היי שקיעה, האם את עדיין כאן? השמיעי קול...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תגובה ממש מאוחרת לשאלתך בעניין "דף של שירה". ממליצה בחום רב על שני אתרים שאם נרשמים אליהם את מקבלת בקביעות שירים למייל (בחינם, כמובן) -

1. "פיוט: דפשיר שבועי", של ד"ר דוד גרין (הוא שולח בכל שבוע, כבר המון שנים, שירים שהוא בוחר ומנתח באופן מרתק).
2. "ירח חסר": שירי הייקו - אתר מקסים ומרגש.

ואם מעניינים אותך גם דברים כמו איורים, אגדות, ספרי ילדים, אמנות בין תחומית וכו', אין כמו הבלוג המופלא"עיר האושר" שכותבת מרית בן ישראל.

ואו, קראתי את ההתכתבות שלך עכשיו בדף ביד רכה. איזה תהליך מדהים, תודה על השיתוף, עשה לי טוב לקרוא את כל זה. ועכשיו קראתי פה ודמעתי גם... מקווה מאד שאת בטוב, עבר קצת זמן.
גם אני בתהליך של פרידה אחרי שנים של נסיונות לשנות את החוזה המקורי בינינו שכבר לא התאים לי. הבנתי שאנחנו מאותו הכפר, אשמח מאד להיפגש אם מתאים לך, ואם לא אשמח להיפגש כאן .

אהובות יקרות!
תודה לכן על שכתבתן.
חומר למחשבה ולהתייחסות.
קצרה בזמן
אבל ריגשתן אותי (אפילו דמעתי בהנאה)
ורציתי להגיד תודה ולברך כל אחת מכן באמת ובתמים.

הי שקיעה,
מה שאכתוב עכשיו עשוי להיראות - כאילו - מנוגד למה שכתבו קודמותיי, אבל מבחינת המהות - נדמה לי שזה לא. רק הנגזרת שונה. מקווה שאצליח להיות ברורה.
את כותבת:

_אני מנסה בכל כוחי לצאת מהמקום הזה, ומפחיד אותי שהעזרה שלהם תפגע במאמצים שלי.
אני לא אימפולסיבית ואני מאד אחראית ויש לי מקצוע ועבודה קבועה ואני מוערכת שם. ואני יודעת להתנהל. אבל המפגש איתם כל פעם מחזיר אותי לדימוי העצמי הנמוך וזה מפיל ומנחית והורג כל זיק של חיות בי.
האם אצליח לעמוד מולם חזקה ולבקש מבלי ליפול?_

התשובה היא לא.
מהסיבה הפשוטה שאת צריכה להיות חזקה מול עצמך. לא מולם.
זה כמו נרקומן בגמילה. האם הוא יהיה חזק מספיק במאורת סמים והולך לשם רק כי שכר הדירה במקום אחר מאד יקר? יכול להיות שכן. האם היית ממליצה לו לעשות זאת?
אם את רוצה לבחון את החוזק שלך דווקא מול מי שאת מעידה שמחלישים אותך - לכי על זה ותבקשי סיוע כלכלי. אבל תהיי מוכנה לשלם. מוכנה לשלם אומר: שהנה את לא בדיוק אחראית כמו שחשבת. את יוצאת לדרך חדשה עם אחריות לילדים קטנים בלי שדאגת קודם שיהיה לך איך לעשות את זה. בלי שדאגת לברר קודם כמה זה עולה. חסרת אחריות שכמותך.
זה לא הקול שלי, כן? זה הקול שאת תשמעי יום יום, אצל אמא ואבא שעוזרים לך בדרכם אבל רוצים שתשלמי מס. ולמען האמת, גם לא בטוח שזה הקול שלהם. מאד יכול להיות שזה בכלל הקול שלך, בפנים, שמעצם היותך "נרקומנית בגמילה" בתוך מאורת סמים, תשמעי אותו.
אז מה? לא לקבל עזרה? בוודאי שכן.
קודם כל, את שלך.
את האשה הכי חשובה בעולם שלך. את האשה הכי יכולה בעולם שלך.
ואת אמרת שמה שאת רוצה זה:

להניח ראש על ירך, שילטפו את שערי ויתנו לי ליילל חרישית עד שארדם

קצת כמו שאימהות אמורות לדעת לעשות

תעשי את זה.
פשוט תעשי את זה.
לכי, תניחי את הראש על הירך.
תני לזה לקרות.
יכול להיות שזה לא יקרה. יכול להיות שתתאכזבי. אבל יכול להיות שתופתעי.
אולי, רק אולי, אם תרשי לעצמך לקבל את זה מאמא שלא יודעת לעשות זאת... (או שלא עשתה זאת עד עכשיו), אמא תרשה לעצמה לעשות את זה.
ואם זה יקרה, מה אז?
את מוכנה לשלם את המס במקרה הזה?
את מוכנה שיתמוטטו קירות של דברים שאת תופסת כאמת. אבל לגלות שהם פשוט קיבעונות שמעצם כך הפכו לאמת..?

שקיעה,
תני לעצמך מתנה.
תני לעצמך את ההזדמנות - לקבל את מה שאת רוצה.
כשתעשי את זה, יכול להיות שדילמות שקיימות כיום, ייפתרו מאליהן.

אני עם מיכל...
כשהייתי קצת יותר צעירה (והרבה יותר קוצנית) האמנתי שאם לא עושים משהו בדרך הכי קשה, זה לא שווה. לא כבשת את הפסגה, זה רק בכאילו. צריך ללכת במסלול הכי ארוך ורצוי על אפוד קרמי.
היום אני חושבת אחרת. הכוחות מוגבלים, ונראה לי שבסוף לא נקבל פרס על "מצטיין הקשיים הרבים ביותר שהערים על עצמו".
אני גם מסכימה לגבי המסר ותחושת הערך העצמי - את בתקופה מאתגרת, את לוקחת עליה אחריות. עזרה כספית זה מעולה, כל עזרה אחרת תישקל לגופה.

