחת השותפות שלי צעקה עלי "תחליטו כבר מה אתם! אתם חברים או לא?" אז החלטנו. שכן.
זהו. 14 שנים מהפגישה הראשונה שלנו אנחנו נשואים עם קטנטונת אחת מתוקה להפליא.

הגרסא שלו (פחות או יותר): פגשתי בכנרת חברה של חברה של חבר. בהתחלה לא מצאה חן בעיני. אח"כ ראיתי אותה בביקיני הסגול ואז התחלתי לרדוף אחריה. שלוש שנים לקח לי ובסוף הצלחתי.

כתבתי כאן המון בעבר. עכשיו נכנסת, כותבת פחות, אבל הדף הזה מדגדג לי.

התגרשתי לפני שנתיים בערך ושיתפתי כאן במסלול הלא פשוט של לצאת מעולם הזוגיות לעולם של לבד.
עברתי שנים לא פשוטות, מבגרות עם המון תמיכה, גם כאן באתר.

הייתי רשומה בכמה אתרי אינטרנט. לפני יותר משנה, התעורר בן זוגי היום, אז הוא היה כבר גרוש...
הוא התעורר וחש בצורך אדיר להרשם לאתר הכירות. נכנס, שילם והחל לגלוש.
הוא שלח הודעה לי ולעוד כמה.
אני הייתי בסוף שבוע מדהים עם חברה טובה שעודדה אותי לצאת מעוד קשר לא בריא שהייתי בו.
בסוף אותה שבת כתבנו יחד בקשה ברורה לזוגיות שיש בה חברות אהבה אינטימיות, תשוקה, מחוייבות. ביקשתי גם שיסתדר טוב עם ילדי.

וזה קרה, החיבור הזה ביננו.
דיברנו בטלפון כמה שבועות עד שנפגשנו. הוא מצא חן בעיני מאוד. סוף סוף פגשתי בן אדם עם לב זהב עם רגישות גדולה.
יש ביננו קשר מופלא, באמת כל מה שביקשתי...

איזה כיף, סוף סוף סיפור חדש פה... :-)
אילה, נשמע שיש לך חברים טובים....

