אז כמו שכתבתי בדף
הצד האפל של שיטת החמש דקות, גם אני הייתי "אמא מבולבלת", כמו שאני מספרת תמיד לבתי הגדולה.
אני קצת חוששת להחשף, אז אמעיט בפרטים, ברשותכם.
אני מאוד רוצה להאמין ש
תמיד אפשר לתקן, ולכן קראתי כך לדף. אבל אנחנו צריכים עזרה.
הילדה לא יודעת לקבל מגע. מתפתלת בחוסר נוחות ומניעה את כל האברים לכל הכיוונים;
לא יודעת לקבל נחמה כשקורה לה משהו רע. באה לספר (או שלא) ובורחת בבכי ובכעס;
מגרדת פצעים שוב ושוב, ומלאה כתמים שחורים בשל כך (מישהו יודע מנסיון אם זה נעלם פעם?);
כוססת ציפורניה עד זוב דם שוב ושוב;
(והארוע המפחיד ההוא בשירותים לפני כמה ימים);
וגם אני, אמא שלה, בבעיה. ההטבעה המוחית שלה אצלי היא: "לא לגעת", וקשה לי להעניק לה חיבוק או נשיקה; "לא נורא אם היא תבכה קצת" ואני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שאני כבר יודעת יותר טוב מזה. "לא לגשת בלילה" ומתמלאת כעס אינסטנקטיבי בפעמים הנדירות שהיא מגיעה אל מיטתנו בלילה, למרות שאני מקפידה לומר לה שהיא מוזמנת. הרגש עדיין לא מתואם עם ההוראות המודעות שאני שולחת לו כדי לנסות ולתקן. תמיד אפשר לתקן?
ואיך? למישהו יש עצה מה יכול לעזור?
בעלי העלה חשש מגיל ההתבגרות, זרק "התאבדות", ומאז גם אני בחרדה (נוספת, שמצטרפת לדאגה הכללית שלי לבעיות איתה).
אני קצת קטנת אמונה בנוגע לטיפול פסיכולוגי, אבל בעלי בעד. אם מישהו מכיר מטפל/ת שתראה את הקשר בין איך שמוחה עוצב והתעצב (תרתי משמע) בחודשים הראשונים לחייה, אשמח במיוחד.
גם מילה של עידוד תעזור.
המרגיעון אומר: "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע". מה זה אומר לי?
אז כמו שכתבתי בדף [po]הצד האפל של שיטת החמש דקות[/po], גם אני הייתי "אמא מבולבלת", כמו שאני מספרת תמיד לבתי הגדולה.
אני קצת חוששת להחשף, אז אמעיט בפרטים, ברשותכם.
אני מאוד רוצה להאמין ש [po]תמיד אפשר לתקן[/po], ולכן קראתי כך לדף. אבל אנחנו צריכים עזרה.
הילדה לא יודעת לקבל מגע. מתפתלת בחוסר נוחות ומניעה את כל האברים לכל הכיוונים;
לא יודעת לקבל נחמה כשקורה לה משהו רע. באה לספר (או שלא) ובורחת בבכי ובכעס;
מגרדת פצעים שוב ושוב, ומלאה כתמים שחורים בשל כך (מישהו יודע מנסיון אם זה נעלם פעם?);
כוססת ציפורניה עד זוב דם שוב ושוב;
(והארוע המפחיד ההוא בשירותים לפני כמה ימים);
וגם אני, אמא שלה, בבעיה. ההטבעה המוחית שלה אצלי היא: "לא לגעת", וקשה לי להעניק לה חיבוק או נשיקה; "לא נורא אם היא תבכה קצת" ואני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שאני כבר יודעת יותר טוב מזה. "לא לגשת בלילה" ומתמלאת כעס אינסטנקטיבי בפעמים הנדירות שהיא מגיעה אל מיטתנו בלילה, למרות שאני מקפידה לומר לה שהיא מוזמנת. הרגש עדיין לא מתואם עם ההוראות המודעות שאני שולחת לו כדי לנסות ולתקן. תמיד אפשר לתקן?
ואיך? למישהו יש עצה מה יכול לעזור?
בעלי העלה חשש מגיל ההתבגרות, זרק "התאבדות", ומאז גם אני בחרדה (נוספת, שמצטרפת לדאגה הכללית שלי לבעיות איתה).
אני קצת קטנת אמונה בנוגע לטיפול פסיכולוגי, אבל בעלי בעד. אם מישהו מכיר מטפל/ת שתראה את הקשר בין איך שמוחה עוצב והתעצב (תרתי משמע) בחודשים הראשונים לחייה, אשמח במיוחד.
גם מילה של עידוד תעזור.
המרגיעון אומר: "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע". מה זה אומר לי?