ואני בכלל לא מפחדת מהשאלות האלה. הן מזרימות בי אנרגיה נעימה והתרגשות. ואני מתרגשת בשבילך... איזה כיף לעמוד בתחילתו של שביל ולהעביר משקל מרגל לרגל...איזה תענוג לצאת שוב לתגליות. (כמו ילדים. היינו לוקחים תיק עם מים ויוצאים לחקור את השטח שאחרי העיר...)

רוצה להניח ראש על ירך, שילטפו את שערי ויתנו לי ליילל חרישית עד שארדם הו כן, אני מבינה לגמרי. אני לפעמים רוצה הפסקה מהחיים. לא לחשוב כל כך הרבה. לא לנתח ולכמת ולחשב סיכונים ואפשרויות. להיכנס לבועה חמימה ולנוח בה מכל האינטנסיביות הזו. כמו לטבול בבריכה חמימה, לאט, ולתת לשיער להתפזר במים, ולדופק ולקולות הנשימה להחריש את שאר הצלילים...

קצת כמו שאימהות אמורות לדעת לעשות אמממ... אולי כמו שנשים יודעות לעשות? נשים בעלות מבט חודר ושקט, שהשנים כתובות להן באדמה יבשה על המצח, והן מעבירות את האצבעות בתלתלים ומחרישות - וכל החמלה שבעולם זולגת מבין אצבעותיהן.

ורציתי להוסיף - קל להגיד(את מה שכתבתי) אבל אני יודעת שמאוד מאוד קשה ליישם. תשתדלי לקבל תמיכה מאנשים שמעריכים אותך ורואים את החוזק שלך. אל תניחי להורים שלך לערער אותך. הם הרי מדור אחר, אולי מיושנים, אולי לא מבינים...

היי לך אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. מרגישה מוזר לכתוב לך, הרי אנחנו לא מכירות ואין לי זכות להתערב, אבל משהו בדברים שלך מרגש אותי ונוגע ללבי. בעניין השאלה על עזרה כספית מההורים - התנסיתי בזה לא מעט, אם כי בנסיבות שונות לחלוטין. בדיעבד עשיתי את כל הטעויות האפשריות והיום הגישה שלי שונה לחלוטיןמ - לדעתי את צריכה לבקש עזרה מההורים. את הרי עומדת לעבור תקופה לא פשוטה, מהרבה בחינות, עד שהדברים יתייצבו. אל תערימי על עצמך עוד קשיים. תחסכי בכוחות. אם אפשר לקבל עזרה, קבלי. פשוט כך. הם ההורים שלך, יש להם אחריות לדאוג לשלומך ולשלום הילדים, והם ודאי יעשו את זה ברצון ואפילו בשמחה. אבל את חייבת להמשיך להיות עצמאית, לא ״לשלם״ על העזרה בכך שתאפשרי להם להתערב, לא לבוא בגישה של חסרת אונים/חסרת אחריות/כישלון... להפך - את אדם חזק שבחר לו דרך משלו, בלי תלות בבן זוג שלא מתאים לו, אדם עובד ואחראי, שנאבק לספק את הטוב ביותר לילדיו. יש לך את כל הסיבות להיות גאה בעצמך ולשדר את זה לסביבה. אם תהיי מספיק ברורה ונחרצת, המסר ייקלט.

שקיעה
אני לא הייתי שם (בתור אמא, כי אני לא) אבל אני יכולה להגיד שעד עכשיו אני גרה בדירה שנחשבת כקטנה לפי כל קנה מידה סביר בימינו. ולדעתי זה מעיד על קנה המידה - לא על הדירה.

אם את מתכוונת לגור לבד עם ילד לדעתי דירת חדר זה גודל סביר, ולכן כל עוד את לא מתכוונת לחלוק את הדירה עם משפחה אחרת תתקשי מאוד למצוא דירה בגודל לא סביר.

ובנוגע למרחב לילדים - בדירה הוא תמיד מוגבל. בהכרח. ולדעתי ההבדל בין דירה גדולה לקטנה הוא לא מהותי. בשביל מרחב יש חוץ, והחוץ כולו בחוץ.

המחיר של לא לבקש עזרה, הוא להכנס להלוואה פסיכית. ולגור במקום קטן, שזה דווקא לא מפריע לי בעיקרון, אבל זה יהיה קטן עד כדי מרחב מוגבל לילדים.
פונה אליכן נשים יקרות (וגם גברים), מי היתה שם ויכולה לשתף מנסיונה?

אז אני מחפשת דירה.
ומאד יקר.
תוהה, לאור מערכת היחסים הבעייתי עם ההורים שלי, לאור הנסיון של אחותי ומה שהיא עברה איתם כשהיא התגרשה, לאור העובדה שאני כבר בגיל שאמורה להסתדר לבד כלכלית, עד כמה יהיה לי נכון לבקש עזרה מהם.
הם יכולים לעזור. אני מאמינה שהם גם ירצו לעזור. אבל עזרה שלהם זה סוג של מנגנון שליטה בחיים שלי, לא מכוונה רעה, אלא מהמקום הלא סומך, המקום שבו אני תמיד מסומנת כילדה אימפולסיבית ולא אחראית.
אני מנסה בכל כוחי לצאת מהמקום הזה, ומפחיד אותי שהעזרה שלהם תפגע במאמצים שלי.
אני לא אימפולסיבית ואני מאד אחראית ויש לי מקצוע ועבודה קבועה ואני מוערכת שם. ואני יודעת להתנהל. אבל המפגש איתם כל פעם מחזיר אותי לדימוי העצמי הנמוך וזה מפיל ומנחית והורג כל זיק של חיות בי.
האם אצליח לעמוד מולם חזקה ולבקש מבלי ליפול?