הוא כתב לי מכתב ארוך ומצחיק מאוד באתר שהייתי רשומה אליו . עניתי לו מאוד לא בנימוס הוא כתב לי תתקללי שזה תהי יותר קלילה עניתי לו כבר יותר נחמד ואז שאלתי אם אני יכולה לראות תמונה שלו והוא שלח אחת וכתב למטה תמונה של אליהו כוס חלב . הוא נראה לי חתיך אבל הפרצוף שלו נראה לי עקום אז ביקשתי עוד תמונה והוא שלח עוד אחת שהיה כתוב שהיא של הבן של הבת דודה של השכנה . חשבתי שהוא חתיך אבל הייתי קצת מודאגת מהפרצוף העקום.
הוא שלח לי מספר טלפון ואז ראיתי שהוא און ליין ב6 בבוקר אז שאלתי למה הוא קם בשעה כזאת והוא ענה שלפעמים הוא מתעורר מוקדם וחוזר לישון .
חזרתי גם לישון וכשקמתי התקשרתי אליו הייתה שיחה נחמדה לא קבענו כלום . אחרי כמה שיחות טלפון נחמדות הייתה אחת ב9 בערב אני הייתי בפארק עם הכלבה ולא היה לי כוח לצאת אז אמרתי לו שיבוא אלי הבייתה לבלינד דייט . הוא הסכים . התקלחתי ולבשתי גלביה הוא הגיע לבוש בטרנינג גזור . הוא היה נחמד וגם נורא יפה וחתיך עם פרצוף לא עקום אבל בכלל לא פוטוגני.אמר לי שיש לו תחביב לפתוח לאנשים את המקררים ופתח את המקרר למזלו הוא לא נשאב פנימה מהואקום . בנתיים הוא שתה את כל הבחרובסקה שהוא מצא והיה די שיכור וגם ביקש אוכל הכנתי לו פופ קורן והוא ישב על השיש במטבח וחיכה . היה כבר די מאוחר והוא היה די שיכור ואני לא שמחתי שהוא ינהג למושב שבו הוא גר אבל הוא התעקש. נפגשנו עוד איזה שלוש פעמים וכולן היו נחמדות ונעימות ובינהן היו שיחות טלפון ארוכות ונעימות. ואז הוא לא ענה לי יום שלם לטלפון ואני הייתי ממש מתוסכלת ומבוהלת . הוא התקשר אלי ואמר שהוא חשב על זה ושאין לזה סיכוי למרות שאני הבחורה הכי מצחיקה שהוא פגש ואני מקסימה והוא ישמח להשאר חבר שלי. אמרתי לו שהוא טועה שיש לזה את כל הסיכוי בעולם ושכמה שזה לא נוח כרגע אני יודעת שנועדנו להיות ביחד. הוא אמר שאולי זאת האמת שלי אבל בטוח לא האמת שלו . ואחרי שיחה ארוכה אך מייאשת נפרדנו.
הייתי עצובה ומבואסת כמו שלא ידעתי שאני יכולה להיות .בכל זאת זה היה רק שבוע ניסיתי לומר לעצמי ,אבל עדיין הרגשתי ממש ממש רע ועצוב.
חברים וחברות שלי לקחו אותי לכל מיני מקומות שאני לא איהיה בבית בדיכאון . יום או יומיים אחרי ישבתי עם חבר שלי בחומוסיה וכשיצאנו ממנה היה שלט ענק SALE לחנות מנורות שלידה אמרתי לו בוא נכנס ונכנסנו. הייתה שם מנורה שמצאה חן בעיני אבל הייתה יקרה מיד הם אמרו שהם סוגרים את החנות ביום שישי זה היה יום שני .לקחתי כרטיס ביקור וכל יום התקשרתי לשאול אם המחיר ירד ביום רביעי חזרנו אני והחבר וקניתי את המנורה כלומר החבר קנה חצי וחבר אחר שהיה מאוד מודאג קנה את החצי השני (כלומר הבטיח לשלם אותו)
בערב של אותו יום התקשרתי לב"ז ואמרתי לו שהתקשרתי להיות חברה שלו הוא צחק ואמר שהוא שמח ושהוא קיוה שזה מה שיהיה. שאלתי אותו עם החברות כוללת סקס והוא אמר if the opportunity will rise אמרתי לו i can rise it .
קבענו שיבוא אלי הוא בא בצהריים של למחרת דיברנו ומאותו יום הוא בעצם לא הלך. מעט זמן אחרי זה הוא תלה את המנורה החדשה עבורי - והמון אור חדש נכנס לחיי
אחרי כמה שבועות נסענו לדירה הישנה שלו להביא את הדברים שלו ( באותה הזדמנות ההורים נפגשו)
מאז אנחנו ביחד .

גם אני רוצה:
הסיפור שלי: אני בת 15, מרגישה על גג העולם, עסוקה מאוד: בתנועה, בחוגים (פסנתר, מקהלת ביה"ס וריקוד), חברים, חברות, לימודים, ספרים, בולעת את העולם. בתחילת השנה מגיע תלמיד חדש מהצפון. כל הבנות נרגשות- הוא נראה טוב, וגם מנגן על גיטרה. לי הוא נראה נחמד, לא יותר מזה. הוא מקים להקה- איזה שרמנטי מצידו- ובוחן נערות לשירה. אני ניגשת כמובן: אני אוהבת ויודעת לשיר, ואני מחפשת תמיד עוד עיסוקים. אני מתקבלת בקלות. הוא מודיע לי, ולשאר חברי הלהקה על חזרות פעמיים בשבוע. בשבוע הראשון אני מגיעה כנדרש, גם בשבוע השני. בשבוע השלישי אני מודיעה לו ברגע האחרון על ביטול בגלל התחייבות אחרת בתנועה. בשבוע לאחריו אני מבטלת שוב פעם אחת בגלל פגישה עם חברות. אני מתחילה להגיע באופן לא סדיר, לא תמיד מודיעה, אבל ההופעות שלנו מאוד מוצלחות. אני מרוצה מאוד. אחרי חצי שנה הוא מזמין אותי לשיחה, אני לא מבינה מאיפה הוא נפל עלי. הוא מסביר לי ברצינות רבה, תהומית, שהוא מאוד מאוד מרוצה ממני, אני שרה טוב ויודעת להופיע, אבל הוא לא יוכל להמשיך איתי בלהקה שלו אם אני מזלזלת בחזרות. אני מסבירה לו שיש לי עוד 1001 עיסוקים והוא צריך להבין אותי. הוא אומר שהוא מבין שהלהקה לא חשובה לי כמו שהיא חשובה לו. אני נבהלת פתאום ומתחילה לבכות משום מה, הוא מחבק אותי, אני מחבקת בחזרה, אנחנו מתנשקים נשיקה גמלונית ומוזרה (טוב, לשנינו זו הפעם הראשונה). כמובן שאחר כך אני לא מחמיצה אף חזרה... אחרי 9 שנים אנחנו מתחתנים בחתונה שמחה שבה אנחנו גם מופיעים עם הלהקה, אחרי עוד 7 שנים הגדולה נולדת ואנחנו הופכים למשפחה.
הסיפור שלו (כמו שהוא אוהב לספר): הגעתי לעיר חדשה והקמתי להקה. הייתה זמרת ממש טובה, אבל לא אחראית, חשבתי להעיף אותה, אבל היא נבהלה ולא עזבה אותי, עד היום היא לא עוזבת רק מהפחד שאני אעיף אותה מהלהקה.

