קודם כל אני רוצה להגיד, שאת לגמרי בחרת,יעלפו - את בחרת להביא לעולם 3 ילדים בהפרש מאוד קטן. זו בחירה. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. החסרונות הם עומס שלמעלה מכוחה של אשה אחת, בשנים הראשונות. גם ככה צריך כפר שלם לגדל תינוק אחד, אז שלושה תינוקות ובלי פרטנר? 0-:
לגבי השעות הרבות שהפרטנר עובד: את מסכימה איתי שבאותן שעות שהוא עובד, גם את עובדת?
(זוכרת שיש גריין מדברי בנושא שאומר משהו כמו: "אם הוא לא רופא בחדר מיון בזמן פיגוע, אז העבודה שלו קלה יותר"?)
אז כשהוא חוזר הביתה - שניכם במצב קריסה.
בואי לא ניכנס להשוואות מי קורס יותר, אבל לדעתי את.
אז האם אפשר לסכם שהוא עייף בדיוק כמוך?
יופי. זה אומר ששניכם גמורים ולשניכם יש עוד טונה של עבודה בבית ושניכם תעשו משהו ביחד וככה העבודה תתקדם.
גם להביא שלושה ילדים קטנים בצפיפות כזאת - היתה החלטה זוגית, נכון?
אז שגם הוא ירגיש כמה זה קשה בשנים הראשונות וייתן כתף.
(ואת כל זה אני כותבת בשיא הנימוס כי אין לך מושג כמה אני מתחרפנת לשמוע אשה שקורסת, תחת עומס לא אנושי, מסבירה לנו כמה בעלה עובד קשה בלה בלה. בואי נגיד שמי שיכול ללכת לשירותים בלי שילד אחד לפחות תלוי עליו, מי שיכול לאכול בלי שמישהו אחד לפחות יונק ממנו, ומי שיכול לשמוע את המחשבות שלו בלי שילד אחד לפחות צריך ממנו דברים כל הזמן - נמצא בפיקניק מבחינתי, אוקיי? D-: ).
לשתף את הילדים? אז זה נחמד ואני מוצאת בזה ערך חינוכי, אבל בטח לא יעיל (בשלב הזה). אפשר לתת להם להכניס כביסה למכונה, זה פשוט ייקח פי שבע מאות זמן (פלוס חמש מאות שאלות לפריט, שלוש מריבות על מי יכניס את הגרב הירוקה למכונה, ובדיקת כל לחצני המכונה כולם), אז אני עושה את זה (שוב, כעניין חינוכי), אבל זה לא מועיל לי בשלב הזה של חיינו
אז ככה.
הנה משהו שאני מלמדת בסדנאות שלי, אז אני אכתוב כאן כמה עקרונות בהכי קיצור שאני יכולה, בסדר? (לא, כי אני יכולה לנאום פה נאומים ואין לי זמן, חייבת ללכת לעבוד...)
דבר ראשון, יש הרבה אפשרויות לשתף את הילדים ככה שזה באמת
יעזור לך.
אבל בשביל זה צריך לחשוב מחוץ לקופסא וצריך ניסיון.
אז על רגל אחת אני אגיד, שאת המריבות את מונעת מראש בזה שאת משתפת אותם
אבל בצורה
א. קטנה
וב. מובנית.
לדוגמא: את בכלל מבקשת מהם למיין את הכביסה. אחד ישחק על הרצפה בתוך כל ערימת הכביסה המלוכלכת, כן? השניים האחרים יקבלו כל אחד משימה שונה לגמרי: אחד יתבקש למצוא את כ-ל הפריטים הלבנים, השניה תתבקש למצוא את כל הפריטים הירוקים (לדוגמא). את בינתיים לידם, עושה מיון מתוחכם יותר (לא יודעת איך את מכבסת, אבל אצלי יש מיון כזה: צבעוני עדין, לבן עדין, צבעוני 40 מעלות, לבן 40 מעלות, כביסת מגבות ב-60 מעלות).
אין מריבות כאשר
את זאת שמחלקת משימות ומקדישה על הדרך, כאשר את עובדת שכם לשכם לצדם, תשומת לב לכל אחד במשהו שקשור למשימה שלו/ה (לא זוכרת את המינים והגילאים אצלך [-: ).
המשימות שלהם מאוד ממוקדות, וגם שונות. את זאת שבוחרת איזו משימה ממוקדת לתת לכל אחד. היא מוגדרת מאוד, כך שאי אפשר לריב עליה. ככה את בונה אותה מראש. גם אם הם עוזרים במיון כביסה: נגיד, כל אחד צריך למצוא בערימת הכביסה
רק את הבגדים שלו. זאת משימה ממוקדת שהם יכולים לבצע.