הולכת,
כתמיד, חדה ומדוייקת. ומפעימה. תודה לך יקירתי שכתבת אלי. אני רואה בכך מתנה יקרת ערך.

ומה עכשיו? כשאני יוצאת למסע שלי? מה יש לי בתרמיל?
אין לי שום דבר נגד כאב. אני גם לא פוחדת מהכאב. אני פוחדת מהריק.

האם ארצה בכלל ארון? ארון בגדים? וכלי המטבח?
אולי בכלל זאת ההזדמנות שלי לבחון את כריכת החיים שלי, את המעטה הפיזי
ולשאול אם בכלל מתאים לי ארון או סתם קופסאות או כוורת או השד יודע?

והאוכל עצמו? איך אבשל בתור אחת?
יכול להיות שפתאום אגלה כל מיני דברים כמו למשל שאני חייבת צנצנת עם למון גראס ועוד אחת עם ג'ינג'ר?
ושפתאום אני אצליח לחזור לצמחונות? ושאדע מה קורה בחשבון הבנק? ולנהל את הזמן שלי? כל החשקים
היו כבויים תקופה כה ארוכה, יכול להיות שיתעוררו כולם יחדיו?

ואולי כמו ששיניתי את מצב חיי מהבחינה הזאת, אצליח לשנות גם דברים אחרים שחשובים לי, כמו למשל להיות יותר
עם הילדים, להשקיע בהם, לעשות איתם. שלפחות כמה פעמים בשבוע הם לא יהיו ילדי צהרון
(כן. הם במערכת הממלכתית המזעזעת, אבל את זה יהיה לי מאד קשה לשנות...פרה פרה...)
ואקח אותם מוקדם ואלך איתם למוזיאון, או לטייל, או שנכין עוגה או ניצור משהו...לא יודעת
כל מה שלא מספיקים במירוץ. ובימים האחרים במקום להתגעגע אליהם עד מוות, אשלים את כל השעות בעבודה...

ואולי אמצא את המוצא היצירתי שאותו אני מחפשת ברגע שחיי לא יהיו מנוהלים על ידי אשמה ותחושה שאני מאכזבת תמידית?

אולי גם אצליח לאהוב את עצמי מספיק כדי להביא אלי מישהו שיצטרף אלי למסע, ולא אפחד מהמימוש,
ואוכל לתת את כולי ולראות אדם אחר מולי כפי שהוא, בקבלה מלאה ומתוך מסירות ושקיפות וחברות נפש.
ואולי אוכל להמשיך הלאה למקור מים אחר כי זה נוכחי הולך ומתייבש (הלוואי... נפשי הכאובה...)

כל כך הרבה משאלות ואוליים.
ואני בכלל לא מפחדת מהשאלות האלה. הן מזרימות בי אנרגיה נעימה והתרגשות.
ועדיין...
רוצה להניח ראש על ירך, שילטפו את שערי ויתנו לי ליילל חרישית עד שארדם.
קצת כמו שאימהות אמורות לדעת לעשות.

השתגעת?! למחוק אותך????
איזה כיף לי לקום לתוך העולמות שאת בוראת ומשרטטת בכזה דיוק.
מחכה שמפלס ההצפה יירד קצת ואחזור
אבל בינתיים

ראי.
את לא מתמוססת בתוך העולם וסביבך ריקנות, הוא רק מפנה לך מקום להיות בו, קד קידה בפני מי שמוכן לצאת למסע ונותן לו כמה סנטימטר של אוויר שבהם אין אנשים אחרים. הם שלך, נשמי אותם.
מזה שאין שום משמעות לקיום שלי. בוודאי שיש. דעי לך שיש. את חורטת קעקועים ושיעורים בלב כל מי שאת עוברת על פניו במסע שלך.
אני מעזה לנחש שגם הילדים שלך לומדים - מהי המשמעות של לעשות מאמץ בשביל אחר, איך זה לא להתפרק ואיך זה דווקא כן. הם תלמידים נאמנים לשיעור שלך.
אם היית יוצאת אל ההימלאיה, לא היית ניגשת לאותו האיש ואומרת לו - אתה מוזמן להצטרף? אין לי מפות ואין לי תכנית, אבל אמרו לי שהנופים משגעים ואני חייבת לבדוק. יהיה לי נעים בחברתך, אולי נריב, אולי נלך בשבילים נפרדים, אולי נחליט שלעולם נלך באותו השביל והפסגות רק יגרמו לנו להחזיק ידיים בחוזקה. אני לא יודעת ואין לי דבר להציע זולת הצורך לבדוק את אותו המכתוב באותם הנופים. ואני לאבין אם לא תבוא. אני מתכננת לחזור אחרי הטיול הזה, אבל אולי אחזור אחרת.