וואו... טוב אז ככה.
לפני חמש שנים עם כרטיס טיסה לגרמניה ביד התכלבתי אצל אחי המאמץ בקיבוץ על מזרון בסלון כדי לא לשלם שכר דירה. אחי, בעל ההומור המעוות ביותר שאני מכירה, החליט שזה מאוד מאוד מצחיק לפתוח לי כרטיס באתר הכרויות. לילה אחת נדדה שנתי ונדדתי לי ברחבי הנט עד שנגמרו לי הנדודים ונכנסתי לאותו אתר הכרויות, סתם מתוך סקרנות. האיש הרבעי שראיתי היה הוא מישהו שנראה לי אדם מקסים להכיר. הוצאתי את הדוא"ל שלו וחשבתי לעצמי שחבר לעת זה דבר נחמד, לא בניתי בכלל על היכרות ברמה הרומנטית. התכתבנו מעט ואז התחילו קצת בעיות בקיבוץ ומשהו אמר לי שאני צריכה להתאורר קצת. פתאום קיבלתי מסר מהאיש שיש לו הצעה מפתה בשבילי, התקשרתי אליו והוא הציע לי לבוא לעשות בייביסיטר לחתולים של חבר שלו בתמורה למגורים בדירה של החבר. בדיוק בזמן. נשמע לי מתאים בדיוק בשבילי. זהו, מעבר לזה לא דיברנו בכלל.
קבענו ליום שישי בערב, הוא (המופרע) השאיר לי מפתח לדירה שלו מתחת למחצלת בכניסה ואני (חסרת האחריות) לקחתי אוטובוס אחרון לעיר הגדולה בלי שום אפשרות לברוח ובלי להכיר אף אחד.
לילה לפני שנסעתי ראיתי כוכב נופל, ראיתי המוני כוכבים נופלים (סיני) אבל מעולם לא ראיתי מחזה כזה, הוא היה ענקי וברור והשאיר אחריו שובל נהדר. ביקשתי משאלה מוזרה שבכלל לא הייתי מודעת להיותה משאלה שלי, ביקשתי למצוא מחר את האחד והיחידי.
ארבע שעות חיכיתי לו בדירה שלו עם שני החתולים שלו עד שהוא חזר מהעבודה, שתינו בירה והלכנו לדירה של החבר, אותה דירה שהיתה אמורה להיות המקלט שלי לימים הקרובים. הגענו דיברנו עוד קצת ואז הוא הלך והשאיר אותי עם שני חתולים פושעים ולא ידידותיים בעליל. אחרי שעתיים שלא הצלחתי להרדם (כי חתול אחד שחור כל הזמן לעס לי את הידיים והרגליים) פתאום צלצל הטלפון-גם הוא לא הצליח להרדם. המשכנו לדבר עוד המון בטלפון באותו לילה וקבענו למחרת טיול בים.
כעבור שלושה ימים זמן השהות שלי בעיר עמד להסתיים. ישבנו על הגג בזריחה והדבר היחדי שיכולתי לחשוב עליו הוא שאין לי מה לחפש בגרמניה לעזעזל, המשאלה שלי התגשמה. שאלתי אותו אם ימצא חן בעיניו שאני אעבור לגור בעיר, לו היה ברור שאני עוברת לגור איתו. נסעתי חזרה לקיבוץ להביא את הדברים שלי וחזרתי כעבור יום וחצי ומאז אנחנו יחד. אני האישון והחתולים. מאז התחתנו בטקס צנוע מאוד, עזבנו את העיר, קנינו בית בכפר ולפני שנה התוספה החיפושעת הקטנה. אוף עכשיו אני מתגעגעת אליו, הוא בברזיל... עבודה...

