על ידי ב_דחילו* » 30 אוגוסט 2005, 15:02
הופתעתי קצת מהמאמר של דן לסרי. בדרך כלל אני אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב, והפעם גם אהבתי, אבל היתה לי הרגשה מבלבלת קצת שההתבוננות של הורים למטה, למעלה ואל האינסוף מציבה את ההורות במקום של דת חדשה. בשבילי ה'למעלה' וה'למטה' שזורים זה בזה - אילוצים ומשמעות. אחד נובע מהשני, אחד מעצב את השני. אחד מאפשר את השני.
הסטירה של האב, שדן מספר עליה, עם הטעם המר והחם שלה, היא הדרך של הדור הקודם לאהוב ולחנך. אנחנו לא שם, רוצים להיות טובים יותר, אבל האם אנחנו באותו 'אינסוף', באותה השתקפות אידיאלית, האם בני אדם אמורים להיות שם, בחיפוש אחרי השלמות?
אולי בגליונות אחרים אבין או אתחבר יותר.
הופתעתי קצת מהמאמר של דן לסרי. בדרך כלל אני אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב, והפעם גם אהבתי, אבל היתה לי הרגשה מבלבלת קצת שההתבוננות של הורים למטה, למעלה ואל האינסוף מציבה את ההורות במקום של דת חדשה. בשבילי ה'למעלה' וה'למטה' שזורים זה בזה - אילוצים ומשמעות. אחד נובע מהשני, אחד מעצב את השני. אחד מאפשר את השני.
הסטירה של האב, שדן מספר עליה, עם הטעם המר והחם שלה, היא הדרך של הדור הקודם לאהוב ולחנך. אנחנו לא שם, רוצים להיות טובים יותר, אבל האם אנחנו באותו 'אינסוף', באותה השתקפות אידיאלית, האם בני אדם אמורים להיות שם, בחיפוש אחרי השלמות?
אולי בגליונות אחרים אבין או אתחבר יותר.