ראי.
יום אחד תעמדי למות. או שאולי תשכבי כשהמוות יגיע.
לא יהיה בו יותר ספק - הוא יהיה מוחשי ומוחלט ולא נתון יותר לדיון. הוא יעמוד מולך בחדר וימתין.
אולי מוקפת בנכדים רבים, אולי פצועה בכפר נידח בהודו, אולי בנתיב אחר שממילא לא אוכל לנחש
ואני אשב לצידך ואחזיק את ידך, או שאולי תהיה זו מישהי אחרת, אבל עדיין לידך כמו שאת מדמיינת עכשיו
ואת תנשמי, מודעת לזמן שנוטף מתוך כל נשיפה קצובה, ותתני בה מבט שאומר -
עוד מעט ואלך. ועכשיו אני שלמה. עוד מעט אהיה מושלמת
אני לא נלחמת יותר ולא מקווה. אני שקטה עכשיו, ומלאה.
ותחייכי אלי, כמו אומרת - את זוכרת? זוכרת איך הכל התחיל?
זוכרת כמה חיה הרגשתי אז, דמות יחידה במחזה אודות חיי
נקרעת לגזרים על הבמה, האש שורפת בי כליל
והדממה סביב מאכלת עצמותיי
והאש עולה בי, בעירה של גחלים שהמתינו לי שנים
שרק אנשוף, שרק אתן מעט חמצן
למה שמתחולל בי ומבקש מפלט
מבקש מבט, מבקש מעט
והנתיבים רבים ומבתתרים בסבך,מתריעים בי בל אעיז
מתגרים בי שכבר אתחיל
ומאז עברתי נתיבים רבים בסבך, חציתי נהרות, גיליתי מדבריות
והאש שלי דולקת אחריי -
סונטת בי: הנה כאב, הנה הפחד, זהו ייאוש
כך מרגישות דמעות בגרון, וכך הן מרגישות בלב
הנה התמיהה בפני מכתוב, הנה החשש מפני העונש
התאמצי אותם אלייך? התסגרי בפניהם את הדלת? הם מלאי קוצים וקרח
וגם תגידי לי - או לזו שתחזיק את ידך כשתתכונני ללכת
עכשיו אני יודעת, שבלי כל אלו, לא היה מסע
שאז, רק אז הייתי חיה.
שבלי האש ובלי האדמה שזזה לי מתחת לרגליים, מאלצת להודות שאני בעצם יודעת
לרקוד
מגוון סוגים וסגנונות
הייתי נשארת
בלי המסעות
שהיוו לי שיעור חיים.

ואת בוודאי מוזמנת למחוק (והמקלדת מציעה לי - לצחוק) אם לא מתאים.

אהובי, נעלמה לי הדרך אליך.

נרדמת ומתעוררת ונרדמת שוב. בליל של רגשות מציף אותי ולא מוצאת מנוחה. והעולם ממשיך להתנהל סביבי כאילו לא קרה דבר. וגם אני בתוך העולם הזה, מתפקדת על האוטומט הכבוי שאני מכירה כל כך טוב. רק לא להרגיש כלום, רק לא לתת לאף אחד להתקרב, רק לא להאמין שמשהו מגיע לי ושמותר לי לרצות. ורק בתקופות שנתתי לעצמי להיות שלך, אהוב, רק אז הרגשתי מחוברת חזרה לשלמות הילדותית שמעולם לא היתה לי.
וכבר משעות הדמדומים מתנגן לי הפסנתר של דניאל סלומון בראש (זה הוא שמנגן?) ואנ׳לא מצליחה להיפטר ולחזור לשקט ולואקום ולריק. כמה ריק לי עכשיו.

אולי הוא רק איש עם כוס מים ואת צמאה.
את, בטוחה שזה געגוע?
מי האדם החי שאת מתאבלת עליו?

שאלות שאני שואלת את עצמי. ויכול להיות שיש עוד מקורות מים. לא יודעת. המפגש איתו עורר אותי ושלח אותי למסע שלי. גיליתי את הכמיהה, גיליתי את הצימאון. כרגע, אני לא מצליחה להפריד בין האיש למים ואולי זה יקרה, זה יקל עלי אם זה יקרה.

אני לא מתאבלת על עצמי בכלל. מאד ברור לי עם מה שקורה לי עכשיו, עם כל הקושי.

לא מוציאה מכלל אפשרות שהוא רק פקח את עיני למה שיכול להיות כדי שאדע מה אני באמת רוצה כשאפגוש מקורות מים אחרים. אבל כרגע אני שונאת את האפשרות הזאת.

אמא. את מאמינה לה?
משהו בתוכי כנראה עדיין מאמין לה, אבל זה בתהליך. ה"לא לאבד את זה" נובע מסיבה מאד פשוטה. יש לי ילדים. אז אני עושה כל מה שאני יכולה, ומנסה לעזור לעצמי בשביל שהחוויה שלהם ממני לא תהיה החוויה שלי מאמא שלי. משני ההורים שלי. והגיע הזמן שאפסיק להיות קורבן (במודע ולא במודע). האחריות להגיע למה שאני מאחלת לעצמי היא שלי בלבד.

ולא הבנתי מה החטא.

הוא האיש עם מקור המים היחיד אחרי שנים במדבר?
הוא איש עם מים אחרי צמאון גדול?
אולי הוא רק איש עם כוס מים ואת צמאה.
-
אמא. את מאמינה לה? (את מתנגדת לה אמנם אבל האם בתוכך את מאמינה לה? ובגלל זה משתדלת כל כך "לא לאבד את זה"?)
את, בטוחה שזה געגוע? לא כמיהה, צמאון למשהו שנמנע ממך עוד כשהיית בת 4 (כפי שכתבת)?
מי האדם החי שאת מתאבלת עליו? באמת הוא, האיש עם כוס המים או את הצמאה?

אישה,
(-:

אקראית,
לחטוא במה? אם יש לך משהו לכתוב, כתבי. ותודה שאת פה. גם אם לא אסכים איתך.

אני לא יודעת איך לכתוב לך את מה שאני רוצה לכתוב לך - בלי לחטוא.
אז רק שתדעי, אני פה ממשיכה אתך.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד.

ואני בעבודה ואף פעם אין לי זמן לכתוב בשקט ולשפוך הכל. והייתי כותבת עכשיו עוד שעה אולי. אווווווווווףףףףףףףףףףף!
הכל מציק ודביק ומעצבן היום. מנסה לנשום בתוך זה אבל באמת, באמת, בא לי להתמוטט. להתחרפן. לאבד את זה. לקום ולצאת מהמשרד וללכת השד יודע לאן.
אני צריכה לעשות שינוי מאד משמעותי בחיים שלי והשינוי הזה הוא לא תרופתי !!!
מישהו יכול לשים לי כאן שיר בבקשה? אולי?