אם צריך לעשות מקצה שיפורים לערימות שלהם את אומרת משהו כמו "יופי, הערימה הלבנה מוכנה? אז עכשיו נמיין אותה לכביסה עדינה וכביסה רגילה. הנה, תראה, זה הולך לעדינה ..." ואת ממיינת בצ'יק ואז נותנת לו לשים במכונה את החלק הרלבנטי מתוך הערימה שלו. (דוגמא, כן? סתם שרירותית החלטתי שהוא עם הלבנה. ההחלטה שלך תהיה לפי שיקולים שלך).
הואיל והוא שם ערימה שהוא מיין במכונה, את ישר פונה אליה ואומרת "א' שם את הכביסה אז תורך לשים אבקה. בואי נלך לשים את האבקה". בזמן שאת הולכת איתה לשים אבקה את מבקשת ממנו לקחת את הערימה הלבנה שנשארה, חזרה לסל הכביסה לדוגמא (או כל משימה קצרה וממוקדת אחרת שהוא יהיה עסוק בה בזמן שאת עם אחותו מטפלות באבקה).
אפשרות נוספת:
את אומרת לו "חכה לנו שם כי אחרי שאחותך תשים את האבקה, זה תורך להפעיל". ואז מאחותו את מבקשת להביא נייר וצבע ולצייר פתק למכונת הכביסה, שתדביקי עליה במסקינג טייפ, ובציור יהיה מצוייר שבפעם הבאה תורו לשים את האבקה ותורה להפעיל. היא תקבע איך לצייר את הציור. המטרה היחידה שלו תהיה שהוא יהיה ברור וכולם יסכימו שהוא מבטא את התורות הנכונים P-: (והמטרה האמיתית: שהיא תהיה עסוקה במשימה בזמן שהוא עסוק במשימה אחרת).
ככה את מצד אחד מפרידה ומונעת מריבות.
מצד שני מעסיקה כל הזמן.
מצד שלישי הכביסה מתקדמת.
מצד רביעי הואיל ויש תשומי מאמא ומשימות מאוד ממוקדות, וגם הכנסת את קונספט ה"תורות", הם ילמדו את המשימות האלה בקלות רבה יותר ככה שאת תגלי שעוד בגיל מאוד צעיר הם כבר יידעו לשים בדיוק את כמות האבקה הנכונה במקום הנכון וגם להפעיל נכון ועוד זמן קצר משציפית הם יהיו כוח עזר מועיל.
זה חייב לעבור בשלב שלוקח יותר זמן, אבל זה משתלם בענק.
עוד נקודה: אם אחד מהם אומר "קשה לי", "לא רוצה" וכדומה - את אומרת "יופי, יהיה לי יותר" (אתם אומרים את זה כשמישהו לא רוצה איזה ממתק בבית?) או שאת אומרת לשני "הרווחת, היום מותר לך לעשות גם וגם כי אחיך ויתר על התור שלו".
ואם שניהם מוותרים? אחלה. את אומרת יופי, אז רק תכניסו לי כל אחד ערימה לסל הכביסה ורוצו לשחק. אני הולכת להפעיל את המכונה.
אפשרות ב: (לפי הגיל וגם האינטואיציה שלך לאותו רגע)
"אהה, אני מבינה, אבל התינוק בדיוק בוכה ואנחנו חייבים להפעיל את המכונה עכשיו אחרת לא יהיו לנו בגדים היום. אז אני צריכה עזרה, עכשיו. נגמור את זה, ונלך לשחק" (השיטה של בשמת היא לא להיות רק רכה ועדינה, אלא רכה ועדינה כשזה מתאים, ועניינית וברורה כשזה מתאים. לפעמים הרעיון הוא שההשתתפות שלהם היא בעיקר כדי ללמד אותם, ולפעמים את ממש צריכה שמישהו אחר יכניס למכונה, יכניס אבקה וילחץ על כפתור כאשר לך יש תינוק בוכה על הידיים או כשאת עומדת ומיניקה בעמידה אבל ממש רוצה כבר לקדם את הכביסה אחרת לא תספיקי לתלות אותה.
על הדרך, מה המיומנויות שהם לומדים בשיטה הזאת?
- הם לומדים מיון. זו מיומנות קריטית באינטליגנציה. אין מלים בפי להסביר ולדעתי לנשים אינטליגנטיות כמו שיש פה בדף אני גם יכולה לחסוך את זה מעצמי, נכון? ושימי לב: הם לא רק לומדים את המיון במשימות שאת נותנת להם - הם לומדים שיש מורכבות של מיון מצפייה בך ובצורת העבודה שלך.
