עוד לא יודעת איך לקרוא לדף הזה, אבל זה לא רלוונטי, כי כשיקרא, כבר יהיה עם שם.
..עוד מישהו הולך לקבל שם בדף הזה..
אמא של אורי (נשמע כמו אמא שלי.. בדיחה פרטית) בקשת ממני ליָמֵן כאן את חוויתי ב
טיפול בהתנדבות בתינוקות נטושים ואני, אוהבת יומנים, מתגעגעת יומני-באופן, ובכלל מתגעגעת באופן, נרתמת.
כן, לא צללתי הרבה אל עצמי בטיפול בו, המיוחד והאחד שעוד מעט אגלה לכם קצת עליו.
השתדלתי להיות בשבילו.
כן באו תובנות ,איך אפשר בלי. אני...
אבל ידעתי שאני לא המרכז של הסיפור, אם כי קל להיות שם.
בסך הכל מדובר בכשבועיים של מפגש עם קטנטן.
כל מה שאני מאמינה בו, כל ההתרגשות שלי אז, פעם מזמן מעקרון הרצף, כל הדברים שלעתים נראים ברבורים של אידיאולוגיה-
התמצו לנקודה מאד ברורה, קיימת, ממשית.
באתי לגעת בו.
שירגיש חום אנושי, שירגיש עירסול בתוך גוף חי עם קימורים, שיפרוק אנרגיה גם דרך התנועה.
זהו.. זה כבר לא בתול, הרעיון.
עכשיו אני יודעת אותו גם מחוויה.
והחוויה הזאת, ביני לביני קראתי לה חווית ההורות הראשונה שלי.
כן, קולות מציקים עכשיו צוחקים עלי- כולה שבועיים, כולה כמה שעות בכל פעם. לא קמת אליו מתוך שינה.
לא, קולות. לא הבנתם כלום.
ככה זה נחווה. ככה הרגשתי, הורָה (ההיא עם ההיי).
והוא, הקטן.
כמעט לא נתן לי לראות את עיניו, בפעם הראשונה והחטופה כלכך זה היה פלא גדול. כאילו בעצם לא ראיתי אותו עד עכשיו. אבל אחר כך גם לא.
ילד שליו, כל הזמן ישן. כיף, לאמא מתחילה. אני אזכור את מה שלמדתי ממך.
מאש"א קיבלתי רעיון לתת לו שם. שאודיע לצוות, ששמו יהיה מודבק על העריסה.
לא הרגיש לי נח, גם ככה הייתי חסרת ביטחון מול הצוות המתופעל (וה"עומד בנהלים" הזה).
אבל בלב..
ממשפחת שניר מרובת הילדים למדתי לתת שם רק כשרואים את התינוק, לשמוע שהוא אומר לנו את שמו.
עומר-עופר-עומר-עופר...
עופר! זה שם אדמתי כזה, של ילד יציב כמו שפגשתי, עם קורטוב של מעוף אלי רוח, ב-פ' הרפויה.
שם כהה כזה, כמוהו. שם בוטח, אולי צידה לדרך.
זה הפרק הראשון, העיניים שלכם מוציאות ממני עוד פרקים בדרך כלל.
עוד לא יודעת איך לקרוא לדף הזה, אבל זה לא רלוונטי, כי כשיקרא, כבר יהיה עם שם.
..עוד מישהו הולך לקבל שם בדף הזה..
[po]אמא של אורי[/po] (נשמע כמו אמא שלי.. בדיחה פרטית) בקשת ממני ליָמֵן כאן את חוויתי ב [po]טיפול בהתנדבות בתינוקות נטושים[/po] ואני, אוהבת יומנים, מתגעגעת יומני-באופן, ובכלל מתגעגעת באופן, נרתמת.
כן, לא צללתי הרבה אל עצמי בטיפול בו, המיוחד והאחד שעוד מעט אגלה לכם קצת עליו.
השתדלתי להיות בשבילו.
כן באו תובנות ,איך אפשר בלי. אני...
אבל ידעתי שאני לא המרכז של הסיפור, אם כי קל להיות שם.
בסך הכל מדובר בכשבועיים של מפגש עם קטנטן.
כל מה שאני מאמינה בו, כל ההתרגשות שלי אז, פעם מזמן מעקרון הרצף, כל הדברים שלעתים נראים ברבורים של אידיאולוגיה-
התמצו לנקודה מאד ברורה, קיימת, ממשית.
באתי לגעת בו.
שירגיש חום אנושי, שירגיש עירסול בתוך גוף חי עם קימורים, שיפרוק אנרגיה גם דרך התנועה.
זהו.. זה כבר לא בתול, הרעיון.
עכשיו אני יודעת אותו גם מחוויה.
והחוויה הזאת, ביני לביני קראתי לה חווית ההורות הראשונה שלי.
כן, קולות מציקים עכשיו צוחקים עלי- כולה שבועיים, כולה כמה שעות בכל פעם. לא קמת אליו מתוך שינה.
לא, קולות. לא הבנתם כלום.
ככה זה נחווה. ככה הרגשתי, הורָה (ההיא עם ההיי).
והוא, הקטן.
כמעט לא נתן לי לראות את עיניו, בפעם הראשונה והחטופה כלכך זה היה פלא גדול. כאילו בעצם לא ראיתי אותו עד עכשיו. אבל אחר כך גם לא.
ילד שליו, כל הזמן ישן. כיף, לאמא מתחילה. אני אזכור את מה שלמדתי ממך.
מאש"א קיבלתי רעיון לתת לו שם. שאודיע לצוות, ששמו יהיה מודבק על העריסה.
לא הרגיש לי נח, גם ככה הייתי חסרת ביטחון מול הצוות המתופעל (וה"עומד בנהלים" הזה).
אבל בלב..
ממשפחת שניר מרובת הילדים למדתי לתת שם רק כשרואים את התינוק, לשמוע שהוא אומר לנו את שמו.
עומר-עופר-עומר-עופר...
[b]עופר[/b]! זה שם אדמתי כזה, של ילד יציב כמו שפגשתי, עם קורטוב של מעוף אלי רוח, ב-פ' הרפויה.
שם כהה כזה, כמוהו. שם בוטח, אולי צידה לדרך.
זה הפרק הראשון, העיניים שלכם מוציאות ממני עוד פרקים בדרך כלל.