עובדת עכשיו על הפרוייקט הכי מנחוס שיכול להיות. קיבלתי אותו בירושה, גרוע ולא מהודק וכל מה שאני עושה יוצא עקום. וזה לא צחוק!
ובא לי לצרוח והכל עולה לי ואני לא מסוגלת לאכול.
והבוסית שלי לא לוקחת אחריות, והבנות במשרד מ...יינות לי את השכל, סליחה על הביטוי, על כל מיני דברים שלא בא לי לשמוע עכשיו
ולא מעניין אותי!
אני עצבנית בטירוף ולא מצליחה לשים כלום בפרופורציה ואני שונאת שאומרים לי את זה והנה אני כותבת את זה לעצמי.
ואני צריכה לחפש דירה, והכל כל כך יקר. ולעמוד מול אמא שלי שרק אומרת לי שאני עושה צרות.
והילדים.
ואני רק רוצה את הליטוף של סוף היום. ושיתקשר שוב אחרי שיחה ארוכה ויגיד לי שהוא רק שכח להגיד שהוא אוהב אותי.
ושישאל אותי אם מישהו חיבק אותי ביום שישי בערב, כי הוא יודע שאני צריכה והוא כועס שאף אחד לא עשה את זה.
ושאוכל לנחות בבכי לתוך החזה שלו ולנגב את הנזלת בחולצה שלו כי לא אכפת לו. ונוח לו שאני נשענת עליו. נעים לו.
כמה אפשר להתגעגע? די כבר!
אם היקום או אלוהים או הגורל או אני או הוא לא מאפשרים לזה לקרות אז שלפחות יפסיק לכאוב כל כך!

_אני פוחדת מביקורת, מהאשמות, מזה שלא ישמעו אותי, שלא יזכרו, שלא יאהבו אותי, מזה שאין שום משמעות לקיום שלי.
אני במסע שלי לאשר את עצמי אחרי כל השנים וזה לא קל לי._

כמה אני עייפה. מותשת. הייתי רוצה לכבות את המחשבות לקצת. בסופו של יום, אולי אני פשוט לא מוכנה לכתוב כאן, אבל ניסיתי. מותשת ומבולבלת, אחרי שיחת חיים קשה, אחרי החלטה קשה ולפני דרך קשה. ואני מתגעגעת והוא חסר לי. וזה מה שיש לי עכשיו. וגם קצת מחשבות על החופש לחפש.

יש פה עבר, הווה, עתיד.
יש כמיהה. ויש געגוע.
יש פה קביעות. יש פה שאלות.
יש פה רגשות. ויש פה מחשבות.
בטח שזה מתיש.
יש פה שני אישים. ואשה. וזלדה אחת ונרודה. שכבר סיפרת דרכם את הסיפור כבר בהתחלה...
לכן, אני מציקה לך. עזבי את הקורא ואת הכתוב. פשוט כתבי. אותך. עם הבלבול, עם ההתשה. את לא צריכה לסדר אותך או את הבלבול או ההתשה כדי לכתוב. אנחנו לא צריכים שתסדרי. מי מבינינו שכאן, קוראות ושומעות ומגיבות. את מוכנה לכתוב כאן, מעצם זה שאת כותבת כאן. תמשיכי.

אישה במסע,

לא אמרת שהוא מתאבל כמוך? שאין לו שקט ושלווה?
כן. אמרתי. לא יודעת אם יהיו לו שקט ושלווה. זאת רק המשאלה שלי בשבילו. הנוכחות שלי בטוח לא מאפשרת את זה.

את בטוחה שכך הבחירה נקייה יותר? אני לא יודעת.
אני לא בטוחה בכלום. ומאד יכול להיות שהבחירה לא תהיה "נקיה" יותר או פחות, אלא פשוט תהיה. מתוקף זה שאני בחרתי לא להיות שם.

בכלל אני לא נוטה להאמין בכך שדברים הם בלתי אפשריים.
תשמעי, יש דברים בלתי אפשריים. לא הרבה אבל יש. ואני אומרת את זה כמי שעשתה כמה דברים בלתי אפשריים.

ואקראית במכוון את צודקת מאד. ישר עלית על הצורך שלי באישור. אני פוחדת מביקורת, מהאשמות, מזה שלא ישמעו אותי, שלא יזכרו, שלא יאהבו אותי, מזה שאין שום משמעות לקיום שלי.
אני במסע שלי לאשר את עצמי אחרי כל השנים וזה לא קל לי. אבל אני מבינה מה את אומרת. בטח הייתי אומרת את אותו הדבר למישהי אחרת.

כמה אני עייפה. מותשת. הייתי רוצה לכבות את המחשבות לקצת. בסופו של יום, אולי אני פשוט לא מוכנה לכתוב כאן, אבל ניסיתי. מותשת ומבולבלת, אחרי שיחת חיים קשה, אחרי החלטה קשה ולפני דרך קשה. ואני מתגעגעת והוא חסר לי. וזה מה שיש לי עכשיו. וגם קצת מחשבות על החופש לחפש.

לאפשר לו שקט ושלווה
לא אמרת שהוא מתאבל כמוך? שאין לו שקט ושלווה?


אבל אם הוא צריך לעשות בחירה, שתקרה במרחק ממני
את בטוחה שכך הבחירה נקייה יותר? אני לא יודעת.


כלומר, אני מבינה את זה בראש, לגמרי
אני לא. בכלל אני לא נוטה להאמין בכך שדברים הם בלתי אפשריים.

שקיעה, הנה את עושה זאת שוב... מבקשת סבלנות הקורא... עזבי! עזבי אותך מאיתנו (כלומר, אל תעזבי) פשוט כתבי בלי לחשוב מה נחשוב אנחנו.

אקראית,
את מתפרצת לדלת פתוחה.
להרשות לעצמי קודם כל בלי לחשוב על מי שמולי, קורא כאן או מישהו במציאות, זה משהו שאני לומדת רק עכשיו. אז אני מבקשת את סבלנותך.
ואם יש משהו ספציפי שלא כתבתי, את מוזמנת גם לכוון אותי.
בגדול, נראה לי שאני פשוט צריכה לאוורר את המצוקה שלי איכשהו. וכן, זה עוזר לי לחשוב שיהיה מישהו שיקרא את זה.

