... המשך
ישיר ל
יומן הריון
אז כמה דקות אחרי שעדכנתי בדף הנ"ל בבאופן הלכתי לשכב במיטה ליד פיצקה שישנה את השנ"צ שלה. רציתי להיות בטוחה שמה שאני מרגישה זה צירים ולבדוק עד כמה זה סדיר אם בכלל.
אז שמתי לידי את השעון המעורר וכל פעם שחזרה התחושה הזו בבטן התחתונה הסתכלתי בשעון. וגיליתי שהגלים האלה באים בממוצע כל שבע עד עשר דקות. שכבתי בערך חצי שעה או אולי קצת יותר. באיזשהו שלב התחלתי ללכת הלוך חזור לשירותים ל"התנקות ספונטנית" של הגוף ואז כבר ידעתי שמכאן אין דרך חזרה (:
שלחתי אס.אמ.אס לאהובי ובו כתבתי "גלים גלים". הוא הבין יפה והתקשר מיד לשאול מה קורה והאם זה אמיתי. אמרתי לו שכדאי שיתפוס את הרכבת הראשונה שעוברת.
אימא של אהובי שחזרה רק יומיים קודם לכן מארה"ב (שם היא גרה לפרקים) היתה אמורה להגיע אלינו לביקור ממש באותו היום, היא קבעה עם אהובי לעלות על אותה הרכבת מת"א כדי שיגיעו יחד
מה שהיא לא ידעה זה - שהיא מגיעה ללידה (!) אמרתי לו שינסה לתפוס אותה לפני שהיא יוצאת ולהגיד לה שתביא גם תחתונים כי כנראה שהיום היא כבר לא חוזרת הביתה .
חוץ מאהובי, התקשרתי גם לרונית (המיילדת המעולה בתבל) ולאפי (הדולה המקסימה) ועידכנתי אותן שכנראה ניפגשים היום...
בנתיים פיצקה שלי התעוררה, אז ניצלתי את הזמן והתענגתי על כמה חיבוקים אחרונים של אימא ובת יחידה. סיפרתי לה שהתינוק בבטן מוכן לצאת ובקרוב נפגוש אותו.
בשלב כלשהו התקשרתי שוב למיילדת לעדכן שהצירים מגיעים כל חמש דקות בערך והיא ביקשה שאבדוק מה אורכו של כל ציר, אז הבטחתי לתזמן ולעדכן.
בחמש אהובי הגיע. מתרגש. ותוך כמה דקות העמיד את הבריכה במרכז הסלון והתחיל לנפח. כמה דקות אחריו נכנסה אימא שלו. (הוא מיהר אז לקח רכבת אחת לפני...)
בדיוק כשהיא נכנסה, עמדתי במטבח, נשענת על השולחן באמצע ציר (מנסה לספור בלב כמה שניות הוא נמשך... חצי דקה !)
היא חיכתה בסבלנות שהוא יסתיים. נשיקות, כמה מילים, ואני עוזבת את כולם ונכנסת למקלחת. מבקשת מאהובי שיעדכן את רונית לגבי אורך הציר.
רונית מודיעה שהיא שמה בלון חמצן באוטו ויוצאת לדרך.
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי, הסתרקתי כאילו אני הולכת לאנשהו (-: שמתי את האוזניות עם המשפטים שאחי היקר הכין לי, שהיו אמורים לעזור לי לשמור על רוגע והתכנסות פנימה.
אבל כנראה שהאדרנלין ניצח כי לא הצלחתי לשבת לרגע. וזה כל מה שאני אגיד כאן לגבי ההצלחה של ההיפנוברת'ינג.
הצירים בשלב הזה היו נסבלים ביותר וביניהם הייתי חייכנית, צילמנו את הבטן בפעם האחרונה והצלחתי לראות חלק מהבגדים שסבתא הביאה לפיצקה מחו"ל, כשזאת מדגמנת בכל רחבי הסלון.
בשש נכנסה אפי עם חיוך גדול והמון חיבוקים של התרגשות
כמה דקות אחריה נכנסה רונית.