טוב, אז זה הסיפור שלנו.

הצד שלי:
הגעתי לבסיס אחרי הקורס, וניסיתי להשתלב שם. אחרי כמה חודשים הבנתי שיש לי בעיה מסוימת: אני לא מצליחה לזכור שמות. הזכרון שלי לשמות על-הפנים, וכיוון שכל התקשורת מתנהלת בצעקות מקצה אזור המשרדים ועד קצהו - אני בברוך... איך אני אקרא לאנשים? הי-אתה-שם...נו... איךקוראיםלך...??

טוב. מה שהיה היה, כי ממש לא היה לי אומץ להתחיל לבוא לאנשים שעבדתי אתם כבר חודשיים ולשאול אותם איך קוראים להם, אבל החלטתי שמעכשיו, כל אדם חדש שמגיע לבסיס - ישר אני לומדת את שמו, משננת אותו, ומכיוון שהתחלופה נורא גבוהה, אנשים באים ועוזבים כל הזמן, תוך חודשיים-שלושה זה פשוט יסתדר מעצמו.

ואז הגיע קצין חדש לבסיס.
עוד לפני שראיתי אותו בפעם הראשונה, ידעתי שהוא עומד להגיע. השם שלו ריחף די הרבה באויר, כי כל פעם סינג'רו אותו לכל מיני דברים - שבוע שמירה על יישובים, עוד יומיים באיזה מקום אחר, וכאלה.
אז שיננתי את שמו, דקלמתי אותו בלב, כתבתי אותו על השולחן...
ואז הבחור הגיע. ערב ראשון שלו, וכבר נתנו לו להיות קצין תורן.
רחמנות על הבחור.
אבל בלי קשר, איך שהוא מופיע לי בדלת, אני אומרת לעצמי "הנה בחור שאפשר לדבר אתו". הושבתי אותו מולי, נתתי לו כוס תה, ו... בניגוד לכל הרקורד שלי כביישנית שלא מתקשרת עם זרים, השיחה פשוט קלחה וקלחה ושנינו לא סתמנו את הפה לרגע.
ומאותו רגע, חברים וחברות, הפסקתי לשנן שמות, ולא היה אכפת לי כהוא זה שאני בכלל לא זוכרת אותם.

הצד שלו:
הוא היה מורעל, אז הוא התגייס לצבא.
הוא המשיך להיות מורעל, אז הלך לקורס הזה ולקורס ההוא, ובסוף מצא את עצמו בקורס קצינים.
לקראת אמצע הקורס הוא הבין שהוא לא בדיוק מתאים לתפקיד, מבחינת המזג והנטיות האישיות. איכשהו הוא המשיך עד הסוף (כי לנשור בשלב הזה זה כבר מגוחך), וכשחילקו הצבות התברר לו שהוא נשאר בבסיס ההדרכה, בצוות פיתוח הדרכה. מין תפקיד ג'ובניקי נינוח שכזה, רק באיזה חור בשטחים.
ערב לאחר מכן, הוא עושה - בפעם האחרונה בקורס - תורנות שמירה בסיסית. יושב בעמדת המאג, ליד הש.ג., משקיף על הנוף האפלולי ומנסה להבין אם התפקיד הזה טוב בשבילו או רע בשבילו. מבחינת "יוקרה" זה ללא ספק מאכזב.
אבל, הוא חושב לעצמו, אם אני נשאר בבסיס, ומתחיל לשרת עם בנות סוף סוף, אז אולי, אולי, אני אפגוש פה איזו בחורה נחמדה ויהיה לי נחמד דווקא...?
איך שהוא לא גומר את המשפט, הוא מבחין על הכביש ב"דבר קטן ובלונדיני מקפצץ לו בדרך לש.ג."

ועכשיו שוב מהזוית שלי:
אני יורדת לש.ג., פותחת את השער, מקשקשת דקה עם החייל שם, נותנת למכונית לעבור, סוגרת את השער, ומתחילה לעלות עם המפתח בחזרה למעלה.
החייל שקשקשתי אתו, לאות פרידה, קורא לי "אני אוהב אותך". זה ממש לא ברצינות, ואני מחייכת.
ולפתע מהצד השני של הכביש, מהעמדה למעלה, מגיח קול באפלה: "גם אני אוהב אותך!!"
עוד לא-רציני אחד...
ושכחתי מכל העניין.