- הם לומדים תורות. שזה מתחלק לתת-מיומנויות כמו: סבלנות, אורך רוח, קבלה, שיתוף פעולה וכו' וכו' וכו'.
- הם לומדים חלוקת משימות.
- הם לומדים יעילות ועבודה בצוות.
- הם לומדים שכיף לעבוד ביחד
(ופה אני צריכה להסביר גם שהקטע עם "יופי, יהיה לי יותר" כשיש אחד שלא רוצה לעשות משהו, או עם "הרווחת, הוא ויתר על התור שלו אז את קיבלת" - היא המיצוב של המשימות. תסתכלי על עצמך: את כבר פיתחת אנטי כלפי משימות, שהן בסך הכל "החיים". איך שאני רואה את זה, אין מה לשנוא את הכביסה או את שטיפת הכלים יותר מאשר לעשות פיפי, אוקיי? גם לעשות פיפי זו משימה שאפשר לפרש אותה כ"חוזרת על עצמה ומשעממת" P-: לדעתי ברגע שאנחנו מתייחסים לפעולות הפשוטות והבסיסיות של החיים, לפעולות שמתחזקות את החיים, כמו אכילה, התלבשות וניקוי אחרינו - כאל "משעמם" או "מוות", זו בעייה מהותית שיש לנו עם החיים שלנו, וזו הסיבה הראשונה והעיקרית בעיני להניע את עצמנו להתייחס אליהן אחרת. עצם ההתייחסות, היא-היא הבעייה. לא התחזוקה. התחזוקה, נייטראלית.
אלה פשוט החיים. לא לרצות לחיות את החיים שלי, זה דבר מטריד בעיני.)
יש עוד מיומנויות אבל התעייפתי וגם חייבת לעבוד...
כי אני ממש לא יכולה לחשוב על הפעם האחרונה שבה רציתי לשטוף כלים. כן, אני רוצה לאכול בכלים נקיים
התייחסתי לזה לעיל. הסיבה שאת רוחצת כלים היא כדי לאכול בכלים נקיים. זה שאת רוצה שכלים נקיים יפלו עלייך מהאוויר, זה משהו להתבונן עליו. מניין זה הגיע לחיים שלך? מאיזה קונספציה חברתית זה נובע? (לי יש ניחוש).
רק שזו ההרגשה שלי כבר בערך ארבע שנים (ומחר? נשאר מחר, זו הבעיה איתו)
תרשי לי לנחש שזה בא עם הילדים?
את בעומס יתר מלהיות אמא לשלושה ילדים קטנים מדי. אז מבט קדימה אל האופק: לפני שתספיקי להרגיש, הופ הגיל הזה עובר ופתאום הם יהיו גדולים ביחד, וזה יהיה עולם אחר. ואיזו הקלה זו תהיה (-:
_אני חושבת שכללי המשחק משתנים כשיש ילדים קטנים.
אני אחראית לרווחתם, ואם לא אכבס ולא אשטוף כלים, לא רק אני אלא גם הם יצטרכו להתמודד עם התוצאות.
וזה בעיניי בדיוק לקחת אחריות על הבחירה. בחרתי להביא לעולם ילדים?_
אכן.
אם בחרתי להביא לעולם ילדים, אז כל העבודה שהם מייצרים היא משהו שכדאי שאקדם בברכה. ככה זה. עושים תינוק? כמה חודשים צריך לסחוב אותו ולהיניק אותו לעשות למענו הכל כי הוא לא יכול אפילו לזוז לבד. אז אם בחרנו להביא ילד לעולם, לפחות כדאי לעשות למענו באהבה. ולא לסבול מהחיים האלה שבהם כל היום מטפלים מטפלים מטפלים בצרכים המגוונים של הילדים.
_הנקודה כל כך ברורה, עד שהיא נותנת מענה מצוין לשאלה: "מה יוצא לך מזה". יוצא לך מזה שערימות הכביסה נערמות פחות לגובה (שהרי זה לא שהן מפסיקות להיערם), שיש לך ילדים שבעים ולא מטונפים, וכו' וכו'...
ומאחר ואלו משימות החיים שאין בלתן (ואני דווקא סומכת עליך לגמרי שאת לא מכבסת בלי צורך ולא מייצרת משימות לא קיימות) אז יוצא לך מזה שהן מתמלאות.