כשקראתי - הרגשתי המון מעצורים. כאילו הקורא/ת חשוב מהכותב/ת. כאילו סגנון הכתיבה חשוב מתוכנה. קראתי בפעם השנייה, מסננת את זה החוצה ומנסה לשמוע את מה שבעצם את רוצה לומר או לשאול. את מרשה לי להציע שאולי תרשי לעצמך? תרשי לעצמך קודם כל לכתוב בלי לחשוב על הכתוב או על הקורא?

_אם את גם ככה מפרקת משפחה, אז מה מפריע לך, אחרי שתסיימי בתהליכי הפירוק, להיות עם הנשמה התאומה שלך?
או שהוא לא יפרק את המשפחה שלו?_

נוקבת שכמותך. ואני שמחה שכך.
הלוואי והדברים היו כה פשוטים. בבסיס, את צודקת.

החלטה על פירוק משפחה היא החלטה מאד מאד קשה. לא סתם זה לקח לי המון זמן והיה כרוך בהתחבטויות וייסורים. זאת בחירה. וכשהמאזניים נטו מספיק, לקחתי אותה, בעצב ובקושי רב, אבל בהשלמה.
אני לא מאחלת את התחושות האלה לאף אחד. בראש ובראשונה לא לאותו אהוב. היו הרבה סיבות ללכתי, ואחת מהן בהחלט היתה הרצון שלא לשים אותו במקום הזה. לאפשר לו שקט ושלווה גם אם הם כרוכים באובדן שלי.
אני לא גיבורה ולא צדיקה כן? אבל אם הוא צריך לעשות בחירה, שתקרה במרחק ממני.

ועדיין, המורכבות של החיים מזמנת לנו את המצבים הבלתי אפשריים האלה, בין המציאות של החיים לבין האפשרות שאולי היה יכול להיות אחרת. אז זה כואב. וכל המגדלים הרציונליים וההסברים החכמים מתמוטטים לנוכח הגעגוע הבלתי נגמר הזה.
ואני לא מצליחה ליישב את החיבור הנפשי העמוק הזה עם חוסר האפשרות. כלומר, אני מבינה את זה בראש, לגמרי. אני רוצה להבין את זה ברמה אחרת, ברמה הרוחנית. ואני צועדת כאן לטריטוריה שבכלל לא מוכרת לי.

ותודה שאת מגיבה.

אם את גם ככה מפרקת משפחה, אז מה פריע לך, אחרי שתסיימי בתהליכי הפירוק, להיות עם הנשמה התאומה שלך?
או שהוא לא יפרק את המשפח שלו?

ובטח שיש נשמות תאומות! בלי קשר לזה שדברים שמרגישים מתוך הורמונים הם ממש לא בכאילו, ולפעמים הם הדברים הכי אמיתיים (למשל, נשים בהריון שפתאום מרגישות בברור מה התזונה המתאימה להן).
בוודאי שיש חיבור רגשי ונפשי עמוק!

אישה במסע,

תודה על השיר.

כפי שחשבתי, לא הסברתי את עצמי כראוי...

האם כדי לפרק בשביל זה משפחה? לא יודעת.
אני לא מפרקת בשביל זה. זה לא מקל כמובן, אבל זאת לא הסיבה שבגללה דברים מתפרקים בבית.
למה שקורה בבית יש סיבות משלו, גם כאלה שלא קשורות בכלל למה שכתבתי עליו. זאת לא החלטה שנלקחה בפזיזות.
לעומת זאת, זה שדברים מתפרקים בבית, מחייב אותי, מבחינתי, לפחות גשמית לא להיות בתוך האהבה הזאת.

במקום בו יש שתי אפשרויות, לעולם יש יותר, ואני כנראה הייתי מחפשת אותם. פוליאמוריה, או כל גרסא אחרת בה אני נשארת בקשר עם שני הגברים.
אני לא נגד. להיפך. אבל אני חושבת שאני אישה של איש אחד. זה עניין אישי לגמרי. לא תמיד הייתי כזאת, אבל כפי שכתבתי, גם לא ממש הרגשתי אהבה מהי כנראה.
ולא. זה לא בר מימוש בכל מקרה וזאת גם לא המשאלה שלי.

כנראה שאני מחפשת איזה הסבר קוסמי למשהו שקורה להרבה אנשים. מתוך מצוקה שהלוואי ותלך ותדעך.
באיזשהו מקום אני רוצה רק לשמוע, שמישהו יגיד לי שיש, יש כזה דבר. יש נשמות אחיות, תאומות, איך שלא תקראי לזה.
אולי יש יותר מאחת. אבל הסיכוי למצוא קלוש. סטטיסטית. רק לדעת שיכול להיות שאני לא מרגישה דברים מתוך הורמונים או קפריזה
שיש באמת דבר כזה, חיבור רגשי, נפשי עמוק. שאני לא מדמיינת.

לא שיר אופטימי, אבל זה מה שעלה. אני לא מתקשרת, ואני אולי מאמינה בסוג-של גורל. הגורל לא יכול לקבוע מה יקרה, אף פעם. אבל הוא יכול להוביל אותנו לצומת ולהכריח להחליט. ולכל החלטה יש השלכות. לטובה ולרעה. ובחירה.
אפשר להאמין בגרסא של פאולו קאולו לנשמות תאומות - ואז לכל אחד יש כמה כאלו. אפשר להאמין בנשמה תאומה אחת. האם כדי לפרק בשביל זה משפחה? לא יודעת.

במקום בו יש שתי אפשרויות, לעולם יש יותר, ואני כנראה הייתי מחפשת אותם. פוליאמוריה, או כל גרסא אחרת בה אני נשארת בקשר עם שני הגברים. עד כמה זה בר מימוש? לא יודעת.