בשלב הזה סבתא ופיצקה פינו עצמן יפה יפה ובאלגנטיות מהסלון אל החדר של פיצקה (זה היה כל כך באלגנטיות שכמעט לא שמתי לב)
ובתזמון מדויק הצירים הלכו והתעצמו ואני (שויתרתי כבר על האוזניות) חיפשתי לי את התנוחה הכי נוחה להעביר אותם.
ככל שהצירים מתחזקים אני מוצאת את עצמי מסתובבת בסלון במעגלים מסביב לבריכה ובכל פעם שמגיע ציר אני נשענת על הקיר (לפי עצתה של רונית) ומסובבת את האגן. רונית לוחצת לי על הגב התחתון ומשחררת לי את הברכיים כך שיהיו רפויות. ויחד עם אפי הן עושות קולות נמוכים ואני מייד "נדבקת" ומשמיעה אותם קולות בעצמי.
היה איזשהו שלב שמאוד חיפשתי את הקירבה של אהובי, הרגשתי שהוא קצת תלוש ולא יודע איך להשתלב ולעזור. מאוד רציתי שהוא יהיה חלק מזה (הלידה הזו היתה אמורה להיות תיקון גם בשבילו) אז רונית ניסתה ללמד אותו איפה ללחוץ לי בגב. אבל מבחן הציר הבא מגלה שבזמן אמת הניסיון שלה עדיף.
עוד 5 צירים בערך רונית שואלת אם אני רוצה לבדוק פתיחה כדי שנוכל לדעת אם אפשר להכנס לבריכה.
התלבטות (:
כמובן שפחדתי לגלות שהפתיחה קטנה... אבל אחרי הציר הבא נשכבתי והיא בדקה. ובפנים חתומות שלא הסגירו מה גודל הפתיחה היא אמרה
כן, אפשר להכנס לבריכה.
שמחה גדולה. תוך רגע החולצה נעלמה (על הגוזיה שמרתי בקנאות) ואני בתוך הבריכה.על שש. אהובי מוסיף מים חמים ובא לעמוד מחוץ לבריכה כך שאוכל לחבק אותו ולהשען עליו.
תוך 2 דקות אולי התחילו צירי לחץ. אהובי מצא את עצמו לפות בחיבוק חנק כשאישה לא מזוהה שואגת לו באוזן שמאל. צירי הלחץ היו שונים מאוד מהצירים הרגילים
זה הרגיש כמו גל אדיר שמנער את כל הגוף שלי, בציר הראשון והשני עוד היתה איזה סוג של התנגדות בגוף. רונית ביקשה שלא אלחץ כדי שלא אקרע. ובאמת, בציר הבא כבר נכנעתי לגל ונתתי לו לעבור דרכי כשאני שואגת את הכל החוצה... עוד ציר ופאק גדול והרגשתי איך המים פקעו. אז ככה מרגיש בקבוק שמפניה !
בין הצירים אפי המקסימה עומדת מאחורי אהובי ואומרת לי מילים מחזקות, מזכירה לי כמה אני חזקה, ואיזו עבודה טובה אני והתינוק עושים.
היה שלב שרונית אמרה לי שאני יכולה לשלוח יד ולהרגיש את הראש אבל זה לא ממש עניין אותי באותו רגע, רק רציתי לגמור עם זה.
בציר הבא שאגתי את הראש החוצה ובציר שאחריו יצא כל הגוף. ושקט. אני עדיין עם הגב לרונית, מפחדת להסתובב. אחר כך אהובי סיפר שהוא ראה את רונית מסובבת ומסובבת את היצור הקטן ולא הבין למה - חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלוש פעמים (!)
אבל כל זה לא הפריע לגברת הקטנה שבכלל לא הבינה שהיא הגיעה לעולם. היא ישנה !!
רונית ניקתה לה את האף והפה והיא לא התעוררה, שיפשפה אותה, והיא לא התעוררה. בסוף היא נשפה לה בעדינות על הפנים והיא הועילה לבכות , בכי קטן ומשמח.
.