זה נשמע טריביאלי אבל זה לא. זה עמוק באופן כמעט "זני"._
בדיוק בדיוק, ואני גם מצטרפת ל"זן".
אם נלמד לראות את הפן המדיטטיבי והזני שיש במלאכות הפשוטות והחוזרות על עצמן של הבית, נוכל למצוא שם הרבה יופי ורוגע.
להתחיל כבר היום ליצור דרכים בהן בני הבית ישתתפו באופן אמיתי במילוי המשימות. זה יכול להיות בדרך של בשמת (רכה, שמחה, וכו') וזה יכול להיות בדרך שלי (אותו דבר אבל בלי התנגדות נורא נחרצת לכפייה בקטעים האלה).
כאמור, הדרך שלי לא תמיד רכה ושמחה אבל תמיד באה מבחירה שלי.
כולל זה שיש עבודות שאני בוחרת
לא לעשות. כמו: לא לגהץ. כמו: לא לקנות בגדים (אוקיי, אחת לכמה שנים באמת נגמרים לי הבגדים וחייבים, אבל אני פוטרת את עצמי מזה רוב הזמן). כמו: לא לעשות תחפושות לפורים (הילדים דואגים לעצמם נפלא כבר שנים). כמו: לא לעשות פרוייקטים "מושקעים" כשאין לי כוחות מיותרים. כמו: להוריד סטנדרטים כך שיתאימו לרמת הכוחות ולא לרמת הפרפקציוניזם.
_מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע. הסכימי לקחת אחריות (רק בינתיים, עד שהילדים יכולים לקחת גם את זה) על ניהול הביצוע שלהן אבל לא על הביצוע ובטח שלא על כל הביצוע._
ואני אוסיף:
גם לא על רמת הביצוע.
איך אומרת פלייליידי? "גם עבודות בית שנעשות בצורה לא טובה, מביאות ברכה למשפחה שלנו".
_אפשרות נוספת, להתחיל לשתף את הבעל. המחשבה שאם הוא חוזר מאוחר זה לא הוגן להטיל עליו משימות, היא בעוכרינו תמיד.
הוא יכול לשטוף את הכלים של ארוחת הערב (רבע שעה?). הוא יכול לקפל כביסה במשך רבע שעה כל ערב. הוא אפילו יכול גם וגם והשמיים לא יפלו.
אפשרות שלישית, להתייחס לתקופה הזאת כזמן חירום ולהזמין הביתה, בתשלום, מישהו שיקפל כביסה ויעזור במשך כמה ימים עד שהמצב יתאפס.
ואפשר גם לא לקחת ילדים לטיול בחו"ל (זה היה שווה את זה? נהנית?) ולא להשקיע בעוגות יומולדת או מסיבות בכלל. זמן חירום זה עד שהקטן בן 4-5_
כל מלה.
ושימי את הדבר הזה (תהליך ביזור הסמכות והביצוע) בראש סדר העדיפויות שלך). כי זה מציק לך כבר שנים וזה גוזל ממך כוחות וזה מוריד את מפלס השמחה שלך. סימן - שזה חשוב!
בדיוק.
_זה מזכיר לי שכל אחת מחברותיי, וגם אני, שמענו באיזה שהוא שלב את אותה שאלה מבן הזוג: "את רוצה שאעזור לך יותר בבית?".
וכל אחת מאיתנו מתפוצצת למשמע השאלה הזו_
גם אני הייתי מתפוצצת.
פעם.
מאז למדתי דבר או שניים על גברים ונשים, ואני הייתי פשוט מבינה שצריך לתרגם את זה לנשית.
אז בשפה שלנו הנשים, הגבר אמר משהו כזה:
(קחו נשימה עמוקה, בשפה שלנו זה מאוד ארוך:)
"תקשיבי, אני יודע שאת המנהלת והבוס פה, ואני מרגיש CLUELESS.
אני מקבל על עצמי את פיקודך.
לא רוצה לדרוך לך ברטוב או להרוס לך כלום.
אני גם מאוד רגיש ואיעלב ממך אם תשפיטי אותי, תתני לי פקודות, או תנזפי בי כשאני עושה משהו לא נכון לפי ספר התקנות והחוקים שלך
שאני אף פעם לא מצליח להפנים.
אז אני מזמין אותך, בתור בעלך האוהב, שתגידי לי מה את רוצה שאעשה - אני בהיכון!
מה בקשתך ותיעש, עד חצי המלכות?