אז זהו, שכן. הוא בהחלט בהחלט בהחלט היה רציני. הוא רק לא הבין עד כמה....

[u]מצויין ! היא ענתה, עכשיו אני אכיר לך את בעלך!![/u]
:-D

אחרי חודש נפרדתי מהבנזוג והתקשרתי אליה לבכות ולמרר
מצויין ! היא ענתה, עכשיו אני אכיר לך את בעלך!!
אז ניתקתי לה בפרצוף וזהו!
אחרי עוד חודש חזרתי מ"טיול ריפוי" שעשיתי לעצמי בארץ , וחיכתה לי הודעה בתא קולי.
מסתבר שאחותי התקשרה אליו ונתנה לו את הטלפון שלי .
הפעם לא ניתקתי לאפ'חד בפרצוף, אלא פתחתי את הדלת, ואני לא יודעת עם רק חשבתי או אמרתי בקול רם "ואללה." |יש|

זהו , אחר כך הסתבר שאף אחד מהפרטים שאחותי ידעה עליו לא היו נכונים אבל התחושה היתה נכונה מאוד.
אחרי חצי שנה התארסנו, אחרי שנה התחתנו, ועכשיו (אחרי עוד שנתיים) יש לנו שתי בנות-
ממש כמו דוסים מתנחלים על גבעה... (-;

גם הסיפור שלנו הוא קוסמי משהו...
יום אחד מתקשרת אלי אחותי הגדולה ומבשרת לי "מצאתי את בעלך!" 9-:
ההכרזה הפתיעה אותי משהו גם כי היה לי באותה תקופה בן זוג (אם כי בקשר שסיומו המתקרב היה ברור לעין כל חוצמלעיני שלי)
וגם כי אחותי דוסית מתנחלת ואני סטודנטית פריקית למחצה.
בהמשך היא ירתה לעברי צרור פרטים על בן זוגי העתידי שבשלם היא הגיעה להחלטה החד משמעית-
מסתבר שהיא ואחותו גרות על אותה גבעה ובהריון באותו השלב (זה אומר?)
והן דיברו עלינו מלא ומצאו כל הזמן נקודות דמיון
וגם היא קראה סיפור שהוא כתב, והבינה שזה זה!
אז ניתקתי לה בפרצוף (כי כזכור היה לי חבר) ולא הבנתי מה היא מתערבת לי בחיים וזהו!

[u]אוי.. איזה תפנית מאכזבת..[/u]
מסכימה. כל כך נכנסתי לסיפור, שכבר הרחתי את ריח האורנים במחנה הקיץ של התנועה....

אוי.. איזה תפנית מאכזבת..

< [u]הציפיות רק לכריות[/u] >

נפגשנו במחנה קיץ של תנועת הנוער, נתקלנו אחד בשניה והוא שאל: "אפשר לשאול אותך משהו?" (אני התכוננתי לשאלה ברומו של עולם. אבל..) "איך קוראים לך?" עניתי. בזה פחות או יותר זה נגמר באותו קיץ..
אח"כ הקפדתי לצאת לכל הפעילויות של התנועה וגם הוא.. תמיד נפגשנו לשיחה קצרצרה, כאילו מקרית אבל איפשהו שנינו ידענו למה אנחנו שם.
כעבור שנתיים (אנחנו כבר בכיתה י"א) אני עוד פעילה נמרצת בתנועה, מפגש סופ"ש, רואה אותו והוא לא עושה שום צעד לעברי, לא שלום ולא בטיח. לא צריך, יש הרבה דגים מסביב...
בערב, הקרנה של סרט ופתאום משהו צועק את שמי וקורא לי לבוא למזכירות. הוא יוצא בעקבותי,
"וואאאו, לא זיהתי אותך, עד שצעקו בשמך לא שמתי לב שאת כאן" שוב שיחה קצרה, שוב הוא לא מבקש את הטלפון. נגמר.
חולפות עוד שנתיים אני לקראת סוף השירות. טלפון. "מדבר x את בטח לא זוכרת אותי, אבל נפגשנו ב..." זוכרת, זוכרת! בטח שזוכרת!!
נפגשים, יוצאים קצת. אני בעננים.
יומחד הוא מתקשר "למה את לא מתקשרת אלי, את צריכה שאני אקנה לך טלכרד?" סליחה, אני חושבת לעצמי מה הוא צועק? נעלבתי מאוד. אפחד לא יפתח איתי ככה שיחה, הוא לא מתאים להיות בעלי או אבא של ילדי... שלום!
השנים חולפות אני רווקה מזדקנת ומתגעגעת. מרגישה החמצה גדולה. אין לי מושג מה קורה איתו.
שופכת את ליבי לפני ידיד קרוב, והוא הופך עולמות כדי לאתר אתx. וגם מצליח....
פגישה נוספת. הנוסטלגיה חזקה מהכל ואני מאוד רוצה שזה יצליח.. (סיפור יפה לספר לילדים, לא?).
מתעלמת מהשינויים שהוא עבר וגם אני...
יוצאים מספר פעמים אני מרגישה מאוהבת. הוא לא רוצה קשר רציני. נפרדים בפעם האחרונה.
נשואה היום ל y. חברה משותפת הכירה ביננו, אין סיפור. יש משפחה.