הסתובבתי וקיבלתי אותה לידי. יצור קטנטן ויפהפה שמסתכל ישר עלי. בשלב הזה עדיין לא ידעתי אם זה בן או בת, הסתכלתי (החדר היה די חשוך ) וחבל הטבור בלבל אותי
"זה בן !" אני אומרת ואהובי נבהל (הוא ידע כל ההריון שזו בת) לא, מה פתאום זו בת !
אז הסתכלתי שוב. כן, זו בת ! איזה אושר !!
בדיעבד: בזמן השאגות שלי סבתא קצת נבהלה אז היא לקחת את פיצקה ונימלטה החוצה (-:
הן עשו טיול בשכונה, קטפו קצת זיתים ורימונים וחזרו רק שאני כבר ישבתי והנקתי מחוץ לבריכה.
פיצקה ניגשת בחשש, מסתכלת על האוצר החדש. ואני מבקשת ממנה להתקרב ולתת לי חיבוק. והיא שואלת אותי "אימא, למה צעקת ?" אז הסברתי לה שזה עזר לי להוציא את התינוקת מהבטן
(מה שנכון) והיא חייכה.
אח"כ יצאה לגינה לקטוף פרחים עם אפי הדולה...
בין הנקה להנקה אנחנו מנסים להוציא את השיליה שכבר התנתקה אבל לא יוצאת
נשענתי על אהובי בחצי כריעה, דחפתי קצת. שום דבר. רונית לוחצת על הבטן (כואב !!) שום דבר, היא קצת מושכת, שום דבר.
ניסינו דמיון מודרך עם אפי, לראות את השיליה משתחררת, ושום דבר. היא לא יוצאת.
בסוף (שעה וכמה דקות מהלידה) רונית החליטה שהגיע הזמן ופשוט דחפתי מאוד (!)
והיא יצאה.
מקלחת לי, קפה וסנדוויצ'ים לכולם.
אח"כ התעקשתי שישקלו אותה- 2.900 ק"ג של אהבה.
לידה מהחלומות.
... המשך [b]ישיר[/b] ל [po]יומן הריון[/po]
אז כמה דקות אחרי שעדכנתי בדף הנ"ל בבאופן הלכתי לשכב במיטה ליד פיצקה שישנה את השנ"צ שלה. רציתי להיות בטוחה שמה שאני מרגישה זה צירים ולבדוק עד כמה זה סדיר אם בכלל.
אז שמתי לידי את השעון המעורר וכל פעם שחזרה התחושה הזו בבטן התחתונה הסתכלתי בשעון. וגיליתי שהגלים האלה באים בממוצע כל שבע עד עשר דקות. שכבתי בערך חצי שעה או אולי קצת יותר. באיזשהו שלב התחלתי ללכת הלוך חזור לשירותים ל"התנקות ספונטנית" של הגוף ואז כבר ידעתי שמכאן אין דרך חזרה (:
שלחתי אס.אמ.אס לאהובי ובו כתבתי "גלים גלים". הוא הבין יפה והתקשר מיד לשאול מה קורה והאם זה אמיתי. אמרתי לו שכדאי שיתפוס את הרכבת הראשונה שעוברת.
אימא של אהובי שחזרה רק יומיים קודם לכן מארה"ב (שם היא גרה לפרקים) היתה אמורה להגיע אלינו לביקור ממש באותו היום, היא קבעה עם אהובי לעלות על אותה הרכבת מת"א כדי שיגיעו יחד
מה שהיא לא ידעה זה - שהיא מגיעה ללידה (!) אמרתי לו שינסה לתפוס אותה לפני שהיא יוצאת ולהגיד לה שתביא גם תחתונים כי כנראה שהיום היא כבר לא חוזרת הביתה .
חוץ מאהובי, התקשרתי גם לרונית (המיילדת המעולה בתבל) ולאפי (הדולה המקסימה) ועידכנתי אותן שכנראה ניפגשים היום...