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רַב,
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

חייבת לכתוב, להוציא, להקיא איכשהו את הצמרמורת הזאת והמחנק בגרון שמלווים אותי כבר ימים ארוכים.
אפילו לא יודעת אם אני כותבת כדי להיתמך. העיקר שייצא ממני, ואז אולי אצליח לנשום.
אני רוצה רק נשימה אחת, ארוכה, ממלאת. רק אחת. אחריה אהיה מוכנה לעוד מהמחנק.
היום יום קשה במיוחד. משהו קורה ואני לא יודעת מה. צמרמורות מהבוקר, דמעות עולות פתאום, דופק מהיר, זיעה קרה.
הולכים וחוזרים. וחוזרים וחוזרים.

לא חשבתי שאדע אהבה כזאת. לא האמנתי שזה קיים בכלל. כי אני לא מאמינה בכלום בעצם. מגיל 4 כבר, כשהוחלט בשבילי שאין אלוהים.
צינית שכמותי חשבתי, שלא צריך לצפות ליותר מדי. התאהבתי קלות, דגדג לי והספיק. אחר כך, כשבאו הילדים, באה גם אהבה גדולה, לא צינית, אמיתית.

ופתאום הופיע בחיי, באמצע הכל, איש. שראה אותי דרך כל המסיכות. שקרא אותי כמו ספר פתוח בלי שאצטרך לומר מילה. שנכנס עמוק לתוכי למקומות שאף אדם לא הגיע אליהם מעולם.
קשה לי לכתוב את הקלישאות האלה, ואז לקרוא אותן. אני פשוט לא יודעת לכתוב יפה ואלה המילים שיוצאות לי. ואני מחפשת הסבר לתחושת המחלה שמלווה אותי בהעדרו.

קורים דברים משמעותיים בחיי. ואני צריכה שהם יקרו נקי. זאת הרציונלית שבי שעומדת בתוקף על דעתה. אבל יש גם קול אחר. והיא אומרת שלא משנה כמה אנסה, אי אפשר לשים מחיצות בתוך הנפש.
מנוולת שכמותה היא צודקת. כי סובבתי את הגב והלכתי, אבל הנפש שלי נשארה בדיוק באותו המקום. ואני נעלמת קצת כל יום.

חיה באבל. על אדם חי. חי מאד. והוא חי באבל עלי. ברור לי כשמש.

בלילה הראשון, האימתני והמצמית, שאסור היה לו לקרות ולא היתה לו דרך אחרת אלא לקרות, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
נעתקה נשימתי. לא הבנתי אז מה הוא אמר. אחר כך הוא אמר: מכתוב.

ומאז אני בורחת מהמכתוב הזה כמו מאש. אין לו מהות/תכלית/אפשרות/קיום. אין לו! והנה אני מוצאת אותו נוכח בחיי בכל תפארתו.

זה כל כך בנאלי לפעמים. שני בעלי משפחה נפגשים ומתאהבים. ואי אפשר. לפעמים אפשר, לא אומרת שלא. אבל פה... פה המכתוב אמר אחרת.
ואי אפשר להתווכח עם מה שבבסיס, כמה בנאלי שלא יהיה. אז אמרתי: אשחרר. והלכתי בגוף ובמעשים. והנפש נשארה שם.
חודשים ארוכים.
וחזרתי
והלכתי שוב
וחזרתי
והלכתי לבלי שוב.

כי אין אחרת. ועכשיו אני פשוט מחכה שהזמן יעבור. ואומרת לעצמי שהוא היה רק אפשרות, הצצה, סם מעורר. כדי להראות לי מה אפשרי.
וזה לא עוזר!

נשארתי עם תהיות מיסטיות שמעולם לא היו לי. איך יכול להיות שאני מרגישה את הנשימות שלו בריאות שלי? את הכאבים שלו בצלעות שלי?
איך יכול להיות שאני יודעת אותו והוא יודע אותי? דרמה קווין פואטית בשקל. לעזאזל.
נשמע קצת כמו wishfull thinking אני יודעת. הייתי שמחה לגלות שכך היא באמת. שהכל היה אשליה,
פנטזיה. שהכאב יחלוף ואוותר עם טעם טוב וציפיה לבאות כי למדתי מה לחפש. הלוואי. ובעודי כותבת מילים אלה, כל כולי כמהה אליו.

יש כאן כמה דפים כאלה. כתובים הרבה יותר ברור ויפה. ויש שם תובנות, בלי עין הרע. וחוכמה רבה. וניסיון.
אני ממש עושה לזה עוול בכתיבה המקוצרת והלא ברורה שלי.

אבל מישהו מוכן להסביר לי אם יש דבר כזה מכתוב? אם יש במה להאמין? יכול להיות חיבור נפשי כזה בין שני אנשים שיוותר ללא הסבר וללא מענה?
אני צריכה הסבר... ולא את אלה הרציונלים הקופסתיים הפסיכולוגים בגרוש וביוקר שכבר יש לי.
אני צריכה לדעת למה היקום מחליט להפגיש שני אנשים ולהתעלל בהם כך באכזריות. אני רוצה לדעת מה התיקון שלי פה. על מה אני מכפרת.

כתבתי קצת במעומעם ובמנותק ממה שקורה בחיי על כדור הארץ. אני מפרקת משפחה. זה נשמע נורא, אחרי כל מה שכתבתי פה.
אני לא משקרת לעצמי. ברור לי שזה לא מנותק. ולא בא לי כרגע לפרוש כאן הכל, אבל הפרידה המציאותית מאד שלי באה ממקום ער ומודע ושלם עד כמה שניתן.
אין בי אשמה במקום הזה. מפתיע ככל שישמע...
עולה בי בקשה נואשת ואולי מטופשת
שאולי מישהו יודע לתקשר מרחוק ויוכל להגיד לי משהו שאני לא יודעת? מה הסוד שגלום פה, אם בכלל?

המרגיזון כותב לי שהמציאות היא החלום האולטימטיבי. אני רוצה להתעורר! תודה.

