על ידי אישה_במסע* » 28 אוגוסט 2017, 11:48
מעניין אותי מה את רואה?
את הניתוק. בחברה שלנו אפשר לראות כמיהה גדולה מאוד לקהילתיות שצצה בהמון המון מקומות, ומצד שני אורח חיים שכולל ניתוק. החיים ביחד, הם יוצרים איזשהו קשר מיוחד. גם קשר בין האחים, וגם פשוט מיומנות בסוג כזה של קשר, בלחיות ביחד, בלהיות קרובים.
אני חושבת שחלק מהצורך בפרטיות שיש בימינו, זה פשוט חוסר במיומנות בלהיות ביחד. אנשים לא יודעים איך להיות ביחד בצורה שתעבוד, אז הם מוותרים על הביחד ומעדיפים את הפרטיות.
ואני חסידה גדולה של להיות לבד. אולי בגלל זה הפער בין באמת לרצות להיות לבד, לבין לבחור בזה בתור פשרה כשהרצון האמיתי הוא להיות ביחד, כל כך בולט לי.
בעיני להיות ביחד זה סדר הדברים הטבעי במשפחה, ולהפרדה יש מחיר. ויש המון דוגמאות קטנות שאני יכולה להביא, אבל הן כולן דוגמאות ולא המהות. וחלק מהדברים אני משווה בכלל למיטה מלאה ילדים שנרדמים יחד (אבל הפער בין זה לבין חדר הוא לא גדול ממש לדעתי).
לדעתי יש המון דברים שמושפעים מזה, אבל לא נובעים מזה. נניח, ילדים שלא רוצים ללכת לישון. כי כייף יותר ללכת לישון כשזה יחד. או פחד מהחושך. או כל החסרונות של מיטה לא משפחתית. או טאטוא בעיות מתחת לשטיח (כשחיים באותו חדר עם האח היו מונעים את זה). וגם... הצורך בפרטיות. כי אין את הידע העמוק שנובע מניסיון, שאפשר להיות בחדר עם האח ולא להרגיש שהפרטיות נפגעת.
וגם - כל מיני דברים שמשתלבים עם דברים אחרים, ומגבירים אחד את השני, אבל אם אין אותם מלכתחילה אז לא מרגישים אותם (מזכיר לי שיחה שהייתה לי עם בן הזוג על שכונות ועל האפשרות לצאת מהבית בלי לנעול את הדלת. בעיני, לקחת מפתח זה בעיה. זה דורש או להחזיק אותו כל הזמן ביד, שזה באסה, או לקחת תיק. אצלו זה טריוויאלי. בכל מקרה חייבים לקחת מפתח בגלל דלת נסגרת אוטומטית וחתולים.)
אבל כל זה, זה לא באמת מה שאני מתכוונת. מה שאני חושבת עליו זה איזשהי הרגשה שאני לא יכולה לבטא במילים, שככה נכון - וכל הסבר נוסף מיותר. אבל ברור לי שאת תחושת הנכונות הזו אי אפשר להעביר במילים, ועוד דרך האינטרנט...
[u]מעניין אותי מה את רואה?[/u]
את הניתוק. בחברה שלנו אפשר לראות כמיהה גדולה מאוד לקהילתיות שצצה בהמון המון מקומות, ומצד שני אורח חיים שכולל ניתוק. החיים ביחד, הם יוצרים איזשהו קשר מיוחד. גם קשר בין האחים, וגם פשוט מיומנות בסוג כזה של קשר, בלחיות ביחד, בלהיות קרובים.
אני חושבת שחלק מהצורך בפרטיות שיש בימינו, זה פשוט חוסר במיומנות בלהיות ביחד. אנשים לא יודעים איך להיות ביחד בצורה שתעבוד, אז הם מוותרים על הביחד ומעדיפים את הפרטיות.
ואני חסידה גדולה של להיות לבד. אולי בגלל זה הפער בין באמת לרצות להיות לבד, לבין לבחור בזה בתור פשרה כשהרצון האמיתי הוא להיות ביחד, כל כך בולט לי.
בעיני להיות ביחד זה סדר הדברים הטבעי במשפחה, ולהפרדה יש מחיר. ויש המון דוגמאות קטנות שאני יכולה להביא, אבל הן כולן דוגמאות ולא המהות. וחלק מהדברים אני משווה בכלל למיטה מלאה ילדים שנרדמים יחד (אבל הפער בין זה לבין חדר הוא לא גדול ממש לדעתי).
לדעתי יש המון דברים שמושפעים מזה, אבל לא נובעים מזה. נניח, ילדים שלא רוצים ללכת לישון. כי כייף יותר ללכת לישון כשזה יחד. או פחד מהחושך. או כל החסרונות של מיטה לא משפחתית. או טאטוא בעיות מתחת לשטיח (כשחיים באותו חדר עם האח היו מונעים את זה). וגם... הצורך בפרטיות. כי אין את הידע העמוק שנובע מניסיון, שאפשר להיות בחדר עם האח ולא להרגיש שהפרטיות נפגעת.
וגם - כל מיני דברים שמשתלבים עם דברים אחרים, ומגבירים אחד את השני, אבל אם אין אותם מלכתחילה אז לא מרגישים אותם (מזכיר לי שיחה שהייתה לי עם בן הזוג על שכונות ועל האפשרות לצאת מהבית בלי לנעול את הדלת. בעיני, לקחת מפתח זה בעיה. זה דורש או להחזיק אותו כל הזמן ביד, שזה באסה, או לקחת תיק. אצלו זה טריוויאלי. בכל מקרה חייבים לקחת מפתח בגלל דלת נסגרת אוטומטית וחתולים.)
אבל כל זה, זה לא באמת מה שאני מתכוונת. מה שאני חושבת עליו זה איזשהי הרגשה שאני לא יכולה לבטא במילים, שככה [b]נכון[/b] - וכל הסבר נוסף מיותר. אבל ברור לי שאת תחושת הנכונות הזו אי אפשר להעביר במילים, ועוד דרך האינטרנט...