בנתיים פיצקה שלי התעוררה, אז ניצלתי את הזמן והתענגתי על כמה חיבוקים אחרונים של אימא ובת יחידה. סיפרתי לה שהתינוק בבטן מוכן לצאת ובקרוב נפגוש אותו.
בשלב כלשהו התקשרתי שוב למיילדת לעדכן שהצירים מגיעים כל חמש דקות בערך והיא ביקשה שאבדוק מה אורכו של כל ציר, אז הבטחתי לתזמן ולעדכן.
בחמש אהובי הגיע. מתרגש. ותוך כמה דקות העמיד את הבריכה במרכז הסלון והתחיל לנפח. כמה דקות אחריו נכנסה אימא שלו. (הוא מיהר אז לקח רכבת אחת לפני...)
בדיוק כשהיא נכנסה, עמדתי במטבח, נשענת על השולחן באמצע ציר (מנסה לספור בלב כמה שניות הוא נמשך... חצי דקה !)
היא חיכתה בסבלנות שהוא יסתיים. נשיקות, כמה מילים, ואני עוזבת את כולם ונכנסת למקלחת. מבקשת מאהובי שיעדכן את רונית לגבי אורך הציר.
רונית מודיעה שהיא שמה בלון חמצן באוטו ויוצאת לדרך.
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי, הסתרקתי כאילו אני הולכת לאנשהו (-: שמתי את האוזניות עם המשפטים שאחי היקר הכין לי, שהיו אמורים לעזור לי לשמור על רוגע והתכנסות פנימה.
אבל כנראה שהאדרנלין ניצח כי לא הצלחתי לשבת לרגע. וזה כל מה שאני אגיד כאן לגבי ההצלחה של ההיפנוברת'ינג.
הצירים בשלב הזה היו נסבלים ביותר וביניהם הייתי חייכנית, צילמנו את הבטן בפעם האחרונה והצלחתי לראות חלק מהבגדים שסבתא הביאה לפיצקה מחו"ל, כשזאת מדגמנת בכל רחבי הסלון.
בשש נכנסה אפי עם חיוך גדול והמון חיבוקים של התרגשות
כמה דקות אחריה נכנסה רונית.
בשלב הזה סבתא ופיצקה פינו עצמן יפה יפה ובאלגנטיות מהסלון אל החדר של פיצקה (זה היה כל כך באלגנטיות שכמעט לא שמתי לב)
ובתזמון מדויק הצירים הלכו והתעצמו ואני (שויתרתי כבר על האוזניות) חיפשתי לי את התנוחה הכי נוחה להעביר אותם.
ככל שהצירים מתחזקים אני מוצאת את עצמי מסתובבת בסלון במעגלים מסביב לבריכה ובכל פעם שמגיע ציר אני נשענת על הקיר (לפי עצתה של רונית) ומסובבת את האגן. רונית לוחצת לי על הגב התחתון ומשחררת לי את הברכיים כך שיהיו רפויות. ויחד עם אפי הן עושות קולות נמוכים ואני מייד "נדבקת" ומשמיעה אותם קולות בעצמי.
היה איזשהו שלב שמאוד חיפשתי את הקירבה של אהובי, הרגשתי שהוא קצת תלוש ולא יודע איך להשתלב ולעזור. מאוד רציתי שהוא יהיה חלק מזה (הלידה הזו היתה אמורה להיות תיקון גם בשבילו) אז רונית ניסתה ללמד אותו איפה ללחוץ לי בגב. אבל מבחן הציר הבא מגלה שבזמן אמת הניסיון שלה עדיף.
עוד 5 צירים בערך רונית שואלת אם אני רוצה לבדוק פתיחה כדי שנוכל לדעת אם אפשר להכנס לבריכה.
התלבטות (:
כמובן שפחדתי לגלות שהפתיחה קטנה... אבל אחרי הציר הבא נשכבתי והיא בדקה. ובפנים חתומות שלא הסגירו מה גודל הפתיחה היא אמרה
כן, אפשר להכנס לבריכה.
שמחה גדולה. תוך רגע החולצה נעלמה (על הגוזיה שמרתי בקנאות) ואני בתוך הבריכה.על שש. אהובי מוסיף מים חמים ובא לעמוד מחוץ לבריכה כך שאוכל לחבק אותו ולהשען עליו.