As You Wishקודם כל אני רוצה להגיד, שאת לגמרי בחרת,יעלפו - את בחרת להביא לעולם 3 ילדים בהפרש מאוד קטן. זו בחירה. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. החסרונות הם עומס שלמעלה מכוחה של אשה אחת, בשנים הראשונות. גם ככה צריך כפר שלם לגדל תינוק אחד, אז שלושה תינוקות ובלי פרטנר? 0-:
לגבי השעות הרבות שהפרטנר עובד: את מסכימה איתי שבאותן שעות שהוא עובד, גם את עובדת?
(זוכרת שיש גריין מדברי בנושא שאומר משהו כמו: "אם הוא לא רופא בחדר מיון בזמן פיגוע, אז העבודה שלו קלה יותר"?)
אז כשהוא חוזר הביתה - שניכם במצב קריסה.
בואי לא ניכנס להשוואות מי קורס יותר, אבל לדעתי את.
אז האם אפשר לסכם שהוא עייף בדיוק כמוך?
יופי. זה אומר ששניכם גמורים ולשניכם יש עוד טונה של עבודה בבית ושניכם תעשו משהו ביחד וככה העבודה תתקדם.
גם להביא שלושה ילדים קטנים בצפיפות כזאת - היתה החלטה זוגית, נכון?
אז שגם הוא ירגיש כמה זה קשה בשנים הראשונות וייתן כתף.
(ואת כל זה אני כותבת בשיא הנימוס כי אין לך מושג כמה אני מתחרפנת לשמוע אשה שקורסת, תחת עומס לא אנושי, מסבירה לנו כמה בעלה עובד קשה בלה בלה. בואי נגיד שמי שיכול ללכת לשירותים בלי שילד אחד לפחות תלוי עליו, מי שיכול לאכול בלי שמישהו אחד לפחות יונק ממנו, ומי שיכול לשמוע את המחשבות שלו בלי שילד אחד לפחות צריך ממנו דברים כל הזמן - נמצא בפיקניק מבחינתי, אוקיי? D-: ).
[u]לשתף את הילדים? אז זה נחמד ואני מוצאת בזה ערך חינוכי, אבל בטח לא יעיל (בשלב הזה). אפשר לתת להם להכניס כביסה למכונה, זה פשוט ייקח פי שבע מאות זמן (פלוס חמש מאות שאלות לפריט, שלוש מריבות על מי יכניס את הגרב הירוקה למכונה, ובדיקת כל לחצני המכונה כולם), אז אני עושה את זה (שוב, כעניין חינוכי), אבל זה לא מועיל לי בשלב הזה של חיינו[/u]
אז ככה.
הנה משהו שאני מלמדת בסדנאות שלי, אז אני אכתוב כאן כמה עקרונות בהכי קיצור שאני יכולה, בסדר? (לא, כי אני יכולה לנאום פה נאומים ואין לי זמן, חייבת ללכת לעבוד...)
דבר ראשון, יש הרבה אפשרויות לשתף את הילדים ככה שזה באמת [b]יעזור[/b] לך.
אבל בשביל זה צריך לחשוב מחוץ לקופסא וצריך ניסיון.
אז על רגל אחת אני אגיד, שאת המריבות את מונעת מראש בזה שאת משתפת אותם
אבל בצורה
א. קטנה
וב. מובנית.
לדוגמא: את בכלל מבקשת מהם למיין את הכביסה. אחד ישחק על הרצפה בתוך כל ערימת הכביסה המלוכלכת, כן? השניים האחרים יקבלו כל אחד משימה שונה לגמרי: אחד יתבקש למצוא את כ-ל הפריטים הלבנים, השניה תתבקש למצוא את כל הפריטים הירוקים (לדוגמא). את בינתיים לידם, עושה מיון מתוחכם יותר (לא יודעת איך את מכבסת, אבל אצלי יש מיון כזה: צבעוני עדין, לבן עדין, צבעוני 40 מעלות, לבן 40 מעלות, כביסת מגבות ב-60 מעלות).
אין מריבות כאשר [b]את[/b] זאת שמחלקת משימות ומקדישה על הדרך, כאשר את עובדת שכם לשכם לצדם, תשומת לב לכל אחד במשהו שקשור למשימה שלו/ה (לא זוכרת את המינים והגילאים אצלך [-: ).
המשימות שלהם מאוד ממוקדות, וגם שונות. את זאת שבוחרת איזו משימה ממוקדת לתת לכל אחד. היא מוגדרת מאוד, כך שאי אפשר לריב עליה. ככה את בונה אותה מראש. גם אם הם עוזרים במיון כביסה: נגיד, כל אחד צריך למצוא בערימת הכביסה [b]רק את הבגדים שלו[/b]. זאת משימה ממוקדת שהם יכולים לבצע.