דף מקסים. אני תמיד שמחה לספר את הסיפור שלנו (אולי שלי, הוא בטח זוכר את זה אחרת).
אז ככה. בינואר אלפיים שבתי מחופשה באמסטרדם, שבה חשתי שבפעם הראשונה בחיי שאינני מתגעגעת לאיש. הרגשתי משוחררת ממועקות הלב. באותו יום חמישי הייתי מצוננת ועייפה מעודף עבודה. ידיד שלי הצליח לשכנע אותי לבוא בכל זאת להשתתף במשחק תפקידים (Roll Playing Game) בביתו של בחור אחד, שעליו שמעתי שהוא שחקן מהולל. לילה לפני המשחק חלמתי שחודש לאחר מכן אני והשחקן ההוא מגיעים לבית שלא הכרתי, המון נרות דלוקים ואנחנו מתנצלים כמו כל זוג טרי על שאיחרנו. ייחסתי את החלום לחום שנבע מהצינון.

באותו ערב, הגעתי לביתו של הבחור, אמרתי שלום וישבתי לייבש את עקבות הגשם מול התנור. מאוחר יותר נרדמתי על מיטתו. לא השתתפתי במשחק. כשהתעוררתי, מצאתי אותו יושב על הרצפה מולי ומתבונן בי. מלמלתי "איפה היית" או משהו כזה. במקום לחוש מבוכה, הרגשתי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שהוא יישב ויתבונן בי ישנה. הוא שאל אם אני רוצה להמשיך לישון שם, וסירבתי בעיקר כי הסדין השחור היה מלא בשערות של חתולים. למחרת הוא השאיר הודעה בתא הקולי שלי. לאחר יום נוסף הוא בא לבקר. דיברנו עד שלוש וחצי בבוקר, ואז הלכנו לישון. לאחר מפגש נוסף שאלתי אותו בלי הכנה מראש "מה אתה רוצה ממני". כלומר, שיחת "יחסינו לאן" בפגישה שלישית. אם מישהו היה עושה את זה לי, הייתי בורחת כל עוד נפשי בי. אבל הוא עמד בזה. מאז אנחנו ביחד.

אה, ולגבי החלום עם הנרות - הוא קרה באמת. חודש לאחר מכן הגענו למפגש חברים באיחור רב, מתנצלים בחיוכים מובנים-לכל. הדירה היתה דומה מאוד לזו מהחלום, עם הנרות מסביב. מעולם לא "יצאנו". התחלנו לגור יחד באותו לילה (עוד שמרתי על דירתי השכורה כמה חודשים, ליתר ביטחון, אבל לא היה בזה צורך).

הגרסה שלו לסיפור:
היה שבוע קשה, שתיתי המון באותו ערב. לא היה לי מושג מה אני אומר.
את נכנסת בשמלה שחורה ארוכה ושיער רטוב מהגשם. שוחחנו קצת, ונשמעת לי מעניינת.
התקשרתי. יצאנו. התאהבנו.