ואם למישהו מתחשק להשאיר כאן איזה שיר אני מאד מאד אשמח.

כל דבר רענן וירוק יתקבל בברכה.

השיר הזה עושה לי לבכות מאושר. עכשיו אני מנסה להיזכר בעוד אחד שעשה לי ככה, אם אמצא אביא אותו גם. של מישהו אחר.
את גם מוצאת ששירים הם כמו פיסות קטנות של חיים שגורמות לך לעצור ולנשום רגע?

אוי, איזו גדולה את. ימים ושבועות אני הולכת לי, מסתובבת ומחפשת את השיר הזה, ממלמלת את "אני רוצה לעשות איתך את מה שהאביב עושה עם עצי הדובדבן" כמו סהרורית. והנה, הבאת אותו לכאן.
איזה יופי של הפסקת תה תהייה כאן... להביא כמה עלים רעננים מהגינה בחוץ?

הולכת יקרה,
טוב שבאת. הרתחתי מים ואת מוזמנת בידייך המלאות (אני יודעת שהן לא ריקות, את רק צריכה מקלדת...).

אשים כאן עוד שיר, לכבודך ולכבודי, שיושב לי בול על מצב הרוח המיטלטלת ומניח רטייה קרה על המצח הבוער. קצת להרגיע.
אעשה לו עוול קטן כי אעתיק בלי ניקוד ואשלים לכתיב מלא כי צריך קצת. ואין לי כוחות לנקודות קטנות עכשיו.
כשאמרת מוות קטן, ידעת מה את אומרת. ואולי אני צריכה לשמוח שאהבו אותי כך. ועדיין.

כל הימים את משחקת.../פבלו נרודה (נפתלי ריקרדו רייס)

כל הימים את משחקת באור היקום.
אורחת דקיקה את באה בפרח ובמים.
הינך יותר מן הראש הקטן הלבן שאני חובק
כזר בין ידי יום-יום.


אינך דומה לאיש מאז אהבתיך.
תני לי ואפרוש אותך בקרב זרים צהובים.
מי כותב את שמך באותיות עשן בינות לכוכבי הדרום?
הה תני לי ואזכור אותך כמו שהיית אז, בטרם היותך.


הרוח מיללת פתאום והולמת בחלוני הסגור.
הרקיע הוא רשת גדושת דגים אפלים.
לכאן תבאנה לבסוף כל הרוחות, כולן.
הגשם מתערטל.


ציפרים חולפות במנוסתן.
הרוח, הרוח.
אוכל להילחם רק בכוחם של בני אדם.
הסערה מסחררת עלים כהים
ומתירה את כל הסירות שנקשרו לשמים הלילה.


את כאן. הה, אינך בורחת.
את תעני לי עד לצעקה האחרונה.
התכרבלי לך לצדי כאלו אין בך פחד.


אך צל משונה רץ פעם בעיניך.


עכשיו, גם עכשיו, קטנתי, את מביאה לי פרחי יערה,
ואפילו שדייך מבושמים.
בעוד הרוח העצובה דוהרת והורגת פרפרים
אני אוהב אותך, ושמחתי נושכת את שזיף שפתייך.


כמה כאב לך בודאי להתרגל אלי,
אל נפשי הבודדה והפראית, אל שמי המניס את כולם.
כמה ימים ראינו את איילת השחר בוערת ונושקת לעינינו
ואת הדמדומים מתפזרים מעל ראשינו במניפות סובבות והולכות.


מילותי הומטרו עליך כגשם של ליטופים.
מזמן אהבתי את גופך, גוף צדף שהזהיב בשמש.
אדמה אותך לאדונית היקום.


אביא לך מן ההרים פרחים עליזים, פעמוניות,
אילסרים כהים, וסלים כפריים מלאים נשיקות.
אני רוצה לעשות איתך
מה שהאביב עושה עם עצי הדובדבן.

באתי לכתוב לך וגיליתי שאין מה, שבאתי לקפה בידיים ריקות ואני פתאום מתביישת לדפוק בדלת, כי לא תיאמנו ויש שם שקט.
את כאן? והשירים? ואם אכתוב לך? ומה אעשה אם את בפנים ועצובה לך?
אז הנה, השארתי פתק על הדלת והלכתי...קצת מבולבלת בדרכי

נעלם לי כפתור העריכה ואני חושדת שמישהו בבית קורא פה ומזהה. אז אני חייבת לערוך.

או קי. כמה דקות של שקט.
ובינתיים (מקווה שמותר לצטט פה):

ראיתי בית מוצף פרחי הדר ופתחתי את
השער. תודה לאל! תודה לאל שבאת, אמר אלי העלם.
תשע מאות תשעים ותשעה חדרי אופל יש
בנפשי וחדר אחד של זיו. את אמיצה. את לא
תפחדי להיכנס אל מערת דובי שגעונותי ולהדליק
שם נר.
אל תהיני! שאג עלי דמי. אל תהיני להיכנס
אל מערת הטירוף. עקומה ומפויחת תצאי ממנה,
האהבה תברח מפנייך.
ואני הבוגדת נסתי. אך בנוסי ידעתי: אין
אי, אין כוכב, אין ענן - עליו תהיי פרח,
פרפר וחירות.
כי עודנו יוון העייפות, עודנו בכי, עודנו
עבד. כי אני ואתה - נהר אחד זורם אל ים. ואין
מספריים לגזור גל מגל.

זלדה.

פתחי אחד!

תודה לכן!

אני מאד שמחה להיות פה. שמחה שגיליתי את המקום הזה.

אולי עוד אכתוב כאן משהו לעניין פעם... (-;

תגידו, יש פה דף של שירה? שיר אחד ליום? משהו כזה? חיפשתי ולא מצאתי...

ברוכה הבאה!

תתחדשי על הדף! ועל השם.

דפים למעקב ב-מה חדש:
ארכיון חוכמות של ילדים
ביד רכה