אם צריך לעשות מקצה שיפורים לערימות שלהם את אומרת משהו כמו "יופי, הערימה הלבנה מוכנה? אז עכשיו נמיין אותה לכביסה עדינה וכביסה רגילה. הנה, תראה, זה הולך לעדינה ..." ואת ממיינת בצ'יק ואז נותנת לו לשים במכונה את החלק הרלבנטי מתוך הערימה שלו. (דוגמא, כן? סתם שרירותית החלטתי שהוא עם הלבנה. ההחלטה שלך תהיה לפי שיקולים שלך).
הואיל והוא שם ערימה שהוא מיין במכונה, את ישר פונה אליה ואומרת "א' שם את הכביסה אז תורך לשים אבקה. בואי נלך לשים את האבקה". בזמן שאת הולכת איתה לשים אבקה את מבקשת ממנו לקחת את הערימה הלבנה שנשארה, חזרה לסל הכביסה לדוגמא (או כל משימה קצרה וממוקדת אחרת שהוא יהיה עסוק בה בזמן שאת עם אחותו מטפלות באבקה).
אפשרות נוספת:
את אומרת לו "חכה לנו שם כי אחרי שאחותך תשים את האבקה, זה תורך להפעיל". ואז מאחותו את מבקשת להביא נייר וצבע ולצייר פתק למכונת הכביסה, שתדביקי עליה במסקינג טייפ, ובציור יהיה מצוייר שבפעם הבאה תורו לשים את האבקה ותורה להפעיל. היא תקבע איך לצייר את הציור. המטרה היחידה שלו תהיה שהוא יהיה ברור וכולם יסכימו שהוא מבטא את התורות הנכונים P-: (והמטרה האמיתית: שהיא תהיה עסוקה במשימה בזמן שהוא עסוק במשימה אחרת).
ככה את מצד אחד מפרידה ומונעת מריבות.
מצד שני מעסיקה כל הזמן.
מצד שלישי הכביסה מתקדמת.
מצד רביעי הואיל ויש תשומי מאמא ומשימות מאוד ממוקדות, וגם הכנסת את קונספט ה"תורות", הם ילמדו את המשימות האלה בקלות רבה יותר ככה שאת תגלי שעוד בגיל מאוד צעיר הם כבר יידעו לשים בדיוק את כמות האבקה הנכונה במקום הנכון וגם להפעיל נכון ועוד זמן קצר משציפית הם יהיו כוח עזר מועיל.
זה חייב לעבור בשלב שלוקח יותר זמן, אבל זה משתלם בענק.
עוד נקודה: אם אחד מהם אומר "קשה לי", "לא רוצה" וכדומה - את אומרת "יופי, יהיה לי יותר" (אתם אומרים את זה כשמישהו לא רוצה איזה ממתק בבית?) או שאת אומרת לשני "הרווחת, היום מותר לך לעשות גם וגם כי אחיך ויתר על התור שלו".
ואם שניהם מוותרים? אחלה. את אומרת יופי, אז רק תכניסו לי כל אחד ערימה לסל הכביסה ורוצו לשחק. אני הולכת להפעיל את המכונה.
אפשרות ב: (לפי הגיל וגם האינטואיציה שלך לאותו רגע)
"אהה, אני מבינה, אבל התינוק בדיוק בוכה ואנחנו חייבים להפעיל את המכונה עכשיו אחרת לא יהיו לנו בגדים היום. אז אני צריכה עזרה, עכשיו. נגמור את זה, ונלך לשחק" (השיטה של בשמת היא לא להיות רק רכה ועדינה, אלא רכה ועדינה כשזה מתאים, ועניינית וברורה כשזה מתאים. לפעמים הרעיון הוא שההשתתפות שלהם היא בעיקר כדי ללמד אותם, ולפעמים את ממש צריכה שמישהו אחר יכניס למכונה, יכניס אבקה וילחץ על כפתור כאשר לך יש תינוק בוכה על הידיים או כשאת עומדת ומיניקה בעמידה אבל ממש רוצה כבר לקדם את הכביסה אחרת לא תספיקי לתלות אותה.
על הדרך, מה המיומנויות שהם לומדים בשיטה הזאת?
[list=1]
[*] הם לומדים מיון. זו מיומנות קריטית באינטליגנציה. אין מלים בפי להסביר ולדעתי לנשים אינטליגנטיות כמו שיש פה בדף אני גם יכולה לחסוך את זה מעצמי, נכון? ושימי לב: הם לא רק לומדים את המיון במשימות שאת נותנת להם - הם לומדים שיש מורכבות של מיון מצפייה בך ובצורת העבודה שלך.