תוך 2 דקות אולי התחילו צירי לחץ. אהובי מצא את עצמו לפות בחיבוק חנק כשאישה לא מזוהה שואגת לו באוזן שמאל. צירי הלחץ היו שונים מאוד מהצירים הרגילים
זה הרגיש כמו גל אדיר שמנער את כל הגוף שלי, בציר הראשון והשני עוד היתה איזה סוג של התנגדות בגוף. רונית ביקשה שלא אלחץ כדי שלא אקרע. ובאמת, בציר הבא כבר נכנעתי לגל ונתתי לו לעבור דרכי כשאני שואגת את הכל החוצה... עוד ציר ופאק גדול והרגשתי איך המים פקעו. אז ככה מרגיש בקבוק שמפניה !
בין הצירים אפי המקסימה עומדת מאחורי אהובי ואומרת לי מילים מחזקות, מזכירה לי כמה אני חזקה, ואיזו עבודה טובה אני והתינוק עושים.
היה שלב שרונית אמרה לי שאני יכולה לשלוח יד ולהרגיש את הראש אבל זה לא ממש עניין אותי באותו רגע, רק רציתי לגמור עם זה.
בציר הבא שאגתי את הראש החוצה ובציר שאחריו יצא כל הגוף. ושקט. אני עדיין עם הגב לרונית, מפחדת להסתובב. אחר כך אהובי סיפר שהוא ראה את רונית מסובבת ומסובבת את היצור הקטן ולא הבין למה - חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלוש פעמים (!)
אבל כל זה לא הפריע לגברת הקטנה שבכלל לא הבינה שהיא הגיעה לעולם. היא ישנה !!
רונית ניקתה לה את האף והפה והיא לא התעוררה, שיפשפה אותה, והיא לא התעוררה. בסוף היא נשפה לה בעדינות על הפנים והיא הועילה לבכות , בכי קטן ומשמח.
.
הסתובבתי וקיבלתי אותה לידי. יצור קטנטן ויפהפה שמסתכל ישר עלי. בשלב הזה עדיין לא ידעתי אם זה בן או בת, הסתכלתי (החדר היה די חשוך ) וחבל הטבור בלבל אותי
"זה בן !" אני אומרת ואהובי נבהל (הוא ידע כל ההריון שזו בת) לא, מה פתאום זו בת !
אז הסתכלתי שוב. כן, זו בת ! איזה אושר !!
בדיעבד: בזמן השאגות שלי סבתא קצת נבהלה אז היא לקחת את פיצקה ונימלטה החוצה (-:
הן עשו טיול בשכונה, קטפו קצת זיתים ורימונים וחזרו רק שאני כבר ישבתי והנקתי מחוץ לבריכה.
פיצקה ניגשת בחשש, מסתכלת על האוצר החדש. ואני מבקשת ממנה להתקרב ולתת לי חיבוק. והיא שואלת אותי "אימא, למה צעקת ?" אז הסברתי לה שזה עזר לי להוציא את התינוקת מהבטן
(מה שנכון) והיא חייכה.
אח"כ יצאה לגינה לקטוף פרחים עם אפי הדולה...
בין הנקה להנקה אנחנו מנסים להוציא את השיליה שכבר התנתקה אבל לא יוצאת
נשענתי על אהובי בחצי כריעה, דחפתי קצת. שום דבר. רונית לוחצת על הבטן (כואב !!) שום דבר, היא קצת מושכת, שום דבר.
ניסינו דמיון מודרך עם אפי, לראות את השיליה משתחררת, ושום דבר. היא לא יוצאת.
בסוף (שעה וכמה דקות מהלידה) רונית החליטה שהגיע הזמן ופשוט דחפתי מאוד (!)
והיא יצאה.
מקלחת לי, קפה וסנדוויצ'ים לכולם.
אח"כ התעקשתי שישקלו אותה- 2.900 ק"ג של אהבה.
לידה מהחלומות.