[u]משתלם לעזור[/u]
:-D

ח', אישי האהוב ואנוכי, הכרנו לפני כמעט שלוש שנים. אני באתי לעזור לחברה לשפץ בית, כשעברה לגור עם בן זוג חדש, הם בדיוק גילו שהם בהריון. בנזוגה הזמין חבר שלו לעזור, הרי הוא ח', וכך יצא שפחות עזרנו ויותר ... איך לומר... היינו עסוקים בלהכיר אחד את השניה. כעת שתינו כבר בהריון שני! מוסר השכל: א. משתלם לעזור ב. הפוריות מדבקת

מותר גם - למרות שאני לא מפה?
לא מחכה לתשובה כי הסיפור מצחיק:

הגעתי לבסיס אחרי הקורס ומיד שלחו אותי לחודש למקום אחר. בחודש הזה היה טיול של האגף בבסיס האם וביקשתי לצאת איתם. מישהו מהמחלקה שלו שהכרתי צירף אותי אליהם (לא הכרתי אף אחד), הזוגי דאג לי ואפילו שחינו בים ב-2 בבוקר. בדרך חזרה הורידו אותנו בדרך והוא ביקש ממישהו שגר בעיר שלי ללוות אותי בטרמפים הביתה. ה'מישהו' הזה היה חבר שלי 3 שנים, לזוגי היתה חברה חצי מהזמן הזה. באחד הימים באותו חודש הגעתי לבסיס האם ובדיוק היתה שתיית שחרור של הזוגי והוא הזמין אותי למסיבה אצלו בבית. הוא לא ענין אותי אבל ראיתי בזה הזדמנות להכיר אחרים. המשכנו לשמור על קשר כשבא למילואים (והתנדנדתי בהפסקות בינו לבין ה'מישהו':-P) וגם יצאנו יחד לטיולים כי ה'מישהו' לא אהב לטייל. גם לימי סטודנט שלו הוזמנתי עוד בתקופה שהיתה לו חברה אחרת.
הוא היה ה'ידיד' שלי ואיתו התייעצתי על ה'מישהו' ומה ואיך לעשות ... שישקף לי את הצד השני. לו רק ידעתי|אוף|.
אחרי שניפרדתי מה'מישהו', הזוגי הודיע לי שהוא נוסע לרמה"ג ואם אני רוצה להצטרף אני צריכה להגיע עד 16:00 לטבריה לאוטובוס האחרון. ה'מישהו' היה במילואים, ביקשתי שיסיע אותי הביתה שאספיק להתארגן ולנסוע לטבריה והגעתי 10 לפני שעת ה-ש'. בילינו סוף שבוע מדהים שבו, אל מול שקיעה מעבר לארבל, אמר לי: "שלוש וחצי שנים אני מחכה לרגע הזה". טוב שהיה חושך ולא ראו את הצבעים שהחלפתי:-].
התברר שמהיום הראשון, באותו טיול ראשון, הוא ידע שהוא רוצה אותי ואפילו אמר לאביו שמצא את ה"אישה שאיתו" - 3 וחצי שנים לפני שהתחלנו לצאת! מאוחר יותר הוא התוודה שכשאמר לי להגיע לטבריה עד 16 זה היה בבחינת "אם היא לא מגיעה - אני מוותר". מזל שהיגעתי:-)
כששאלתי אותו למה שתק 3 וחצי שנים הוא ענה כי חשב שאני מאושרת. גם אני חשבתי ככה ... עד שהכרתי אותו באמת ולמדתי מהו אושר אמיתי!
מיד נעשינו חברים, שבועיים אח"כ הוא ישן אצלי בבית ההורים, תוך 5 חודשים היו לנו כרטיסים לשנה בחו"ל וחשבון משותף. שנה אחרי שחזרנו נישאנו ובקרוב נחגוג 16 שנים ו-3 ילדים.

איזה יופי של דף ותודה למי ששם אותו ב"המלצות דפים".

_מה נראה לך, זה אוכל? התמצות הזה?
סיפור בבקשה..._
:-D

<כבר הרבה זמן צופה מהצד בדף הזה, בבוא הזמן אספר את שלי....>

תמרוש,
מה נראה לך, זה אוכל? התמצות הזה?
סיפור בבקשה...

אנחנו תמיד היינו זוג.

לקח לנו עשרים שנה של המתנה עד שנפגשנו, ועוד שנתיים-שלוש עד שהבנו שאבוד לנו - אנחנו ביחד, ולא יעזור כלום.

(דרך אגב, זה לא מתכון הכרחי לזוגיות טובה. ללא ספק היתה לנו זוגיות, אבל היא היתה יכולה להישאר מחורבנת. מה שעשה אותה טובה היה הרבה הרבה עבודה סבלנית, ואמונה ביכולת שלנו להשתפר)