[*] הם לומדים תורות. שזה מתחלק לתת-מיומנויות כמו: סבלנות, אורך רוח, קבלה, שיתוף פעולה וכו' וכו' וכו'.
[*] הם לומדים חלוקת משימות.
[*] הם לומדים יעילות ועבודה בצוות.
[*] הם לומדים שכיף לעבוד ביחד
[/list]
(ופה אני צריכה להסביר גם שהקטע עם "יופי, יהיה לי יותר" כשיש אחד שלא רוצה לעשות משהו, או עם "הרווחת, הוא ויתר על התור שלו אז את קיבלת" - היא המיצוב של המשימות. תסתכלי על עצמך: את כבר פיתחת אנטי כלפי משימות, שהן בסך הכל "החיים". איך שאני רואה את זה, אין מה לשנוא את הכביסה או את שטיפת הכלים יותר מאשר לעשות פיפי, אוקיי? גם לעשות פיפי זו משימה שאפשר לפרש אותה כ"חוזרת על עצמה ומשעממת" P-: לדעתי ברגע שאנחנו מתייחסים לפעולות הפשוטות והבסיסיות של החיים, לפעולות שמתחזקות את החיים, כמו אכילה, התלבשות וניקוי אחרינו - כאל "משעמם" או "מוות", זו בעייה מהותית שיש לנו עם החיים שלנו, וזו הסיבה הראשונה והעיקרית בעיני להניע את עצמנו להתייחס אליהן אחרת. עצם ההתייחסות, היא-היא הבעייה. לא התחזוקה. התחזוקה, נייטראלית. [b]אלה פשוט החיים[/b]. לא לרצות לחיות את החיים שלי, זה דבר מטריד בעיני.)
יש עוד מיומנויות אבל התעייפתי וגם חייבת לעבוד...
[u]כי אני ממש לא יכולה לחשוב על הפעם האחרונה שבה רציתי לשטוף כלים. כן, אני רוצה לאכול בכלים נקיים[/u]
התייחסתי לזה לעיל. הסיבה שאת רוחצת כלים היא כדי לאכול בכלים נקיים. זה שאת רוצה שכלים נקיים יפלו עלייך מהאוויר, זה משהו להתבונן עליו. מניין זה הגיע לחיים שלך? מאיזה קונספציה חברתית זה נובע? (לי יש ניחוש).
[u]רק שזו ההרגשה שלי כבר בערך ארבע שנים (ומחר? נשאר מחר, זו הבעיה איתו)[/u]
תרשי לי לנחש שזה בא עם הילדים?
את בעומס יתר מלהיות אמא לשלושה ילדים קטנים מדי. אז מבט קדימה אל האופק: לפני שתספיקי להרגיש, הופ הגיל הזה עובר ופתאום הם יהיו גדולים ביחד, וזה יהיה עולם אחר. ואיזו הקלה זו תהיה (-:
_אני חושבת שכללי המשחק משתנים כשיש ילדים קטנים.
אני אחראית לרווחתם, ואם לא אכבס ולא אשטוף כלים, לא רק אני אלא גם הם יצטרכו להתמודד עם התוצאות.
וזה בעיניי בדיוק לקחת אחריות על הבחירה. בחרתי להביא לעולם ילדים?_
אכן.
אם בחרתי להביא לעולם ילדים, אז כל העבודה שהם מייצרים היא משהו שכדאי שאקדם בברכה. ככה זה. עושים תינוק? כמה חודשים צריך לסחוב אותו ולהיניק אותו לעשות למענו הכל כי הוא לא יכול אפילו לזוז לבד. אז אם בחרנו להביא ילד לעולם, לפחות כדאי לעשות למענו באהבה. ולא לסבול מהחיים האלה שבהם כל היום מטפלים מטפלים מטפלים בצרכים המגוונים של הילדים.
_הנקודה כל כך ברורה, עד שהיא נותנת מענה מצוין לשאלה: "מה יוצא לך מזה". יוצא לך מזה שערימות הכביסה נערמות פחות לגובה (שהרי זה לא שהן מפסיקות להיערם), שיש לך ילדים שבעים ולא מטונפים, וכו' וכו'...
ומאחר ואלו משימות החיים שאין בלתן (ואני דווקא סומכת עליך לגמרי שאת לא מכבסת בלי צורך ולא מייצרת משימות לא קיימות) אז יוצא לך מזה שהן מתמלאות.
זה נשמע טריביאלי אבל זה לא. זה עמוק באופן כמעט "זני"._
בדיוק בדיוק, ואני גם מצטרפת ל"זן".
אם נלמד לראות את הפן המדיטטיבי והזני שיש במלאכות הפשוטות והחוזרות על עצמן של הבית, נוכל למצוא שם הרבה יופי ורוגע.
[u]להתחיל כבר היום ליצור דרכים בהן בני הבית ישתתפו באופן אמיתי במילוי המשימות. זה יכול להיות בדרך של בשמת (רכה, שמחה, וכו') וזה יכול להיות בדרך שלי (אותו דבר אבל בלי התנגדות נורא נחרצת לכפייה בקטעים האלה).[/u]
כאמור, הדרך שלי לא תמיד רכה ושמחה אבל תמיד באה מבחירה שלי.
כולל זה שיש עבודות שאני בוחרת [b]לא לעשות[/b]. כמו: לא לגהץ. כמו: לא לקנות בגדים (אוקיי, אחת לכמה שנים באמת נגמרים לי הבגדים וחייבים, אבל אני פוטרת את עצמי מזה רוב הזמן). כמו: לא לעשות תחפושות לפורים (הילדים דואגים לעצמם נפלא כבר שנים). כמו: לא לעשות פרוייקטים "מושקעים" כשאין לי כוחות מיותרים. כמו: להוריד סטנדרטים כך שיתאימו לרמת הכוחות ולא לרמת הפרפקציוניזם.
_מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע. הסכימי לקחת אחריות (רק בינתיים, עד שהילדים יכולים לקחת גם את זה) על ניהול הביצוע שלהן אבל לא על הביצוע ובטח שלא על כל הביצוע._
ואני אוסיף:
גם לא על רמת הביצוע.
איך אומרת פלייליידי? "גם עבודות בית שנעשות בצורה לא טובה, מביאות ברכה למשפחה שלנו".
_אפשרות נוספת, להתחיל לשתף את הבעל. המחשבה שאם הוא חוזר מאוחר זה לא הוגן להטיל עליו משימות, היא בעוכרינו תמיד.
הוא יכול לשטוף את הכלים של ארוחת הערב (רבע שעה?). הוא יכול לקפל כביסה במשך רבע שעה כל ערב. הוא אפילו יכול גם וגם והשמיים לא יפלו.
אפשרות שלישית, להתייחס לתקופה הזאת כזמן חירום ולהזמין הביתה, בתשלום, מישהו שיקפל כביסה ויעזור במשך כמה ימים עד שהמצב יתאפס.
ואפשר גם לא לקחת ילדים לטיול בחו"ל (זה היה שווה את זה? נהנית?) ולא להשקיע בעוגות יומולדת או מסיבות בכלל. זמן חירום זה עד שהקטן בן 4-5_
כל מלה.
[u]ושימי את הדבר הזה (תהליך ביזור הסמכות והביצוע) בראש סדר העדיפויות שלך). כי זה מציק לך כבר שנים וזה גוזל ממך כוחות וזה מוריד את מפלס השמחה שלך. סימן - שזה חשוב![/u]
בדיוק.
_זה מזכיר לי שכל אחת מחברותיי, וגם אני, שמענו באיזה שהוא שלב את אותה שאלה מבן הזוג: "את רוצה שאעזור לך יותר בבית?".
וכל אחת מאיתנו מתפוצצת למשמע השאלה הזו_
גם אני הייתי מתפוצצת.
פעם.
מאז למדתי דבר או שניים על גברים ונשים, ואני הייתי פשוט מבינה שצריך לתרגם את זה לנשית.
אז בשפה שלנו הנשים, הגבר אמר משהו כזה:
(קחו נשימה עמוקה, בשפה שלנו זה מאוד ארוך:)
"תקשיבי, אני יודע שאת המנהלת והבוס פה, ואני מרגיש CLUELESS.
אני מקבל על עצמי את פיקודך.
לא רוצה לדרוך לך ברטוב או להרוס לך כלום.
אני גם מאוד רגיש ואיעלב ממך אם תשפיטי אותי, תתני לי פקודות, או תנזפי בי כשאני עושה משהו לא נכון לפי ספר התקנות והחוקים שלך
שאני אף פעם לא מצליח להפנים.
אז אני מזמין אותך, בתור בעלך האוהב, שתגידי לי מה את רוצה שאעשה - אני בהיכון!
מה בקשתך ותיעש, עד חצי המלכות?
[url=https://www.youtube.com/watch?v=gbX1U1tx9aw]As You Wish[/url]